מסורה מול הנהגות
רציתי להתייחס להערת התיעוד, המופיעה, באורח צנוע, בסוף 'התקשרות' של פרשת לך לך. בישעיה פרק מ' פסוק לא, כתוב 'וקוי ה' יחליפו כוח...' והוא מופיע בהפטרת לך-לך. בקריאת ההפטרה בבית הכנסת של שליחנו שיחי', עת הגיעו למלה זו, עלה הנושא ל'דיון'. כחוקר במסורת התנ"ך ולשון הקודש, בברכת הרבי נשיא הדור זי"ע, נראה לי להעיר:
המציאות ה'טקסטואלית' היא שבספרי טבריה הנאמנים והעתיקים וכן בתנ"כים המדויקים: 'קורן' ו'הרב ברויאר' לאוי"ט, הניקוד הוא וְקוֹיֵ [ה'צירה' באות יו"ד. 'מוזר' אך המסורת לא צריכה להתאים לדקדוק (של שכל האדם)].
בספרי דפוס מאוחרים, כפי שוודאי סביר להניח, 'זז' ניקוד הצירי ימינה אל תחת ה'ויו' – ליצור קריאה סבירה יותר לציבור – אשר נראה כי רובם אכן מבטאים 'וקֹוֵי'.
העדות על דרך קריאת הרבי, היא חשובה ומעניינת, אך אין בה לקבוע עובדות של דיוק ומסורה [ראה להלן].
אני נזכר בהקשר זה בעובדת 'שתיקת' הרבי נשיא הדור, בשומעו למשך 30 [?] שנה ויותר את קריאת הבעל הקורא הרב שוסטרמאן ז"ל בפרשת בוא: 'לבָד מטף' [שם יב, לז] – כפי שנדפס בסידורי חב"ד ועוד, אף שהניקוד הנכון והמקורי הוא 'לבַד מטף' – בפתח.
[וסיבת השיבוש, שהוכחה במאה אחוזים, היא תזוזה של ה'בחור הזעצער' כאן בתחום הערת המסורה הקטנה בגיליון ואכ"מ]. ואכן כתבתי מכתבים בנושא זה. הרבי נשיא דורנו זי"ע לא התערב בנושאים מסוג זה. ואין להוכיח משתיקתו [או במקרה דנן מקריאתו מחומש מודפס, שבו חל כבר 'המעתק' של הצירי ימינה אל ה'ויו'] שום מסקנה על הנכון בשביל יהודי – חסיד או לא חסיד, בקריאת המקרא.
אגב, גם בפסוקי התהילים [בשירים וכו'] הרבי 'שינה' וניסח 'הושיעה את עמך ורחם על נחלתך' (ועוד) – ואין בזה לא דבר ולא חצי דבר משום קביעה לנוסח המקרא המקובל.
כל זה אריכות יתר – אך הנובע מכל זה הוא שאין לפרסם נוהגי קריאה של הרבי נשיא הדור, כאילו יש בהם משום הוראה לרבים, וד"ל.
ד"ר דוד יהודה לייאנס, קריית הרב אברמסקי – אשדוד
הערת המערכת:
בכלל – אם לא מדובר בהנהגה של בעל-קורא או חזן (שאז אין ללמוד מהשתיקה, כי בדרך-כלל אין הרבי מתערב בזה (כמו שכתוב באגרות קודש חי"ג עמ' קנד, 'היכל מנחם' ח"ג עמ' רמה, 'המלך במסיבו' ח"א עמ' מז, קטו, 'בצל החכמה' (יחידויות) עמ' 117), אלא במקרים מיוחדים של "אפרושי מאיסורא" כמו הנסמן ב'התקשרות' גיליון תל"ט עמ' 17 וגיליון תק"צ עמ' 16), אלא בהנהגת הרבי עצמו, כדי להוציא את הרבים, הרי הנהגה כזו של הרבי היא הוראה לרבים, כמו "השבר הרביעי" בתקיעות להוציא את הרבים, כמו שכתוב באגרות קודש כרך כ עמ' לט.
