חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:44 זריחה: 5:35 י"א בסיון התש"פ, 3/6/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 690 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת נח, ל' בתשרי ה'תשס"ח (12/10/07)

נושאים נוספים
התקשרות 690 - כל המדורים ברצף
האפשרות לתשובה התחדשה על-ידי המבול
הקשת מעוררת ציפייה למשיח
בני-ברק על המפה
פרשת נח
ויעקב הלך לדרכו
הקהלת קהילות בשבת
שימוש בפירות שביעית
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 690, ערב שבת-קודש פרשת נח, ל' בתשרי ה'תשס"ח (12.10.2007)

 

 דבר מלכות

האפשרות לתשובה התחדשה על-ידי המבול

נח "עולם חדש ראה", כי לפני המבול לא היו בעלי תשובה, אלא צדיקים או רשעים * המבול פעל ביטול בעולם החומרי, והכניס תנועה של הזדככות ושל תשובה * כיצד ניתן ליישב בין הדורשים את חסרונו של נח, לבין הדורשים את מעלתו? * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. החילוק בין קודם המבול ולאחר המבול:

ידוע שעניין המבול היה לטהר את הארץ, שלכן היו גשמי המבול במשך ארבעים יום, דוגמת עניין הטהרה שעל-ידי ארבעים סאה במקוה1, ועל-ידי זה נעשה זיכוך כללי בעולם, שסייע לזיכוך שנעשה על-ידי גלות מצרים בתור הכנה למתן תורה2.

[. .] וזיכוך העולם שנעשה על-ידי המבול – הוא עניין תנועת התשובה.

והעניין בזה:

קודם המבול לא היה עניין התשובה בעולם3, כי אם, אחד מב' הקצוות: מחד גיסא – היו בכל דור צדיקים שקיימו מצוות, על כל פנים שש המצוות שניתנו לאדם הראשון, וכמו כן למדו תורה, כפי שמצינו4 שאדם הראשון למד תורה עם שת, ושת מסרה לבניו אחריו, מדור לדור, ונוסף לזה, כיוון שקיימו מצוות, הרי בהכרח שהיה אצלם גם לימוד התורה, שהרי "תלמוד מביא לידי מעשה"5. ולאידך גיסא – היה הקצה השני – "מלאה הארץ חמס"6; אבל תנועת התשובה לא היתה אז בעולם.

וכדאיתא בגמרא במסכת סנהדרין7 "שהיה נח הצדיק מוכיח בהם . . והיו מבזין אותו", היינו, שתוכחתו של נח לא הועילה לעוררם לתשובה. ואף שמצינו במדרשי חז"ל8 שמתושלח וחנוך הקהילו קהילות ועוררו לתשובה (אף שלא נתפרש הדבר בתורה שבכתב ובגמרא) – הרי על כרחך צריך לומר שלא היה הדבר ניכר בגלוי, כדמוכח מזה שרק נח ובניו ונשותיהם נכנסו לתיבה, ולכאורה, היכן היו בעלי-התשובה של חנוך ומתושלח?! – ועל כרחך צריך לומר שלא היו אז בעלי-תשובה כלל.

וטעם הדבר – לפי שקודם המבול היה טבע וחומריות העולם בתוקף ביותר, ולכן לא היתה עבודת התשובה שעניינה הוא הזדככות.

ועניין התשובה נתחדש על-ידי המבול שפעל זיכוך בעולם, וזהו שמצינו בנבואת יחזקאל9 שנח נמנה בין השלשה ש"ראו שלשה עולמות", כיוון ש"ראה העולם בנוי וחרב ובנוי", "ראה עולם חדש"10 – שהתחדשות זו הוא עניין תנועת התשובה.

ובשביל "עולם חדש" זה הוצרך להיות עניין המבול – כי, בין יש ליש צריך להיות אין באמצע11, ולכן, בין העולם שהיה קודם המבול ובין ה"עולם חדש" הוצרך להיות הביטול של המבול, ועל-ידי זה נעשה ה"עולם חדש" של עניין התשובה.

ומתאים גם עם הפירוש הפשוט במאמר רז"ל "ראה עולם חדש", שקאי על העולם הזה שאנו נמצאים בו – כידוע שהחידוש של עולם הזה לגבי העולמות העליונים הוא שדווקא בו ישנו עניין התשובה, כמבואר בארוכה בכמה מקומות12, ונקודת הביאור – שבעולם הזה נמצא העצמות, שלהיותו "נמנע הנמנעות"13, הנה ממנו דווקא ישנו כוח התשובה להפוך זדונות לזכיות14.

ב. על-פי זה יש לבאר ב' הקצוות שמצינו בנוגע לנח15 – שלפעמים מצינו את החיסרון של נח, כדאיתא בזהר16 בביאור הטעם שהמבול נקרא על שמו, כמו שכתוב17 "מי נח", לפי שלא התפלל על אנשי דורו; ולפעמים מצינו את המעלה של נח, כמודגש בהמשך הכתוב "אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך", המדבר על המעמד ומצב שבזמן הגאולה העתידה18 – שב' קצוות אלו הם בהתאם לב' התקופות שהיו אצל נח, קודם המבול ואחרי המבול.

ובהקדם ביאור דברי הזהר שהמבול נקרא על שמו של נח, לפי שלא התפלל על אנשי דורו – שלכאורה אינו מובן: מדוע אמנם לא התפלל על אנשי דורו ולא לימד זכות עליהם?

והביאור בזה – על-פי האמור שקודם המבול לא היה עניין התשובה בעולם, וכיוון שאצל נח עצמו לא היה עדיין התנועה של תשובה, לכן לא היה יכול ללמד זכות על אנשי דורו, כי, כדי ללמד זכות על הזולת צריך לחוות בעצמו עניין זה ("מען דאַרף דאָס אַליין איבערלעבן").

וכידוע הסיפור19 אודות הבעל שם טוב20, שאצל אחד מתלמידיו לא היה את העניין של לימוד זכות כו', וסיבב הבעל שם טוב כמה עניינים שהלה יגיע בערב שבת בשעה מאוחרת לפנות ערב, וכאשר ראה עד כמה יכול להיות גדול הקושי בשמירת שבת, אזי התחיל ללמד זכות על אחרים.

ולהעיר גם מהסיפור אודות אדמו"ר האמצעי21, שהפסיק פעם באמצע קבלת יחידות, כיוון שבא אליו אחד שביקש תיקון אודות עניין מבהיל, שלא עלה בידי אדמו"ר האמצעי למצוא בעצמו מעין זה אפילו בדקות דדקות, ולכן הפסיק את קבלת היחידות, עד שפעל בעצמו עניין התשובה כו'.

ובאופן כזה הוא אמיתית עניין הדין ומשפט – כמבואר בשיחת שמחת תורה לפני שלושים ואחת שנה22, שאין זה באופן שהדיין רואה את המעשה בלבד, אלא עליו להתבונן ולמצוא את הסיבות שהביאו לעשיית מעשה זה, ובאופן זה יהיה הדין והמשפט האמיתי אצל משיח, כמו שכתוב "והיה צדק אזור מתניו"23, ולכן "ושפט בצדק דלים"24, דהיינו שימצא זכות גם עבור אלו שהם במעמד ומצב של "דלים".

ועל-פי זה מובן, שכיוון שנח עצמו לא חווה ("ער האָט ניט איבערגעלעבט") עניין התשובה, לא היה יכול ללמד זכות עליהם, שכן, מי שלא היו לו ניסיונות, על כל פנים ניסיונות קשים, אינו יכול להבין כלל איך שייך שלא לשמוע להקב"ה, ולכן אינו יכול ללמד זכות על אחרים.

וכל זה – מצד התקופה שקודם המבול, שעדיין לא היתה התנועה של תשובה בעולם.

אבל מצד התקופה שלאחרי המבול, שאז נתחדשה התנועה של תשובה – נעשה העניין של "אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך", כפי שיהיה בימות המשיח25, על-ידי הקדמת התשובה.

ג. על-פי זה יובן גם מה שכתוב בעניין הקשת שהיא "ברית עולם"26:

לכאורה אינו מובן: הרי הצורך בעניין הברית הוא מצד האפשריות למצב של "מלאה הארץ חמס6", אבל כשיקויים עניין "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"27, אזי לא יהיה שייך כל העניין, ואם כן, מהו הפירוש שהקשת היא "ברית עולם"?

ויובן על-פי מאמר הזהר28: "לא תצפי לרגלא דמשיחא עד דיתחזי האי קשת בעלמא מתקשטא בגווני נהירין . . וכדין צפי ליה למשיח, מנלן דכתיב וראיתיה לזכור ברית עולם, והשתא דאתחזיא בגוונין חשוכין, מתחזיא לדוכרנא דלא ייתי מבול, אבל בההיא זמנא אתחזייא בגוונין נהירין".

והביאור בזה – שענינו של משיח הוא "לאתבא צדיקייא בתיובתא", שהוא עניין תנועת הזיכוך והתשובה בכללות העולם, וגם עניין הקשת הוא תנועת הזיכוך והתשובה בעולם, ומצד זה שייך עניין הקשת גם לעתיד לבוא, ולכן היא "ברית עולם".

ד. ובפרטיות יותר:

על הפסוק29 "את קשתי נתתי בענן", אמרו רז"ל30 "דבר שהוא מוקש לי", והפירוש הפשוט בדבר הוא, שגווני הקשת הם בדוגמת המרכבה31. ובעניין המרכבה ישנם "רוח סערה גו' ענן גדול ואש מתלקחת"32, שהוא עניין ג' קליפות הטמאות33, וישנו גם "ונוגה לו סביב", שהוא עניין קליפת נוגה. וזהו שהקשת היא בדוגמת המרכבה ("דבר שהוא מוקש לי") – כיוון שעניינה של הקשת הוא עניין התשובה, להפוך את ג' קליפות הטמאות, על-ידי הממוצע של קליפת נוגה, עד שיהיו בבחינת "מוקש לי".

