חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:12 זריחה: 6:13 כ"ה באב התשע"ט, 26/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 878 - כל המדורים ברצף

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 878, ערב שבת פרשת נח, ה' במרחשוון תשס"ד (31.10.2003)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

המוסר של הג'ונגל

אסור לקיים שום שיח-ושיג עם מי שתומכים ברצח ובשפיכות-דמים. עצם ניסיונות ההידברות עם בני-אדם כאלה היא חרפה מוסרית ממדרגה ראשונה

שוב הננו עדים להתייצבות האוטומטית של העולם נגדנו, בשם המוסר, כביכול. האו"ם מתאחד לגנות את הקמת גדר הביטחון, ובימים האלה מטיפים לנו מוסר על ההרס שנגרם בעזה לבניינים ששימשו את הטרור. חריצת הדין הזאת מזכירה את הבדיחה:

במעבה הג'ונגל נפגשו עורב וזמיר, ופרץ ביניהם ויכוח בשאלה מי שר יפה יותר. הציע העורב, שבעל-החיים הראשון שיעבור לידם יהיה השופט ביניהם, והמנצח ינקר עין אחת למפסיד. בתוך כך עבר במקום חזיר-בר, והוא נתמנה לשופט. שמע את שירתו של הזמיר, וקולו הדקיק לא מצא חן בעיניו. כששמע את שירת העורב, פסק מיד - הוא שר יפה יותר. ניקר העורב את עינו של הזמיר. התחיל הזמיר לבכות. שאלו העורב, למה תבכה, צריך לדעת להפסיד בכבוד. אמר הזמיר: "אינני בוכה על ההפסד, אני בוכה כשאני רואה את מי שמו למבין על שירתי"...

אין גינוי מוסרי

ראינו את כל הצדקנים שהרימו את ידם נגד ישראל, כיצד נהגו הם במלחמותיהם. אפילו האומות הנאורות והתרבותיות לא נזהרו מעולם מפגיעה באזרחים כפי שאנחנו נזהרים. על-אחת-כמה-וכמה המדינות המוסלמיות ומדינות העולם השלישי. אבל לנו הן מטיפות מוסר.

מבחילה מכול היא נשיאת שם המוסר על-ידי הרשות הפלסטינית. היא מייצגת ציבור שהגיע לשפל המדרגה של רצחנות ואכזריות. הרשות הזאת עצמה נגועה בטרור מכף רגלה ועד קדקודה, והיא תומכת בפועל או בקריצה במעשי הפשע הנתעבים ביותר. אבל נציגיה ודובריה מופיעים בכלי-התקשורת העולמיים ומדברים בשם המוסר.

לאחר המבול הזהיר הקב"ה את נח ובניו על קיום שבע מצוות בני נח (שש מצוות שניתנו לאדם הראשון ומצווה נוספת שניתנה לנח ובניו). הקב"ה מזהיר במיוחד מפני שפיכות דמים: "שופך דם האדם, באדם דמו יישפך, כי בצלם אלוקים עשה את האדם". אלה חוקי-היסוד הבסיסיים ביותר לקיומה של כל חברה אנושית. קדושת החיים וההכרה כי כל אדם נברא בצלם אלוקים - זה היסוד לכל מערכת מוסרית. בלא הכרה זו, במה מותר האדם מן הבהמה?

אולם חיים בסביבתנו בני-אדם שערכי-יסוד אלה אינם מקובלים עליהם. הם מסוגלים להיכנס לבית שליו ולירות למוות בפעוטות בעריסותיהם. הם משגרים מתאבדים להתפוצץ באוטובוס מלא נשים ותינוקות. הם אינם מנידים עפעף בהיכנסם למסעדה, שבה יושבות משפחות עם ילדים, וזורעים סביבם מוות ורצח.

אי-אפשר לטעון שרצחנות זו היא נחלתם של יחידים. סקרים שנערכים בקרב ערביי יהודה, שומרון וחבל עזה, מעלים שרובם ככולם תומכים במעשי הטרור המזוויעים הללו. המרצחים-המתאבדים נהפכים לגיבורים ול'שהידים'. בכל הגינויים המלאכותיים שיוצאים מהנציגים הרשמיים לא שמענו מעולם שלילה מוסרית של מעשי הפשע הללו. לכל היותר הם מצהירים כי בשעה זו ובתנאים הנוכחיים אין המעשים הללו משרתים את האינטרס הפלסטיני. עמדה זו עצמה היא סוג של קריצה, לאמור: המעשה עצמו ראוי ונכון, אבל לא עכשיו.

