חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:12 זריחה: 6:13 כ"ה באב התשע"ט, 26/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 720 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת אמור, ד' באייר ה'תשס"ח (9/05/08)

נושאים נוספים
התקשרות 720 - כל המדורים ברצף
אייר – מעלת המעשה ועבודת האדם
"דרך ישרה" לפעול התגלות וביאת המשיח
עורך "הדרום" וקשריו עם הרבי
פרשת אמור
הוו זהירין ברשות
ספירת ובירור המידות
החסיד ר' גרשון דוב מפאהאר
'סדר המעשר'/ עוד על ספרי קודש זה על זה
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 720, ערב שבת-קודש פרשת אמור, ד' באייר ה'תשס"ח (9.5.2008)

 

 דבר מלכות

אייר – מעלת המעשה ועבודת האדם

כיצד "יוצאים ממצרים" בימי החול לאחר הגילויים ב"אחרון של פסח"? * מעלת ה'מעשה' (משה) על 'גילויים' (משיח), ולעתיד לבוא יהיה "מעשה גדול" * מעלתו של חודש אייר, במצווה הקשורה בעבודת האדם, שסופרים את הימים עצמם ובכל ימי החודש בשווה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. חודש1 ניסן הוא הזמן של יציאת מצרים. ולכן, נוסף לכך שעניין יציאת מצרים ישנו בכל יום ויום במשך כל השנה – הנה בחודש ניסן, שהוא החודש דיציאת מצרים, בודאי צריך להיות עניין יציאת מצרים בכל יום ויום.

וכמדובר כמה פעמים2 שאף-על-פי שכבר פעל את עניין יציאת מצרים בעבודתו אתמול, הנה לגבי מדריגתו היום הרי זה עדיין מיצרים וגבולים, ולכן צריך להיות עוד הפעם "יציאת מצרים".

ופירוש "יציאת מצרים" הוא – עלייה שלא בהדרגה, מה שאין כן כאשר העלייה היא בערך, אין זה יציאת מצרים, כי: "מצרים" – הוא עניין של מיצר וגבול, ויציאה ממצרים פירושה יציאה ממיצר וגבול למעמד ומצב של בלי-גבול, והרי המעבר מגבול לבלי-גבול הוא עניין של עלייה שבאין-ערוך; אבל כל זמן שהעלייה היא בערך, יש לו עדיין שייכות למצב הקודם, ולכן הרי זה עדיין בחינת "מצרים".

וכמובן גם על-פי הידוע שתכלית בריאת האדם וירידת נשמתו למטה היא כדי שיהיה בבחינת "מהלך"3, ואמיתית עניין ההילוך הוא בלי גבול דווקא4. וכיוון שהירידה והצער של הנשמה הם בתמידות, הרי גם התכלית שבזה צריכה להיות בתמידות, ועל-פי זה נמצא, שבכל יום צריך להיות עניין של הילוך, בלי גבול.

ב. ומזה מובן, שלאחרי שעברו כל הימים הקודמים, החל מהימים שלפני חג הפסח, ימים הראשונים של חג הפסח, שביעי של פסח ואחרון של פסח, שבו ישנו גילוי המשיח כידוע5 – הנה בימים שלאחריהם צריכה להיות עלייה גדולה יותר, ועלייה שבאין-ערוך, עד כדי כך, שהדרגות הקודמות נחשבות לעניין של "מיצרים וגבולים". ולמרות גודל העלייה – הרי זה נעשה בימות החול דווקא.

וכללות הביאור בזה – על-פי הידוע בעניין "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא"6:

בגילויים שלעתיד ("חיי העולם הבא") ישנם כמה מדריגות, כמאמר רז"ל7 "צדיקים אין להם מנוחה כו' שנאמר8 ילכו מחיל אל חיל", שהילוך זה הוא גם כן עניין של עלייה בלי גבול.

ומבואר בחסידות9, שכיוון שזהו עניין של הילוך ועלייה, הרי אף-על-פי שזהו הילוך ועלייה בלי גבול, עליות באור הבלי גבול, מכל מקום, הרי זה בחינת אור בלבד, שלכן שייך בזה חילוקי מדריגות כו'; אמנם על-ידי "מעשים טובים בעולם הזה" לוקחים בחינת העצמות, ועניין זה יתגלה "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"10, שלא יהיו עוד עליות, כי אם מנוחה כו'.

