מדוע נס המגילה מתחיל ב"תוקפו של אחשוורוש"? * למרות גדלותו של אחשוורוש למטה, וכן שר גדול למעלה, כשמדובר בהצלת בני-ישראל – לב מלכים ושרים ביד ה'! * כאשר בני-ישראל מגלים בעצמם את כוח מסירות-הנפש, מתגלה שגם אחשוורוש הופך להיות מסייע * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. [כ"ק אדמו"ר נטל ידיו הקדושות לסעודה. ציוה לנגן "אַ פרייליכן ניגון [=ניגון שמח]". ואחר כך אמר:]
אודות פורים שחל בשבת (היינו בשושן ובשאר ערים המוקפות חומה שבהם יכול פורים לחול בשבת) – מצינו בירושלמי1 שיש כמה דעות כיצד צריך להיות סדר ההנהגה:
קריאת המגילה – אי אפשר לקיים בשבת, כיוון ש"אין הכל בקיאין במקרא מגילה, גזירה שמא יטלנה בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים, והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דלולב"2. ולכן בהכרח לקרותה בי"ד (יום ששי) או בט"ז (יום ראשון). ויש בזה ב' דעות, וההלכה שקורין בי"ד 3.
סעודת פורים – גם כן אי אפשר לקיים בשבת, כיוון שבשבת ישנו עניין השמחה, כמאמר רז"ל4 "וביום שמחתכם אלו השבתות", ובפורים יש חיוב "לעשות אותם ימי משתה ושמחה"5, "את ששמחתו תלויה בבית-דין, יצא זה (שבת) ששמחתו תלויה בידי שמים"6. ולכן ההלכה היא שמקיימים את סעודת פורים בט"ז (יום ראשון)7.
אמנם, כל זה הוא בנוגע לשני עניינים אלו – קריאת המגילה (ועל דרך זה מתנות לאביונים ששייך לקריאת המגילה, "מפני שעיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה"2) שמקדימין ליום ששי, וסעודת פורים (ועל דרך זה משלוח מנות, השייך לסעודה8) – שמאחרין ליום ראשון;
אבל "ועל הנסים" – אומרים בזמנו, ביום השבתשגיאה! הסימניה אינה מוגדרת.. והטעם לזה – בפשטות – מכיוון שאין שום טעם שלא לאומרו ביום הפורים עצמו (דהיינו ביום השבת), לא משום עירוב שמחה התלויה בבית-דין בשמחה התלויה בידי שמים, ולא משום חשש הוצאה בשבת (שהרי אין צורך בבקי כדי לומר "ועל הנסים", להיותו נוסח ידוע בתפלה), ולכן נשאר עניין זה בזמנו, ביום הפורים (דהיינו בשבת).
ועל-פי זה מובן, שכל העניינים שבהם אין שייכים טעמים לשינוי הזמן – נשארים בזמנם, ביום הפורים עצמו.
והנה, הסדר הרגיל הוא שההתוועדות דיום הפורים9 קשורה עם אמירת מאמר חסידות. ומכיוון שמצד טעמים מסויימים לא נאמר מאמר חסידות אתמול – יש לאומרו עתה.
[ניגנו ניגון ואחר כך אמר מאמר ד"ה מגילה נקראת]
* * *
ב. עיקר עניין הפורים הוא קריאת המגילה. והיינו, שאף שיש בפורים עוד כמה עניינים, משלוח מנות, מתנות לאביונים, ועוד, מכל מקום, העיקר הוא קריאת המגילה.
ולכן, בברכות הפורים – מברכים "על מקרא מגילה", ולא על שאר העניינים. ואף שיש לכוון להוציא גם את מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים כו'10 – הרי הברכה בפירוש היא "על מקרא מגילה" דווקא.
ויתרה מזו: גם ב' הברכות "שעשה נסים" ו"שהחיינו", שהן על "עיצומו של יום" (ולכן גם מי שנמצא במדבר ואין לו מגילה חייב לברך ב' ברכות אלו) – נתקנו בשעת קריאת המגילה דווקא, כיוון שקריאת המגילה היא עיקר עניין הפורים, ובה מתבטא העניין ד"עיצומו של יום"11.
וכיוון שכן הוא הדין על-פי נגלה – הרי כן הוא גם בפנימיות העניין.