כלומר: מצד סדר ההתהוות וההשתלשלות – הסדר הוא מלמעלה למטה: תחלה עניין הקדושה, ואחר כך קליפת נוגה, ואחר כך ג' קליפות הטמאות. ובאופן זה נשארים הקליפות בחומריותם, ואין להם עלייה כלל. אמנם, כל זה הוא על-פי הסדר שמצד העולם. אך על-ידי המבול – שאינו כפי סדר העולם, שלכן לא נמנית שנת המבול במניין שנות העולם34 – נפעל סדר של זיכוך ועלייה מלמטה למעלה.

וזהו ביאור דברי הזהר "לא תצפי לרגלא דמשיחא עד דיתחזי האי קשת בעלמא מתקשטא בגווני נהירין . . וכדין צפי ליה למשיח" – כי, עניינם של גווני הקשת (שהם כללות הגוונים) הוא עניין הזיכוך (כנ"ל), וכאשר הקשת נראית "בגוונין נהירין", הרי זה מורה על כללות הזיכוך בעולם, שהעולם נמצא כבר בתנועה של "אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא"35. וזהו עניין הגילוי של משיח, שימשיך תמיד לגלות פנימיות נעלית עוד יותר, כך שהעולם יהיה תמיד בתנועה של זיכוך ועלייה.

וזהו גם ביאור המשך דברי המדרש על הפסוק "את קשתי" – "אפשר כן (וכי אפשר לומר שהקשת הוא דוגמא לכבודו יתברך36), אלא קשין דפירי":

אין הכוונה לדחות את הפירוש "דבר שהוא מוקש לי", אלא הכוונה היא – שכדי להיות "דבר שהוא מוקש לי" צריכה להיות העבודה ב"קשין דפירי", ש"קש" הוא עניין הקליפה, שתחילה היא באופן של קליפה השומרת על הפרי, ולאחרי זה נעשית קליפה המנגדת כו'37, והעבודה ב"קשין דפירי" הוא עניין עבודת הבירורים, ועל-ידי זה נעשה "דבר שהוא מוקש לי".

ולאמתו של דבר, הנה על-ידי עבודת הבירורים והתשובה מגיעים למדריגה נעלית יותר – כי, "דבר שהוא מוקש לי" קאי על אור הקו38, והרי ידוע39 שעכשיו נוגע הקו בעיגול רק בראשיתו, ולעתיד לבוא – על-ידי עבודת הבירורים והתשובה, שעל-ידי זה נעשה עילוי גדול יותר מכפי שהיה קודם החטא – יהיה הקו נוגע בעיגול גם בתחתיתו, שזוהי מעלה נפלאה.

(מהתוועדות שבת פרשת נח ה'תשכ"א. 'תורת מנחם – התוועדויות' תשכ"א חלק א' (כט) ע' 158-163)

__________________________

1)   תו"א ריש פרשתנו (ח, סע"ג ואילך). ובכ"מ.

2)   שם שמות נ, סע"ב. יתרו עד, סע"א ואילך. ובכ"מ.

3)   בנוגע להתשובה דאדה"ר וקין – ראה לקו"ש חט"ו ע' 51 ואילך. ובהערה 41 שם.

4)   ראה פרדר"א רפ"ח, ובביאור הרד"ל שם אות יו"ד.

5)   קידושין מ, ב. וש"נ.

6)   פרשתנו ו, יג.

7)   קח, א-ב.

8)   ראה ספר הישר – הובא בתורה שלמה בראשית עה"פ ה, לב (אות צב). וש"נ.

9)   יד, יד ובפרש"י. תנחומא פרשתנו ה. יל"ש פרשתנו רמז נ.

10) ב"ר פ"ל, ח. וש"נ. וראה גם לקו"ש ח"ל ע' 22 הערה 59.

11) ראה תו"מ ח"ה ריש ע' 192. וש"נ.

12) ראה לקו"ת פינחס עה, ג. ראה לג, ב. ובכ"מ.

13) ראה שו"ת הרשב"א ח"א סתי"ח. הובא ונתבאר בס' החקירה להצ"צ לד, ב ואילך. ובכ"מ.

14) ראה גם תו"מ חכ"ח ע' 293 ואילך.

15) ראה גם לעיל ע' 116.

16) ראה זהר ח"א סז, ב. רנד, ב. ח"ג יד, ב.

17) ישעי' נד, ט (הפטרת פרשתנו).

18) ראה גם רד"ה את קשתי תרנ"ד (סה"מ תרנ"ד ע' מג).

19) ראה "סיפורי חסידים" (להרש"י זעווין), מועדים ע' 39 ואילך.

20) כ"ק אדמו"ר הפסיק ואמר: לא שמעתי סיפור זה מכ"ק מו"ח אדמו"ר, ולכן אינני מאריך בפרטי הדברים.

21) אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ס"ע שעט ואילך. וש"נ. וראה "רשימות" חוברת קפב ע' 22.

22) שיחת יום שמח"ת תר"צ סל"ט ואילך (סה"ש תר"ץ ע' 117 ואילך).

23) ישעי' יא, ה.

24) שם, ד.

25) ראה גם לקו"ש ח"ל ס"ע 21 ואילך, ובהערה 58.

26) פרשתנו ט, טז.

27) זכרי' יג, ב.

28) ח"א פרשתנו עב, ב. וראה ד"ה את קשתי הנ"ל.

29) פרשתנו ט, יג.

30) ב"ר פל"ה, ג.

31) ראה פי' מהרז"ו: "וכוונתו כמפורש ביחזקאל (א, כח) כמראה הקשת אשר יהי' בענן כן מראה דמות כבוד ה'" (וראה ספר הלקוטים (דא"ח להצ"צ) ערך קשת (ע' רעח ואילך). וש"נ).

32) יחזקאל שם, ד.

33) ראה תניא ספ"ו, וב"מ"מ, הגהות והערות קצרות לסש"ב", ב"לקוטי פירושים" לשם (ע' נח).

34) ראה ב"ר פכ"ה, ב. פל"ב, ו. ירושלמי ריש ר"ה.

35) ראה זח"א ד, א. הובא בתניא ספ"י.

36) פי' מת"כ.

37) ראה תו"מ ח"ו ע' 85 ואילך. וש"נ.

38) המשך תער"ב ח"א ע' תקסה. ח"ב ע' תשפא. ועוד.

39) ראה ד"ה לכל תכלה תרנ"ט (סה"מ תרנ"ט ס"ע קי ואילך) – בשם יש מקובלים אומרים. ד"ה כי תבוא תער"ב (המשך תער"ב ח"א ריש ע' קיז). סה"מ תש"ב ס"ע 122 ואילך.

 משיח וגאולה בפרשה

הקשת מעוררת ציפייה למשיח

מ"ם מה"מבול" קשור עם הגאולה

תיבת "מבול" היא – מ' בול. כמאמר רז"ל על הפסוק "ירח בול": "מהו בירח בול, בירח מבול חסר מ', כנגד ארבעים יום (הקשורים עם המבול) שאף-על-פי שנשבע הקב"ה כי מי נח זאת לי, אף-על-פי כן, מ' יום בכל שנה היו אותם הימים עושים רושם בעולם, עד שעמד שלמה ובנה את בית המקדש ופסקו אותם מ' יום, לפיכך כתיב חסר מ', כנגד ארבעים יום שפסקו".

והנה תיבת בול כשלעצמה (בלי המ') מורה על עניין טוב, כמבואר בילקוט (לפני זה): "מהו בירח בול בירח שהארץ עושה בולין בולין", שעניין זה קשור עם התחלת ירידת הגשמים – "גשמי ברכה" [. .] זאת אומרת: כאשר ה"בול" היה בתוספת מ' בתחילתו ("מבול") היה זה עניין בלתי רצוי, עד שבכל שנה היו "עושים רושם בעולם", אבל לאחרי שנפסק המ', ונשאר רק ה"בול" נעשה זה דבר טוב, עניין השייך לגשמי ברכה.

[. .] ויש להוסיף בזה – שכשם שה"בול" מ"מבול" הוא עניין טוב בפנימיותו (אלא שנתגלה אחר כך), כמו כן בנוגע למ' של מבול, שבפנימיותו הוא עניין טוב ונעלה.

וכמובן גודל עילוי אות מ"ם – בהיותה הראשי-תיבות של כמה עניינים חשובים ונעלים, לדוגמא: תיבת מלך, וכיוצא בזה. ונוסף לזה: אות מ"ם קשורה עם ספירת הבינה בן ארבעים לבינה. ועוד.

[. .] ועל דרך המבואר בכמה מקומות שבאות מ"ם מרומז הן עניין הגלות והן עניין הגאולה: מ' פתוחה רומזת על עניין הגלות, ולכן, האות מ' שבפסוק "בחומות ירושלים אשר המ פרוצים", עם היותה בסוף התיבה היא מ' פתוחה, כי בפסוק הנ"ל מדובר אודות פרצת חומות ירושלים, שזהו כללות עניין הגלות; ומ"ם סתומה רומזת על עניין הגאולה. ולכן, האות מ' שבפסוק "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ", עם היותה באמצע התיבה היא מ"ם סתומה, כי בפסוק הנ"ל מדובר אודות זמן הגאולה, ולכן צריכים להפוך את המ"ם פתוחה של גלות למ"ם סתומה של גאולה.

ציפייה לגאולה באופן מתמיד ועולה

ויתירה מזו: מכיוון שגם אז היתה הפנימיות עניין טוב אלא שזה מתגלה אחר כך – לכן מצינו את העניין של מ"ם סתומה גם בזמן ההוא, כמבואר בדרושי אדמו"ר מהר"ש בעניין תיבת נח וסוכה, ששניהם בצורת מ"ם סתומה [ושניהם קשורים עם ספירת הבינה, עד לפנימיות בינה כו'], עניין הגאולה.