ועל דרך זה בנדון דידן: מבלי הבט על גודל מעלת הגילויים של אחרון של פסח, הנה דווקא בימי החול שלאחריו נעשה הילוך ועלייה גם לגבי אחרון של פסח – מצד מעלת ה"מעשים טובים בעולם הזה".

ג. אמנם, יש גם מעלה בעניין הגילויים – שהם מאירים את מעלת המעשה.

וזהו גם עניינם של משה ומשיח:

אמרו חז"ל11 שגואל ראשון – משה – הוא גואל אחרון. ואינו מובן: הרי הגאולה העתידה תהיה על-ידי משיח, שהוא למעלה ממשה, [כמו שנתבאר לעיל12] שמשה הוא בחינת חיה ומשיח הוא בחינת יחידה?

אך העניין הוא – שמעלת המשיח היא בעניין הגילויים, בעניין ההילוך עד אין קץ. אבל לאחרי זה – ועל-ידי זה – ב"יום שכולו שבת ומנוחה", תתגלה מעלת העבודה דעכשיו, שזהו ענינו של משה, שענינו הוא קריעת ים סוף, בקיעת הים ("שפּאַלטן דעם ים"), שהוא עניין העבודה עכשיו, כמו שנתבאר לעיל בארוכה.

ונמצא, שהסדר הוא – משה משיח ומשה: לכל לראש היא העבודה דעכשיו (משה), ואחר כך יהיו הגילויים דמשיח, ואחר כך (ב"יום שכולו שבת ומנוחה") תתגלה מעלת המעשה (העבודה דעכשיו – משה).

וכמו כן בזמן הזה גופא – ישנם זמנים שבהם הוא גילוי הארת המשיח, כמו באחרון של פסח, כך, שבאים מעניין המעשה לעניין הגילוי, ומעניין הגילוי לעניין המעשה.

וההוראה בעבודה: צריך להיות מעשה המצוות וגם כוונת המצוות. יש צורך בשני העניינים, וצריך להיות ההילוך מעניין אחד לעניין השני. מעשה המצוות מוסיף בכוונת המצוות, וכוונת המצוות מוסיפה במעשה המצוות.

* * *

ד. אחד העניינים שנאמרו על זמן המשיח הוא – "ושם נעשה לפניך . . כמצוות רצונך"13, והיינו, שקיום המצוות עכשיו אינו בתכלית השלימות, ורק לעתיד יהיה "כמצוות רצונך".

וטעם הדבר14 – כיוון שעכשיו העולם אינו בשלימות, כידוע שבחטא עץ הדעת ירדה זוהמא לעולם15, ואף-על-פי שבשעת מתן תורה פסקה זוהמתן15, הרי בחטא העגל חזרה הזוהמא16, והיינו, שנשארה אמנם הפעולה של מתן תורה, אבל אף-על-פי-כן חזרה הזוהמא במקצת17, ולכן אין העולם בשלימות, ובמילא, גם המצוות שבעולם אינם בשלימות.

מצוות – קשורים עם האדם שמקיימם, ועם הדבר הגשמי שבו נעשית המצווה. וכמבואר בדרושי חסידות18 על הפסוק19 "הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל", שמצוות נקראים בשם זריעה, וכשם שזריעת הגרעין צריכה להיות בארץ דווקא, כמו כן צריכה להיות זריעת המצוות בבני ישראל דווקא, עליהם נאמר20 "כי תהיו אתם לי ארץ חפץ". ולכן, כאשר העולם אינו בשלימות והאדם אינו בשלימות – הרי זה בדוגמת הזריעה במצב שיש חסרון ב"ארץ" (האדם) וב"גרעין" (הדבר הגשמי שבו נעשית המצווה), ובמילא, יש חסרון גם בצמיחה.

