גם בתקופת הגלות אנו יכולים לעבוד את ה', ללמוד תורה ולקיים מצוות, אך עצם הציפייה הכבירה לגאולה מעידה, שיש דבר בסיסי שחסר בכל העבודה הנוכחית שלנו. מצד אחד אנו חיים חיים שלמים ומלאים, ובה-בשעה אנו יודעים שהעיקר חסר מן הספר.
תורת החסידות (תורה-אור ובהוספות לתורה-אור פרשת שמות, וכן בתחילת פרשת וארא) מאירה סוגיה זו על-ידי המשלת הגלות לעיבור והגאולה ללידה. דימוי זה מופיע גם בכתובים: חבלי המשיח מכונים 'חבלי לידה', ככתוב (הושע יג,יג): "חבלי יולדה יבואו לו". הגאולה מכונה 'לידה': "כי חלה גם ילדה ציון את בניה" (ישעיה סו,ח). ואילו על צרות הגלות נאמר: "כי באו בנים עד משבר וכוח אין ללידה" (ישעיה לז,ג).
חיים של עובר
כלומר, מצבנו הנוכחי דומה לחייו של עובר. המצב הזה מתואר בגמרא (נידה ל,ב): "למה הוולד דומה במעי אמו? לפנקס מקופל, ראשו בין ברכיו ועקבותיו על עגבותיו, ואוכל ממה שאמו אוכלת... ופיו סתום וטבורו פתוח. וכשיצא לאוויר העולם – נפתח הסתום ונסתם הפתוח". כלומר: מבחינת מבנה האיברים, הכוחות והחושים, העובר דומה לוולד חי, אלא שחלק גדול מהם אינם מתפקדים בהיותו ברחם אמו. ביטוי לכך אנו מוצאים בתנוחת העובר: מעלתו העיקרית של האדם היא, שיש לו ראש ומוח, ולכן, על-פי מבנה גופו, ראשו ניצב מעל כל האיברים; ואילו אצל העובר – "ראשו בין ברכיו" – מעלתו של הראש אינה באה לידי ביטוי, וכמוהו כאיבר גופני רגיל.
העוּבר חי, ניזון, גדל, ואולי אפילו טוב לו שם, ברחם האם; אבל לעומת היילוד, הוא נמצא בעמדה נחותה לאין-שיעור. עיניו אינן רואות, אוזניו אינן שומעות כראוי, חושי הטעם והריח אינם פועלים, ריאותיו אינן שואפות אוויר, וכל חייו מצטמצמים לעצם קיום הגוף וגדילתו. אלה חיים צרים ומוגבלים של עוּבר. רק לאחר הלידה הוא מתחיל לראות דברים ולשמוע דברים. הוא מתחיל לחוש טעמים, לאכול בעצמו ולנשום בריאותיו-שלו. רק אז הוא מתחיל לחיות באמת.
כזאת היא גם הגלות. יכול יהודי ללמוד תורה, להתפלל בכוונה, להרגיש רגשות של אהבת-ה' ויראת-ה' – אבל כל אלה הם ברמה 'עוּבָּרית' בלבד. אין לו 'ראייה' אמיתית בעניינים אלוקיים ואין הוא 'שומע' את דבר-ה' שזועק מכל גרגיר של הבריאה. העולם נראה לו כמציאות עצמאית, כבעל כוח-קיום משל עצמו. רק על-ידי הרבה מחשבה והתבוננות הוא יכול להגיע להכרה שכלית (אך לא ראייה מוחשית) בדבר הכוח האלוקי שמקיים את הבריאה בכל רגע ורגע. גם המצוות שהאדם מקיים בזמן הגלות דומות יותר למזון שעובר דרך חבל הטבור. הוא אינו חש את מלוא טעמן ומשמעותן, ודברים רבים נעשים כ"מצוות אנשים מלומדה".
המטרה – הלידה
הכיסופים לגאולה דומים אפוא לרצונו של עובר להיוולד ולהתחיל לפקוח עיניים ואוזניים אל העולם הגדול. רק עם בוא הגאולה נזכה להתגלות אור-ה', עד שעינינו הגשמיות יראו זאת, בבחינת: "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר" (ישעיה מ,ה). כשיהודי ילמד אז תורה, הוא ירגיש בכל רמ"ח איבריו את ההתקשרות עם נותן התורה. כשהוא יקיים מצווה, יחוש היטב את ה'צוותא' שנוצרת על-ידה עם הקב"ה, שציווה על המצווה. הוא ייצא מדרגת 'עובר' ויהיה אדם חי, רואה, מרגיש.
ראיית הגלות כעיבור גם נותנת לה משמעות עמוקה יותר. העיבור הוא ההכנה ללידה, וכך גם הגלות היא ההכנה לגאולה. כשיהודי מתאמץ לעבוד את ה' למרות הסתר הגלות, הוא מכין את עצמו לקראת הגאולה השלמה בקרוב ממש. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
