מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

מסירות-נפש על מנהג-ישראל

שאלה: האם נכון הדבר שב"שעת השמד"* חייבים למסור את הנפש אפילו על מנהג ישראל?

תשובה: אזכיר קודם-כל את המקורות הידועים לי בדברי רבותינו נשיאינו:

הרה"ח ר' מענדל פוטערפאס ע"ה אמר לי שהוא זוכר זאת מאחד ממאמרי החסידות דשנת תרפ"ז, ולעת-עתה לא מצאתי זאת במאמרים שלפנינו. אבל העירוני מדברי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע בצאתו לעיר מקלטו קוסטרומא (ספר המאמרים תרפ"ז עמ' קצו), שהזכיר שם בין הנושאים שאין לקבל בהם התערבות של אף אחד: "תורה, מצוות ומנהגי-ישראל".

אמנם בשיחות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו (בלתי מוגה) נמצא הדבר פעמים רבות, ומהן ב'תורת מנחם - התוועדויות' תשמ"ה ח"ג עמ' 1940. נקודת העניין מופיעה גם בלקוטי-שיחות כרך יג עמ' 238 ("הטפל דטפל").

ובדברי הראשונים כמלאכים:

המקור לדעה זו הוא פירוש רש"י (סנהדרין עד, רע"ב) ש["מצווה קלה" שפירשו חז"ל שהיא] "ערקתא דמסאנא" שצריך למסור נפשו עליה, היינו (אפילו) "מנהג בעלמא".

ובספר יראים (סי' תג. בדפוס ישן - סי' ה) כתב כן בפשיטות: "יחבב תורה ודקדוקיה וישמח עצמו לקראת המצוות, ואפילו אינה מצווה אלא מנהג יהודית, ואם יעבירנו נראה כעובר מצווה ומפקירה, צריך שייהרג על הדבר... פירוש 'שעת השמד' - שמכוונים עובדי-כוכבים להעביר מצוות המקום ולהכעיס לפניו..." עיי"ש, והובא להלכה גם בהגהות מיימוניות הל' יסודי-התורה פ"ה אות ד.

ולדינא, הטור (יו"ד קנז) סתם כפירוש רש"י, ואילו מרן בבית-יוסף העתיק פירוש רש"י, ואת מהרי"ק שפירש כן בדעת הרי"ף, אך בהמשך העניין העתיק מהר"ן שכתב על זה "מצוות לא-תעשה" ולא העיר עליו מאומה, ואחרי שעסק בעניינים אחרים הביא את הרמב"ם שלא הזכיר 'מנהג', ופירש דעתו שלהרמב"ם מיירי שם באיסור לא-תעשה (כהר"ן), ומשמע לכאורה מלשונו שלא פסק כהרמב"ם. ועל-דרך זה העתיק שם הש"ך ס"ק ה. ואף שבשולחן-ערוך (ס"א) העתיק "ערקתא דמסאנא" ללא פירוש, כיוון שלא נחלק על דברי הטור והעתיק כעיקר את דעת רש"י ודעימיה, לכאורה כך יש לפסוק.

וכן בספר 'אוהלי יוסף' על דיני קידוש השם (לאחד מגדולי חסידי הצמח-צדק, הגאון ר' אליהו-יוסף ריבלין מדריבין), ס"ב - סתם כדעת רש"י, ואת הדעות האחרות הביא רק כ"ויש אומרים".

[ואפילו באם היה ספק בדבר - ראה בש"ך שם (ס"ק א) שמביא מתרומת הדשן (סי' קצט) שדן בשאלה כיצד להורות במקרה של פלוגתא דרבוותא בדיני קידוש השם, ומסיק לפסוק "לפי העניין"].

----------

*) בכל האמור לא נגענו בשאלה האם לפי דעת רבותינו אכן היה המצב ברוסיה בשעתו בגדר "שעת הגזירה" לכל דבר ועניין (ואולם דומני שראיתי ביטוי כזה במכ' אדמו"ר מהוריי"צ שנדפס בא' הגיליונות הראשונים של יגד"ת ירות"ו, ואיני מוצאו כעת).