איפה המוסר

האמת היא שקשה לבוא בטענות אל העולם, בשעה שאנשים מתוכנו, אחינו-בשרנו, המדברים בדרך-כלל גבוהה-גבוהה על ערכים ומוסר, מתעלמים בשיטתיות מההשחתה המוסרית של הפלסטינים, ומוסיפים לדגול בניהול משא-ומתן עם המרצחים הנתעבים ובוויתורים לטרור.

עלינו לחזור ולשאת בגאון את דגל הערכים והמוסר המגולמים בשבע מצוות בני-נח, ובראשם - השלילה המוחלטת של כל מעשה רצח והרג, "כי בצלם אלוקים עשה את האדם". דווקא משום כך אסור לקיים שום שיח-ושיג עם מי שתומכים ברצח ובשפיכות-דמים. עצם ניסיונות ההידברות עם בני-אדם כאלה היא חרפה מוסרית ממדרגה ראשונה.

בציפייה לגאולה

"אמר הקב"ה: בני נח צדיק היה, והייתי תופס בידו ומטייל עמו. אף אתם, שנקראתם צדיקים, שנאמר 'ועמך כולם צדיקים', לעתיד לבוא אף אני עתיד להיות מטייל עמכם, שנאמר 'והתהלכתי בתוככם'"

(ילקוט שמעוני בראשית פרק יב)

יש חדש

תפילה בקבר רחל

הוועד למען קבר רחל קורא לציבור הרחב לבוא להתפלל במקום ביום חמישי הקרוב, י"א במרחשוון, יום פטירתה של רחל אימנו. אוטובוסים ממוגני-ירי של אגד (קו 163) יצאו לקבר רחל מהתחנה המרכזית בירושלים, ברציפות מיום רביעי ב-6 בערב עד יום חמישי ב-6 בערב. כמו-כן יפעלו אוטובוסים מצומת בית-לחם_גילה במשך כל השעות הללו. זה הזמן והמקום להתפלל לגאולת עם-ישראל. טל' 056-530537.

הונאת הציבור

בשבוע שעבר פורסם שוב עלון תעמולה הקשור לבחירות, הדומה מאוד בשמו, בעיצובו ובשמות מדוריו לגיליון 'שיחת-השבוע'. הננו מביעים את תמיהתנו על יהודים שומרי תורה ומצוות החוזרים שוב ושוב על מעשה שיש בו משום הונאת הציבור, כאילו גיליון 'שיחת-השבוע' או חב"ד קשורים למערכת הבחירות.

שבת ארץ-ישראל

היישוב אלון-מורה, חלוץ ההתיישבות היהודית בשומרון, מזמין את הציבור (משפחות ויחידים) להתארח ביישוב בשבת הבאה, פרשת לך-לך. לפרטים 02-9973433.

הפקות חדשות

הסופרת מנוחה פוקס מגישה את חם וקר, הפקה חביבה ומושקעת לילדים בגיל הרך. גרינטק מדיה מגיש את פרק ב של טעות בחסד עליון - קומדיית טעויות משעשעת בעלת מסר חינוכי. ניצוצות של קדושה הפיקו את עין טובה, בשני חלקים, סיפור שממחיש כמה חשוב להביט בעין טובה על יהודי. טל' 1-700-704120.

שלחן שבת

מבול הדאגות כמקווה טהרה

המבול ששטף את העולם ומחה את היקום היה אירוע חד-פעמי, והקב"ה נשבע שלא יביא עוד מבול על העולם; אולם 'מבול' מסוג שונה קיים בכל עת וזמן, והוא מציף את האדם - ה'מבול' של טרדות הפרנסה.