ג. אודות קריאת המגילה שנינו12: "מהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו, רבי מאיר אומר כולה, רבי יהודה אומר מאיש יהודי13, רבי יוסי אומר מאחר הדברים האלה14".
ומבואר בגמרא12 בטעם הפלוגתא: "וכולן מקרא אחד דרשו, ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף15, מאן דאמר כולה – תוקפו של אחשוורוש, ומאן-דאמר מאיש יהודי – תוקפו של מרדכי, ומאן-דאמר מאחר הדברים האלה – תוקפו של המן, ומאן-דאמר מבלילה ההוא16 – תוקפו של נס".
ומכיוון שאנו פוסקים17 "הלכה כדברי האומר כולה" – נמצא שההלכה היא שבקריאת המגילה צריך להודיע גם "תוקפו של אחשוורוש". ופירוש הדברים – שכדי לדעת "תוקפו של נס", ולהבינו כדבעי בכל הפרטים, יש צורך להודיע "תוקפו של אחשוורוש"18.
ד. וביאור העניין:
אחשוורוש כפשוטו – היה "מלך בכיפה"19, שמלך על העולם כולו, ומלכותו היתה באופן של התפשטות – כפי שמצינו20 שהשתמש בכלי המקדש ובגדי כהונה, וישב על כסא שלמה כו', ומצד גודל התפשטותו היה ביכולתו לערוך משתה במשך "שמונים ומאת יום"21 – שלא מצינו במקום אחר משתה שנמשך זמן רב כל כך, מלבד משתה זה, שמטרתו היתה להראות "את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו"21 של אחשוורוש.
ונוסף על גדולתו של אחשוורוש למטה – הרי זה מורה גם על גדלותו של השר שלו למעלה, שכן, מצד גדלותו של השר למעלה היתה גדולתו של אחשוורוש למטה.
[מאמר המוסגר:
המלכים שהיו פעם ברוסיה, היה ביכולתם לעשות כל מה שלבם חפץ, כיוון שלא היה על גביהם שום "קאָנגרעס" וכיוצא-בזה. בשנים האחרונות היה קיסר רוסיה "שיכור", וכשרצו היהודים לפעול עליו בעניין מסויים, היו יוצאים לקבל את פניו בספר-תורה.
באותה תקופה כיהן הרד"ץ [=ר' דוד צבי חן]22 ברבנות בטשערניגאָוו, וכשהגיע הקיסר לביקור בטשערניגאָוו, נהג הרד"ץ בהתאם לסדר הנ"ל, ויצא לקראת הקיסר כשהוא לבוש "סירטוק", ונושא ספר-תורה, וכשהגיע בסמיכות לקיסר – עמד על מקומו, הניח את ידו על מצחו [כך היה סדר הנהגתו של הרד"ץ23: לפני שהיה מברך ברכה, היה מניח את ידו על מצחו ומכוון כוונת הברכה – ש"הוי'" הוא "היה הוה ויהיה כאחד"24, "אלקינו" הוא כחנו וחיותנו25 כו'], ובירך "שנתן מכבודו לבשר ודם" בקול רם, כדי שיענו אחריו אמן. הקיסר ראה שעומד לידו יהודי לבוש בצורה מוזרה ("עפּעס מאָדנע אָנגעטאָן"), אוחז בידו ספר-תורה, ומרים עליו את קולו ("און שרייט אויף אים")... עד שהסבירו לו את פשר העניין.
לאחר ששב הרד"ץ לביתו, פנה אליו אחיינו – שהיה "משכיל" במקצת ("אַביסל אַן אויפגעקלערטער") – ושאלו לאמר: "פעטער"! הרי יודע אתה שהקיסר הוא "שיכור" וכו', ואיך אפשר להתייחס אליו בצורה כזו – לברך ברכה, ולצאת לקראתו עם ספר-תורה וכו'? – ענה לו הרד"ץ: "פּעטאַך"! [=חסר-הבנה] הרי יש לו שר למעלה!].
ונוסף לגדולתו של אחשוורוש (כנ"ל) – היה גם רשע, במידה לא פחותה מהמן, וגם הוא חפץ בגזירה על בני-ישראל כמו המן26, וכפי שאמר למרדכי ואסתר "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב"27.