וזהו גם מה שעל-ידי המבול דווקא נעשה עניין ה"קשת" – כי כללות עניין ה"קשת" קשור עם הגאולה העתידה לבוא בביאת משיח צדקנו, כפי . . מה שכתוב בזהר "יתחזי האי קשת בעלמא מתקשטא בגוונין נהירין . . כדין צפי ליה למשיח".

ומובן, שעניין הציפייה ("צפי ליה למשיח") הוא באופן נעלה יותר מאשר תקווה סתם, זאת אומרת: נוסף על זה ש"לישועתך קווינו כל היום" ישנו גם עניין של ציפייה – "צפי ליה למשיח".

וכמדובר כמה פעמים שגם לאחרי שאומרים בתפילת שחרית "כי לישועתך קווינו כל היום", חוזרים ואומרים זאת שנית בתפילת מנחה, וכן הלאה – כי: נוסף על הפירוש הפשוט שבדבר, שגם כאשר משיח צדקנו לא בא מיד לאחרי תפילת שחרית, לא נחלש חס-ושלום עניין "לישועתך קווינו כל היום" – ישנו בזה גם הפירוש שאמירת "לישועתך קוינו כו'", בתפילה הבאה היא באופן נעלה יותר, מאחר שישנם כמה וכמה דרגות בדבר – על דרך ההבדל בין תקווה לציפייה.

(תורת- מנחם – התוועדויות' ה'תשמ"ג חלק א, עמ' 447-448)

 ניצוצי רבי

בני-ברק על המפה

התבטאות בהתוועדות חסידית שעוררה הדים ותגובות רבות – עד ברוקלין * במה עשויה להתקנא גם נשמה בגן עדן? * הרבצת חסידות בקרב תלמידי הישיבות * הקמת בתי הכנסת של חב"ד בתש"כ ובתשכ"ח * רשימה שנייה

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

התוועדות פורים תשט"ז. במהלך ההתוועדות הזכיר הרבי את שמו של הרה"ח ר' רפאל (פאָליע) כַּהַן, וציווה לבנו [ה"חוזר"] הרה"ח ר' יואל שי' לומר "לחיים".

וכה אמר הרבי:

בהתוועדות חסידית שנערכה בארץ הקודש ביו"ד שבט, הנה "כטוב לב המלך ביין", התבטא אחד המסובים [ר' רפאל הנ"ל] אודות פלוני בן פלוני, שהוא מקנא בתלמיד הכי קטן של "תומכי תמימים" שזכה ללמוד חסידות. והיינו, שבהיותו ב"עולם האמת" רואה הוא את המעלה של לימוד החסידות, ולכן מקנא הוא בתלמיד הכי קטן של "תומכי תמימים".

כתוצאה מהתבטאות זו הרוויח הדואר הישראלי סכומים גדולים בעבור בולים. מגיעים מכתבים, אחד אחרי השני, בטענות: כיצד אפשר לומר דבר כזה?! פלוני בן פלוני היה גדול שבגדולים, פוסק ולמדן, שישב כל ימיו באוהלה של תורה ואיך יתכן לומר שהוא מקנא בקטן שבקטנים שלומד פרק תניא?!

המענה על כך הוא בגמרא מפורשת במסכת בבא בתרא (עה,א): "עתיד הקב"ה לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק . . כל אחד ואחד נכווה מחופתו של חבירו".

פירוש הדברים:

מדובר במי שבהיותו בעולם הזה הגשמי לא למד עניינים אלו (של פנימיות התורה) בגלל דעה מכוונת, שדעתו לא היתה נוחה מלימוד זה. ובהגיעו ל"עולם האמת" שם רואים את האמת שבזה ואת הנועם ערבות וידידות שיכול להיות מזה, עומד הוא עתה – לא מן הצד, כי רצונו להיכנס לפנים, אבל אין נותנים לו להיכנס בפנים, שלכן "נכווה כו'". אמנם בסופו של דבר בתחיית המתים (לאחרי הדרגה בגן עדן כו') – "כולם ידעו אותי" וידעו היכן נמצאת האמת – אזי יבקשו כולם ממלך המשיח שילמד עמם פנימיות התורה, ועל-ידי-זה יוכל לקבל חלק גם בזה.

בני הישיבות הכלליות בהתוועדויות ושיעורי דא"ח

אותה "התוועדות חסידית שנערכה בארץ הקודש" התקיימה בבית הכנסת החב"די של בני-ברק, שמשכנו באותם ימים היה ב...ביתו של הרה"ח ר' לייב שי' זלמנוב.

לפחות עשרים וארבעה מתלמידי ישיבת פוניבז' נטלו חלק באותה התוועדות [מהם הידועים כיום, שהקשר שלהם לחב"ד התחזק, וכאלה מהם שתפסו לימים עמדות תורניות חשובות], כפי שנרשם בדו"ח לרבי באותם ימים:

מרדכי גולדשמיד / שמעון משה דיסקין / ברוך שמואל היישריק / אברהם דונין / יהושע רוזנבלט / שמואל מור / חיים שוב / משה קנר / רפאל טוקצינסקי / שלמה שטנצל / חיים צבי אלבוים / שמעון וינשטוק / אברם אוירבך / א.פ. גולדברג / שלמה בינק / כ"ץ דוד / כ"ץ יהושע / שמואל שולזינגר / אברהם ינקלביץ / גרשון קרלנשטיין / סקוסקי אהרן / מאיר ליב רוטנר / זליג לוין / קוטיינר.

וברשימה נוספת של "המשתתפים – לרוב – בשיעור דא"ח על-ידי [=על-ידי הרה"ח ר' לייב זלמנוב] בבני-ברק":

מ. גולדשמיד / ש.מ. דיסקין / ב"ש היישריק / א. דונין / לוי שיינין / כגן / אלער / הופמן / קובלסקי / ש. מור / ש. ווינשטוק / א. אורבך / שפירא / רביץ.

"המשתתפים בשיעורי דא"ח של הרב ר' יעקב לנדא":

ש.מ. דיסקין / ב.ש. היישריק / א. דונין / רודרמן / ר. טוקצינסקי / צלר / שטנצל / שפיגל / אלי' לנדא / זיאנץ / יוסף לוי / דוד לוי.

שמונה תלמידים נכללים ברשימת "המשתתפים – לרוב – בחזרת דא"ח":

מ. גולדשמיד / ש.מ. דיסקין / ב.ש. היישריק / א. דונין / ר. טוקצינסקי / צלר / רודרמן / רוזנבלט.

אחד הסניפים הראשונים של צעירי אגודת חב"ד נוסד בבני-ברק, כבר בשנת תשי"ד (בשעתו ניהלו הרה"ח ר' אלעזר שי' ליפש; הסניף מתנהל בארבעים השנים האחרונות על-ידי הרה"ח ר' משה שי' גרינברג), וכמו-כן גם ארגון נשי ובנות חב"ד.

פלא שלא מתרבים לומדי השיעורים

בכ"ג אדר שני תשי"ז כתב הרבי לרב זלמנוב ('אגרות-קודש' כרך יד עמ' תקי"ז).

לפלא שמספר המשתתפים בהתוועדות ובלימוד מבני הישיבות אין מתרבה כדבעי, ומהנכון היה שהמתעסקים בזה יתייעצו באופן חשאי איך לתקן הדבר.

פעם אחרת, כשדיווח הר"ל זלמנוב שמפני שהישיבות סגורות ב"בין הזמנים" נתמעטו המשתתפים בשיעורי דא"ח, הביע הרבי את פליאתו (שם כרך יג' עמ' יא) וכתב:

לפלא מה שכותב שכיוון שזהו בין הזמנים בישיבות לכן נתמעט מספר המשתתפים בשיעורי דא"ח, כי הרי אדרבה, כשהוא בבין הזמנים פנוים הם יותר וביכולתם להרבות בשיעורים אלו

הרבי הדגיש אז את חשיבות לימוד פנימיות התורה במיוחד בימי הפסח.

בית כנסת בבניין של קבע

בית הכנסת החבד"י הראשון בבניין של קבע בעיר בני-ברק, היה ברח' הרב קוק, ולו זכו אנ"ש חסידי חב"ד בשלהי שנת תש"כ. הרבי רצה מאוד שהדבר יגיע לידי פועל עוד בתוך השנה, בקשר לשנת המאתיים לבעל-שם-טוב. למרות שרק השלד היה מוכן, עז היה רצון קדשו שיחלו בתפילות עוד בשנת תש"כ (כפי שנכתב כבר במדור זה בהזדמנות).

שנים רבות שכן גם התלמוד תורה החב"די בבניין זה – ובהזדמנות ('לקוטי שיחות' כרך כ' עמ' 629-628) ציין הרבי בהקשר משותף זה:

וזכות תלמוד תורה ותפילה דרבים, ובפרט בארצנו הקדושה תעמוד להם בהאמור, ובזה גם הרחבת הצינורות לקבלת ברכות ה' בכל המצטרך בגשמיות וברוחניות גם יחד.

עוד קודם לכן, בכ"ז ניסן תש"כ ('אגרות-קודש' כרך יט עמ' רעו-ז), כתב הרבי להרה"ח ר' מנחם ישראל מלוב:

נעם לי לקבל מכתבו מא[סרו] ח[ג] הפסח, בבשורה טובה בהנוגע להתוועדות בסעודתא דמשיחא ובהנוגע לבי[ת] הכנ[סת] חב"ד, מקדש מעט בבני-ברק, ויהי רצון שזה המקדש מעט יגדל ביותר וביותר עדי נזכה לקיום היעוד דהמשכת וגילוי בי[ת] המק[דש] השלישי ובעגלא דידן.

מכתב זה נכתב לעודד את אנ"ש שבינתיים עברו להתפלל בצריף ביתו של יהודי יקר ושמו נח הגר, שנדבה רוחו שיתפללו בביתו. את השטח לבניית בית הכנסת ברח' הרב קוק תרם הרה"ח ר' נתן בלייכר, שהיה שו"ב (וכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ הקפיד לאכול משחיטתו) במוסקבה.