בתורת החסידות מבואר שכל אחד ואחד נדרש להתמודד עם 'מבול' זה - דאגות הפרנסה וטרדותיה. הדרך להינצל ממנו היא על-ידי ה'תיבה' - תיבות התורה והתפילה. כשיהודי מכניס את עצמו לתוך תיבות התורה והתפילה, הוא מגן על עצמו מפני 'מבול' טרדות הפרנסה.

טהרה והתעלות

הקשר בין המבול כפשוטו ל'מבול' הטרדות עמוק יותר. תורת החסידות מסבירה שהמבול לא היה בבחינת עונש בלבד, אלא גם פעולה של טהרה. העולם שקודם המבול היה עולם בלתי-מטוהר, והמבול טיהר אותו. לכן נמשכה ירידת הגשם ארבעים יום, בדוגמת המקווה שיש בו ארבעים סאה של מים. מסיבה זו נקרא המבול "מי נח" - מלשון מנוחת הרוח ("נייחא דרוחא"), שכן הוא הביא מנוחה ונחת לעולם.

זה גם עניינן של דאגות הפרנסה. אמנם לעינינו נראה שכל מהותן הפרעה ובלבול, אבל לאמיתו של דבר הן מביאות טהרה והתעלות. הקב"ה נתן לנו את דאגות הפרנסה כדי שעל-ידן נזדכך ונתעלה למדרגה גבוהה יותר.

'כלי' לקדושה

תוכנו הפנימי של מקווה הוא - התבטלות עצמית. הרמב"ם אומר, שהטבילה במקווה עניינה "שיטבול במי הדעת הטהור". לכן המקווה צריך להיות של ארבעים סאה, שיעור המים "שכל גופו עולה בהן". כשאדם טובל במקווה, הוא מוקף כולו במים ומתבטל. רמז לכך אפשר לראות במילה 'טבילה', שבצירוף אחר יוצרת את המילה 'הביטל'.

כלומר, המקווה יוצר התבטלות עצמית של האדם הטובל בו, והתבטלות זו מביאה אותו לידי התעלות, שיוכל להיות 'כלי' לענייני הקדושה.

די ברגע אחד

זה גם עניינן של דאגות הפרנסה: הן גורמות לאדם שבירה ויציאה מעצמו, שזה סוג של התבטלות, ועל-ידי כך הוא מתעלה ונעשה 'כלי' ראוי יותר לקבלת אור הקדושה.

מכיוון שאין לראות בכך עונש חס-ושלום, אלא סוג של טהרה ושטיפת העניינים הבלתי-רצויים, הרי מובן שטהרה זו יכולה להתחולל ברגע אחד. אם ייקלט בנפשו של האדם התוכן הפנימי של דאגות הפרנסה, והוא יחוש את הטהרה והזיכוך שבהן, יצא בזה ידי-חובתו, וכבר יוכל להגיע ל'נייחא דרוחא' בגשמיות וברוחניות גם יחד.

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 4)

אמרת השבוע

ליצר אין יצר

פעם אחת באו אל רבי שלמה מקרלין וסיפרו לו על הירידה הרוחנית שחלה בדור ועל התגברות כוחו של היצר. נשא רבי שלמה את עיניו למרום וקרא:

"הושיעני-נא, ריבונו-של-עולם, מן היצר, שכוחו גדול מכוחי. הוא מלאך, ואני בן-אדם. היצר אינו זקוק לאכילה ולשתייה, ולא לפרנס אישה וילדים, כמוני. הוא ממלא את שליחותו כשהוא מסית לעבירה, ואין לו יצר-הרע שמפתה אותו שלא למלא את שליחותו. ואני..."

מן המעיין

צדיק

צדיק במעשיו

"אלה תולדות נח, נח איש צדיק" (בראשית ו,ט). מפרש רש"י: "אלה תולדות נח - ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים". צדיק אינו מי שהוא בעל ייחוס בלבד, שאבותיו היו צדיקים, אלא הוא עצמו צריך להיות בעל מעשים טובים.

(דבר ישראל)

מבחוץ רואים פנימה

שאלו את רבי מנחם-מנדל מקוצק: איך תדע לעוץ עצות בענייני העולם הזה, שמימיך לא עסקת בהם? השיב להם: כשנמצאים בחוץ מיטיבים לראות את מה שבפנים.

