מדורים נוספים
	שיחת השבוע 969 - כל המדורים ברצף
	לזעוק זעקה גדולה ומרה
	בציפייה לגאולה
	יש חדש
	שלחן שבת
	מנהיגי ישראל
	לא יכול לכעוס
	הצלה בחברון
	התמרמרות חיובית
	המציל והניצול נפגשו באוטובוס
	בין המצרים

גיליון 689, ערב שבת-קודש פרשת בראשית, כ"ג בתשרי ה'תשס"ז (05.10.2007)

 דבר מלכות

נצחיות הגוף על-ידי הנשמה

על-ידי עבודת הנשמה בגוף מתעלה הנשמה להתאחד עם העצמות * השכר לעתיד לבוא, הוא גילוי ההמשכה שנעשית עכשיו * הסבר בדברי הגמרא: האם תחיית המתים היא בריאת הגוף מחדש או חזרת הגוף למצבו האמיתי * ההוראה לפועל: קבלת עול * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בפרשת בראשית מסופר אודות בריאת האדם¹: "וייצר הוי' אלקים את האדם עפר מן האדמה" – בריאת הגוף, ואחר כך – "ויפח באפיו נשמת חיים", נשמה שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש"². והכוונה בזה – כדי שהנשמה תעבוד עם הגוף כדי לעשות ממנו כלי לאלקות, והיינו, לפי שתכלית הכוונה היא "דירה בתחתונים"³ דווקא.

והעניין בזה – שכאשר הנשמה היא למעלה ועובדת עבודתה בעולמות עליונים, אזי פועלת המשכת אור הממלא בלבד, מה שאין כן על-ידי עבודתה בגוף מגעת הנשמה למעלה יותר, והיינו, לפי שהשורש של יש הנברא הוא מיש האמיתי⁴, ולכן על-ידי העבודה בגוף הגשמי 'לוקחים' את העצמות, אלא, שלעת עתה הרי זה בהעלם, ויתגלה לעתיד לבוא.

וזהו עניין תכלית ושלימות השכר שיהיה בזמן התחייה⁵:

ידועה שיטת הרמב"ן⁶ (וכן פוסקת תורת החסידות להלכה⁷) שהתכלית אינו גן-עדן לנשמות בלא גופים, אלא זמן התחייה שאז יהיו נשמות בגופים דווקא.

וטעם הדבר – על פי הידוע שכללות עניין השכר הוא גילוי ההמשכות שנמשכים עכשיו על-ידי התורה ומצוות, וכיוון שתכלית ההמשכה היא למטה בגוף דווקא, שעל-ידי זה לוקחים את העצמות, לכן גם השכר – שענינו גילוי ההמשכה שעל-ידי העבודה – הוא למטה בגוף.

וזוהי מעלת זמן התחייה על גן עדן, שבגן עדן נמשך רק אור הממלא, מה שאין כן בזמן התחייה תהיה התגלות העצמות.

ב. על פי זה יובן מה שכתוב בזהר⁸ שתחיית המתים תהיה על-ידי "עצם הלוז", שנשארת בשלימותה גם לאחר שהגוף נרקב, וממנה תתחיל התחייה:

ובהקדמה, שלכאורה אינו מובן: מצינו בגמרא⁹ ראייה לתחיית המתים בקל-וחומר מבריאת האדם – "דלא הוו חיי, דהוי חיי לא כל שכן" (אותן שלא היו מעולם נוצרין ונולדין וחיין, אותן שהיו כבר לא כל שכן שחוזרין וחיין). ועל פי זה אינו מובן: מהו הצורך ב"עצם לוז" – הרי אפילו אם לא יישאר מהגוף כלום, יכול הוא להיבראות מחדש, בקל-וחומר מתחילת הבריאה, שאז נברא דבר שלא היה מעולם, ועל אחת כמה וכמה שדבר שכבר היה בעבר יכול לשוב ולהיבראות?

והביאור בזה – שהקל-וחומר "דלא הוו חיי, דהוו חיי לא כל שכן" אינו אלא תשובה ל"ההוא מינא", שרצה להכחיש את כל עניין תחיית המתים, וכדי לשלול סברא זו נאמר לו קל-וחומר זה; אבל לאמתם של דברים – עניין התחייה אינו באופן של התהוות חדשה (כמו בהתחלת הבריאה), כי אם עניין של שכר וגילוי ההמשכה שממשיכים על-ידי העבודה. והיינו, שפעולתה של הנשמה בעבודתה בגוף בזמן הזה על-ידי התורה ומצוות – היא המתגלית בגוף לעתיד לבוא, ולכן יש צורך באותו גוף עצמו שבו נתקיימו התורה ומצוות, ולא בהתהוות חדשה.

וזהו ההכרח שתחיית המתים תהיה על-ידי ה"עצם לוז":

אילו היה אופן התחייה רק מצד הקל-וחומר "דלא הוו חיי, דהוי חיי לא כל שכן" – היתה זו בריאה חדשה, ולא אותו הגוף שבו קיים האדם תורה ומצוות, ואילו הגוף שבו קיים תורה ומצוות – היה נפסד, מבלי שיישאר זכר מקיום התורה ומצוות על-ידי הגוף.

אמנם, לא זה הוא עניין תחיית המתים – שאינו בריאה חדשה, אלא גילוי ההמשכה שנעשית על-ידי העבודה, שלכן נעשית התחייה על-ידי ה"עצם לוז" דווקא, שהוא עיקר ועצם הגוף שנשאר תמיד בשלימותו, וממנו קם לתחייה אותו הגוף שבו נתקיימו התורה ומצוות.

ג. ובפרטיות יותר:

אף על פי שהגוף נרקב, כמו שכתוב¹⁰ "עפר אתה ואל עפר תשוב", ואפילו "צדיקים . . חוזרין לעפרן"¹¹ – הרי זה רק בנוגע לגוף מצד עצמו; אבל על-ידי עניין "ויפח באפיו נשמת חיים", ועל-ידי זה שהנשמה קיימה בו ועל-ידו תורה ומצוות, רמ"ח מצוות עשה שהם כנגד רמ"ח איברים, ושס"ה מצוות לא-תעשה שהם כנגד שס"ה גידים¹² – קנתה הנשמה את הגוף לעצמה, לאלקות, והיינו, שהנשמה פועלת בגוף שיתאחד עם היש האמיתי, ועל-ידי זה נעשה דבר של קיימא ומציאות נצחית, כפי שמתבטא ב"עצם הלוז", שהוא עיקר ועצם הגוף, שנשאר קיים ולא שייך בו הפסד, להיותו מיוחד עם היש האמיתי.

כלומר: אף על פי שהגוף מצד עצמו הוא גשמי, הווה ונפסד – הרי על-ידי זה שהנשמה עובדת עם הגוף, פועלת בו שינוי מן הקצה אל הקצה, שנעשה מיוחד עם אלקות, ועל-ידי זה נעשה מציאות נצחית ואמיתית.

וזהו ענינו של "עצם הלוז" שנשאר קיים וממנו נבנה הגוף בתחיית המתים – שמזה מוכח שהשינוי שנעשה בהגוף על-ידי עבודת הנשמה הוא (לא רק לפי שעה, "שינוי החוזר לברייתו", שהרי סוף כל-סוף חוזר הגוף לעפרו, אלא) שינוי אמיתי, "שינוי שאינו חוזר לברייתו"¹³, שעל-ידי זה קונה הנשמה את הגוף להיות נקנה לאלקות, ונעשה מציאות נצחי ואמיתי.

ואדרבה: עניין "אל עפר תשוב" הוא רק בחיצוניותו של הגוף, אבל אין זה הפסד אמיתי בגוף, כי אם "שינוי החוזר לברייתו", שהרי נשאר העצם לוז שממנו קם לתחייה. והיינו, לפי שהנשמה פעלה בגוף שינוי אמיתי שאינו חוזר לברייתו, להיות מציאות נצחי ואמיתי¹⁴.

ד. על פי זה יובן גם מאמר רז"ל¹⁵ ש"מאן דלא כרע במודים" אינו קם בתחיית המתים:

כיוון שעניין התחייה הוא גילוי העבודה של עכשיו, הרי "מאן דלא כרע במודים", היינו, שאין לו ביטול לאלקות, אין גופו מיוחד עם אלקות, ובמילא נשאר גשמי, הווה ונפסד, ולכן אינו קיים בתחיית המתים.

ומזה מובן, שיסוד כל העבודה והתאחדות הגוף עם אלקות (שזהו עניין התחייה, שמורה על נצחיות הגוף מצד התאחדותו עם אלקות) הוא עניין הכריעה במודים, והרי ידוע שעניין ההודאה הוא ביטול וקבלת עול.

ה. ומכאן הוראה בעבודה בכלל, ובחודש תשרי בפרט:

כאשר יוצאים מעבודת חודש תשרי לעבודת כל השנה – יש לזכור שיסוד העבודה הוא קבלת עול, מבלי להתחשב כלל אם הוא מבין או לא, אם הוא מרגיש או לא, אם יש לו תענוג ורצון בעניין פלוני או לא; הוא מצדו צריך לעשות את עבודתו בקבלת עול, שהיא יסוד כל העבודה.

ועל-ידי זה מתאחד עם הקב"ה, וכתוצאה מזה נשאר אצלו ה"עצם לוז", ועניין זה פועל גם בשאר האברים, והיינו, שההתאחדות עם הקב"ה נמשכת בעבודה הפרטית ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה.