לא מעט עודד את הקהילה רבה הנערץ של בני-ברק, הגאון החסיד רבי יעקב לנדא זצ"ל, אשר כבר בשנת תש"ו ('אגרות קודש' כרך ב' עמ' קכח) כתב לו הרבי:

ושמחתי, אשר כפי שסיפרו לי, יסתדר בקהלת בני-ברק באופן שהוא שבע רצון במדה ידועה.

"בוודאי ימשיכו ללכת בכוחם זה"

כמה שנים אחר-כך נוסד בית הכנסת שבשכונת זיכרון מאיר, בהשתדלות ובעזרת הרה"ח ר' נחמן קובלסקי (ע"ה). בח"י אלול תשכ"ח ('אגרות-קודש' כרך כה עמ' רלד-רלה) כותב הרבי ל"כבוד המתפללים, והגבאים בראשם דבית הכנסת אהבת ישראל – חב"ד בבני-ברק בארצנו הק[דושה] תבנה ותכונן על-ידי משיח צדקנו במהרה בימינו ה' עליהם יחיו":

שלום וברכה!

ביום הולדת את שני המאורות הגדולים, כ"ק אדמו"ר ר' ישראל הבעל שם טוב, אשר על שמו נקרא בית הכנסת שלהם, וכ"ק אדמו"ר רבי שניאור זלמן, מייסד שיטת חב"ד,

אביע איחולי ותקוותי אשר בודאי בית-הכנסת ובית-המדרש שלהם הולך מחיל אל חיל בעבודת התפלה – כבית הכנסת, ובשיעורי תורה (נגלה וחסידות) ברבים – כבית המדרש, ובאמירת תהלים בעת מצוא ובפרט בימי סגולה..

ונאמן שומע תפלת עמו ישראל ברחמים, ובפרט בשערים המצויינים בהלכה, לקבל תפלותיהם ולמלא משאלות לבבם לטובה מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה.

ובפרט על-פי הידיעות שקבלתי מהרה"ח אי"א נו"נ בעל מדות הרח"ן [=הרב חיים נחמן] שי' קובלסקי ממסדרי בית הכנסת ובית המדרש והנהגתו, בודאי ימשיכו ללכת בכוחם זה ביתר שאת ויתר עז להעלות בקדש בעילוי אחר עילוי..".

כל ג' העמודים בהכנסת ספר תורה

בשנת תשכ"ו כתב הרבי מברק מיוחד ('אגרות קודש' כרך כד עמ' קלט-קמ) ל"ועד המסדר [להכנסת ספר תורה בית הכנסת אהבת ישראל ה' עליהם יחיו], לודמיר [=הרב דוב זאב], רח' חזון איש 30, בני-ברק":

יהא סיום כתיבת הספר תורה והכנסתה לבית הכנסת החב"די אהבת ישראל בהצלחה רבה, והכנה טובה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות בחג השבועות, הילולא דדוד מלכא משיחא ודהבעל שם טוב, ולהמשיך כל זה בכל השנה כולה.

ושוב, למאורע של חגיגת סיום כתיבת ספר תורה והכנסתו לבית-הכנסת. ביו"ד כסלו תשל"ב ('ליקוטי שיחות' כרך כ עמ' 572) שיגר הרבי מכתב נכבד מר"ח כסלו של אותה שנה המופנה ל:

כבוד המתפללים ובראשם הגבאים

דבית הכנסת חב"ד ליובאוויטש

אהבת ישראל, בני-ברק

שלום וברכה:

בנועם ובשמחה קבלתי הידיעה על דבר חגיגת סיום כתיבת ספר תורה והכנסתו לבית-הכנסת. ומגלגלין זכות ליום זכאי, שהחגיגה תיערך בעשרה בכסלו יום הגאולה של כ"ק אדמו"ר האמצעי, ובתהלוכה ובשמחה רבה כיאות לגודל הענין וחשיבותו...

בהמשך מדגיש הרבי:

והרי בהכנסת ספר תורה לבית הכנסת שלשת העניינים בזה: מתפללים עם הציבור, שזהו ענין בית הכנסת, גמילות חסדים – שהספר תורה נעשית לקריאה בו של כמה וכמה, ספר תורה דרבים; ועוסק בתורה וביתר שאת וביתר עז, כידוע אשר בקריאה בתורה גם זה שלא ידע מאי קאמר מקיים בזה מצות תלמוד תורה…

הקמת גמ"ח – (לעתיד) רק לעשירים…

הרה"ח ר' זאב דוב (ע"ה) לודמיר מתלמידי ישיבת תורת אמת, אף שנמנה עם חסידי בויאן, היה מקורב מאוד לרבי וזכה להיכנס פעמים רבות ל"יחידות". הוא גם נמנה עם מתפללי בית הכנסת חב"ד ברחוב רש"י.

בשנת תשכ"ח הוקמה קופת גמ"ח על-ידו ["הנהלת גמילות חסד "זכרון רבקה" על-ידי בית הכנסת אהבת ישראל – חב"ד בני-ברק ה' עליהם יחיו"], והרבי כתב להם בהקשר לכך ('אגרות-קודש' כרך כה עמ' רלט):

בעתו קבלתי הידיעה מיסוד הגמ"ח ביזמתו ונדיבותו של הרה"ח ר' זאב דוב שי' לודמיר.

ותקוותי שמאז ועד עתה התרחבו הפעולות הולך ומוסיף בשיתוף פעולה ממתפללי בית-הכנסת ואנ"ש שי' במחנם הט[הור].

ומתאים לדברי חכמינו ז"ל אשר גמילות חסדים הוא גם לעשירים, יהי רצון שבקרוב ממש יקויים היעוד אפס כי לא יהיה בך אביון וגו' ותהיינה הפעולות אך לעשירים.

אם בגמ"ח עסקינן – לא היה זה הגמ"ח היחיד שהרבי עודד את קיומו. מכתב נוסף ישנו ל"הנהלת קופת גמילות חסד ע"י בית כנסת חב"ד אשר בבני-ברק בארצנו הקדושה תבנה ותכונן במהרה בימינו על-ידי משיח צדקנו ה' עליהם יחיו" [=בית כנסת חב"ד ברח' הרב קוק], להם כתב באחד באדר תשכ"ד ('אגרות-קודש' כרך כג עמ' קיד), כדלקמן:

שלום וברכה!

בנועם קראתי הד[ין] וח[שבון] ור[אשי] פ[רקים] מפעולות הקופה בתקופה שעברה, מכתב יו[שב] ר[אש] הקופה ה[רב] ו[תיק] וח[סיד] א[יש] י[רא] א[לוקים] נ[כבד] ונ[עלה] עוסק בצ[רכי] צ[יבור] רב פעלים וכו' מו"ה מנחם ישראל שי' [מלוב] ממוצש"ק פ[רשת] אם כסף תלוה..

 אחרי ביאור נרחב במצוות הגמ"ח (משתרע על פני כעמוד וחצי) חותם הרבי באיחולים הבאים:

בברכת הצלחה בעבודתם, בכל האמור ומתוך שמחה וטוב לבב.

מצו[רפת] ב[זה] המחאה – השתתפותי, בל[י] נ[דר], בהנ"ל.

שליחות לבני-ברק

מר אברהם קריניצי ששימש ראש עיריית רמת-גן, הציע ש"בית רבקה" יוקם ברמת-גן, אך הרבי שלל זאת והגיב על-כך: "זה קרוב מדי לבני-ברק" (מפי הרב שמואל הלוי שי' חפר).

ופעם אחת הטיל הרבי על הרה"ח ר' אוריאל צימער שליחות מסוימת, לנסוע לבני-ברק ולשוחח עם אישיות תורנית חשובה על לימוד החסידות. כששב, מסר לרבי דיווח על שליחויות רבות אך על זו של בני-ברק אמר: "יאמין לי הרבי, לא יכולתי לפעול על עצמי להיכנס לבני-ברק"... והרבי הגיב בחיוך סלחני (מפי הרה"ח ר' טובי' שי' בלוי).

 ממעייני החסידות

פרשת נח

תמים היה (ו,ט)

כל מי שנאמר בו היה – ראה עולם חדש (בראשית-רבה פ"ל,ח)

המבול פעל חידוש ושינוי עיקרי בעולם, כי אז התחיל התהליך של בירור וזיכוך העולם. כידוע, המבול בא לטהר את העולם, דהיינו ביטול היש לאין. והרי ביטול היש לאין הוא חידוש גדול יותר אפילו מבריאת שמים וארץ, שהיא יש מאין. וכפי שאמרו רז"ל (כתובות ה,א) "גדולים מעשה צדיקים (מיש לאין) יותר ממעשה שמים וארץ" (מאין ליש). פעולה זו הראשונה של "מעשה צדיקים" – זיכוך העולם מיש לאין – היתה על-ידי נח שהיה "איש צדיק".

(ספר-השיחות תשמ"ט כרך א עמ' 31)

תמים היה בדרתיו (ו,ט)

בדורותיו: יש מרבותינו דורשים אותו לשבח – כל-שכן שאילו היה בדור צדיקים, היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי – לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום (רש"י)

מי שהוא בבחינת 'צדיק' עלול לטעון שאין לו צורך בעשיית 'תיבה' כדי להישמר מה'מים הזידונים' של טרדות העולם-הזה, כי אצלו אין מלכתחילה ה'מים' הללו. לאדם כזה מכוונת ההוראה מהפירוש הראשון: אף נח היה צדיק, ובכל-זאת נצטווה להיכנס לתיבה.

לאידך גיסא, אדם רגיל עלול לשאול: כיצד אוכל להינצל מ'המים הזידונים' על-ידי הכניסה ל'תיבה', כלום אוכל להידמות לנח, שהיה צדיק ותמים? לפיכך באה ההוראה מהפירוש השני: נח היה צדיק בשם המושאל בלבד, ודרגה זו של צדיק היא בהישג ידו של כל אדם.