ואף שכאשר תקע אדמו"ר מהר"ש 42 'טרומיטין' ב'תרועה', והרה"ח ר' יצחק יואל רפאלוביץ' רצה לשאול את הטעם על כך ביחידות, נזף בו האדמו"ר שהמחשבות על כך מצידו אינן אלא "מחשבות זרות" (ספר השיחות תש"א עמ' 28, בלה"ק ס"ע כ) – הרי אלו [כמו גם השינויים שהיו אצל הרבי לפעמים בנגינת "הושיעה את עמך" וב"צמאה לך נפשי" ועוד, בכל פעם באופן אחר, שם ישנו גם הטעם ד"דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל-פה"] שינויים מיוחדים לפי הזמן ולפי ההמשכה, שאינם שייכים לנו כלל (עד שאפילו הבנתן נשגבה מאיתנו) וכך גם כשהיו שינויים מיוחדים בקריאת התורה שאינם אלא הנהגות של הרבי ואינן שייכות לרבים כלל, כמו בקריאת "והארץ היתה תהו" על-ידי הצמח-צדק (ספר השיחות תש"ד עמ' 25, בלה"ק עמ' כג) וכן בהפטרה (אוצר סיפורי חב"ד כרך יז עמ' 225).
מה שאין כן כאן, וכן בקריאת "לעיניכם" וגם "לעיניהם" בהפטרת פרשת פרה (מקדש מלך כרך ד עמ' תקג), וכל כיוצא באלו, שאם אכן היו קריאות אלו הנהגות תמידיות, הרי אלו הוראות לרבים (תודה להרה"ח ר' אליהו שי' לנדא).
טעם הקו המפסיק בין 'ה'' ל'אחד' בפסוק 'שמע'
לשאלה בנדון ב'התקשרות' גיליון תש עמ' 18 – אבוהון של כל דפוסי סידורי אשכנז המדויקים הרי הוא סידור ר' שבתי סופר (תלמיד ה'לבוש', פראג שע"ז), וזה הופיע לאחרונה (עם הביאור הארוך שלו) בכמה כרכים. ושם (ח"ב ע' 122) מבאר דהיינו להורות על כל ג' השמות "ה' א-להינו ה'" שהם אחד (וזאת אף-על-פי שבזוהר פרשת ואתחנן מבאר כוונות שונות בכל אחד מהם).
וזכור עדותנו בכל יום..
ב'לוח השבוע' (בגיליון הנ"ל) העיר שברוב סידורי ספרד [כולל ונציא רפ"ד] הניקוד במלאפום, 'עדוּתנו'. ולהעיר מניקוד "ברוגז תמימוֹת תזכור", לא 'תמימוּת'*; ב'פתח אליהו' נוקד בסידורי חב"ד הישנים 'אצילוֹת', לא 'אצילוּת' [ובסידור תורה-אור דפוס תש"ב ניתקן למלאפום – ראה 'הגהות לסדור רבנו הזקן' ע' כה וע' מה]; בפיוט 'ידיד נפש': "יערב לו ידידוֹתיך", לא 'ידידוּתיך'; ב'האדרת והאמונה' נוקד "הרון והרוממוֹת", אף-על-פי שמסתבר יותר לנקד 'והרוממוּת'; בתפילת 'ריבונו של עולם' בעת הוצאת הספר-תורה בג' רגלים נוקד "ואריכוֹת ימים", ואילו אנו רגלים לבטא 'ואריכוּת'. [דוגמא נוספת, אך לא מסידור אדמו"ר הזקן: בפיוט 'אנעים זמירות': "בשירי ידידות" שלפי הסברא צריך להיות 'ידידוּת' (וכן כתב ר' שבתי סופר), אך ברוב הסידורים [גם ב'עבודת ישראל'] מנקדים 'ידידוֹת'. וייתכן שזה נעשה כדי להשוותו לצליל החרוז 'נכבדות' הסמוך].
ובודאי ישנן עוד כמה דוגמאות. וקשה לומר שכולן הן שגיאות המדפיסים.
ולהעיר שבסידור האריז"ל של ר' שבתי ראשקובער כתב כוונה על 'וזכור עדותנו' "חו"ג דדעת". ואולי נרמזו שתי המדות ב'עדוֹתנו' לשון רבים.
הרב לוי יצחק ראסקין, דומ"צ דקהילת ליובאוויטש ,לונדון
__________________
*) הערת המערכת: טעם ניקוד תיבה זו ניסינו לבאר ב'התקשרות' גיליון תרנ"ג עמ' 16, עיי"ש.
"ר' אלי'-חיים" אחר!
ב'התקשרות' גיליון תקנ"ה עמ' 13 נעתק מספר 'המלך במסיבו' (ח"א עמ' קעא) סיפור שסיפר הרבי, ששאל הרב ר' אלי'-חיים מייזל את הרוגצ'ובי: "כיוון שהוא יודע 'מי צודק' במחלוקת רש"י ור"ת בעניין התפילין, איזה תפילין הוא מניח? והשיב לו הרוגצ'ובי "פעטאח [=בוּר], כאשר אתה בא לשאלני שאלה בדבר הלכה – מחוייב אני להשיבך. אך כיצד אני בעצמי נוהג – אינני מחוייב להשיב!".
