הגאולה העתידה קשורה בתקיעה ב'שופר גדול', כמו שנאמר (ישעיה כז,יג): "והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים". כך אנו גם מתפללים שלוש פעמים בכל יום: "תקע בשופר גדול לחירותנו".
בתורה מצאנו שלושה סוגי שופרות: א) השופר הרגיל של ראש-השנה; ב) השופר של מתן-תורה, שעליו נאמר (שמות יט,יט): "ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד", שזה שופר שקולו חזק, "קול גדול"; ג) השופר של הגאולה, שהוא 'שופר גדול'. ההבדל ביניהם וייחודו של ה'שופר גדול' של הגאולה יובנו לאחר הסברת עניינו של השופר בכלל (ראה ספר המאמרים מלוקט, תשרי-חשוון, עמ' י).
השופר העתידי
לפני תקיעת השופר בראש-השנה אומרים את הפסוק (תהילים קיח,ה): "מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה". זה גם מבנהו של השופר – צידו האחד צר ("מן המיצר") וצידו השני רחב ("במרחב"). על-ידי הלחץ שמפעיל התוקע בצידו הצר, בוקעת התקיעה מן הצד הרחב. דבר זה מסמל את מהותו הרוחנית של השופר – צעקה פנימית הבוקעת דווקא מתוך ה'מיצר' והלחץ. השופר מבטא את 'צעקת הלב' של יהודי, שחש את ריחוקו מה', וצועק מתוך כאב על רצונו לחזור ולהיות קשור ודבוק בקב"ה.
צעקה פנימית זו מגיעה לרום המעלות, ומכאן חשיבותה העצומה של מצווה זו. על-ידי הצעקה "מן המיצר" מגיעים עד "מרחב י-ה" – עד הדרגות האין-סופיות והבלתי-מוגבלות של האור האלוקי. לכן השופר מעורר חיוּת חדשה ושפע חדש למען העולם, למשך כל השנה החדשה.
וכאן באים ההבדלים בין סוגי השופרות: השופר של ראש-השנה הוא שופר רגיל, שאכן מעורר שפע אלוקי מאת ה'. השופר של מתן-תורה, שהיה לו 'קול גדול', מבטא גילוי אלוקי רב ועצום. אולם השופר העתידי, יהיה 'שופר גדול'. משמעות הדבר, שאז תתגלה עצם המהות האלוקית, שכשהיא לעצמה למעלה מכל התגלות ומכל שייכות לעולמות המוגבלים.
מהצער אל הגילוי
ה'שופר גדול' הזה, ככל שופר, בא גם-כן בעקבות מצב של 'מיצר'. לפני הגאולה עומד עם-ישראל במצב של 'מיצר' – הצרות הגשמיות והירידה הרוחנית העצומה גורמות לכל יהודי לחוש תחושה עמוקה של 'מיצר'. במיוחד צר וכואב ליהודים שבבחינת 'אובדים' ו'נידחים', החשים כאב עצום על ריחוקם מהאמת האלוקית. ה'מיצר' הזה והלחץ ל ערב הגאולה, הם היוצרים את הקרקע להתגלות העצומה של ה'שופר גדול'.
עם זה, הגילוי של ה'שופר' העתידי אינו מעשה ידי אדם. לכן נאמר: "ייתָּקע בשופר גדול" – ייתקע מאליו. שכן מצבו של עם-ישראל ערב הגאולה הוא בשפל כזה, שהקב"ה אינו מצפה ממנו להתעורר בעצמו, אלא הקב"ה הוא המעורר את העם על-ידי ה'שופר גדול'. כאשר הקב"ה 'תוקע' ב'שופר' הזה, ומערה על עם-ישראל את ההתגלות הגדולה הזאת, ממילא מתעורר כל יהודי, אפילו מי שהיה בבחינת 'אובד' ו'נידח', ואף הוא בא להשתחוות לה' בהר-הקודש.
מכאן מובן, שעיקר העבודה ערב הגאולה אינה דווקא בהשגת מדרגות עליונות, אלא בהתבטלות ובתחושת 'מיצר'. יהודי צריך לחוש צער וכאב על מצבו הרוחני, ולדעת שגם המדרגות הרוחניות שאליהן הגיע, אינן בזכות אישיותו העצמית, אלא בכוחו של הקב"ה, שכבר מתחיל להאיר עלינו מעט מהגילוי של ה'שופר גדול'. תחושת התבטלות זו היא הכנה לגילוי המלא של ה'שופר' העתידי, שיעורר את כל עם-ישראל, וכולם יבואו להשתחוות לה', בגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