(ליקוטי-שיחות כרך ה עמ' 280)

* * *

כיצד אפשר לומר "אילו היה בדורו של אברהם", והלוא נח אכן חי בדורו של אברהם חמישים ושמונה שנה?! כסימנו הידוע של האבן-עזרא (כאן): "אברהם אבינו בן נ"ח כאשר מת נח".

ההסבר הוא, שעד יציאת אברהם מחרן, בהיותו בן שבעים וחמש שנה, לא היתה צדקתו של אברהם ידועה לבני דורו (ראה רש"י להלן יב,א). לכן לא שייך לומר שלגבי אברהם לא היה נח נחשב לכלום, כי העולם ידע אז רק מגדולתו של נח ולא מגדולתו של אברהם. רק לאחר מיתתו של נח, כאשר נתפרסם טיבו של אברהם בעולם, אז אפשר לשאול עד כמה היה נחשב לגבי אברהם.

(משיחת מוצאי שבת-קודש פרשת נח תש"מ)

* * *

בני דורו של נח היו רשעים גדולים, כנאמר בסוף פרשת בראשית, ונח לא היה יכול לתקנם ולהעלותם. ולא זו בלבד, אלא שהם מנעו ממנו להתחזק בעבודת ה' ולהתעלות בצדקתו. כדוגמת אדם הנמצא למעלה ומושך בחבל משא כבד מלמטה –ככל שהמשא כבד יותר, נרתע האדם יותר לאחוריו וכמעט שנופל. לכן היה נח זקוק לסעד לתומכו (כפירוש רש"י להלן).

לעומת-זאת, בני דורו של אברהם לא היו רעים כל כך. לכן היה אברהם יכול להעלותם ולהכניסם תחת כנפי השכינה, כנאמר (בראשית יב), "ואת הנפש אשר עשו בחרן". וגם עבודת ה' של אברהם עצמו, מאחר שלא היתה לו מניעה מצד אנשי דורו, היתה בדרגה נעלית, והוא לא נזקק לסעד ותמיכה, אלא התחזק והוסיף בצדקותו, בכוחות עצמו.

לפי האמור יוצא, שגם אם נפרש את תיבת "לדורותיו" לגנאי, היה נח צדיק תמים. וכך היא כוונת הדברים: "לפי דורו היה צדיק" – בהתחשב עם רשעתם הגדולה של בני דורו הגיע נח לשיא יכולתו בצדקות ובתמימות; "ואילו היה בדורו של אברהם" לא היה צדקותו של עכשיו נחשבת לכלום. אבל אם היה בדורו של אברהם היה אף נח מתחזק והולך בצדקותו, לבדו, ממש כמו אברהם אבינו.

(אור-תורה פרשת נח דף ו ע' א)

* * *

אמר רבי יוחנן – בדורותיו, ולא בדורות אחרים. וריש-לקיש אמר – בדורותיו, כל שכן בדורות אחרים (אילו היה בדורות אחרים היה צדיק יותר, רש"י) (סנהדרין קח)

ריש-לקיש דווקא מהפך בזכותו של נח, כי יש קשר מסויים בין דרגת ריש-לקיש לדרגת נח. וסימנך:

"ריש לקיש" בגימטרייה תתק"ן (950), כמספר שני חיי נח, ככתוב (לקמן ט) "ויהי כל ימי נח תשע מאות שנה וחמישים שנה וימת".

(ליקוטי לוי-יצחק חלק א פרשת נח עמ' כ"ג)

עשה לך תבת עצי גפר . . וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר (ו,יד)

רז"ל אמרו על חטאם של בני עלי (ראש השנה יח) "בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה ובגמילות-חסדים".

זהו "וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר": "כופר" – מלשון כפרה. "מבית" – לימוד התורה, "ומחוץ" – גמילות חסדים. על-ידי לימוד התורה וגמילות-חסדים מתכפרים החטאים.

(אור-התורה בראשית כרך ג, דף תריד עמ' א)

עשה לך תבת עצי גפר . . וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר (ו,יד)

גופר מורה על בחינת הגבורות, כי "גפר" בגימטרייה "בינה גבורה" (283) (גם ספירת "בינה" נמצאת בקו השמאל המורה על גבורות. כידוע מחולקות עשרת הספירות לפי קווים, ואז חכמה, חסד נצח – מימין; בינה, גבורה, הוד – משמאל; ודעת, תפארת ויסוד – באמצע).

כופר – הוא בחינת חסדים, כי עניין הכופר הוא לטוח את התיבה כדי להגן על יושביה, והרי זה בחינת חסד.

"וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר" – הגבורות צריכות להיות בין שתי בחינות של חסדים ("מבית ומחוץ"), כדי שיומתקו הדינים. וכפי שמצינו באבותינו: יצחק, אשר מידתו גבורה, היה בין אברהם, שמידתו חסד, ובין יעקב, שמידתו תפארת הנוטה לחסד.

(ליקוטי לוי-יצחק, אגרות- ממכתב ער"ה ה'תרצ"א עמ' ריא)

ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר (ט,טו)

המבול, שנמשך ארבעים יום, היה בבחינת טבילת העולם במקווה, ששיעורו ארבעים סאה. טבילה זו נועדה "לשחת כל בשר", "לשחת הארץ", היינו לבטל את ה'בשריות' ואת ה'ארציות' של העולם. לפי זה יש לשאול: מהו התוכן הפנימי של שבועת הקב"ה שלא להביא עוד מבול לשחת את הארץ?

ויש לומר, שתכלית הכוונה היא שיהיה עולם, ובאופן ד"לא ישבותו", ועולם זה, כפי שהוא במציאותו, יהיה כלי לגילויי אור הנעלים ביותר. והיות שהכוח לכך כבר ניתן על-ידי הטבילה במי המבול, שוב אין צורך נוסף בביטול העולם.

(ליקוטי-שיחות כרך ל עמ' 20)

 המעשה הוא העיקר

ויעקב הלך לדרכו

לנצל הטוב והברכה במידה המירבית

בני ישראל "בנים אתם לה' אלקיכם", שעל כל אחד ואחד מהם נאמר "ועמך כולם צדיקים", וכל אחד ואחד מהם הוא בכלל פתגם נשיא דורנו, אשר בבואם מחודש תשרי, מתחילים הם לפרוק את המטען ("פאַנאַנדער פאַקן די פעקלאַך") שקיבלו מהקב"ה במשך החודש, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", בכל טוב רוחני וגשמי, ומעמידים (בסיום החודש) כל עניין מהברכה והטוב במקום המתאים, כך שהטוב והברכה יפעלו במקסימום האפשרי.

ומכיוון שכל זה בא באופן של "נח נח" – מתוך מנוחת הנפש ומנוחת הגוף, מובן שזוכים גם לקבלת ברכותיו של הקב"ה בבני חיי ומזוני רוויחא, ובכולם "רוויחא", אפילו ביחס ל"רוויחא" גופא.

(התוועדויות תשמ"ח חלק א, עמ' 377)

"לפרוק את החבילות"…

זוהי אפוא השליחות המוטלת על כל אחד ואחת מישראל – כפי שהורה הבעל שם טוב, ומסר להמגיד, והמגיד לאדמו"ר הזקן וכו', עד לנשיא דורנו, ועל-ידו, לכל אחד ואחת מאיתנו, הקטנים עם הגדולים והקטנות עם הגדולות – שתכלית כוונת כל העניינים היא כדי להשלים את שליחותו של הקב"ה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

וכאמור, הכוח לעבודה זו במשך כל השנה כולה הוא – מחודש תשרי, כתורת הבעל שם טוב שחודש תשרי הקב"ה בעצמו מברכו להיות "חודש השביעי", "משובע ומשביע ברוב טוב לכל ישראל על כל השנה", "שובע" של הקב"ה – "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"…

ובפרט כאשר מוסיפים בזירוז ובמרץ כו' בנוגע לכל עניני התורה ומצוותיה, "תורה אור" ו"תורת חיים" ומצוותיה, עליהם נאמר "וחי בהם", וכללות ההתקשרות עם "אור פני מלך", אשר במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא – נמשך עניין ה"חיים" ("באור פני מלך חיים") בכל מקום ומקום שנמצא יהודי, ובכל ענייניו…

ויהי רצון שכל אחד ואחד יקיים את כל ההחלטות הטובות שקיבל על עצמו במשך חודש תשרי, ובלשון הידוע: "פאַנאַנדער פאַקן די פעקלאַך ", ולא עוד אלא שבכוחו וביכולתו להוסיף בזה כהנה וכהנה, עד להוספה שלא בערך.

(התוועדויות תשמ"ו חלק א, עמ' 493)

הליכה אמיתית בלי להתפעל מהגלות

יהי רצון שכל אחד ואחד בתוככי כלל ישראל, ינצל את כל הכוחות שניתנו בחודש תשרי, כדי להוסיף בקבלת החלטות טובות, וקיומן בפועל, בעבודה של "ויעקב הלך לדרכו", במשך כל השנה כולה.

ובפרטיות יותר:

"ויעקב" – גם בהיותו במעמד ומצב של "יעקב", על שם "וידו אוחזת בעקב עשו", כלומר בזמן ומקום הגלות, הרי לא זו בלבד שאינו מתפעל מחשכת הגלות, אלא אדרבה – שמוסיף בעבודתו ביתר שאת וביתר עז.

"הלך" – עד לעבודה באופן של הליכה, הליכה אמיתית, באין ערוך לגבי מעמדו ומצבו הקודם.

"לדרכו" – דרכו של יעקב, "בכל דרכיך" ו"בכל מעשיך", שממשיך בהם את "דרך ה' – לעשות צדקה ומשפט", ו"באור פני מלך חיים" – שמתברך על-ידי זה בכל ענייניו הגשמיים, ועל אחת כמה וכמה בכל ענייניו הרוחניים, שנה מבורכת בגשמיות וברוחניות גם יחד, מתוך שמחה וטוב לבב.