והיינו, שהשכר הוא לפי אופן העבודה, ולכן, כשם שהשכר של תחיית המתים הוא באופן שעל-ידי השלימות של ה"עצם לוז" נמשך בכל שאר האיברים, כן הוא גם בעניין העבודה, ששלימות העבודה בקבלת עול פועלת בקיום כל המצוות, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה.

ומובטח הוא ש"לא ידח ממנו נדח"¹⁶, וסוף כל-סוף יהיה דבר אחד עם אלקות, דהיינו ש"הוי'" יהיה "אלקיך".

(התוועדות יום שמחת תורה תשי"ט. 'תורת מנחם – התוועדויות' תשי"ט חלק א (כד) עמ' 147-151)

_____________

1)    ב, ז.

2)    תניא רפ"ב.

3)    ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

4)    ראה ביאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי בשלח מג, ג. ובכ"מ.

5)    ראה תו"מ סה"מ אייר ע' ריז ואילך. וש"נ.

6)    בשער הגמול בסופו – הובא בלקו"ת צו טו, ג.

7)    ראה לקו"ת שם. דרושי ש"ש סה, סע"ד. דרמ"צ יד, ב. אוה"ת חוקת ס"ע תתס. שם (כרך ה) ע' א'תרלז. ועוד.

8)    ח"א סט, א. קכו, סע"א (מהנ"ע). שם קלז, א (מהנ"ע). ח"ב כח, ב. תוד"ה והוא – ב"ק טז, ב. ועוד. וראה לקו"ש חל"ו ע' 75. וש"נ.

9)    סנהדרין צא, א (ובפרש"י).

10)  בראשית ג, יט.

11)  סנהדרין צב, סע"א. וראה שבת קנב, ב.

12)  ראה זח"א קע, ב.

13)  ראה ב"ק צג,ב ואילך. רמב"ם הל' גזילה ואבידה פ"ב. טושו"ע חו"מ סש"ס.

14)  ראה גם "רשימות" חוברת ז' ע' 14 ואילך. לקו"ש ח"ו ע' 83 ואילך.

15)  ראה זהר ח"ב ק, א. ח"ג קסד, א. פר"ח או"ח סקי"ג סק"ד (הובאו בלקו"ת בלק עא, א). תוס' שבהערה 8.

16)  ע"פ שמואל-ב יד, יד. וראה תניא ספל"ט. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד סה"ג.

 משיח וגאולה בפרשה

סעודת הלוויתן לעתיד

עליות אין קץ, ותענוג העצמי ללא עליות

בימות המשיח גופא ישנם כמה וכמה מדריגות, ובכללות נחלקים לשתי מדריגות: (א) ימות המשיח, (ב) עולם הבא.

ומהחילוקים שביניהם – שבנוגע לימות המשיח אמרו חז"ל "עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים", לווייתן ושור הבר, מה שאין כן בנוגע לעולם הבא אמרו חז"ל ש"אין בו לא אכילה ולא שתייה, אלא צדיקים יושבין . . ונהנין מזיו השכינה".

ועניין זה (שהעולם הבא אין בו אכילה ושתייה) אינו בגלל שאז יהיו נשמות בלא גופים – שהרי נפסקה ההלכה כדעת הרמב"ן ש"עולם הבא" קאי על עולם התחייה, שאז יהיו נשמות בגופים, ששייך אצלם אכילה ושתייה, ואף על פי כן לא תהיה בו אכילה ושתייה.

וביאור החילוק בין ימות המשיח לעולם הבא בנוגע לעניין הסעודה – יובן בהקדים כללות החילוק בין ימות המשיח לעולם הבא:

בימות המשיח יהיה סדר של עליות, ועל זמן זה אמרו חז"ל "צדיקים אין להם מנוחה . . שנאמר ילכו מחיל אל חיל", והיינו, לפי שבימות המשיח יהיו רק בחינת אורות וגילויים בלבד, שבהם שייך עניין של עליות.

– העליות שבימות המשיח יהיו אמנם שלא בסדר והדרגה, כיוון שאז יהיה גילוי אור הבלי גבול, והיינו, שבאור מוגבל העליות הם בסדר והדרגה, ומה שנאמר "ילכו מחיל אל חיל", הליכה אמיתית שהיא שלא בהדרגה, הרי זה מפני שאז יהיה גילוי אור הבלי גבול. אבל אף על פי כן, הרי זה בחינת אור בלבד, ולכן שייך בו חילוקי מדריגות ועליות. –

מה שאין כן בעולם הבא תהיה העלייה בבחינת העצמות ממש, שבו לא שייך עניין של התחלקות, ובמילא לא שייך גם עניינים של עליות.

וזהו הטעם שהעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה – כיוון שאז יתגלה תענוג העצמי, תענוג הפשוט.

אמנם, מבלי הבט על מעלת הגילויים ברוחניות, הן העליות לאין קץ שבימות המשיח, והן עולם הבא שלמעלה מעליות – לא מוותרים בני-ישראל על הגאולה הגשמית כפשוטה, גאולה משעבוד מלכויות, וגאולה מעניינים המונעים לפרנסה ובריאות הגוף.

וכפי שמצינו בייעודי הגאולה שאמרו חז"ל "עתידה ארץ-ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת", וכתיב "ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן", אשר נוסף על העניינים כפי שהם ברוחניות, יהיו גם בגשמיות כפשוטם.

ואדרבה, דווקא בגאולה הגשמית יש מעלה יתירה – להיותה התחלת היציאה מהגלות, "מאפילה לאור גדול", שבה הוא עיקר השמחה והתענוג (מה שאין כן כל העניינים שלאחרי זה שלהיותם עליות בטוב גופא לטוב נעלה יותר, אין בהם שמחה ותענוג כל כך).

(משיחת אחרון של פסח תשח"י. תורת- מנחם – התוועדויות' ה'תשח"י חלק ב (כב), עמ' 247-248)

 ניצוצי רבי

לדמות העיר בני-ברק

לפי מה נקבע סדר חשיבות היושבים כש"היו מסובין בבני-ברק"? * גם בבני-ברק יש לצפות למשיח * ישיבות מסוימות זקוקות שם לקו השמחה... * בני-ברק מפורסמת בשמירת השבת והקפדה בתורה ומצוות בכלל * מי שפסקו דין הלכתי שיש למסור שטחים – פוסקים כך גם על שאר ערי הארץ ו"בני-ברק" בכללן... * רשימה ראשונה

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

את העיר בני-ברק, מתקופת התנאים, מזכיר כל יהודי בליל הסדר בעת אמירת ההגדה: "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני-ברק". לפיסקה זו מציין הרבי בהגדתו ("עם לקוטי טעמים ומנהגים") כך:

"בני-ברק – שם עיר (יהושע יט, מה). ויש לומר דמזכיר שם העיר שעל-ידי-זה מובן הסדר שמונה אותם.. מקדים רבי אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא מפני שהי[ה] ממשפחה מיוחסת ונשיא (תוספת ד"ה דחשיב – כתובות קה, א). ויש לומר דהא שמקדים רבי עקיבא לרבי טרפון (וכקושית התוספות בעבודה זרה מה, א) הוא מפני שאירע זה בבני-ברק שרבי עקיבא הוא מרא דאתרא שם (סנהדרין לב, ב)".

בהמשך ההגדה נאמר: "אמר רבי אלעזר בן עזרי[ה] (ברכות יב, ב ועוד)" והרבי מציין:

יש גורסין.. אמר להם רבי אלעזר בן עזריה ואם-כן הוא המשך פיסקא הקודמת – ואפילו לגירסתנו גם-כן, יש לפרש שהיה זה במסיבת בני-ברק.

ובאותו עניין כמעט כותב הרבי לאישיות מסויימת בכ"ט באייר תש"כ ('אגרות-קודש' כרך יט, עמ' שכא-ב):

נעם לי לקרות מה שכתב על-דבר רבי-אלעזר-בן-עזרי[ה]. ויש להוכיח דבמסיבת בני-ברק בודאי כבר היה רבי אלעזר בן עזריה נשיא, דאי לאו הכי – איך זה שהושיבוהו באמצע והוא צעיר ביותר, דהרי כשנתמנה לנשיא היה בן יח שנים ולהירושלמי – בן טז שנה!

גדולי-ישראל בבני-ברק

תושב באר-שבע סיפר לרבי בימי מלחמת המפרץ (ביום י"ב בשבט תנש"א – במהלך חלוקת השטרות לצדקה) שאחיו מתגורר בבני-ברק וחושש מפחד הטילים, ורוצה לנסוע לבאר-שבע. הרבי הגיב ('זורע צדקות' עמ' 99-98):

הוא יודע מן הסתם – שהרי הוא אמר זאת ב"הגדה של פסח" – שבבני-ברק התגוררו אנשים גדולים ולא ברחו בגלל גויים. אם כן, עליו להמשיך גם כן בבני-ברק.. והעיקר שילמוד שם תורה ויקיים מצוות בהידור!