מתנגדי הצדיק

"נח איש צדיק תמים היה בדורותיו". מפרש רש"י: "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח... ויש שדורשים אותו לגנאי". כיצד אפשר לדרשו לגנאי כאשר התורה עצמה מעידה עליו שהיה איש צדיק תמים? אלא צדיק אמיתי הוא מי שיש דורשים אותו לגנאי, שיש לו גם מתנגדים, שכן מי שדורשים אותו לשבח בלבד, סימן שהוא שקרן וחנפן, שלמען נוחותו מבקש להיות בשלום עם כל הבריות, ולשאת חן בעיניהם.

(רבי יחזקאל מקוזמיר)

בני-אדם מדברים...

רש"י בא ללמדנו ששום אדם, אפילו גדול הדור, אינו מחוסן מפני חיצי לשונם של בני-אדם. על-כן אין להתחשב תמיד במה שהבריות אומרות. כבר ראינו בנח, שהתורה מעידה עליו כי הוא צדיק ותמים ובכל-זאת נמצאו מי שדרשוהו לגנאי.

(רבי מאיר מפרמישלן)

בין צדיק לרשע

שאלו את רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב: מה ההבדל בין צדיק לרשע? השיב להם: הצדיק שפל בעיני עצמו, והרשע - בעיני אחרים.

שבח הצדיק

רש"י מפרש שהואיל והתורה הזכירה את נח סיפרה בשבחו. מכאן אנו למדים שיש לחנך את הילד, שכאשר מזכירים לפניו את שמו של צדיק, מיד הוא מתחיל לשבח את הצדיק, מתוך התפעלות וחמימות.

(לקוטי שיחות)

צדיק כל היום

"צדיק תמים" פירושו, שצדקתו בקיום רצון ה' היא התמימות ובשלמות, במשך כל היום כולו. הוא קשור עם הקב"ה לא רק בשעה שהוא לומד ומתפלל, אלא גם כשהוא אוכל ושותה ועוסק בשאר צורכי האדם.

(לקוטי שיחות)

לאהוב רשע גמור

כדי לאהוב רשע שאינו גמור, די להיות צדיק שאינו גמור; אולם כדי לאהוב רשע גמור - חייבים להיות צדיק גמור.

(רבי פינחס מקוריץ)

מעשה שהיה

שקים של מצוות

איש תם וירא-שמים היה ר' דוד בטלמן. תושבי בתי נייטין, שכונת מגוריו, הכירוהו היטב וכיבדוהו מאוד על טוב-ליבו ועל יושרו המיוחד. לפתע חלה ונפל למשכב. כעבור ימים אחדים הכריעתו המחלה, ולמגינת-ליבם של רעייתו וילדיו הרכים הסתלק לבית-עולמו.

כשכבר עמד מסע ההלוויה לצאת לדרכו התקרבה לפתע האלמנה הנסערת אל המיטה ובבכי קורע-לב פנתה אל בעלה הנפטר ואמרה: "זוכר אתה, דוד, כיצד חילקנו בינינו את שכר המצווה של שקי הגניזה? ובכן, אתה כבר לא תוכל לקיים עוד מצוות בעולם הזה ולהעשיר את אוצר זכויותיך. ואילו אני עוד נשארת כאן, עם הילדים. בעזרת ה' עוד יהיה סיפק בידי לקיים מצוות רבות ולהגדיל בכך את שכרי לעולם הבא. מעניקה אפוא אני לך, בלב שלם, את חלקי באותה מצווה. שלך ושלי - שלך"...

מה הם אותם שקי גניזה ומהו השכר שעליו דיברה האלמנה המסכנה? ובכן, כדי להבין זאת יש להקדים תחילה מעט רקע על התקופה ואנשיה ועל אישיותם המיוחדת של ר' דוד בטלמן ורעייתו.

האישה, מרת נחמה, הייתה בת למשפחת המבורגר, שהחזיקה בבנק הראשון בירושלים. לחתונתה הביאה עמה הכלה נדוניה בסכום נאה ומכובד. לאחר נישואיהם פתחו בני-הזוג חנות מכולת למחייתם.