והעירנו חכם אחד שנפלה פה טעות, כי ברשימה המקורית (ובגלגול הראשון של 'המלך במסיבו', הוצאה בשכפול, 'ראשי-דברים בעת הסעודות', כפר חב"ד תשל"ח, חוברת א עמ' 20, וכן ב'שיחות-קודש' תשכ"ז ח"ב עמ' 404) כתוב "ר' אלי' חיים" סתם, והכוונה היא להרה"ח ר' אלי'-חיים אלטהויז (הי"ד), שגר בריגא, הקרובה למקומו של הרוגצ'ובי, ונודע כמקניט רבנים.
הרב יוסף-שמחה גינזבורג, רב אזורי עומר
הפסק לאמנים של חצי קדיש
א. שמחתי לקרוא ב"התקשרות" (גיליון 700) את מאמרו של הרב יוסף ש. שי' גינזבורג אודות חמשת האמנים של החצי קדיש, ולראות שהסכימה דעתו למה שכתבתי בספרי "הפסק בתפילה", שדין ההפסק לקדיש שווה בפסוקי דזמרה ובברכות קריאת שמע. לאידך, משום מה אין כל אזכור לכך שחלק הארי מהמשא ומתן במאמרו מושתת ונלקח ממאמרי בקובץ "פרדס חב"ד" גיליון 11 (שם דנתי בכל זה באריכות רבה, כולל גם בנוגע לעוד היבטים)1.
ב. בסיום דבריו שואל איך מותר לענות "בין ישתבח ליוצר" את כל חמשת האמנים של החצי קדיש הנאמר שם, הרי ממשמעות שולחן ערוך רבינו נראה שאסור להפסיק בין ישתבח ליוצר לדברים שהם מנהג, ומכוח קושיא זו דחק לומר שאכן מותר לענות על דברים שהם מנהג בין ישתבח ליוצר.
אך לאמתו של דבר, אי-אפשר לומר כן, שהרי עניית אמנים של הקדיש אינם בגדר "בין ישתבח ליוצר", אלא בגדר "ברכות קריאת שמע", שכן משעה שמתחיל הש"ץ הקדיש שבין ברכו ליוצר דינו כברכות קריאת שמע2, ואם כן חזרה הקושיא למקומה, איך התירו לענות את כל חמשת האמנים בקדיש שבין ישתבח ליוצר? (שכן ודאי שאין עונים את כל חמשת האמנים הללו בברכות קריאת שמע).
[וקושיא זו יש להקשות גם על מנהג אחר המובא בשולחן ערוך רבינו (סי' נז ס"ד): "נהגו שהש"ץ מאריך בברכו והקהל אומרים יתברך וישתבח כו' בעוד שהוא מאריך בניגון", ותימה, הרי אחרי "ברכו" דינו כברכות קריאת שמע3, וגבי ברכות קריאת-שמע כתב רבנו להדיא (סי' סו ס"ה): "וכשמפסיק לברכו, לא יאמר רק ברוך ה' המבורך לעולם ועד, ולא נוסח יתברך וישתבח כו', שאינו אלא מנהג, ואפילו בפסוקי דזמרה אין מפסיקין לאומרו", נמצא דכל עצמו של מנהג זה נולד במקום בו אסור להפסיק!].
אלא שהטעם להיתר ענייתם הוא פשוט:
כל גדר הפסקה, שייך רק כשעסוקים בעניין אחד ומפסיקים בו לעניין אחר, אך כאשר ישנו מנהג שהונהג לאומרו במקום מסוים (והוסכם על-ידי הפוסקים4), הרי הוא חלק מסדר התפלה ואין זו הפסקה.
ועל דרך המנהג להרבות בזמירות של שבת ולהוסיף אותם לסדר התפלה (הן בפסוקי דזמרה והן בברכות קריאת שמע, שולחן ערוך רבינו סי' רפא ס"ב), דאין סברא כלל לומר בזה הפסקה, והרי הם כנוסח התפלה עצמה.
והוא הדין עניית חמשת האמנים בין ישתבח ליוצר, שכיוון שנקבעה שם אמירת חצי קדיש שרי גם להפסיק לעניית אמנים שלו, ואין שייך כלל לדון בזה מדין הפסק, שהרי הם חלק מהקדיש עצמו, והקדיש עצמו הרי הוא חלק מסדר התפלה של כל אחד מהמתפללים (שתיקנוהו קודם ברכות קריאת שמע עבור כל הציבור)5.