ואף-על-פי-כן – מבלי הבט על גודל רשעותו של אחשוורוש, ועל כך שמלך בכיפה, ולכאורה היה ביכולתו להוציא לפועל את רשעותו באין מונע – הרי כיוון ש"לב מלכים ושרים ביד ה'"28, היתה הנהגתו של אחשוורוש שלא על-פי שכל – ש"הרג אשתו מפני אוהבו והרג אוהבו מפני אשתו"29, כיוון שכך היתה הכוונה העליונה.
ה. וזהו הפירוש שעל-ידי שמודיעים "תוקפו של אחשוורוש" מודיעים את "תוקפו של נס" – שמבלי הבט על "תוקפו של אחשוורוש", הרי "לב מלכים ושרים ביד ה'", ובזה ניכר "תוקפו של נס".
ונקודת העניין – שכאשר מדובר אודות בני-ישראל, אזי מתבטלים כל העניינים המנגדים כו', מבלי הבט על החוזק והתוקף שלהם,
ובפרטיות – הן כשמדובר אודות הצלת עם-ישראל, והן כשמדובר אודות הרמת בני-ישראל למדריגה נעלית יותר30, שזהו כללות עניין הפורים, שעל-ידי הגזירה נתגלה בבני-ישראל כוח המסירות נפש, ועל-ידי זה נפעל עניין עמוק יותר בקיום התורה ומצוות לדורות, כיוון שעד אז היה קיום התורה ומצוות באופן ד"אשר החלו לעשות"31 בלבד, כמאמר רז"ל32 "מכאן מודעא רבה לאורייתא" (שקבלוה באונס), ואילו בפורים היה עניין "וקבל היהודים"31 ברצון ובמסירות נפש על כל הדורות.
ו. ויש להוסיף בפירוש הודעת "תוקפו של אחשוורוש" – בעומק יותר:
למרות שאחשוורוש "מלך בכיפה" והיה רשע כהמן – הרי לא זו בלבד שכאשר היה מדובר בנוגע לבני-ישראל (באחד משתי התנועות דלעיל – הצלת בני-ישראל, והרמתם למדריגה נעלית יותר), נתבטל "תוקפו של אחשוורוש", אלא יתירה מזו – שכאשר מדובר על-דבר בני-ישראל ועל-דבר רצונו של הקב"ה, הרי אחשוורוש עצמו, שקודם לכן גזר גזירה על בני-ישראל, בהיותו עדיין בכל תוקפו ("תוקפו של אחשוורוש"), אמר בעצמו "כתבו על היהודים כטוב בעיניכם".
כלומר: אין הכוונה ש"תוקפו של אחשוורוש" נתבטל לגבי "תוקפו של נס", אלא "תוקפו של אחשוורוש" עצמו סייע והתנהג על-פי הכוונה העליונה. מכיוון ש"לב מלכים ושרים ביד ה'", הרי העולם עצמו מתנהג באופן שמסייע לקיום התורה ומצוות.
ז. ומכאן הוראה בכל דור ודור:
כאשר טוענים שהנהגת העולם היא סתירה או מניעה לקיום התורה ומצוות, הן בנוגע לפעולה עם עצמו, והן בנוגע לפעולה עם הזולת – יש לדעת, שכאשר עומדים בתנועה של מסירות נפש ולא מתפעלים מהעולם, אזי נעשה העולם עצמו – כפי שהוא באופן ש"עולם כמנהגו נוהג"33 – סיוע לעבודת ה'.
וכפי שהיה "בימים ההם" – שעל-ידי זה שבני-ישראל עמדו במסירות נפש כל השנה כולה, ו"לא עלה על דעת שום אחד מהם מחשבת חוץ חס-ושלום"34 (על-ידי ההתעוררות שעורר אצלם מרדכי, שעל-ידי זה פעל שגם אלו ש"השתחוו כו'"35 עמדו במסירות נפש כל השנה כולה), גילו שאחשוורוש עצמו אינו מנגד אלא מסייע, כן הוא "בזמן הזה" – שכאשר אין מתחשבים ב"גזירות" שמצד העולם שנראה כמניעה לקיום התורה ומצוות, אלא פועלים הן בעצמו והן בזולת שתהיה ההנהגה כרצונו של הקב"ה במסירות נפש – אזי גם העולם עצמו, באופן ד"עולם כמנהגו נוהג", מסייע לכך.