פיסקה זו שבהגדה-של-פסח הוזכרה בפי הרבי פעמים נוספות, כמו לדוגמה בדברי הרבי לאחד מרבני השכונות בבני-ברק בה' אלול תש"נ ('זורע צדקות' עמ' 146):

שיהיה בשעה טובה. ישנה הבטחה מאדמו"ר הזקן ומהבעל-שם-טוב "יד החסידים על העליונה". ושיהיה "מסובין בבני-ברק כל אותו הלילה", ולדבר אודות משיח. אין צורך להמתין עד פסח, אפשר וצריך לעשות זאת כבר עתה – ודווקא בחודש אלול, לא לדחות זאת למחר! –

ועוד באותו עניין (שם עמ' 18):

בה' אלול תש"נ מסר הרבי להרה"ג ר' יעקב אשר קופולוביץ, רב שכונת נווה השלושה בבני-ברק, דולר נוסף ואמר:

עבור הרב הגאון ר' משה לנדא שליט"א עבור כל ה"גוטע אידן" [=אדמורי"ם] בארץ הקודש, ובבני-ברק במיוחד.

הנ"ל ביקש ברכה עבור בנו הלומד בתל-אביב ובא ללון מדי לילה בבני-ברק, והרבי הגיב:

יעזור השם-יתברך שהוא יהיה מאותם ש"היו מסובין בבני-ברק כל אותו הלילה" וימתין שם למשיח!

בתחילת השיחה ביקש ברכה עבור הרב לנדא, והרבי בירכו באריכות ימים ושנים טובות, תוך קביעה שאף אחד לא יצליח לעקרו מתפקידו וממעמדו.

חסידים מביאים שמחה לבני-ברק...

הרבי היה שותף ותומך, מעודד ומייעץ לרבים ממוסדות התורה והציבור שבבני-ברק. כן עמד בקשר עם רבים מרבניה ואדמו"ריה, גדולי התורה, שביקרוהו ועמדו בקשרים עמו.

בהזדמנות מסויימת ('תורת מנחם ציון' כרך ב' עמ' 352) הפטיר הרבי בחיוך שבזה שחסידות ויז'ניץ נמצאת בבני-ברק, היא ממשיכה ומחדירה את עניין השמחה בבני-ברק, ששם דרושה ביותר הדגשת עניין השמחה, מכיוון שיש שם כמה ישיבות שהנהגתן בקו של עצבות כו' ("אומעדיקע ישיבות").

אחר-כך הזכיר הרבי שבין העניינים המודגשים ביותר בוויז'ניץ הוא גם עניין אהבת-ישראל.

ועוד בתחום התורני-הלכתי:

בשבת פרשת ואתחנן תשמ"ה דן הרבי בנושא לקט ושכחה (תוך בירור השאלה מדוע בארץ, שנתחדשו בה במשך מאה השנים האחרונות מושבות וכפריים של בני-ישראל, לא השתדלו לקיים מצוות לקט שכחה ופאה) ובין השאר אמר:

כאשר נוסדה העיר "בני-ברק", למשל, על-ידי יהודים חרדים, והיו להם שדות כו' – מדוע לא מצאו לנכון לקיים מצות לקט שכחה ופאה?!

ואין לומר שלא מקיימים מצוות אלו במושבות וכפרים הנ"ל מפני שלכל-אחד-ואחד מבני המושב או הכפר יש שדה משלו, כך שאין שם עניים – דמכיוון שכאשר יבוא שם עני יתחייבו לתת לו לקט שכחה ופאה, אם-כן, מדוע לא יביאו עני ממקום אחר כדי לזכות בקיום מצוות לקט שכחה ופאה?!

[הרבי מציין בשולי-הגיליון לדברי החתם-סופר בתשובותיו, שמסקנתו (דלא כהש"ך יו"ד סרמ"ד ס"ק א) שגם בארץ-ישראל אין צורך להניח לקט שכחה ופאה].

קשרי מייסד העיר עם הרבי

על ביקור של מייסד העיר בני-ברק, ר' יצחק גרשטנקורן, אצל הרבי, אנו למדים מאיגרת שכתב הרבי בשנת תשט"ו ובה נאמר ('אגרות-קודש' כרך יא עמ' רסו-ז):

לפני כשנה ביקרני הרב החסיד וו"ח אי"א נו"נ עוסק בצרכי ציבור בעל מרץ וכו' וכו' מוהר"ר יצחק שי' גרשטנקורן, מייסד בני-ברק באה"ק ת"ו ומחבר ספר "נעים זמירות ישראל" ועוד. והבטחתי לו לעורר את אנ"ש שי' לעזור לו בהפצת ספרו הנ"ל.

סוד התפתחות העיר

ביטוי נדיר נכתב פעם על-ידי הרבי בקשר לעיר זו, בכ"ז אלול תשי"ג ('אגרות – קודש' כרך ז' עמ' שפא), ואודות מייסד העיר:

ביקרני פעמים אחדות מר געשטענקארן שי', ואחד מנושאי שיחתינו היתה גם-כן התפתחות בני-ברק... ונוכחתי שבבני-ברק הי[ה] רצון אחד, ורצון זה היה – להתפתחות.

לאדם ששימש בתקופה מסוימת מנהל בית-ספר סוציאלי, כתב הרבי ('אגרות-קודש' כרך כה עמ' ו):

מובן שנעם לי במיוחד לראות מן הכתובת אשר דר הוא בבני-ברק, שתקוותי חזקה שזהו סמלי לדירתו האמיתית שהיא בני-ברק, וברוחם ישפיע על המוסד, והבא לטהר הרי מסייעין לו.

מפורסמת בשמירת שבת קודש

בשנת תש"כ כתב הרבי ליהודי ('אגרות-קודש' כרך יט עמ' רסז).

כיוון שכפי הכת[ו]בת דר הוא בבני-ברק, הידועה ומפורסמת בשמירת השבת קודש אשר בה, ובעניני ת[ורה] ומצ[וותיה] בכלל, וכיוון שנאמר ותשועה ברוב יועץ, הנה עליו להתייעץ עם ידידיו לאחר שיפרט להם המצב . . והש[ם] ית[ברך] יתן להם הרעיון הנכון איך לייעצו.."

בחלוקת השטרות לצדקה ביום ו' טבת תנש"א ביקר גם הרה"ג ר' פרץ טוביה דייטש שליט"א, אב"ד חליסה בני-ברק. בעת שעבר סיפר לרבי שבכוונתו לפתוח בית מדרש בבני-ברק. הרבי נענה ('זורע צדקות' עמ' 17):

שיהיה בשעה טובה, וכשיתווסף עוד בית כנסת יבוא המשיח קודם. הוא ממתין שישלימו את השיריים. בית הכנסת איננו שיריים אלא דבר שלם. שיהיה בשעה טובה.

"יאריך ימים על ממלכתו. הרי יש לו קשיים" – התבטא הרבי במענה לבקשת ברכה על-ידי בנו של הרב משה אירנשטיין, ראש עיריית בני-ברק, בכ"ו כסלו תש"נ.

חרד לגורלה הרוחני של בני-ברק

בחודש אייר תשל"ג ('אגרות-קודש' כרך כח עמ' ריז) כותב הרבי לפרופ' הרה"ח ר' ירמיהו שי' ברנובר:

לכתבו בהמשך למה שדיברנו, הקמת עיר בארץ-ישראל שכל חיי[ה] יהיו מבוססים על התורה ועל המצוה, וכותב הסברה שתהי[ה] עיר של אקדמאים, יש להיזהר אפילו בדיבור על דבר זה, שלא יטילו אימה ופחד במשרדים מסויימים שבדעת הארגון או בדעת חב"ד לבנות ולכונן עיר כזו, שאז עלול שלא ירצו לעזור בכלל, כיוון שיתנגדו ביותר לעיר דתית מסוג זה. וכמו שנראה שאפילו בנוגע לעיר בני-ברק מחפשים כמה דרכים ותחבולות לשנות ח[ס] ו[שלום] ההנהגה שהיתה בה עד עתה.

השתדלות של הרבי לטובת ענייני העיר נמצאת במכתב שכתב לרבה של בני-ברק, הגה"ח רבי יעקב לנדא ('אגרות – קודש' כרך כו עמ' קסו) בשנת תשכ"ט:

כפי שראיתי, הדיבור כאן עם פ[לוני] וכיו[צא] ב[ו] בענייני א[רץ] הק[ודש] ת[בנה] ו[תכונן] (כולל-דבני-ברק) לא רק שחסר ה"דערהערן" [= הפנמה (קליטה-פנימית)], כ[י] א[ם] גם שמיעה כפשוטה אין אצלם, ואיידי דטריד למיפלט לא בלע ואפילו לא נגע בו.

להפוך כל מקום למקום תורה

את שאלת מגוריהם של אנ"ש פתר הרבי באופן אישי לפי מצב השואלים, כך למשל:

"מקום דירתם לאחרי החתונה בש[עה] ט[ובה] ומוצ[לחת] – על פי מכתביו – קדימה לעיר בני-ברק" – כותב הרבי למו"ה עזרא בנימין שוחט בשנת תשכ"ו ('אגרות-קודש' כרך כד עמ' קט).

"בברכה (בקשר שעברו לגור בבני-ברק) – שיהיה משנה מקום משנה מזל לטובה ולברכה בגשמיות וברוחניות" – כתב הרבי ('אגרות קודש' כרך כד עמ' סט) לאחד מאנ"ש שי'.

האדמו"ר מסדיגורא שליט"א סיפר לרבי בשנת תש"מ ('בצל החכמה' עמ' 89), שלמרות שקשה לו לעזוב את תל-אביב בכל-זאת חושב הוא לעבור לבני-ברק שהיא מקום תורה. הרבי תמה:

העובדה שתל-אביב איננה מקום תורה – מהווה סיבה דווקא שלא לעזוב את תל אביב!