ועד לברכה העיקרית – גאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.

(התוועדויות תשמ"ז חלק א, עמ' 392)

 בירורי הלכה ומנהג

הקהלת קהילות בשבת

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג, רב אזורי עומר

הקהלת קהילות בשבת ללימוד דברי ה'צמח-צדק'*

בשבת פרשת לך-לך תשמ"ח – שהיתה שנת 'הקהל' – דיבר הרבי על כך שעניין 'הקהל' יש בו עילוי מיוחד לאחר שחוזרים לבתיהם מחג הסוכות, בז' במרחשוון, ששלימותו ביום השבת-קודש שלאחריו, שבו יש ציווי "לכל אחד ואחת, למגדול ועד קטן" לקיים "הקהל את העם...", "להקהיל קהילות בכל שבת ושבת".

לאחר מכן, בשיחת צום גדליה תשמ"ט2, דרש הרבי להוסיף ב'מבצע הקהל' גם בשנה החדשה, שנת המאתיים להולדת ה'צמח-צדק'3, וביתר שאת. בשבת פרשת ויקהל תשמ"ט4, דיבר הרבי על כך "שכל אחד ואחד מישראל, מצד ועל-ידי 'משה' שבקרבו, צריך להקהיל רבים מישראל", "ובפרט ביום השבת"5. את שיחת שבת פרשת נח תש"נ6, התחיל הרבי בנושא זה "שבכל מקום שבו נמצאים בני ישראל בכל קצווי תבל, ישתדלו וירבו בהקהלת קהילות בכל שבת ושבת לעסוק בתורה, ולעורר ולחזק איש את אחיו בכל ענייני יהדות, תורה ומצוותיה".

בשבת שלאחר-מכן, פרשת לך-לך תש"נ7 הציע הרבי, "בין ההוספות שיתווספו בשנת תש"נ, בהתאם לראשי-התיבות שלה "תהא שנת ניסים" – עבודה באופן של הרמה, למעלה מהעבודה שהיתה עד עתה, שכדאי לעורר ולפרסם בכל מקום ומקום שישנם יהודים – לחדש בחיות ותוקף חדשים את קיום התקנה "להקהיל קהילות בכל שבת ללמוד בהם דברי תורה לרבים"8, נגלה דתורה ופנימיות התורה, שנתגלתה ונתבארה בתורת החסידות, ובפרט בענייני התורה השייכים לאותו זמן9, ולקבל החלטות טובות בתורה עבודה וגמילות חסדים, ובכל עניינים טובים, כולל ובמיוחד – בצרכי הציבור של כל קהילה ("מפקחין על צרכי ציבור בשבת").

"כדי לאחד את הקהילות בכל מקום, כדאי שבנוסף לשיעורים הקבועים בתורה בכל מקום... יקבעו עניין אחד בתורה שאותו ילמדו בכל מקום (על-כל-פנים כמה שורות בכמות, המחזיק מרובה באיכות), הן בנגלה דתורה והן בפנימיות התורה.

"ולכל לראש – ללמוד בכל קהילה את פרשת השבוע, כולל גם עם אותו 'מפרש' בנגלה דתורה, ואחד בפנימיות התורה.

"ובכדי לחסוך בחיפושים – ישנם מן המוכן דרושי החסידות של ה'צמח צדק'10 (הנדפסים ב'אור התורה') על ריבוי פסוקים מכל פרשה בתורה, כולל גם – הפסוק הראשון והפסוק האחרון (שיש להם חביבות מיוחדת בטבע הלומדים)". עד כאן דברי קדשו.

הזמן המתאים לזה

לגבי הזמן ללימוד זה, הנה בטור ושולחן-ערוך ובשו"ע אדמו"ר הזקן שהזכירם הרבי בעניין זה, מדובר על 'דרשה' שזמנה אחרי סעודת שבת והשינה.

בבית חיינו, לאחר שנקבע הדבר, עשו זאת מתחילה בלילות שבת, שאחרי תפילת ערבית היו מכריזים בפני הרבי, ש"עכשיו ילמדו ב'אור התורה' בשולחנות הארוכים [=סביב שולחנות אלו שבאולם הגדול]" לאחר תקופה מסוימת (אולי בהשפעת הסיפור שבקטע הבא) עברו ללימוד מיד לאחר גמר תפילת מוסף (עם צאת הרבי מבית-הכנסת). בשנים מאוחרות יותר החלו במקום זה לחזור על שיחת-קודש11, ולעשות זאת לאחר קריאת התורה, לפני מוסף. וצ"ע.

בינתיים12 נתפרסמו דברי הרבי ביחידות להרב יוסף-בנימין וויליגער, נאמן ביתו של הרה"צ וכו' האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל, שהרבי שאלו מתי רבו אומר את דרשת שבת מברכים שלו, לפני או אחרי קריאת התורה, וענה: לפני קריאת התורה. הרבי שאל: הרי קודם צריך להיות תורה שבכתב ואחר-כך תורה שבעל-פה? וביקשו שימסור זאת לרבו. האדמו"ר מקלויזנבורג ביקשו להשיב לרבי שאינו יודע את הטעם, אבל "אל תיטוש תורת אימך", שכך היה נהוג אצל החת"ם סופר ועוד (עיי"ש)13.

כיוון שדרשה זו היא עניין בפני עצמו של 'הקהלת קהילות', קשה להכניסה לפני הקריאה בנימוק שהיא מהווה "הכנה לקריאה".

מאידך טוענים, שבכמה מקומות (בדורות שעברו וגם בהווה) שדורשים לפני קריאת התורה, עשו זאת כדי שלא יתפזר הציבור. על-כן, למשל, בבתי הכנסת הגדולים בכפר-חב"ד נשארו בהנהגה לחזור דברי-תורה לפני קריאת התורה, כי לאחר מכן חלק מהציבור מתפזר לקרוא בתורה ב'חדרים' הסמוכים, ולא תמיד יחזרו לשמוע אחרי הקריאה.

אגב, אם דורשים אחרי קריאת התורה, לכאורה עדיף לעשות זאת לפני 'אשרי' שאומרים אותו כדי לעמוד בתפילת מוסף מתוך דברי תורה, וכפי שסתם בשו"ע אדמו"ר הזקן14 לעניין ברית מילה ביום הכיפורים. וכיוון שהוא צורך מצווה15, אין חשש במה שמעכבים את החזרת הספר-תורה. ואם עושים זאת אחרי הכנסת ספר התורה להיכל, יאמר הש"ץ שוב איזה מזמור16 לפני החצי-קדיש, כהוראת רבותינו בכיוצא-בזה17. ופשיטא שאין מקום לדרוש אחר הקדיש, המתייחס לתפילת מוסף18.

__________________________

*)    תודה להרב ישראל-שכנא שי' דוברוסקין מכפר חב"ד, בעהמ"ח ספר 'מאור שבתורה' - קטעים מעובדים ממאמרי אדמו"ר הצמח-צדק על התורה (עם לקט מביאורי הרבי עליהם), על עזרתו בנושא זה.

1)   ספר השיחות ה'תשמ"ח ח"א עמ' 56 (בלה"ק), 'התוועדויות' תשמ"ח ח"א עמ' 422. הפרטים הללו, בעיקר בס"ג וס"ט של השיחה.

2)   ס"ה – 'התוועדויות' תשמ"ט ח"א עמ' 21.

3)   ראה במאמר דראש-השנה תשמ"ט, 'התוועדויות' שם עמ' 5 ועמ' 7.

4)   סעיף י - ס' השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 302 (בלה"ק), 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 386.

5)   בהערה 100 שם, בציון העניין ב'הקהלת קהילות' מילקוט שמעוני ומשו"ע אדה"ז (דלהלן הערה 6).

6)   ספר השיחות תש"נ ח"א עמ' 68 (בלה"ק), 'התוועדויות' תש"נ ח"א עמ' 314.

7)   סי"ב - ספר השיחות תש"נ ח"א עמ' 107, ובלה"ק ב'התוועדויות' שם עמ' 335, בהמשך לדבריו בנדון בש"פ נח.

8)   "ילקוט שמעוני ר"פ ויקהל. וראה תורה שלמה שם (אות ה), וש"נ. – והובא להלכה -  שו"ע אדה"ז או"ח סי' רצ ס"ג".

9)   ובהתוועדויות תנש"א ח"ב ס"ע 377 מדבר על "להקהיל קהילות ללימוד 'הלכות התורה' בכל שבת, 'לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא'... ובפרט הלכות שבת".

כיו"ב בלקוטי-שיחות כרך כז עמ' 299, משיחת כ"ב אייר תשמ"ו, שמהעניין של 'הקהלת קהילות' מביא הרבי שיש לשבת-קודש שייכות מיוחדת להתוועדות. ומסתמא הכוונה שגם ההתוועדות כלולה בעניין זה (כמו שב'תורת מנחם - התוועדויות', חי"ט עמ' 108 וחכ"ב עמ' 188 מקשר זאת עם לימוד חסידות בשבת. ובס' השיחות תשנ"ב ח"א ס"ע 266 קישר לזה את ההתוועדויות הקבועות שבכל שבת ושבת) ולא לשלול את הדרשה וחזרת דברי תורה, מאמרים ושיחות קודש וכו'.

10) ש"נקודת עבודתו... היא - חיבור נגלה דתורה ופנימיות התורה, עד שעושה מהן עניין אחד ממש בגילוי" - מאמר ד"ה ויהי ביום השמיני, אור לי"ג ניסן ה'תשמ"ז, 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ג ס"ע 81 ואילך.

11) יש שהבינו שכוונת הרבי שיחזרו מתורתו-שלו, כפי שמבאר את תורתו של ה'צמח-צדק'. וצ"ע.

12) שבועון 'כפר חב"ד', י"ג מנ"א תשנ"ד, גיליון 627 עמ' 19. נעתק בקצרה בחוברת 'הליכות ומנהגי ש"ק' להרב מיכאל אהרן זליגזון, וציין שם לרש"י (ברכות כח,ב ד"ה לא על): "היה דורש בשבת קודם תפילת המוספין".