ח. עניין זה (שתוכנו היציאה מהמיצרים וההגבלות של העולם) התחיל בשעת מתן-תורה, שאז עמדו כל נשמות-ישראל (אפילו נשמות הגרים)36, ושמעו מהקב"ה בכבודו ובעצמו "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"37, שעל-ידי זה ניתן הכוח לכל אחד ואחד מישראל לצאת מהמיצרים וההגבלות של העולם.
אמנם, בשעת מתן תורה היתה רק התחלת העניין, ואילו גמר וקיום הדבר היה בפורים. ומיני אז יש לנו בפנימיות את הכוח שלא להתחשב במיצרים של העולם ולעמוד במסירות נפש על עניני תורה ומצוות.
וכאשר כל אחד ואחד מישראל פועל בעצמו את עניין "יציאת מצרים", שלא להתחשב ב"מצרים" (מיצרים והגבלות) שלו, שאז רואה הוא בגילוי שגם חלקו בעולם מסייע לו בעבודתו (כנ"ל) – אזי יתגלה גם בכללות העולם העניין ד"דירה בתחתונים", כי, התגלות פנימיות הלב שבו, שזהו עניין משיח הפרטי38 – מהוה הכנה לביאת משיח הכללי, במהרה בימינו.
(מהתוועדות פרשת צו, שושן פורים, ה'תשי"ד. 'תורת מנחם – התוועדויות' ה'תשי"ד ח"ב (יא) עמ' 130-135, בלתי מוגה)
___________________________
1) מגילה פ"א ה"ג.
2) מגילה ד, ב.
3) רמב"ם הל' מגילה פ"א הי"ג. טושו"ע או"ח סתרפ"ח ס"ו.
4) ספרי בהעלותך יו"ד, יו"ד.
5) אסתר ט, כב.
6) ירושלמי שם ה"ד. הובא בט"ז או"ח שם.
7) שו"ע שם.
8) ראה תרומת הדשן סקי"א.
9) שזמנה בש"ק – ראה לעיל ע' 120. וש"נ.
10) ראה מג"א או"ח ר"ס תרצב.
11) ראה המועדים בהלכה (לרש"י זעווין) פורים ע' קצד. וש"נ.
12) מגילה יט, א.
13) אסתר ב, ה.
14) שם ג, א.
15) שם ט, כט.
16) שם ו, א.
17) רמב"ם שם ה"ג. טושו"ע שם סתר"צ ס"ג.
18) ראה גם שיחת פורים דאשתקד ס"ו ואילך (תורת מנחם – התוועדויות ח"ח ע' 27 ואילך).
19) מגילה יא, סע"א.
20) שם, ב ואילך. תרגום שני לאסתר א, ב. אסת"ר פ"א, יב.
21) אסתר א, ד.
22) ראה אודותו – סה"ש תרצ"א ע' 223 הערה 131. וש"נ.
23) ראה סה"ש תש"ג ע' 143.
24) ראה זח"ג רנז, סע"ב. פרדס ש"א פ"ט. תניא שעהיוה"א פ"ז (פב, א).
25) ראה טושו"ע ואדה"ז או"ח ס"ה.
26) ראה מגילה יד, רע"א.
27) אסתר ח, ח.
28) לשון הרגיל – ע"פ משלי כא, א. וראה לקו"ש חי"ג ע' 285 הערה 1. וש"נ.
29) אסת"ר פ"א, א.
30) הענין ד"הרג אוהבו מפני אשתו" – הי' לשם הצלת בנ"י; והענין ד"הרג אשתו מפני אוהבו" – הי' לשם הרמת בנ"י למדריגה נעלית יותר, כיוון שעי"ז היתה גזירת פורים כו' (אינו בבירור – המו"ל).
31) אסתר ט, כג.
32) שבת פח, א (ובפרש"י).
33) לשון חז"ל – ע"ז נד, ב.
34) ראה תו"א מג"א צז, א. צט, ב. הוספות קכ, סע"ד. ובכ"מ.
35) מגילה יב, א.
36) ראה שבת קמו, רע"א. פרדר"א פמ"א. ועוד.
37) יתרו כ, ב.
38) ראה תניא אגה"ק ס"ד. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