ולגבי העובדה שבית המדרש של אביו זצ"ל יסדו בתל אביב אמר הרבי: צריכים אתם לדאוג שיהיו לכם מוסדות גם בתל אביב!.. ובהמשך הפטיר: איך זה שחסידים מאפשרים שתהיה כזו קא-סלקא-דעתך?...

מסירת שטחים (ח"ו) עד בני-ברק...

בשיחותיו של הרבי על הסכנה שבמסירת שטחים מארצנו-הקדושה לאומות-העולם מוצאים את הרבי מזכיר לא פעם את העיר בני-ברק (הדוגמאות דלהלן – לפי הספר 'קראתי ואין עונה'):

הדין הברור בשולחן-ערוך (הלכות שבת סימן שכט) לפיו אין למסור שטחים לגוי – תקף בבורו-פארק, קיו-גארדנס, ווליאמסבורג, קראון-הייטס או בני-ברק – בכל מקום זה אותו דין (מוצאי שבת פרשת ראה תשל"ח).

מסירת השטחים הנמצאים ליד תעלת סואץ תקשה (והרבה יותר מכך) על הגנת היהודים המתגוררים בכפר חב"ד, בני-ברק, מאה שערים, חדרה ועין-חרוד ובכל מקום בו מצויים יהודים! (כ"ף מנחם-אב תשל"ו).

"על-ידי מסירת ימית מתקרבים הערבים עוד 10 קילומטרים לתל אביב לבני-ברק ולכפר חב"ד" – התבטא הרבי בחול המועד פסח תשמ"ב בפני הרב יאלעס זצ"ל ('בצל החכמה' עמ' 168).

שנתיים לפני כן, במוצאי שבת פרשת ויקהל-פקודי תשל"ט, אומר הרבי אותם דברים:

מסרו עוד שטחים שיקרבו את מצרים לירושלים, בני-ברק, כפר חב"ד ותל אביב במאות קילומטרים.

כנגד אותה גישה קבע הרבי בנחרצות במוצאי שבת פרשת ויצא תשל"ח:

כאשר יעמדו נציגי ישראל בתוקף ויאמרו שאי-אפשר למסור אף שעל מיהודה ושומרון, כי על-ידי-זה מעמידים בסכנה יהודים שנמצאים בירושלים, בני-ברק, חדרה, חיפה, תל אביב וכפר חב"ד ובכל ארץ-ישראל – ממילא יהיו ארצות הברית וברית המועצות מאוד מרוצים...

בי"ט כסלו תשל"ט דיבר הרבי על הצורך ביישוב מיידי של כל השטחים בבת אחת – והסביר שיש עשרות אלפי יהודים החיים בארץ-ישראל, המוכנים ורוצים להתיישב בכל השטחים "אלא שהעומדים בראש מעכבים אותם.. לצאת מתל אביב, מבני-ברק, ולהתיישב".

אפילו בנוגע להתיישבות בירושלים העתיקה – הסביר הרבי במוצאי שבת פרשת בראשית תשל"ט – כל אחד מבין, שאם לא מיישבים את ירושלים העתיקה – הרי שאז לא ניתן לטעון לבעלות בתל-אביב כפר חב"ד ובני-ברק. כלומר, למרות שבדיבור אומרים שרוצים להחזיק בירושלים העתיקה (ומסרבים למוסרה לצד שכנגד), אך למעשה לא מניחים להתיישב בה – הרי נוכחים כל אומות העולם ש"אתי מעשה ומבטל דיבור"!

הסבורים שלאור ההלכה צריכים להישמע לטענות הערבים ולמסור להם את כל השטחים אותם הם דורשים (בגולן, יהודה ושומרון וכיוצא בזה) – פוסקים את אותו דין גם על הר-הבית, ירושלים העתיקה, ירושלים החדשה, בני-ברק, כפר חב"ד קרית צאנז וכל חלקי ארץ-ישראל – כך התבטא הרבי בשיחת מוצאי ל"ג בעומר תש"מ.

ובדומה לכך בשבת פרשת בא תשמ"א:

ואם סוברים אותם יהודים שצריכים למסור להם את כל מה שהם תובעים – יש, אפוא, למסור את רמת הגולן, יהודה ושומרון, ירושלים העתיקה, תל אביב, חדרה, בני-ברק וכפר חב"ד!....

"אם זה עניין של פיקוח-נפש, הרי יש להחזיר גם את ירושלים החדשה ירושלים העתיקה, בני-ברק וכפר חב"ד – הכול כדי לא 'להתגרות' בגוי" – אמר הרבי במוצאי שבת פרשת חיי שרה תשל"ט.

 ממעייני החסידות

פרשת בראשית

בראשית (א,א)

"בראשית" נמי מאמר הוא (ראש-השנה לב)

מדוע לא נאמר במפורש "ויאמר" גם במאמר זה?

איתא בספרי המקובלים, שתחילה האציל הקב"ה את האותיות, כנאמר, "בראשית ברא אלוקים את" – קודם נבראו האותיות מא' ועד ת', ועל-ידי האותיות ברא ה' את כל העולם.

נמצא שהבריאה הראשונה, היינו האצלת האותיות, היתה במחשבה בלבד, ללא אמירה (כי אמירה אפשרית רק לאחר שיש אותיות). משום כך לא נאמר בבריאה הראשונה "ויאמר", כי לא היתה על-ידי מאמר ודיבור, אלא בבחינת מחשבה.

(אור-תורה בראשית דף ב עמ' א)

בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ (א,א)

"בראשית" – ראשית ותחילת עבודת ה' היא,

"ברא אלוקים" – לגלות ("ברא" מלשון גילוי, כמאמר (חולין מג) "שמא הבריא", היינו שמא ניקב ויצא לחוץ) את שם אלוקים,

"את השמים ואת הארץ" – המצוי בתוך השמים ובתוך הארץ.

ראשית עבודת האדם לבוראו היא, לגלות את האלוקות המוסתרת בעולם ("עולם" מלשון העלם).

(כתר-שם-טוב – הוספות סימן ד עמ' 10)

* * *

"בראשית" – ב' ראשית, התורה וישראל.

"ברא" – לשון בריאות,

"אלוקים" – בגימטרייה "הטבע".

"בראשית ברא אלוקים" – בני-ישראל, על-ידי העבודה בתורה ומצוות, "מבריאים" את הטבע, בכך שהם מגלים את תוכנו הפנימי ואת תכלית בריאתו.

(ספר המאמרים תרצ"ט עמ' 72)

* * *

"שמים" – ענינים רוחניים.

"ארץ" – עניינים גשמיים וחומריים.

"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" – על היהודי לזכור תמיד שכל מה שיש לו, הן הרוחניות שלו (תורתו וחכמתו) והן הגשמיות שלו (עושר, בריאות וכדומה) – הכול בא לו מאת הקב"ה.

אל לו לאדם לשגות ולחשוב ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" – אלא כשם שהקב"ה בורא את העולם כולו בכל רגע, כך הוא בורא גם את ההשפעה הפרטית הנשפעת לו.

(ליקוטי-שיחות כרך ב עמ' 437)

* * *

"בראשית" – דבר ראשון על אדם לדעת כי:

"ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" – הקב"ה ברא את העולם ומלואו וממילא הוא בעל-הבית היחיד בתבל כולה. אולם,

"וחושך על פני תהום" – החלק שהקב"ה הועיד לאדם לתקן עדיין שרוי בחושך ועל האדם לתקנו ולהאירו. זאת על-ידי,

"ויאמר אלוקים" – כשאדם לומד תורה – "ויאמר"; ומקיים את מצוות ה' יתברך, שרובן ככולן נתלבשו בדברים גשמיים וטבעיים – "אלוקים" (שבגימטרייה "הטבע"). אזי,

"יהי אור" – חושך העולם מתהפך לאור.

(ליקוטי-שיחות כרך ד 1247)

* * *

כשעומדים בראשית יסודו של מפעל חיובי, הן מפעל בעל אופי רוחני ("שמים") והן מפעל בעל אופי גשמי ("ארץ"), ונתקלים בקשיים – המסוגלים לרפות ולייאש את ידי העוסקים בדבר – אומרת התורה, "בראשית ברא אלוקים"! הקב"ה הוא אשר בורא ויוצר את הדבר. אלא שרצונו של הקב"ה הוא שהדבר ייעשה על-ידי אנשים מסוימים, ובהם בחר להיות שלוחי דרחמנא ועושי רצונו.

אי לזאת, גם כאשר בראשית הדרך נראה המצב כ"תוהו ובוהו וחושך", עד שנדמה כי אי-אפשר לפעול דבר – יש להתחזק במידת הביטחון ולזכור שכפי שבתחילת הבריאה שררו חושך ותוהו ובוהו ועל-ידי דבר ה', "ויהי אור", הופיע האור במקום החושך ואת מקום התוהו ובוהו תפס סדר מסודר – כן יהיה במפעל המוקם.

(ליקוטי-שיחות כרך ב עמ' 657)

ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור (א,ג)

הצדיקים נקראים בשם "אלוקים", כנאמר (שמות ז), "ראה נתתיך אלוקים לפרעה".

"ויאמר אלוקים יהי אור" – כאשר הצדיק רואה שחסר לאדם דבר-מה בגשמיות או ברוחניות, ואומר (מברך, גוזר) "יהי אור", אזי:

"ויהי אור" – אמירתו מתקיימת.