13) וב'התקשרות' גיליון שנט עמ' 18 ציינו למנהגי ק"ק פיורדא סי' כט, מנהגים וורמיישא עמ' פ, נוהג כצאן יוסף עמ' ריא, שו"ת לב חיים להגר"ח פאלאג'י סי' קסז סעיף מד אות יז – שדרשו אז. (מאידך, בגיליון שנה עמ' 19 ציינו לשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' קכ, ותורת יקותיאל (רוזנברגר) סי' נה, שדרשו לפני מוסף). כן הביאו שם מהנסמן בס' הערות וציונים להל' ת"ת כרך ב עמ' 720 וכרך ה עמ' 189 ואילך – שבדברי רז"ל מצינו זמנים שונים לדרשה בשבת: בלילה או בשחרית; לפני מוסף; לפני מנחה (אך לא לפני קריאת התורה).

14) סי' תרכ"א ס"ג.

15) ולא גרע מברכת הקהל והזכרת נשמות, ואדרבה - מצווה רבה היא, כמרז"ל "לא ניתנו שבתות וימים-טובים לישראל אלא כדי לעסוק בהם בתורה" (הובא בשו"ע רבינו סי' רצ ס"ה), ובתנאים מסויימים - אף דוחה מצוות אחרות (הל' ת"ת פ"ד ס"ד). ודלא כמ"ש בשו"ת תורת יקותיאל הנ"ל. ובשו"ת יחוה דעת ח"ה סי' יז הביא מקורות המתירים דרשה אף בקריאת התורה עצמה בין גברא לגברא, אלא שמציע להימנע מזה, עיי"ש.

16) שהרי צ"ל פסוקים דווקא כדי לומר חצי קדיש, ואחרי שיחה או דרשה אין מנהגנו לומר קדיש כלל (אף שצ"ע הטעם לזה). ואף שלפי נוסח אדה"ז אומרים חצי קדיש אחר 'כגוונא', ומבארים זאת כיוון שהיא דרשת הפסוק (ראה ב'סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות' עמ' רסא ובהשמטותיו שם), ואף ששם צ"ל קדיש דרבנן, טוענים כי די בכך שיש רשות לומר קדיש (בכלל), אך אומרים את הקדיש המתאים למקום זה - הנה זה עצמו דורש ביאור, ולמה להוסיף ע"ז מדעתנו.

17) שערי הלכה ומנהג או"ח ח"ב סי' קעז.

18) וכלשון רבינו הזקן סי' רצב סוף ס"ד: "שלא להפסיק כלל בין הקדיש לתפלה בלחש אפילו בפסוק אחד, שלעולם אין אנו מתחילין תפילה בלא קדיש לפניה, חוץ מתפילת השחר מפני סמיכת גאולה לתפילה".

 הלכות שמיטה

שימוש בפירות שביעית*

א. הגדרה: במונח "פירות שביעית" כאן, הכוונה לפירות, ירקות, גרגירים1 וכל מאכל הקדוש ב"קדושת שביעית", אם מצד עצמו – דהיינו ירקות שנלקטו מהקרקע בשביעית, פירות ש"הביאו שליש" בשביעית, בשדה של יהודי2; או מפני שהמאכל נקנה ב"דמי שביעית", או מפני שנתבשל עם פירות שביעית או תובל בתבלין של שביעית וקיבל טעם מהם.

ב. פירות שביעית שלא הופקרו, יש לעשרם ללא ברכה3.

ג. אין לאכול פירות שביעית אלא בדרך שרגילים לאוכלם (וגם לא "אכילה גסה", כשכבר אכל הרבה עד שהוא קץ בכל מה שאוכל), כל מין כדרכו. דבר שדרכו להיאכל חי, כגון: אבוקדו, פירות-הדר, צנון – לא יבשלנו. דבר שדרכו להיאכל מבושל, כגון: תפוחי-אדמה, פיצוחים (קלוי) וחבושים – לא יאכלנו חי. דבר שדרכו להיאכל חי או מבושל, יאכלנו כרצונו. עבר ובישל דבר שדרכו להיאכל חי – לא נאסר התבשיל באכילה, וכל זמן שהוא ראוי לאכילה, עדיין הוא קדוש בקדושת שביעית.

ד. צורת אכילה הנהוגה אצל חלק גדול מהציבור, אף-על-פי שאיננה נהוגה אצל רוב הציבור, נחשבת דרך אכילה. אך אם צורה זו נהוגה אך ורק אצל הצמחונים והטבעונים ולא אצל שאר הציבור, ייתכן שאינה אלא "דרך רפואה".

ה. לכן מותר לכבוש מלפפונים, אך אסור לבשלם ולאפותם. אסור לאכול חי: בטטה, דלעת, חציל, כרובית, כרפס-עלים, סלק, קישוא, אפונה, חומוס, עדשים, פול, תירס וכדומה. מותר לאכול חי או מבושל: אגס, בצל, אפרסק, דובדבן, גזר, זית, כרוב, משמש, עגבנייה, פלפל, תפוח.

ו. מותר להוסיף יין או מיץ של קדושת שביעית, כדי לתת טעם בעוגה או בתבשיל. מותר להוסיף תבלין מקדושת שביעית (אף אם ראוי הוא לאכילה בפני-עצמו, כגון בצל) בתבשיל, אף אם כתוצאה מכך לא יהיה הוא עצמו ראוי לאכילה. אולם אם רק מיעוט האנשים משתמשים בהם כך, כגון עגבנייה במרק, הדבר מותר רק אם יאכלום לבסוף.

ז. מותר לטגן בשמן של שביעית.

ח. פירות מקדושת שביעית העומדים לסחיטה, כגון פרי הדר – מותר לסוחטם4, והמשקה יש לו קדושת שביעית5. מותר למצוץ ענבים, כי זו דרך אכילה6. השאריות, כל עוד הם ראויים לאדם, יש לנהוג בהם כבשיירי אוכל7.

ט. מותר לרסק פירות וירקות שדרכן בכך, וכן להכין מהם ריבות וממרחים, אך אין לרסק מינים שאין דרכן בכך.

י. מותר לרסק לתינוקות פירות וירקות שדרכן בכך, אף אם אין הדרך לרסקן בעבור גדולים.

יא. אין צורך להשגיח על הילדים שלא יפוררו ולא יקלקלו8.

יב. מותר לטחון שום ובצל כדי לערבם בקציצות, וכן אגוזים ושקדים כדי לערבם בעוגה, שהרי דרכם בכך.

יג. מותר לקלוף פירות שהדרך לקולפם, כגון תפוחים, אף אם ניתן לאוכלם ללא קילוף. אך אין לקלף קליפה עבה יותר מהרגיל. פירות שאין הדרך לקלפם, כגון עגבנייה, משמש ושזיף, מותר לקלף רק עם פיסה עבה מבשר הפרי, כך שהקליפה עדיין ראוייה לאכילה.

יד. מותר לקלף לילדים פירות שאינם יכולים לאוכלם בקליפתם, אף שאין הדרך לקולפם בעבור גדולים.

טו. אסור לעשות יין מצימוקים של שביעית, מכיוון שסתם צימוקים אינם עומדים ליין9.

טז. אסור להשתמש בפירות שביעית (כמו לימון) להסרת כתמים, ולא לרפואה (חיטוי או הרגעה על-ידי כוהל מקדושת שביעית, אלא אם-כן שותים אותו), או להכנת תרופות.

יז. מותר להשתמש בהם למאור (שמן), אך לא למצווה שאין נהנים מאורה, כגון חנוכה, נר נשמה או נר תמיד10.

שיירי המאכלים

יח. מניחים את השיירים בשקית ניילון סגורה היטב (ונוזלים – במיכל סגור היטב), ומשליכים אותם לאשפה, שזה אינו אלא גרם-הפסד. אבל אסור לקלקל בידיים פרי שלם אפילו פחות מכזית, וכזית (מאכל או משקה), ואפילו פירורים – אם בין כולם יחד יש כזית11.

יט. קליפות וגרעיני פרי שאינם ראויים אף למאכל בהמה, כגון קליפות בננה, או שאינם עומדים לבהמה אפילו אם ראויים לכך12 (כגון גרעיני מלון ואבטיח) – מותר להשליכם ישירות לאשפה.

כ. אם הגרעינים ראויים רק למציצה, או שנותר עליהם מעט מבשר הפרי, אם מתכוון למצוץ או לאכול אותם, יש בהם קדושה.

כא. מותר לשטוף סירים וצלחות שנותרו בהם שיירי מאכלים הקדושים בקדושת שביעית, אף שהשיירים הולכים לאיבוד תוך כדי שטיפה, כל עוד הכמות קטנה עד שאין רגילים לאוספה. אך אם אספו את השיירים, קדושים הם בקדושת שביעית ואין להשליכם כך לאשפה. תבלין או ירק שניתן במרק לטעם וכעת אינו ראוי לאכילה, אין בו קדושה. ואם ראוי לאכילה, יש בו קדושה13.

כב. מים שבישלו או כבשו בהם ירקות של שביעית (תפוחי-אדמה, מלפפון) וטעמם תפל עד שאין להם שימוש, אין בהם קדושת שביעית ומותר לשופכם לאיבוד. אבל אם הדרך להשתמש במים עצמם, כגון מרק ירקות או ליפתן, אין להשליכם ישירות לאשפה.

כג. שמן של שביעית שנותר מטיגון, אף שראוי להדלקה, אינו עומד לזה, ולכאורה מותר להשליכו לאיבוד14.

__________________________

*)    ראה 'משפטי ארץ – שביעית' להרב שאול רייכנברג, פרקים כב-כד; 'פירות שביעית' להרב צבי כהן פרקים יב-יט, וש"נ. צויין להלן רק לפסקי הגרא"ח נאה ז"ל, כפי שנדפסו בקובץ 'יגדיל תורה' ירושלים, גיליון כה – טבת תשמ"ג.