תחילה היה נראה כי ההצלחה מאירה להם פנים. החנות הייתה מלאה סחורה ושקקה כל העת קונים. מדי כמה ימים נאלץ ר' דוד לגייס סבלים שיישאו לחנותו שקים ומצרכי מזון, כדי לחדש את הסחורה שהתרוקנה מן המדפים במהירות רבה.

חלפו כמה חודשים ועשרות החוברות שנערמו על הדלפק העידו על מצוקת הלקוחות, ועמה גם על מצוקתם של בעלי המכולת. אכן, רבים קנו, אך רק למעטים הייתה גם היכולת לשלם בעד מוצרי המזון שנטלו. כל היתר קנו בהקפה. רשימות צפופות ומסודרות למופת מילאו את מחברות הקונים ואלה תפחו והלכו.

יום אחד מסר ר' דוד לרעייתו כי ההון שהועידו להשקעה בבית-מסחרם כלה עד תומו, וכי מדפי המכולת החלו להתרוקן מתכולתם. כעבור ימים אחדים ננעלו דלתות החנות במסגר ובריח, ובעלי המכולת שבו לביתם ובידם צרור מחברות. זה כל מה שנותר מן הנדוניה המכובדת - רשימות צפופות וארוכות של בעלי-חוב.

בעלי נפש עדינה היו ר' דוד ורעייתו, ועל-כן לא העלו על דעתם לדחוק בבעלי-החוב לפרוע את חובותיהם. "איך נבקש מעניים עלובים אלה, שאין להם במה להאכיל את פי עולליהם - לפרוע חובות ישנים? כיצד נבוא אליהם בתביעות מן העבר כשאפילו בנטל ההווה אין בכוחם לשאת!", אומרים היו זה לזה ולסובבים אותם.

כשנתארך הזמן ובעלי-החוב הוסיפו להתמהמה בפירעון חובותיהם, החל מצפונו של ר' דוד לייסרו. הוא התקשה להשלים עם היותו נושה לאנשים רבים כל-כך, זמן רב כל-כך. "הבה נמחל לכולם בלב שלם על חובותיהם וה' הטוב ירחם עליהם ועלינו", יעץ ערב אחד לאשתו, אשר קיבלה את דעתו ללא עוררין.

למחרת החליטו בני-הזוג, כי מאחר שמחילתם על החובות שלמה ומוחלטת, הרי שאין עוד טעם לשמור את המחברות. אמרו ועשו - יצאו לחצר ביתם והעלו באש את כל המחברות. מעתה נותרו השניים חסרי אמצעים ונטולי מקור מחיה.

תקופת-מה עבד ר' דוד כמלמד ילדים ב'חדר'. לאחר זמן, כשנתווספו עוד כמה נפשות למשפחה, נאלץ לתור אחר פרנסה רווחית יותר, והחל לעבוד בבניין. זאת, כמובן, מתוך הקפדה רבה על המשך קביעת עיתים לתורה.

יום אחד, בלכתו ברחוב, ראה ר' דוד דף-קודש מתגלגל על הארץ. הוא התכופף להרימו ואז גילה דף נוסף, ועוד אחד, ועוד אחד. בתוך כך הבחין כי למעשה מדובר במצבור גדול של ספרי קודש קרועים ובלויים, המתגוללים ברחובה של עיר בביזוי רב. אסף ר' דוד את הספרים, ככל שיכול, וריכזם במקום אחד.

סר לביתו ושיתף את רעייתו בחוויה המצערת שחווה זה עתה. מיד החליטו שניהם כי גאולת ספרי-הקודש מביזוים - מצווה היא לכל דבר ואסור להם להחמיצה. ר' דוד הציע כי ייסע לשוק ויקנה שם כמה שקים כדי לאסוף לתוכם את ספרי-הקודש הקרועים ולאחר מכן יטמנום באדמה כדת וכדין.

לא-קלה הייתה ההחלטה. חישוב מהיר העלה כי מחירם של השקים שווה לשכר כמה ימי עבודה מפרכים של ר' דוד. אף-על-פי-כן לא חזרו בהם בני-הזוג מכוונתם, וקיבלו עליהם לשאת בהוצאה הכספית. מתוך התרגשות של קדושה נמנו וגמרו זה עם זה, כי שניהם יחלקו ביניהם את שכר המצווה בשווה.