(כתר-שם-טוב סימן שנ"ה דף נג עמ' א)

* * *

חז"ל אמרו (מגילה י): "כל מקום שנאמר 'ויהי' – אינו אלא לשון צער". לכאורה צריך להבין מהו הצער בבריאת אור?

ההסבר הוא: כדי שיתהווה מאורו יתברך הבלי-גבול – אור מוגבל, שיהיה לפי יכולת הקיבול של העולם, מוכרח להיות "צמצום". לכן נאמר "ויהי" לשון צער, כי הצמצום נראה כמו צער לעולם, מפני שהוא בדוגמת מסך המסתיר ומחשיך את האור הבלי-גבול.

אך לאמיתו של דבר, הצמצום הוא לטובתנו ולתועלתנו, כי על-ידו דווקא אפשר שיתהווה אור מוגבל. זהו שנאמר "ויאמר אלוקים יהי אור" – על-ידי שם "אלוקים", המורה על מידת הדין והצמצום, נעשה אור כזה שהוא מדוד ומוגבל, והעולם יכול לקבלו.

(אור-תורה בראשית דף ב' עמ' א')

 אוצרות דור ודור

דין ומשפט על המשכת אלקות

אצל מי היתה הזזה באמת

א. עד עתה היה עדיין [זמן'] ה'מקיפים': ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות עד שמיני-עצרת, ושמחת תורה שגם הוא בכלל שמיני עצרת.

ב'מקיפים' עדיין איננו יכולים לדעת בבירור. ייתכן והוא הזיז משהו [אַ קרים גיטאָן] במשהו. אך זה לא יותר מאשר הזזה [. .].

יש מי שבטבעו הוא כמי שלא נוגע לו דבר. וכאשר אצלו 'זז' משהו, זהו אכן דבר טוב. אך אני לא יכול לדעת. ייתכן ואין זו אלא הזזה קטנה, אך מכיוון שאני צריך לדון אותו לכף זכות – "והוי דן את כל האדם לכף זכות" – אני מעריך שהוא מאותם אנשים שבטבעם אינם מתפעלים, ואם כן, כאשר אדם זה 'כופף' את עצמו, היה זה כתוצאה מהתעוררות אמת שהיתה לו. דבר זה נחשב אצלי כאחד שצועק ומתפעל, כי מכיוון שמטבעו אינו מתפעל, הנה כאשר נעשה אצלו 'הזזה' – הרי שה'לא טוב' הרוחני שלו נגע לו עוד יותר מאשר זה שצועק כ'כרוכיא'.

מאידך, מכיוון שחייב אני ללמד עליו זכות, איני יכול לדעת האמת, לכן נשאר הדבר כהפקר לראות כיצד יתפתח בהמשך. הוא עצמו יכול להטעות את עצמו, הרי עשה רק 'הזזה' קטנה והוא כבר יוצא ידי חובתו בזה. והוא – מרמה את עצמו אף יותר: כי אני מביט עליו כפי שהזולת מביטים עליו, אך הוא הרי קרוב לעצמו, ודאי שיכול הוא 'לרמות' את עצמו.

אך כאשר לא ירצה לרמות את עצמו, יכול הוא לדעת את האמת. אנו איננו יכולים לדעת, אך הוא כן. מאידך, מי שרוצה לרמות את עצמו – יכול, אך בפנימיות העניינים, כאן הדברים כבר ידועים.

עלי להוסיף לכם על הנאמר: גם למעלה הדבר הוא כך. בזמן ה'מקיפים' עדיין הדברים לא ידועים. הוא – הקב"ה – כביכול גם אינו יודע, שהרי "כי עמך הסליחה", הסליחה מופקדת אצלך מראש-השנה ועד יום-הכיפורים, הרי לא יודעים עדיין כיצד יתנהגו איתו.

– לא מדברים על פי "דעת עליון", שהרי שם ודאי הכול ידוע, אלא מדובר בידיעה הכללית.

מלמעלה מחכים ומצפים שיעשה תשובה

ב. הרי נאמר "כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב", שיש דין ומשפט על האלקות שביעקב, כמה גילוי אלקות יומשך לו בקיום התורה והמצוות שלו בכל ימות השנה. כי עיקר הדין ומשפט הוא על החיים הרוחניים – לא  על החיים הגשמיים בלבד – אלא על החיים הרוחניים. נכון אמנם שגם על החיות שבגשמי, אך העיקר הוא על החיות הרוחני, כי נשמות מצד עצמן אינן שייכות לגשמיות.

[. .] אך זה תלוי בהעלאת מ"ן [=מיין נוקבין, התעוררות מלמטה], שזהו לפי ערך העבודה בשנה שעברה, ובאופן עליית התורה ומצוות שנעשו אז. אם זה כראוי, הרי שיומשך טוב גם בעתיד. לפי אופן עבודתו בשנה שעברה בקיום התורה והמצוות ובעבודה בהתבוננות ובהזדככות, כך יומשך לו גם להבא.

אך כשיודע שבשנה שעברה לא היה זה כראוי, על כך יש לעשות תשובה. שהרי באמת היה צריך לעובדו ולהמשיך אלקות, והוא לא עשה, אמור הדבר לגרום לו להרגיש לא-טוב מזה, ועל ידי זה נמשך לו מלמעלה.

אך אם לא עשה תשובה, עדיין מצפים ומחכים עד יום-הכיפורים – והארבעה ימים שאחר יום-הכיפורים שייכים גם-כן ליום-הכיפורים – אולי יעשה תשובה. עדיין לא ידוע כיצד תהיה ההנהגה איתו, כמו שנאמר בפיוט "יקו תשובת יציר אדמתו"; מצפים ורוצים שיעשה תשובה, שהרי הוא באמת יציר אדמתו. הוא [הקב"ה] הרי ברא אותו והתעסק עמו וטיפל בו. אמנם כתוב "נעשה" לשון רבים, אך הוא הרי ברא אותו, ולכן רוצה ומחכה שיעשה תשובה.

(שמחת תורה תרס"ד. ספר השיחות "תורת שלום" מכ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע, עמ' 13 - תורגם מאידיש)

 בירורי הלכה ומנהג

מקרא בליל הושענא רבה

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג, רב אזורי עומר

תהילים בעשרת ימי תשובה ומקרא בליל הושענא-רבה

כתוב בספר המנהגים¹:

"ידוע אשר בלילה – החל מצאת הכוכבים² עד אחרי חצות לילה, אין אומרים תהילים (ובכלל זה – שיעור תהילים החודשי), אבל אומרים שיעורי חומש³ ותניא

– לבד⁴ מראש-השנה, עשרת-ימי-תשובה ויום-הכיפורים והושענא רבה⁵ (והושענא-רבה – גופא – לאחרי חצות⁶)".

והנה התאריך בשולי ה'פתח דבר' של 'ספר המנהגים' הוא: ח"י אלול ה'תשכ"ו.

ובספר 'מקדש מלך'⁷ מופיע דיון בנושא מסעודת הושענא-רבה תשכ"ז, דהיינו – לאחר פרסום ספר המנהגים, כדלהלן:

"כ"ק אדמו"ר שליט"א: לכאורה תמוה, איך אמרו תהילים לפני חצות, הרי יש שקלא וטריא בזה בקשר עם מה שאיתא בכתבי האריז"ל⁸ שלא לאומרם לפני חצות?..."

ובהמשך, "שואל אחד המסובין: מתי יכולים לומר תהילים בכלל?

כ"ק אדמו"ר שליט"א: רק⁹ בראש-השנה וביום-הכיפורים יכולים לומר לפני חצות¹⁰.

ר' זלמן דוכמן: מה בעניין לימוד חומש עם רש"י בלילה?

כ"ק אדמו"ר שליט"א: אף שגם בזה יש (ועיקר) שקלא וטריא וכו'¹¹. ואע"פ שלא שמעתי – נוהגים שאת השיעורים דחומש (ותניא) אומרים (גם) בלילה¹²." עד כאן.

ועדיין צריך עיון בקשר לעשרת-ימי-תשובה והושענא-רבה.

______________

1)    עמ' 20. ובשולי הגיליון נסמן מקורו: "הוראת כ"ק אדמו"ר שליט"א".

2)    וזו המשמעות במכתב המובא בשערי הלכה ומנהג או"ח ח"א עמ' קצא "שאין אומרים תהילים מלאחרי [=סיום] שקיעת החמה".

3)    וכן בשערי הל' ומנהג שם, בתשובות השניה והשלישית באותו עמוד, מסתייג רק מאמירת תהילים ולא מאמירת שיעור חומש בלילה. אף שגם זה 'מקרא', ואף לא סייג שזהו דווקא כשיש פירש"י על פסוקים אלו, או על-כל-פנים על חלקם.

4)    ומכאן שאין נוהגים כדעת הבן איש חי (שנה א' ס"ז) שאין קפידא בזה בלילי שבת ויום-טוב.

5)    בשערי הלכה ומנהג שם נזכרו רק ראש-השנה ויום-הכיפורים.

6)    לכאורה, הרי את ספר 'משנה תורה' אומרים קודם חצות.

7)    ח"ב עמ' 390.

8)    בהערה 3 שם: ראה שו"ת חיים שאל (להחיד"א) ח"ב סכ"ה. וראה הנסמן בספר 'בצל החכמה' עמ' 219 הערות 116-115. שו"ע הקצר (וייס) פמ"ח ס"ב (ובהערה 9 שלו).