הרב יואב למברג, ירושלים
_____________________
1) [תגובת הרב גינזבורג: העליתי את הנושא לראשונה ב'יגדיל תורה' נ.י., גיליון לה (ניסן-אייר ה'תש"מ) עמ' רמג, והרב למברג שי', שקיבל את מסקנתי בנידון, לא טרח לציין זאת (וחבל). בהגהה האחרונה של הבירור מגיליון ת"ש, נזכרתי במאמרו בנדון ב'פרדס חב"ד' יא (שטרם הספקתי לקוראו בשלימות), וציינתיו בהערה].
2) שכן כל דין "בין ישתבח ליוצר" הוא ביחיד, אבל בציבור הוא בין ישתבח לקדיש [וא"כ, עצ"ע מדוע לא הנהיגו המתירים לומר זאת אז, שיאמרו זאת הציבור בקביעות עד סיום ישתבח, אם לא מהטעם שכתבתי. הנ"ל], ומשעה שהתחיל הש"ץ את הקדיש חשיב כבר כברכות ק"ש, וכמ"ש רבנו שדווקא בין ישתבח ליוצר קיל, "אבל בין קדיש לברכו לא יפסיק בשום דבר, ואין צריך לומר בין ברכו ליוצר אור, בין ש"ץ עצמו ובין הציבור שעמו" (סי' נד ס"ג). וכמ"ש המ"א (ס"ק ד): "לאחר שהתחיל הקדיש אינו מפסיק כלל" (ראה בכ"ז משנ"ב ס"ק יג וש"נ) [במשנ"ב שם נאמר שמתחילת קדיש דינו כבין הפרקים ורק מתחילת ברכו דינו כאמצע הפרק, אם כי לדעת אדה"ז דינם שווה לעניין זה. הנ"ל].
3) ראה דברי רבנו בהערה קודמת, ומשנ"ב שם, ובסי' רלו ס"ק א (לעניין ברכו של ערבית).
4) דפשיטא שצריך להיות מנהג שיש לו מקום עפ"י כללי ההלכה. ראה מש"כ רבנו בסי' סח (ס"א) לשלול מנהג הוספת פיוטים בברכות ק"ש. וראה גם מש"כ רבנו שם (ס"ב) בדבר חשיבות סמכותם של מתקני התקנות והמנהגים [ולדבריו, צ"ע איך יפרנס את דעת הפוסקים האוסרים לומר פיוטים בברכות ק"ש משום הפסק, וכן את הסוברים שיש 'הפסק' באמירת 'יראו עינינו' או 'ושמרו' בין השכיבנו לשמונה-עשרה, שאדה"ז פסק כמותן. הנ"ל].
5) אך עניית ב"ה וב"ש חשיבא לעולם אמירה שלא במקומה, כיוון שאין אומרים אותה אלא בברכה שאינו יוצא בה י"ח (דהרי בברכה שיוצא בה י"ח הדין הוא שאינו אומר ב"ה וב"ש), ולכן לעולם אין בשמיעת הברכה מהש"ץ בכדי לגרום שיחשב הדבר שהוא עסוק בברכה זו והיא חלק מסדר התפלה שלו, והרי זו אמירה שלא במקומה וחשיבא הפסק.
ואף אם הוא עצמו נמצא בסיום אותה הברכה (שלכאורה באופן זה חשיב דבר שעסוק בו, וכמו) שגבי אמן מצינו שבכגון דא שרי לענות (אף בברכות ק"ש ברכהמ"ז וכיו"ב שאסור להפסיק לסתם אמן). מכל מקום שאני אמן "שעניית אמן ג"כ מן הברכה היא" (שוע"ר סי' קכד סי"א וש"נ) ולא חשובה הפסק. והרי אמן אינו אלא אימות הברכה (שם ס"ט) ושייך לכל הברכה, משא"כ ב"ה וב"ש הוא: (א) עניין (שבח) בפני עצמו, (ב) הנאמר על עניין פרטי בתוך הברכה ("ברוך אתה ה'"), ע"כ אין מסיים הברכה עסוק בעניין שעוסק המברך, ולכן גם בכגון דא (שנמצא בסיום אותה הברכה) חשיב הפסק.
וראה עוד בעניין זה מה שכתבתי באריכות רבה בקובץ "הערות וביאורים" גיליון 846 עמוד 63. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