זה פשר הדברים הנרגשים שאמרה האלמנה הצעירה בטרם צאת מסע ההלוויה של בעלה לדרכו. הנה כי-כן, כזאת הייתה התקופה וכאלה היו בני ירושלים של אותם הימים.

זכתה מרת נחמה בטלמן להאריך ימים ולחיות עוד כיובל שנים לאחר בעלה. היא עזבה את העולם (לפני שנים אחדות) בשיבה טובה, מניחה משפחה ענפה של תלמידי-חכמים ומזכי הרבים, וכמובן - שקים מלאים וגדושים של מצוות ומעשים טובים.

(על-פי 'מאורות הדף היומי')

דרכי החסידות

כוח התיבות

יסוד בחסידות הוא, שהתורה היא נצחית בכל זמן ובכל מקום. גם סיפור המבול נצחי ובעל משמעות נצחית. וכך מפרש זאת הבעש"ט: האדם נשטף על-ידי 'מבול' של טרדות, והדרך להינצל מהן היא - התיבה, תיבה במובן של מילה - המילים הקדושות של התורה והתפילה. התורה מצווה את היהודי "בוא אל התיבה" - היכנס לתוך תיבות התורה והתפילה, ואז תינצל מהמבול.

גדולי החסידות מדברים הרבה על החשיבות שבאמירת דברי תורה ותפילה בכל הזדמנות. מסופר שלבעש"ט היה חסיד, הרשל שמו, איש פשוט, שהתפרנס מחפירת בארות. הוא היה בקי בחמישה חומשי תורה ובספר תהילים בעל-פה, והיה חוזר על אותיותיהם תמיד, בשעת מלאכתו ובעת הליכתו. אמר עליו הבעל-שם-טוב: "להרשל החופר יש דעה למעלה" (ספר המאמרים תש"ט עמ' 86).

הקדושה מותירה רושם

אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש היה מרבה לעורר בדבר הצורך לטהר את אוויר העולם על-ידי חזרת משניות ותניא בעל-פה ואמירת דברי תורה ותפילה בכל הזדמנות, גם כשהולכים ברחוב. וכך אמר (היום יום יא טבת): "כשנמצאים בחנות, הולכים ברחוב, נוסעים ברכבת ואומרים אותיות של תורה - מטהרים את האוויר. כל אחד ואחד צריך לזכור דבר-מה בעל-פה (חומש, תהילים, משניות, תניא), כדי שבכל הזדמנות ובכל מקום יוכל להתבונן ולומר את האותיות הקדושות שבתורה".

ועוד אמר (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 17): "כשהולכים ברחוב, הרי 'אין אדם יודע מה בליבו של חברו', אבל העץ והאבן יודעים. הם חשים מי הפוסע ודורך עליהם - אדם ריק, או אדם בעל-תורה". ושם (עמ' 151): "לו ידעו איזה רושם נשאר בעולם מאמירת פסוק חומש או פסוק תהילים - לא היו הולכים ברחוב בלי דברי-תורה".

פעמים רבות ציינו גדולי החסידות את הרושם שמותירים דברי תורה ותפילה גם במציאות הגשמית שבה נאמרו. על הבעש"ט מסופר (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 151), שפעם אחת היה עם תלמידיו בשדה, והורה להם לעמוד בעיגול, ושכל אחד ואחד יניח את ידו על כתף חברו. כשעשו כן, ראו לפתע אנשים רבים, עטופים בטליתות ועטורים בתפילין, ומתפללים. הסביר להם הבעש"ט שבמקום זה התפללו יהודים לפני יותר משלוש-מאות שנה. והוסיף ואמר: "מה שראיתם אינן התפילות עצמן, שכן התפילות עלו למעלה, אלא שמכל דבר שבקדושה נותר רושם, וזהו רושם אותיות התפילה".

לזכור את ה"אחד"

פעם אחת היה אדמו"ר הרש"ב בעיר גדולה, וטייל עם בנו, הרבי הריי"צ, ברחוב מרכזי. לאחר הטיול אמר הרבי לבנו, שבמקום מסויים בטיול נפלה לו 'מחשבה עליונה', והוא משער שבאותו מקום התפלל לפנים יהודי תפילת מנחה. אמר על כך אדמו"ר הריי"צ: "אותו יהודי התפלל תוך כדי מחשבות זרות ובלבולים, מחמת העוברים ושבים. ובכל-זאת זיככו אותיות התפילה הקדושות את האוויר, עד כדי כך, שכאשר עבר הרבי במקום זה נפלה לו מחשבה עמוקה" (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 164).

