בכמה מקורות¹ כתבו שיש להקפיד שלא להפסיק באמצע העברת הסדרה שמו"ת (=שניים מקרא ואחד תרגום). ומהם: סדר היום², הובא בכנסת-הגדולה לטור סי' רפה, בא"ר ס"ק ב, במשנה-ברורה סוף ס"ק ו, וכן בכף-החיים ס"ק טו וס"ק לב³, אבל במגן-אברהם ובשולחן-ערוך רבינו הזקן לא העתיקו זאת.

ובערוך-השולחן ס"ז כתב: "ותמיה לומר כן, דבלא ברכה מה שייך הפסק, כמו שכתוב התוס' בברכות (יד,א ד"ה ימים) לעניין הלל⁴. ואם משום שאין להפסיק בלימוד התורה למילי דעלמא⁵, אם-כן אין זה שייך לקריאת שמו"ת, ומסתמא מפסיק לדבר שצריך. ועוד, שאותם שקורין פרשה בכל יום⁶ הלא מפסיקין הרבה, ולכן אין לזה מקום מדינא⁷". עכ"ל.

והנה מסופר ב'רשימות'⁸ ש"הצמח-צדק היה מעביר הסדרה: מתחיל אור ליום ועש"ק, ממשיך ביום ו', ומסיים בבוקר דיום ש"ק". משמע שלא חזר שוב (מ'שביעי', כמנהג רבותינו שב'היום יום' ד' טבת), אלא נשאר באמצע פעמיים, וסיים רק בבוקר שבת-קודש. הרי לכאורה שלא הקפיד על כך שלא להפסיק באמצע.

מאידך גיסא, בקשר להעברת הסדרה של כ"ק אדמו"ר מהורש"ב מסופר שם⁹: "לפעמים היה מסיים להעביר הסדרה בש"ק, כי היה מפסיק בחזרת פרשת השבוע שהתחיל לפני ש"ק, אבל לא היה מפסיק באמצע פרשה¹⁰. לפעמים היה מתחיל להעביר הסדרה ביום ה' ומסיים בש"ק כי העברת הסדרה היתה עבודה גדולה כל-כך (כמובן מתיאור הנ"ל) שהיה מוכרח להפסיק באמצע, ער האט ניט געהאט קיין כוח (=לא נותר לו עוד כוח) לסיימה אלא לאחרי הפסק משך זמן כו'". משמע שלולא סיבה זו, לא היה מפסיק באמצע. וצריך עיון לתווך זאת עם הנהגת הצמח-צדק דלעיל. ואולי היתה אי-ההפסקה רק בגדר חומרא מיוחדת שקיבל עליו.

1) במנחת שבת סי' עב ס"ק נא הביא עניין זה מס' בגדי-ישע, ומס' ענייני-שבת אות יח שכתב ע"ז "וכנראה שדבריו הם מספר ראשית חכמה". ולע"ע לא מצאתי זאת בר"ח. כן הביאו זאת מס' יוסף-אומץ, ואינו תח"י.

3) בס"ק האחרון: "עיין מט"י אות ט' מש"כ בשם המקובלים כי ע"י קריאת שמו"ת יזכה האדם להכנת תוספת נשמה יתירה, ונקרא אדם שהוא שם משובח ומפואר... ויקרא האדם שמו"ת... ואני שמעתי שבכוח סגולת קריאת הפרשה שמו"ת נברא מלאך אחד, והמפסיק בינתיים – מערב במלאך ההוא ח"ו הקליפה...".

4) אבל – ייתכן שהב"י פסק שלא להפסיק באמירת הלל אף כשאין מברכין עליו, עיין בדברי הערוך-השולחן להלן סי' תכב ס"י.

5) כמ"ש בשער-הציון כאן ס"ק יא, על דברי הבאר-היטב ס"ק א שכתב "ואיסור גדול להפסיק בקריאת שמו"ת בדיבור" שמקורו מהגמ' (חגיגה יב,ב) "כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה...", אבל העניין הנ"ל שלא להפסיק הוא לדבריו גם במקום שמותר, כמו בין פרשה לפרשה (וראה להלן הערה 10).