9)    בהערה 4 שם: ראה גם אגרות קודש חלק ח עמ' שכט. לקוטי שיחות חלק יח עמ' 435.

10)  בהערה 5 שם: ראה גם אגרות קודש חלק יג עמ' קס (בשם כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע).

11)  בהערה 6 שם: ראה בספרים שנסמנו לעיל הערה 3 (הובאה לעיל הערה 8).

12)  בהערה 7 שם: בלקוטי שיחות חלק יח (הנ"ל הערה 4) "בדלא אפשר". ובאג"ק חי"ח עמ' לא: שבזמננו זה כמה מקילים בהעניין דלימוד מקרא בלילה.

 תגובות והערות

הבהוב הנרות / היתר יציאה מאה"ק / נוסח חב"ד ותפילת ש"ץ בנוסח אחר

הבהוב הנרות / היתר מרב ליציאה מאה"ק

א. ב'התקשרות' (גיליון תרפ"ב עמ' 19) בעניין הבהוב הנרות, מובא הסיפור מהגמרא בתענית שרבי חנינא בן דוסא ראה את בתו עצבה כיוון שטעתה והדליקה נר שבת בחומץ, ואמר לה "מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק", והוסבר בסוגריים "הרי שהבת הדליקה נר לשבת", אבל כוונת הרבי בזה במענה לפנייה דלעיל היא להוכיח שהאב אינו חייב לתקן את נרותיה של הבת, מכיוון ששם מסופר שהבת בעצמה "תיקנה" (הכינה) את הנרות, ולא אביה! ופשוט.

ב. בנוגע ליציאה מאה"ק – בשיחות המובאות ב'בירור' (שם עמ' 20) משמע שהרבי חוזר על הוראה שניתנה בעבר, ואכן שמעתי שבשנים הראשונות¹ פורסמה בריכוזי אנ"ש (כנראה ע"י הרה"ח ר' אפרים וולף ע"ה) הוראת המזכירות, שלשם כך יש לקבל היתר מרב.

הרב ישראל הרשקוביץ, רב קהילת חב"ד, אופקים

_____________

1)    נשמח לדעת פרטים מלאים ככל האפשר - המערכת.

תפילה בלחש בנוסחנו, ובקול – בנוסח הציבור

באגרות קודש כרך י' עמ' רח, במענה לאחד מאנ"ש ש"לפעמים מוכרח לירד לפני התיבה בבית הכנסת אשר מתפללים שם לא בנוסח האר"י", מביא הרבי בהערה את דעת שו"ת משיב דבר (להנצי"ב) סי' יז, שיתפלל בלחש כרגילותו ובקול רם כהציבור. ומסיים "וצריך-עיון-גדול, דאין זו הכנה לתפילה בתור ש"ץ, ואדרבה – שו"ת נזר הקודש ח"ב או"ח סי' יב" עכ"ל.

ב'התקשרות' גיליון תרפ"ד עמ' 16 הערה 4, כתב הרב גינזבורג שי' על ה'צע"ג' שהוא של שו"ת נזר הקודש, ולא של הרבי, "דלא כמו שכתב בגיליון תקל"ד". כנראה שלא השיג הנ"ל את הספר 'נזר הקודש', ממנו יווכח שהקושיה בנידון אינה מופיעה שם כלל. ואעתיק בזה מה שרשמתי אצלי בשולי מאמרי שהופיע באדיבותכם בגיליון תקל"ד:

"משמעות הדברים היא שה'צע"ג' מיוחס לשו"ת 'נזר הקודש' (לה"ר משה ראזין, נ.י. תשי"ג). אבל שם מסיק [רק] שאין איסור של 'לא תתגודדו' בש"ץ המתפלל נוסח האריז"ל בבית הכנסת של נוסח אשכנז. ואילו ההערה הנ"ל של "אין זו הכנה..." אינה מופיעה שם כלל, ואם כן צריך לומר שהציון לשו"ת נזר-הקודש הוא על כללות הנושא, וה'צע"ג' היא של כ"ק אדמו"ר בעצמו¹".

ברם, טענת "אין זו הכנה..." כבר כתבה האגרות משה (או"ח ח"ב סי' כט), ולכן מסיק האגרות משה שגם בתפלת לחש על הש"ץ להתפלל בנוסח הקהל, אם כי ה'שערים מצויינים בהלכה' על הקיצור שולחן ערוך (סי' כו ס"ק ג שמציין באג"ק שם, ובקו"א שם) מביאו ומשיב על טענותיו של האגרות משה [ומביא שכבר פסקו כדעת הנצי"ב בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ג ח"א סי' רמז), ו-שיבת ציון (סי' ה)]. ואם כן צריך-עיון-גדול אמאי לא אשתמיט באגרת קודש זו לומר שקושייתו זו של "אין זו הכנה..." כבר הקשו באחרונים שציטט בספר 'שערים מצויינים בהלכה'².

הרב לוי יצחק ראסקין, דומו"צ דקהילת חב"ד, לונדון

__________________

1)    הערת המערכת: המסתכל בפנים המכתב באגרות קודש, יראה מקף גדול (המשמש כסוגר) לפני הציון לשו"ת נזר-הקודש, ואולי קאי על הכתוב בפנים המכתב בסופו "לעשות מחלוקת בשביל זה אין כדאי* [=הציון להערה זו], כי יצא שכרו בהפסדו...",  ואכן [לאחר שהביא הרבי את הפתרונות המוצעים לנושא באחרונים, מסיים בכך אשר] בשו"ת נזר הקודש מדובר על העניין שלא לעשות מחלוקת, עיי"ש.

2)    הערת המערכת: היחיד מהמובאים שם שמזכיר טענה זו במפורש הוא ה'אגרות משה', שהיא תשובה משנת תשכ"ד (דהיינו 9 שנים אחרי תאריך אג"ק זו – תשט"ו!). והנה הרב ראסקין שי' ציין במכתבו ל'קונטרס אחרון' ושל ה'שערים מצויינים בהלכה', אבל במהדורה שתחת-ידי (משנת תש"ל) אין לחלק זה (כרך א) קו"א כלל, וגם העמוד שאליו ציין הרבי (קיב) אינו מתאים למהדורה זו (בה נמצא הנושא בעמ' קלח), ומסתבר שחלו שם הוספות רבות ממהדורה אחת לחברתה, וכמובן גם תשובת האג"מ נכנסה שם רק במהדורה מאוחרת יותר. ובודאי אפשר למצוא בספריות את כל המהדורות של הספר.

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת בראשית¹
כ"ד תשרי, מברכים-החודש מרחשוון

* ביום זה אמר הרבי את הקדישים בשלוש התפילות, כיוון שהוא יארצייט הרבנית מרת רחל הי"ד, אם הרבנית מרת חנה ע"ה אימו של הרבי, וכן יארצייט של הרה"ח ר' דובער הי"ד אחיו של הרבי².

* ידוע פתגם רבותינו נשיאינו³: "אַזוי ווי מען שטעלט זיך שבת בראשית, אַזוי גייט א גאַנץ יאַר" [=כפי שמתייצבים בשבת בראשית, כך נמשכת כל השנה].

קידוש: למנהגנו, נזהרים גם בארץ-הקודש שלא לקדש בליל שבת ב"שעה השביעית"⁴.

השכם בבוקר⁵ יתקבצו אנ"ש לבית-הכנסת לאמירת כל התהילים בציבור⁶. אחרי אמירת כל התהילים, יאמר מי שאין לו הורים קדיש יתום. ואם יש חיוב - יארצייט או אבל – יאמרו קדיש אחר כל ספר, ויאמרו תחילה (לפחות – יאמרנו האומר קדיש⁷) את ה'יהי רצון' שאחרי ספר זה. אחרי-כן ילמדו כשעה⁸ מאמר של חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך התפילה⁹.

"דבר אמירת תהילים האמור, אינו שייך לאיזה נוסח... ומצד אהבת ישראל... עלינו להשתדל בכל מיני השתדלות, אשר יוקבע בכל הבתי-כנסיות באיזה נוסח שיהיה"¹⁰.

ההפסקות בין העולים: הבעל-קורא בבית חיינו, הרה"ח ר' מרדכי שוסטערמאן ע"ה, קרא

כנדפס בחומש 'תורה תמימה' - החמישי מסיים: "ואחות תובל-קין נעמה" (ד,כב); והשישי: "לקח אותו אלוקים" (ה,כה).

הפטרה: "כה אמר... יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיה מב,ה-כא)¹¹.

נכון לדעת זמן המולד לפני ברכת החודש¹². המולד: יום ה' לפנות ערב, שעה 5:10 וחלק אחד.

מברכים החודש מרחשוון ¹³: ביום השישי וביום השבת-קודש.

אין אומרים "אב הרחמים"¹⁴.

שבת מברכים היא יום התוועדות. ההתוועדות – בבית-הכנסת¹⁵. זמנה – בהתאם לתנאי המקום⁹. בדרך כלל, יש לסדרה באופן שיוכלו להמשיכה בביתם עם בני-הבית. הנשים והבנות יסדרו התוועדות לעצמן בשבת, או במוצאי שבת¹⁶.

בשבת בראשית היו החסידים נוהגים להתוועד 'בחילא יתיר'¹⁷.