1)   גידולים שבהם הגרגירים נאכלים, כמו דגנים וקטניות, אם הגיעו לשליש גידולם לפני שמיטה – אין בהם קדושת שביעית כלל. הגיעו בשמיטה – אסורים באיסור ספיחים.

2)   יגדיל תורה עמ' 10. ועיי"ש ס"ע 69.

3)   שם עמ' 11.

4)   יגד"ת עמ' 15  סט"ו. וראה דיון שם בעמ' 35-29.

5)   שם עמ' 29.

6)   וגם לא גרע ממי שעושה מהן יין, שם עמ' 23-22.

7)   אבל לא כשראוי רק לבהמה כשאינו עומד לכך, ראה בדיון שם עמ' 29-23, ולהלן בעמ' 49-42. 57-56.

8)   יגד"ת עמ' 14 סי"ד.

9)   יגד"ת עמ' 22, ועמ' 56 ס"ג.

10) ויש מתירים בנר חנוכה, ראה קובץ תנובות שדה, גיליון  3 עמ' 21. התורה והארץ (ספר ו' – שביעית) עמ' 96 ועמ' 215.

11) יגד"ת עמ' 20-17 ועמ' 56 ס"ד, ודלא כמ"ש בעמ' 14 סי"ב לאסור אפילו כלשהו.

12) יגדיל תורה עמ' 26.

13) שם עמ'  14 סי"ג.

14) ראה דיון בכיו"ב ביגד"ת עמ' 38-35 ומסקנתו שם. וע"ע בעמ' 56 ס"ב ומאידך בעמ' 57 ס"ז.

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת קודש פרשת נח
א' במרחשוון – ב' דראש-חודש

שחרית: יעלה ויבוא, חצי הלל, שיר-של-יום, ברכי נפשי, קדיש יתום. מוציאים שני ספרי-תורה. בספר הראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת נח, מניחים את ספר-התורה השני על הבימה ואומרים קדיש. הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר: "וביום השבת... ובראשי חדשיכם... ונסכו". הגבהה וגלילה.

הפטרה: "השמים כסאי" (ישעיהו ס"ו)1, ובסופה חוזרים שוב את הפסוק "והיה מדי חודש", כנדפס. קרא הפטרה אחרת – קורא אחריה 'השמים כסאי', ואם נזכר אחר הברכות – קורא אותה בלא ברכה2.

אין אומרים 'אב הרחמים'.

מוסף: 'אתה יצרת'. טעה ואמר 'תיקנת שבת' לא יצא3.

יום התוועדות4.

מנחה: בקריאת התורה בפרשת 'לך-לך', במנחת שבת, וכן בימי שני וחמישי, קוראים לעליית 'לוי' עד "והכנעני אז בארץ"; ול'ישראל': "וירא ה' אל אברם... וחיתה נפשי בגללך5.

אין אומרים פסוקי 'צדקתך'.

שכח 'יעלה ויבוא' במנחה, ונזכר בערבית של מוצאי-ראש-חודש – מתפלל שתיים, הראשונה לערבית, והשניה בתורת 'תפילת נדבה' דווקא6, ולא יאמר בשתיהן "יעלה ויבוא"7.

יום חמישי
ו' במרחשוון

יום רביעי בלילה – אור ליום חמישי: הערב ניתן לראשונה לקדש את הלבנה בחודש זה, למנהגנו שממתינים עד שבעה ימים מהמולד8 [=ביממה השביעית, ואין צריך "שבעה ימים שלמים"9].

יום שישי
ז' במרחשוון

יום חמישי בלילה – אור ליום שישי: בתפילת ערבית הערב, מתחילים בארץ-ישראל לשאול 'טל ומטר' בברכת השנים10. בן ארץ-ישראל הנמצא בחוץ-לארץ ובן חו"ל הנמצא בארץ-ישראל – כל אחד מהם ישאל כבני הארץ שנמצא בה11. אם התחיל לשאול בארץ-ישראל בז' במרחשוון ואחר-כך יצא לחו"ל, ממשיך לשאול כבני ארץ-ישראל; אך אם נעשה שליח ציבור – ישאל בחזרת-הש"ץ כבני חו"ל12.

אין מפסיקים להכריז 'טל ומטר' לפני תפילת שמונה-עשרה13.

שכח 'טל ומטר'14 ונזכר בתוך הברכה, קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ל"ותן טל ומטר" וממשיך כסדר. נזכר אחר שאמר "ה'" שם, מסיים הברכה ואומר "ותן טל ומטר לברכה" קודם "תקע בשופר"15. נזכר לאחר שהתחיל "תקע", יאמר זאת בברכת "שמע קולנו", לפני "כי אתה שומע". שכח גם שם, ונזכר אחר ה' של סיום הברכה, יסיים "למדני חוקיך"16, יאמר "ותן טל ומטר לברכה", וימשיך "כי אתה שומע". סיים הברכה, יאמר זאת שם. נזכר לאחר שהחל "רצה", חוזר ל"ברך עלינו". נזכר לאחר שסיים "יהיו לרצון" האחרון, חוזר לראש התפילה17.

שכח 'טל ומטר' ונזכר כשהגיע זמן התפילה הבאה, מתפלל בתפילה הבאה פעמיים שמונה-עשרה: הראשונה לחובת התפילה הנוכחית והשנייה כתשלומין לתפילה הקודמת. אולם אם נזכר אחר מנחת ערב-שבת, לא יתפלל בערבית של שבת שתיים. המסופק אם שאל 'טל ומטר', עד מלאות שלושים יום מהיום18 [עד ערבית אור לח' כסלו19 ולא עד בכלל], דינו כמי ששכח לאומרו20.

____________________

1)   ספר-המנהגים עמ'  32. לוח כולל-חב"ד.

2)   לוח כולל-חב"ד.

3)   שם. המקורות ופרטים בזה (לא כולם ככתוב שם) הובאו ב'התקשרות' גיליון תקיז עמ' 15.

4)   היום-יום, ל' ניסן.

5)   ספר-המנהגים עמ'  14. לוח כולל-חב"ד. הטעם הוא, כנראה, כדי להתחיל ולסיים בדבר טוב (רמ"א סו"ס קלח. ועיין שערי-אפרים שער ז ס"ז ונו"כ).

6)   לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדה"ז סי' קח סי"ז. בתפילה הראשונה יאמר 'אתה חוננתנו', אבל לא בשנייה (שם סט"ז).

7)   שהרי כבר יצא ראש-חודש.

8)   לוח כולל-חב"ד.

9)   הנשלמים רק מחר בשעה 5:10 בערב –  'התקשרות' גיליון תנד עמ' 15, וש"נ.

10) שו"ע אדה"ז סי' קיז ס"א.

11) והוסיף על כך הרבי: "[ולכאורה: 1) יש לצרף לפסק-דין זה גם העניין ד'לא תתגודדו'. 2) צריך-עיון-גדול מפני מה לא פסקו שבדעתו לחזור - במשך ימי הגשמים – ישאל מטר ב'שומע תפילה' כיחיד.  ויש לעיין בברכי-יוסף, ואינו תחת-ידי]" (מתוך מענה שנדפס ב'התקשרות' גיליון תרמ"ד עמ' 18, וש"נ לאחרונים העוסקים בזה).

12) ברכי-יוסף ורוב האחרונים לשו"ע או"ח סי' קיז. קצות-השולחן סי' כא ס"י.

13) לוח כולל-חב"ד. וע"פ ההנהגה בראש-חודש (ראה בגיליון 'התקשרות' הקודם; ובקל-וחומר ממנה, שהרי שאלת הגשמים מעכבת, משא"כ יעלה ויבוא בליל ר"ח) יש לטפוח על השולחן כדי להזכיר זאת לציבור. ואכן מסר הרה"ח רי"ל שי' גרונר, שלמיטב זכרונו, פעם שאל אותו כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו למה לא טפחו על השולחן להזכיר אמירת טל ומטר.

14) מכאן ואילך על-פי שו"ע אדה"ז סי' קיז ס"ד-ה, ולוח כולל-חב"ד.

15) קצות-השולחן סי' כא ס"ט, דלא כערוך-השולחן סי' קיז ס"ו.

16) ע"פ לוח כולל-חב"ד, א' דחול-המועד סוכות, משערי-תשובה סי' קיד ס"ק ג בשם הריטב"א, וראה בנדון בגיליון הקודם (תרפ"ט) הערה 26.

17) בשערי-תשובה שם כ' בשם הריטב"א שכאשר חוזר לראש התפילה אין צריך לומר "אד-ני שפתי תפתח" (ובערוך-השולחן ס"ח תמה ע"ז, שהרי תיקנו לומר פסוק זה קודם התפילה, ועתה הברכות מפסיקות בינו לבין הפסוק, והן כבר בטלו). ובקצות-השולחן סי' כא בבדי-השולחן ס"ק ה כ' שאם סיים תפילתו וחוזר לראש ה"ה ממש כמתחיל תפילה חדשה וצריך להמתין כדי הילוך ד"א, ולכן פסק (גם בפנים שם) שאז יתחיל מ"אד-ני שפתי תפתח". אבל להלן בבדי-השולחן סו"ס עח הביא מהשע"ת סי' תכב ס"ק ג מס' שלמי חגיגה ע"פ הריטב"א, שגם מי שסיים לומר תחנונים וחוזר לראש התפילה, א"צ לומר פסוק זה, ונשאר בצ"ע.

18) אף הש"ץ אינו מוחזק עד ל' יום, ראה 'לקט ציונים והערות' לשו"ע אדה"ז סי' קיד סו"ס י.

19) השנה, שחודש חשוון הוא 'חסר', בן כט יום בלבד.

20) על-פי שו"ע אדה"ז סי' קיד ס"י, שערי-תשובה הנ"ל בשם הריטב"א, וקצות-השולחן סי' כא ס"ו.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)