המערכה בין צבאות הברית לגרמנים ניטשה במלוא עוזה, אף שמלחמת-העולם השנייה כבר עמדה לקראת סיומה. קרבות עזים התנהלו בניסיון למגר את האוייב הנאצי, ולהדפו בחזרה לגרמניה. גם לאחר שצבאות הברית התקדמו והחזית ממזרח התקרבה והלכה סירבו הגרמנים להיכנע, והוסיפו לקיים את המשטר הקפדני במחנות-העבודה הידועים לשמצה.
הגעתי לבירקנאו ביום שבת-קודש, ערב חג-השבועות התש"ד. הייתי אז בן חמש-עשרה. כשירדנו מהרכבת נערכה ה'סלקצייה' הידועה, שמיינה את היהודים למי שנצטוו לפנות ימינה ולמי שהופנו שמאלה.
רוב חבריי מה'חדר' ומבית-הספר הופנו שמאלה. אני הייתי בין המעטים שהופנו ימינה. לא ידענו אז מה גורלם של מי שהופנו שמאלה. רק מאוחר יותר נודע לנו שהם כבר אינם בחיים, שכן כל המופנים לצד שמאל הועברו מיד למשרפות.
כעבור שלושה ימים העבירו אותי למחנה-העבודה מונוביץ-בונא, לא הרחק מאושוויץ. במחנה הזה שהיתי חמישה חדשים. משם העבירו אותי למחנה איינטראכטהיטה (Eintrachthutte), בקרבת העיר קטוביץ.
בחורף תש"ה מצאו הגרמנים פתרון לבעיית המחנות, והחליטו להעבירם מערבה, לגרמניה ולאוסטריה. את האסירים ממחנה איינטראכטהיטה, שבו שהיתי אז, העבירו למחנה מאוטהאוזן.
המחנה הזה היה מהגרועים ביותר. לא לשווא הוגדר על-ידי 'יד-ושם' "מחנה ריכוז וכיליון". אמנם כבר הייתי מנוסה במחנות-העבודה ובתנאים המחרידים ששררו בהם, אבל גם תנאי-החיים הללו, ידועי הסבל, החולי ושאר צרות, היו כאין וכאפס לעומת המציאות הקשה שהִכתה בנו במחנה מאוטהאוזן.
המעבר למחנה הזה היה קשה מנשוא. בקרב האסירים התפשטו במהירות מחלות קשות. מנהלי המחנה הורו על הפרדה בין החולים לבין שאר האסירים. בעולם הנורמלי מקובל לתת לחולים תנאים טובים יותר, כדי שיוכלו להתחזק ולהחלים. שם הייתה גישה הפוכה. היחס לחולים היה כאל מי שממילא עומדים למות, ועל-כן אין טעם להשקיע בהם.
את טעמו של מחנה החולים טעמתי כאשר קיבלתי דלקת חניכיים, שהתפשטה בכל הפה. מיד העבירו אותי למחנה החולים. זו הייתה תופת ממש. שכבנו שם עירומים לגמרי, בלי שום טיפול רפואי, בתוך זוהמה. התנאים הללו, לצד הרעב, גרמו לתמותה רבה. יום-יום הוציאו מהצריף חמישים-שישים נפטרים, מאפיסת כוחות ומהמחלות שלא טופלו.
בהיותי במחנה החולים של מאוטהאוזן זכיתי להכיר את הרב ר' פינחס, בן הרב ר' הילל ויינברגר, ראש אב בית-דין של קהילת דונאסערדאהעי (Dunaszerdahely) בסלובקיה. נזדמן לנו לשכב בשכנות זה לזה, ונוצרה בינינו קִרבה מסויימת.
בוקר אחד פונה אליי ר' פינחס ואומר: "פורים היום!". הבטתי בו בפליאה. פורים והמציאות שבה חיינו היו הניגוד הגדול ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אך מתברר שלאורך כל ימי הסבל במחנות הקפיד ר' פינחס לשמור בראשו את התאריך העברי, וכך ידע שהיום פורים.
כיצד בכוונתו לציין את פורים בעברי-פי-פחת? הוא החל מיד לקרוא על-פה קטעים ממגילת אסתר, והנה, בבת-אחת כאילו נותקנו מהמציאות שבה היינו שרויים ועברנו לעולם אחר.
כבעבור זמן-מה חילקו לנו את הנוזל העכור שכוּנה מרק. כאן הפתיעני שוב שכני ר' פינחס, כאשר קרא שנית: "פורים היום!", ובעודו מושיט לי כף מרק משלו, אמר לי "זה משלוח המנות שלי". לקחתי את הכף, לגמתי אותה, ואמרתי לו: "ר' פינחס, מה אני יכול לתת לך כמשלוח מנות?". ר' פינחס השיב לי: "אם אתה רוצה, תן לי כף מרק משלך"...
באותו זמן לא הבנתי את ההיגיון שבהחלפת כפות המרק, אך עשיתי בצייתנות כפי שאמר לי ר' פינחס.
כעבור כמה ימים הפרידו בינינו, ומאז לא ראיתי את ר' פינחס במחנה.
חלפה שנה. זה היה בחורף תש"ו. למדתי בישיבת ויז'ניץ בגרויסווארדיין, ולפתע ראיתי את ר' פינחס. הוא בא לבקר בישיבה באחת השבתות. ניגשתי אליו והזכרתי לו כי היינו יחד במחנה מאוטהאוזן. הוא נזכר מיד ושמח מאוד לראותני.
חלפו שנים. אירועים רבים עברו עליי עד שעליתי ארצה ונטעתי בה את משפחתי. בשנים האחרונות אני נמנה עם לומדי הכולל לגמלאים בקרני-שומרון, מקום מגוריי. יום אחד הגענו בלימוד הגמרא לשורה שהחזירה אותי שישים שנה אחורנית, אל אותו פורים במחנה מאוטהאוזן, עם ר' פינחס ויינברגר:
בגמרא (מסכת מגילה דף ז, עמוד ב) נאמר, כי שני האמוראים, אביי בר-אבין ור' חנינא בר-אבין, היו מחליפים את סעודותיהם בפורים כדי לקיים את מצוות משלוח מנות.
נזכרתי לפתע במה שעשה עמי ר' פינחס באותו פורים. הבנתי שר' פינחס ידע את הגמרא הזאת, ולכן הציע לי להתחלף עמו בכפות המרק...
(תודתנו לשולח הסיפור ובעל המעשה, ר' יצחק גרשוני, קרני-שומרון) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