לרבנו הזקן היה חסיד, איש פשוט ביותר, שנהג להאריך בתפילה. כל תפילה שלו הייתה באריכות - בין בערבית ובין בשחרית או מנחה, בין בחול ובין בשבת. החסידים התפלאו לראות יהודי פשוט המתפלל כך, עד מיצוי הנפש, ושאלוהו לפשר התנהגותו זו. ענה ואמר: "שמעתי פעם מהרבי פירוש על 'שמור וזכור בדיבור אחד': בכל דיבור צריכים לזכור ולשמור את ה'אחד'". מהאמרה הזאת של הרבי הייתה לו חיות במשך עשרות שנים (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 127).

חיים יהודיים

הטיסה הארוכה הסתיימה בירושלים

המלחמה האמריקנית בעיראק או הטייסים הסרבנים שעלו לכותרות יכלו במידת-מה לספק עילה מאולצת להבאת הסיפור שלהלן. אך כשמדובר בסיפור אישי מרתק ויוצא דופן - אין צורך בעילה. גדליה בקר הוא בהחלט סיפור כזה.

בביתו, שברחוב המלאך, ברובע היהודי, בעיר העתיקה, יושב גדליה על כורסה ומספר, בשקט ובנימה אגבית כמעט, את סיפורו האישי. ברגע אחד קורא גדליה את מבטי ההשתאות על פני השומעים, ואז הוא פורש על השולחן סדרת תצלומים ומסמכים, המאששים את דבריו.

טייס מצטיין

הוא נולד במסצ'וסטס לפני חמישים ושש שנים לאב שעסק בטקסטיל ולאם עקרת-בית. "ידיעותיי ביהדות היו אפסיות", הוא אומר בחצי חיוך וממהר לתקן, "בעצם, פחות מאפס. אפילו לא ידעתי שיש ליהודים דת משלהם". בהיותו בן עשרים התגייס לחיל-האוויר האמריקני ועבר בהצלחה הכשרה של טייס-קרב. כשהתבקש לצאת לחזית בווייטנאם, לא היסס ויצא לשם חדור אידאל ותחושת שליחות.

גדליה, באותם ימים מייקל בייקר, הצטיין בתפקידו ונשלח לביצוע משימות שהוגדרו סודיות ביותר. "הייתי טס מאות שעות בחודש, אף-על-פי שהפקודות הרגילות התירו לטוס לכל היותר שמונים שעות חודשיות. לפעמים טסנו עד שמונה שעות ביום. קיבלנו רשימת מטרות ויצאנו להפציצן".

המידע האסור

הכול התנהל כמצופה עד ליום שבו נחשף למידע שאותו אסור היה לו לדעת. "יום אחד נשלחנו למשימה בנמל ליד סייגון. פתאום הבחנתי באנייה אמריקנית עמוסת נשק, שאת פניה קיבלו קצינים וייטנמים. שפשפתי את עיניי בחוסר אמון למראה משאיות וייטנמיות שהעמיסו את הנשק ונסעו לדרכן".

לאחר חקירה עקשנית הבין שעלה על קצהו של קרחון. הוא אסף נתונים, הצליב מידע וחיבר פרט לפרט. המסקנה הממה אותו: גורמים בצבא האמריקני ובתעשיות הנשק בארה"ב עסקו במכירת נשק לוייטנמים, בעוד אמריקה נלחמת נגדם. כשהחל לדבר על הגילוי שחשף - נרדף ואויים. לבסוף נשבר ונטש את הצבא.

משבר האמון שחווה גרם לו זעזוע עמוק, והוא החל לחפש משמעות לחיים. "לא הייתה דת או כת ששמעתי עליה ולא הלכתי לבדוק אותה. אל היהדות הגעתי רק בסוף הדרך", הוא מספר. רב שפגש הציע לו לנסוע לחצר הרבי מליובאוויטש.