בהתוועדות שבת בראשית תשי"ז, ציווה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לגבאי בית-הכנסת, למכור, כבכל שנה, את ה'עליות' של כל השנה, הגבהה וגלילה. בשנים מאוחרות יותר

נהגו למכור מצוות נוספות, עד שבשנים האחרונות נמכרו, בין השאר: הוצאת הספר-תורה והכנסתו; עליות 'חזק'; 'נר למאור'; 'יין לקידוש' (=הוצאות ההתוועדויות של הרבי)¹⁸.

בתפילת מנחה אין אומרים "צדקתך".

במוצאי שבת בראשית מכריזים שוב¹⁹: "ויעקב הלך לדרכו"²⁰.

יום חמישי, כ"ט בתשרי
ערב ראש-חודש

היום יש להוסיף בנתינת צדקה²¹.

יום שישי
ל' בתשרי, א' דראש-חודש מרחשוון

בכל יום שיש בו מוסף, אין האבל יורד לפני התיבה, גם לא בתפילות ערבית ומנחה²².

אומרים בתפילת ערבית "יעלה ויבוא" גם אם מתפללים ערבית מבעוד יום²³.

בליל ראש-חודש אין מפסיקין להכריז "יעלה ויבוא" לפני שמונה-עשרה²⁴ בדיבור, אבל טופחים על השולחן וכדומה כדי להזכיר זאת²⁵.

שכח לומר יעלה ויבוא בתפילת ערבית, אינו חוזר. בשחרית ובמנחה - אם נזכר (או הסתפק) לאחר אמירת "ה'" של "המחזיר שכינתו לציון", יסיים "למדני חוקיך"²⁶, יאמר יעלה ויבוא וימשיך "ותחזינה". אם כבר סיים את הברכה, יאמר "יעלה ויבוא" שם, לפני "מודים". אם כבר התחיל "מודים" ועד סיום יהיו לרצון השני, חוזר ל"רצה". אם נזכר לאחר סיום יהיו לרצון השני - חוזר לראש התפילה ואינו אומר "אדנ-י שפתי תפתח"²⁷. ורשאי לרדת לפני התיבה לחזרת הש"ץ במקום זה. אבל אם נזכר אחרי תפילת מוסף, אינו חוזר²⁸. בברכת המזון, אם נזכר לפני ברכת "הטוב והמטיב", אפילו בלילה, יאמר כנוסח שבסידור, ואם נזכר אחר-כך – אינו חוזר²⁹.

נוהגים אשר היחיד מברך בהלל תחילה וסוף גם בימים שאין גומרים בהם את ההלל³⁰.

את כל התפילין מניחים קודם מוסף, אבל את השיעורים לומדים אחר סיום כל התפילה²².

הש"ץ מסיים 'ובא לציון' לעצמו, ולא בקול רם³¹. מכיוון שיש הפסק גדול בין הכנסת ספר-התורה לבין הקדיש, ומניחים בינתיים תפילין דרבנו-תם וקוראים קריאת-שמע וכו', על-כן צריך לומר [ולפחות לסיים בקול³²] איזה מזמור לפני אמירת הקדיש שלפני מוסף³³.

מנהג עתיק ללמוד בכל ראש-חודש פסוק אחד עם פירוש רש"י, ואפשר להוסיף עם עוד פירושים, מפרק התהילים המתאים למספר שנות חייו (לדוגמה, אם הוא בן י"ג אומר פרק י"ד), ואם הפרק מכיל פחות מי"ב פסוקים, וכן בשנת העיבור, חוזרים ללמוד את הפרק שוב עד שיעלה כמספר חודשי השנה; ואם הפרק מרובה בפסוקים, לומדים שניים או יותר פסוקים בכל ראש-חודש²².

[מנהגים נוספים של ראש-חודש נדפסו לאחרונה בגיליונות:  תרנ"ו, תר"ס. שבת ר"ח – תרע"ג].

בערב-שבת-קודש נותנים לצדקה 'משנה' – סכום כפול, גם בשביל יום השבת³⁴.

________________________

1)    לבני חו"ל: בתפלת מעריב לשבת מתחילים: 'מזמור לדוד הבו...'. ב'לכה דודי' אומרים: 'בשמחה ובצהלה'.

2)    'אוצר' ס"ע שצז. לעניין היארצייט של ר' דובער, כתב בס' 'תולדות לוי יצחק', מהדורת תשנ"ה, ח"ב עמ' 441, שכנראה זהו יום שנקבע ע"י הרבי ולא יום הפטירה ממש.

3)    לקוטי-שיחות כרך כ עמ' 556, וש"נ. וב'אוצר מנהגי חב"ד' ר"ע ת' מוכיח מלקוטי-שיחות כרך י' עמ' 190, שגם מוצאי-שבת בכלל זה. (עוד בקשר לשבת בראשית: סה"ש תש"ד עמ' 44. התוועדויות תשנ"ב ח"א עמ' 188).

4)    דהיינו בארה"ק מהשעה 17:40 עד השעה 18:40 (בשעון חורף). ראה שו"ע אדה"ז סי' רעא ס"ג. 'קיצור הלכות' שם ס"ז ובהערות. שערי הל' ומנהג או"ח ח"א סי' קמא. 'התקשרות' גיליון שעט עמ' 16.

5)    אמירת תהילים אינה דוחה תפילה בציבור (קובץ רז"ש עמ' 30), והמאחר - ישלימנה בהקדם (בקובץ היכל מנחם ח"ג עמ' רסו: אחר מנחה, ואם לאו - ביום א'. וראה איגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ, כרך ג עמ' תקעח. מאידך, היו מענות שונים ביחידות, לאלה שאינם מספיקים לסיים את כל התהילים בשבת מברכים: בס' 'דעם רבינ'ס קינדער' עמ' תלד, וכן בס' 'דיני ומנהגי ראש חודש –חב"ד' עמ' ז הערה 26 בד"ה ושמעתי, וצריך ביאור. ואולי אלו הוראות פרטית במצב מיוחד).

6)    "כך היתה התקנה, ולא כ'שפיץ חב"ד' שחושבים שמכיוון שהם עוסקים בחסידות - אינם צריכים לבוא לאמירת תהילים, כי בזמן שהוא עוסק בלימוד החסידות או שהוא "מייחד ייחודים" או שהוא בעצמו אינו יודע מה הוא עושה, ממילא אומר הוא תהילים בפני-עצמו "מורם מעם"; לא כך היתה התקנה, אלא צריך לומר תהילים בציבור דווקא, יחד עם כל ישראל. שבהמשך לזה היא גם התקנה השניה - התוועדות שלאחר התפילה, שעניין ההתוועדות הרי הוא מיוסד על אהבת ישראל... שבזמן ההתוועדות אומרים 'לחיים' ומברכים איש את רעהו..." (משיחת שבת בראשית (התוועדות א) תשכ"א). נדפס גם בס' "דעם רבי'נס קינדער" עמ' תלב).

7)    הרבי לא נהג לומר 'יהי רצון' אחר אמירת כל ספר שבתהילים (י"א שאמרו פ"א בסוף כל התהילים. ואז צריך לומר זאת כמובן בלשון רבים, כי כולל כל הספרים), וגם כאן הציע אמירתו רק כדי ליישב יותר אמירת קדיש על כל ספר, ומשמע שללא זאת אינו נאמר.

את אמירת הפסוקים הנדפסים בספר התהילים לאומרם לפני ואחרי אמירת תהילים לא גרס הרבי כלל (ראה צילום כי"ק בשבועון 'כפר חב"ד' גיליון 789 עמ' 11, ומשם ב'התקשרות' גיליון תמה, וגיליון תפד עמ' 17.

8)    "בכנופיא בבית-הכנסת דווקא" (בכל שבת) - אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א עמ' רפא.

9)    כל הענין – ספר המנהגים עמ' 30.

10)  כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע - אג"ק ח"ב עמ' תקכד. קובץ מכתבים שבסו"ס תהלים אהל יוסף יצחק עמ' 192. וכן באג"ק של הרבי כרך ה עמ' לג. ובשיחת ש"פ פקודי תשכ"ז (הובא גם בס' 'דעם רבינ'ס קינדער' שם): "כשיבוא משיח, לא יידע שום 'קונצים' אלא ידרוש "אלה פקודי המשכן"... - כתוֹב בפתק: על כמה יהודים פעלת שיגיעו לומר את כל התהילים בשבת מברכים?".

11)  ספר המנהגים עמ' 32. ב'ספר ההפטרות' הוצאת קה"ת, ובכ"מ, מסופר שבשנה מעוברת נהג הרבי לסיים עד "ואחרי לא יהיה" (כמנהג הקבוע של האשכנזים), ובחומש 'שי למורא' אף ציין שכן הוא "מנהג חב"ד בשנה מעוברת". וחבל שלא הזכירו מפורשות מה שמופיע בשיחות שנסמנו בס' ההפטרות שם בשולי-הגיליון ('תורת מנחם - התוועדויות' כרך ח"י עמ' 107, שיחת שבת בראשית (ב) תשד"מ סי"ב ועוד. וראה גם ביומן שבסו"ס שיחות-קודש תשל"ח, מהדורת תשס"ב עמ' 394) שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ שנהג כך, הורה כן לרבי, אבל אמר לו שאין זו הוראה לרבים, וכך מופיע גם ב'רשימות' חוברת קיג ס"ע 17 –  'רשימות היומן' ס"ע שדמ.