6) באיגרת הסמ"ק בדפוס קרימונא כ' שאם אינו יכול להשלימה ביום א' או ב', יחלקנה לז' חלקים. ובתר"י לברכות ח,א כ' "ויש בני אדם שנוהגים לקרות מעט בכל יום ויום מהשבוע, ומסיימים בשבת". ועד"ז כ' במעשה רב. ומנהג האר"י לקרוא כמה פסוקים בכל יום כסדר שנדפס ב'חק לישראל', כמ"ש בשער המצוות פ' ואתחנן, בפע"ח שער השבת פ"ג, בשער הכוונות עניין ליל ו' ובשו"ע האריז"ל, והובא בתוס' שבת סי' רפה ס"א ובכף-החיים סי' קלא ס"ק ו. וכן במג"א ס"ק ו הביא ממגיד מישרים בס' משלי שכ' "ואיבעי להתחיל בע"ש, ולמגמר בשבת קודם סעודת שחרית".

7) לכאורה גם ע"פ קבלה אין לזה מקום לדעת האריז"ל והמגיד מישרים דלעיל. וצ"ע שבכף-החיים הנ"ל מביא זאת ללא הסתייגות.

8) חוברת קפה עמ' 8 (הרשימות באות עבה והשלמות המו"ל באות רגילה, כנדפס שם).

9) חוברת סה עמ' 11 (כנ"ל), עיי"ש.

10) בהיום-יום כה שבט מופיעה תיבת 'פרשה' כשם לאחת ה'עליות' (משני עד שלישי וכדומה), ואילו בשו"ע רבינו סי' רפה ס"ג מופיעה תיבה זו כשהכוונה לפרשה פתוחה או סתומה כבס"ת. ולכאורה הכוונה כאן כבשו"ע רבינו, כי בסוף פרשה יש דעות שצריך לחזור אז שוב את המקרא, ולכן זהו סוף עניין שניתן להפסיק שם במקום הצורך (אע"פ שבפסוק אחד אין אנו אומרים כן). ועצ"ע.

ולפלא שלא מצאתי זאת בשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן שם או בסביבה. וצ"ע אם ניתן להחיל על זה את דברי הרבי ('שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א ס"ע רנא) "אדמוה"ז בשולחנו העתיק מהמג"א עניינים שלפני זה ושלאחריו – והשמיט עניין זה".

ושמא על-פי המובא על זה בכף-החיים שם ס"ק יב-יג, שזה שייך לכל קריאת-שמע (ויש מזכירים שם גם פסוקי-דזמרה) ואינו נהוג אצל האשכנזים לומר הכל ביחד, ראה כף-החיים סי' סא ס"ק סט [על דברי השו"ע שם סעיף כו שיש נוהגים לקרוא קריאת-שמע בקול רם ויש – בלחש, מלבד פסוק ראשון, הובא גם בשולחן-ערוך אדמוה"ז שם סעיף כה ועיי"ש ס"ג וס"ה] שמזכיר אותו מדרש שהזכיר שם.

אבל בכל זאת צריך עיון, הרי הכל מודים שפסוק ראשון חייבים לומר עם הציבור, והציבור אומרו בקול רם, ולמה לא יעשה זאת הש"ץ בפסוק ראשון?

אמנם בדורות קודמים היו אומרים זאת גם בין אנ"ש, ולכן בלוח כולל-חב"ד (בשבתות של שמחה) מופיעה ההוראה ש"אין מזכירין נשמות אלא למי שנקבר באותו השבוע", ואף במכתב הרבי מיום כ"ט תשרי תש"ט אל הרה"ג הרה"ח רא"א אקסלרוד (אגרות-קודש ח"ג עמ' ח. 'תורת מנחם – מנחם ציון' ח"ב עמ' 481), בין מנהגי אבלות "איזה הנהגות שע"פ הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א", נזכר "א-ל מלא רחמים – לא בשנה הא'". משמע שלאחר מכן אומרים זאת, ולפי הקשר הדברים – הכוונה לאמירתו בבית-הכנסת אחר העלייה לתורה בשבת-קודש, כמנהג העולם. ואולי זאת רק מפני שהיה רב בקהילה שלא מאנ"ש. וצ"ב.