הבנים אינם מלווים

בקשר למנהגנו, ש"בעת הלוייה, אין הבנים, בנות, נכדים [ו]נכדות, הולכים אחרי המיטה, הן לאב והן לאם"^1:

הנה ידוע מנהג ירושלים להקפיד על כך (והם גם מכריזים על כך בחרם)². ומוסיף על זה בספר גשר-החיים³: "ובמקום שהבן (או משאר יוצאי חלציו) מוכרח להיות בבית-הקברות לצורכי קבורתו, הוא יוצא קודם שמוציאים את המת - וממתין שם בבית-הקברות עד שיובא המת לשם". ומסיים: "ומשום שבאה"ק נהוג שאין הבנים מלווים אביהם, נוהגים לפיכך שטרם יוציאוהו מהבית אומרים הבנים את הקדיש בתוך הבית" עכ"ל. ואכן כך נהוג עד היום בירושלים, ומכיוון שאומרים את הקדיש בבית, כמעט בלתי-אפשרי שיגיעו לבית העלמין לפני ההלוויה (ואכן אינם מגיעים כלל).

גם הרבי מביא זאת⁴, וכן מביא מנוסח החרם שבצוואת השדי חמד⁵ "לא לפני מיטתו ולא לאחר מיטתו ולא מכל צדדיו", אבל העיר על זה: "וכמדומני רבים נוהגין⁶ (ואולי בכדי לתווך בין הטעמים הנ"ל⁷. וכן מפני שרבו החולקים על אמירת קדיש לפני הקבורה - ראה שו"ע רבנו הזקן או"ח ר"ס עא⁸. נ"כ שו"ע יו"ד סו"ס שעו) שמשנים נוסח ההכרזה (סתם. ולא בחרם⁹ ולא בתקיעת שופר - בכדי שלא להכשיל?) והבנים וכו' יוצאים מן הבית לפני התחלת ההלויה, ומחכים בבית החיים, ואומרים שם קדיש לאחרי הקבורה." -  מוכח מלשון הרבי שאין הבנים הולכים כלל עם ההלוויה, אלא מיד הולכים לבית העלמין וממתינים שם.

וכן נהוג בכמה מקומות (גם בארה"ק), שהבנים אינם הולכים כלל לא לפני המיטה ולא לאחריה, וממתינים בבית העלמין מן הצד, ואף את הקבורה וסתימת הגולל עושים בלעדיהם, ורק לאחר-מכן באים בסמוך לקבר כדי לומר את הקדיש. ומסיימים בטוב.

----------

1) ספר המנהגים, מנהגי שמחות, עמ' 77. (והכוונה שנזהרים בזה גם בהלוויית אשה - ראה מש"כ ב'התקשרות' גיליון שט עמ' 19).

2) אבל במקומות רבים, ובחו"ל גם ספרדים, לא נזהרים בזה כלל, ראה בנטעי גבריאל ופני ברוך דלהלן ובילקוט יוסף ח"ז עמ' עז. וראה להלן "מנהג חו"ל" שהוא כעין פשרה בזה.

3) ח"א פי"ב ס"ג (עמ' קיג). וכן העתיק בס' פני ברוך (סי' ד סי"ד, עמ' מט).

4) לקוטי שיחות כרך י עמ' 321. האגרת בשלימותה - אג"ק כרך כ עמ' פ.

5) בהוצאת קה"ת כרך י' עמ' 3959 (שזה שולל לגמרי הליכה לבית העלמין, כמנהג ירושלים).

6) בס' נטעי גבריאל הל' אבילות ח"א פרק סט ס"ב מביא מנהג זה כמנהג חו"ל מכמה קהילות.

7) כנראה הכוונה - בין שתי הדעות שהזכיר לפני-כן: הסוברים שהוא כבוד הנפטר שילווהו בניו, ומאידך מנהג גדולי עולם להימנע מזה.

8) שפסק שם שלדברי הכל יכול הבן לומר קדיש על אביו גם לפני הקבורה (וכן הביא הרבי באג"ק כרך ג עמ' קצט וכרך ד עמ' קז).

9) גם בירושלים ת"ו כשחוששים שהבנים ילוו או יגיעו בכל-זאת, נמנעים כמובן מלהכריז זאת בחרם (ומלעשות מחלוקת על כך), כמ"ש בנטעי גבריאל שם ס"ד ובילקוט יוסף ח"ז עמ' עז.