12)  סידור אדה"ז. ולכן נהגו להכריז זאת באותה שעה ברבים, ראה ליקוטי מהרי"ח (בראש ח"ג, בהשמטות לח"ב פח,ב), ושערי-רחמים על השערי-אפרים שער י ס"ק מז.

הש"ץ עומד, זכר לקידוש החודש, שבו ראש בי"ד עומד ואומר 'מקודש' וכל העם עונין אחריו (מג"א סי' תיז ס"ק א), והציבור עומדים אגב חביבותא (שערי-רחמים שם ס"ק מג, אבל לא מן הדין, אף שהמנהג [כמ"ש בקצות השלחן סי' פג בבדה"ש ס"ק י, משערי אפרים שם סל"ו] שהש"ץ אוחז אז ס"ת בידו, ראה משנה-ברורה סי' קמו בשער-הציון ס"ק יח).

13)  כן הוא האיות, כנפסק בשו"ע אה"ע סי' קכו ס"ז בהג"ה ונו"כ ("מרחשון" תיבה אחת, וכן הוא ברוב מכתבי רבותינו נשיאינו מחודש זה, ולא כמופיע בלוח כולל-חב"ד "מר-חשון". ו'חשון' המופיע בסידורי תורה-אור ותהלת ה' בברכת החודש, ובלוח היום יום וכדומה במשך החודש - אינו אלא קיצור).

14)  סידור אדה"ז.

15)  היום-יום, ל' בניסן.

16)  ליקוטי-שיחות, כרך טז עמ' 523.

17)  ספר-השיחות תש"ה עמ' 64.

18)  'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' שצו. (אף שנפסק בשו"ע אדה"ז סי' שו סט"ז רק ש"אפשר ליישב המנהג בדוחק" לעשות 'מכירה פומבית' בשבת, עיי"ש. וראה המובא בכף החיים שם ס"ק מב). ובסה"ש תש"נ ח"א עמ' 83 נתבארה שייכות העניין לשבת בראשית דווקא.

19)  ליקוטי שיחות כרך כ עמ' 269.

20)  לעניין המראה במטוסי אל-על מכל מקום, או בכל מטוס משדה תעופה בארה"ק, במוצאי ש"ק -  ראה 'כפר חב"ד' גיליון 398 עמ' 31, שהרבי עורר את הרה"ח ר' אברהם שי' סלמון מראשון-לציון שיש 'שאלה' בזה, ומתברר שלמרות שהרבי דיבר, כדרכו, על 'שאלה' ולא על איסור ממש, הרי בפועל הסביר זאת לעיתונאי מר יצחק שי' הילדסהיימר באריכות עד שעיכבו והפסיד את הטיסה במוצש"ק, בשעתו. ואם בניו-יורק כך, בארה"ק על אחת כמה וכמה. הכנה רגילה של מטוס נמשכת כשלוש שעות, וניתן היה לחשוב שלא לאסור ביהודי יותר מאשר בגוי "בכדי שיעשו" (ראה קצות השלחן סי' קכד בבדי-השלחן ס"ק ה בשם שו"ת כתב סופר או"ח סי' נ), אבל הרבי דיבר גם על טיסות שהיו בשעות מאוחרות יותר, וכנראה יש לאסור כל הלילה, אולי מפני שבפועל מחללים שבת בשבילנו ויש למנוע זאת, גם אם אין בטיסה זו איסור מצידנו משורת הדין.

המצב כיום הוא, שבין חברות- התעופה מאה"ק רק 'אל-על' אינה טסה בשבת, וגם היא מצהירה כי אינה שומרת שבת על הקרקע. אי-לכך שרירה וקיימת הבעיה בטיסה במוצש"ק, ויש לשאול רב אם אין חובה להעדיף בכלל חברות-תעופה זרות.

21)  "בערב-ראש-חודש מוסיפים בנתינת צדקה" (התוועדויות תשמ"ו ח"ג ס"ע 593).

בס' 'דיני ומנהגי ר"ח - חב"ד' ס"ע עז, הביא מהאחרונים מנהג ישראל להרבות בנתינת צדקה בראש-חודש עצמו, אך לע"ע לא מצאתיו מובא בשיחות וכתבי הרבי, גם לא ב'שערי צדקה'.

22)  ספר-המנהגים עמ' 36.

23)  שו"ע אדה"ז סי' קח סי"ג. וראה בארוכה 'דיני ומנהגי ראש חודש-חב"ד' פ"ז הערה 2, וש"נ.

24)  סידור אדה"ז.

25)    בס' 'דיני ומנהגי ר"ח - חב"ד' פ"ז הערה 4, כתב שכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו המתין לזה כדי לפסוע לאחוריו לפני תפילת שמונה-עשרה.

בליל ב' דראש-חודש לא טפחו על השולחן, והרבי לא המתין לזה (עד שנת תשכ"ה עכ"פ - 'התקשרות' גיליון קיח עמ' 20, עיי"ש שבשנים האחרונות בבית חיינו היו טופחים בקביעות גם בליל ב', אבל לא ידוע אם הרבי המתין לזה) ועכ"פ מפני ירידת הדורות והתגברות השכחה, לכאורה יש מקום לטפוח גם ביום השני, ואף בשחרית ובמנחה רצוי שיאמר אחד הגבאים וכדומה את התיבות 'יעלה ויבוא' בקול רם, וכולי האי ואולי. וראה הגהות מהרש"ל לטור סי' רלז ומטה משה סי' תקיט שאצלם לא נהגו להכריז יעו"י, אלא הש"ץ או השמש היה מתחיל להתפלל בלחש מוקדם לפני הציבור, וכשהיה מגיע ליעו"י היה אומר זאת בקול רם. וראה מנהגי מהרי"ל הל' ר"ח (עמ' ה), שבליל שני דר"ח היו מכריזים "ראש חודש". ומציינים למנהגים דק"ק וורמיישא לר' יוזפא שמש סי' סב, ולספר 'דברי קהלת' עמ' 63, 78.

26)  – משמעות הדברים היא, שגם אם נזכר בסיום ברכת 'מודים' או 'שים שלום' אחרי שאמר ה', מסיים 'למדני חוקיך', כי הפסק עדיף על ברכה לבטלה. מקור דין זה בריטב"א (תענית ג,ב ד"ה ושמעתי) שהובא להלכה ע"י החיד"א, שערי-תשובה, משנה-ברורה ועוד, כמצויין בכף-החיים סי' קיד ס"ק כח. הפמ"ג (משבצות סוף ס"ק י) שכותב אחרת - לא ראהו, ולכן, ככלל, אין לפסוק כמותו בזה (ראה סידור אדה"ז בראש הל' מכירת חמץ, מש"ך יו"ד סו"ס רמ"ב אות ח). בשו"ת איגרות-משה או"ח ח"ד סי' צג דחה דברי הריטב"א מסברא, אך בשו"ת יחווה-דעת ח"ה סו"ס מט שלל את דבריו, עיי"ש. בקצות-השולחן סי' כא בבדי-השולחן ס"ק יב וסי' מז בבדי-השולחן ס"ק ז האריך בענין זה, אבל משנה אחרונה שלו בלוח כולל-חב"ד ליל א' דחוהמ"ס לנהוג כן לעניין יעלה ויבוא. מאידך, בס' שבח-המועדים עמ' 228 בהערה, מביא בשם הגרז"ש דבורקין ע"ה שלא לומר זאת, וצ"ע.

27)  שערי-תשובה וכו' שם בשם הריטב"א הנ"ל. (וע"ע קצות-השולחן בבדי-השולחן סו"ס עח).

28)  שו"ע אדה"ז סי' קכו ס"ג.

29)  שו"ע אדה"ז סי' קפח ס"י.

30)  ספר-המנהגים שם, וראה אג"ק חלק טז עמ' פד. כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע נהג לברך בעצמו על הלל דר"ח גם כשהתפלל בציבור. ואמנם הוא ציין זאת כמנהג בית הרב בלבד, וציווה שלא לספר עד"ז - 'רשימות' כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו חוברת ח ס"ע 20, וש"נ. אך בהתוועדות שבת מברכים החודש מנ"א תשמ"א (שיחות-קודש תשמ"א ח"ד ס"ע 322, בלתי מוגה), סיפר זאת הרבי ברבים, כ'מנהג חסידים' - 'אריינכאפן' [='לחטוף' זאת] ולומר את הברכה בעצמו בחשאי. (והרי גילוי המנהגים לרבים ע"י הרבי כמוהו כהוראה בזה, כמ"ש בשיחה הנדפסת בראש ס' המנהגים).

לעניין הפסקה לעניית אמן בהלל בר"ח וחוהמ"פ, ראה המסקנא ב'התקשרות' גיליון תמא, שלפי אדה"ז כנראה אין לענות יותר מאשר בברכות ק"ש (דלא כמ"ש כמה מלקטים ובגיליון שלח), וש"נ.

31)  כי אז יצטרך לומר מייד את הקדיש, ולא כנהוג להסמיכו (גם) לתפילת מוסף (וכפי שהורה פעם הרבי, וראה נימוקי או"ח סי' נה).

32)  ע"פ ס' המנהגים עמ' 6, ד"ה כ"ק אדמו"ר.

33)  כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, 'ספר המאמרים - ליקוט' ח"ב עמ' שטז. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, אג"ק ח"כ עמ' רפג.

34)  ראה הנלקט ב'שערי צדקה' סי' סא.