הביקור ששינה את החיים

"הביקור במרכז חב"ד שינה את חיי", עולה הניצוץ בעיניו. "באתי לשם בערב שבו ערך הרבי התוועדות. עמדתי ליד אחד הקירות והתבוננתי. האולם היה מלא עד אפס מקום. הרבי דיבר כשלושת רבעי שעה, ואז הפסיק והכול פתחו בשירה. השירה נפסקה והרבי חזר לדבר. כך כמה וכמה פעמים. הניגונים חדרו לליבי. הרבי דיבר יידיש, ולכן לא יכולתי להבינו, אבל חשתי שיש כאן דבר רציני ואמיתי. ההתוועדות נמשכה עד לפנות בוקר".

לאחר עוד כמה גלגולים, שבתוכם הייתה גם שנת התנדבות בקיבוץ שעלבים, עלה גדליה סופית (בשנת תשל"ה) ארצה. הוא הקים משפחה והתיישב בירושלים. יש לו תשעה ילדים וכמה נכדים. את רוב זמנו הוא מבלה כיום בלימוד תורה. "לפחות מילדיי ומנכדיי נחסכה דרך החתחתים שנאלצתי אני לעבור כדי להגיע אל האמת", הוא אומר.

פינת ההלכה

עניית אמן בהנחת תפילין

שאלה: מי שהחל להניח תפילין בבית-הכנסת, ובינתיים החלו לומר קדיש, האם עליו לענות בעודו עומד בין תפילין של יד לשל ראש?

תשובה: יש להשתדל להגיע לבית-הכנסת מוקדם, כדי להיות עטוף בטלית ועטור בתפילין לפני הקדיש הראשון. מי שנתאחר וכבר החלו באמירת קדיש, ימתין ויניח את התפילין לאחר סיום הקדיש.

לכתחילה אין להפסיק בשום דבר בין הנחת תפילין של יד לשל ראש. אם החזן החל לומר קדיש או קדושה וכדומה, לפי סידור בעל-התניא יענה רק על "דבר שבקדושה" (בקדיש: 'אמן יהא שמיה רבא', ואמן של 'דאמירן בעלמא'. בקדושה: 'קדוש', 'ברוך', 'ימלוך'. וכן על 'ברכו'). אולם אם כבר הפסיק לאלה, יש מקום להתיר הפסק לכל עניית חובה, כדין פסוקי דזמרה. לאחר מכן יברך 'על מצוות תפילין', על של-ראש.

לפי הבית-יוסף לא יענה מאומה, אלא ישתוק וישמע ויכוון למה ששליח-הציבור אומר, ונחשב לו כאילו ענה. גם אם הפסיק לעניית אמן, לא יברך ברכה נוספת על של-ראש. ואם שכח והפסיק בדברים אחרים, יברך 'על מצוות' על של-ראש לפני ההידוק.

לפי ה'משנה-ברורה' לא יענה מאומה, ואם ענה - מברך על של-ראש כמנהג האשכנזים תמיד. אבל אם הפסיק בדברים אחרים ימשמש בשל-יד ויברך 'להניח', ועל של-ראש יברך 'על מצוות' לפני ההידוק.

לכל הדעות, בין הברכה ובין הידוק התפילין על הזרוע (ובין הברכה על של-ראש להידוק על הראש), אסור להפסיק כלל.

אם כבר סיים להדק את התפילין של-ראש על הראש, יענה כל 'אמן' ויסיים את כריכת הרצועות על האצבעות וכף היד לאחר הקדיש או הקדושה וכו'.

מקורות: טושו"ע סי' כה ס"ט-י, רמ"א ונו"כ, ומשנ"ב. שו"ע אדמו"ר הזקן שם סכ"א-כב, ו'משנה אחרונה' בסידורו, הל' תפילין, ד"ה בד"א (נדפס בסוף השו"ע שלו ח"א, במהדורת תש"כ עמ' 312, ובמהדורת תשס"א ס"ע תריח). שערי הל' ומנהג או"ח ח"א סי' כד. 'ילקוט יוסף - שארית יוסף' סי' כה סמ"ב-מג ובהערות, 'הפסק בתפלה' פ"ד ס"ב, וש"נ.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)