וכיוון שלעתיד יהיה המעמד ומצב כמו בתחילת הבריאה, ש"עולם על מילואו נברא"21, כמו שכתוב "אלה תולדות השמים והארץ"22, "ואלה תולדות פרץ"23, תולדות מלא24 – הנה מצד שלימות העולם ושלימות האדם, תהיה שלימות גם בצמיחת המצוות, שזהו עניין "כמצוות רצונך".

ה. ולכן יהיה לעתיד לבוא "מעשה גדול"25:

בעניין זה יש ב' פירושים: (א) המעשה יהיה נעלה יותר מכמו שהוא עכשיו, (ב) המעשה יהיה נעלה יותר מהתלמוד.

כלומר: עכשיו, כיוון שהמעשה אינו בשלימות, לכן "תלמוד גדול". אבל לעתיד לבוא, שהמעשה יהיה בשלימות (פירוש הא' ב"מעשה גדול"), יהיה המעשה גדול יותר מהתלמוד (פירוש הב' ב"מעשה גדול").

וזהו גם כן שלעתיד לבוא כתיב "אשת חיל עטרת בעלה"26, ו"נקבה תסובב גבר"27 – שזהו מצד מעלת ספירת המלכות, שמצד זה הוא גם עניין "מעשה גדול".

ו. ושני עניינים אלו קשורים זה בזה:

התכלית הוא בעניין המעשה – מעשה גדול,

– דאף שעיקר עניין מעשה גדול יהיה לעתיד לבוא, הרי, גם עכשיו ישנו הארה מעין דלעתיד (כנ"ל), ולכן ישנו גם עכשיו העניין דמעשה גדול –

שהוא עניין העבודה במעשה בפועל – לקחת דבר גשמי ולעשות ממנו כלי לאלקות.

ועניין זה נעשה על-ידי "אשת חיל" דווקא, כמאמר רז"ל28 "אדם מביא חיטין חיטין כוסס" (בתמיהה), אלא דווקא על-ידי האישה נעשה מאכל הראוי לאכילה, שזהו גמר המעשה.

ועל דרך זה בכל פרטי העניינים שבהנהגת הבית, הכנסת אורחים, וחינוך הבנים והבנות – שאף שנעשים על-פי ציווי הבעל, הרי הפועל ממש נעשה דווקא על-ידי האישה שהיא עקרת הבית, כמו בעניין החטים, שעל-ידי האישה נעשה גמר הדבר להיות ראוי לאכילה.

ז. בעניין זה ישנו סיפור הקשור עם ימי הספירה29:

אחד החסידים הביא לאדמו"ר הזקן מטבעות כסף לצדקה, לאחרי שזוגתו צחצחה והבריקה את המטבעות שיהיו נוצצים ("זיי זאָלן בלישטשען"), כדי שתהיה המצווה בהידור. ואמר רבינו הזקן תורה על הפסוק30 "וספרתם לכם", מלשון בהירות, דנהרין ונציצין31.

ונמצא, שדווקא "אשת חיל" היא זו שפעלה את העניין דנהרין ונציצין.

כלומר: אף-על-פי שכל עניינים אלו יכולים להיעשות גם על-ידי הבעל, מכל מקום, בכדי שיהיו מאירים ("עס זאָל לייכטן"), באופן של ספירות ובהירות, הרי זה דווקא על-ידי "אשת חיל".

ובפרטיות יותר – ישנה בחינת "אשת חיל" בכל אחד, שזהו עניין הקבלת עול, שדווקא על-ידי זה מאיר עניין המעשה.

וכיוון שזהו עילוי בעניין המעשה – הרי זו ההכנה לזמן העתיד לבוא שאז יהיה "מעשה גדול".

* * *

ח. בחודש32 אייר ישנה מעלה על כל חדשי השנה, בכך, שכל יום בחודש קשור עם מצווה – מצוות ספירת העומר.

חודש ניסן – רק חציו השני קשור עם ספירת העומר; חודש סיון – רק תחילתו קשור עם ספירת העומר. אבל חודש אייר – כל ימי החודש קשורים עם ספירת העומר33.

הגם שרוב חודש תשרי34 וכל חודש ניסן אין אומרים תחנון35, ועל חודש ניסן נאמר36 "החודש הזה לכם ראש חדשים", ומפרש השל"ה37 שכל ימי חודש ניסן הם בבחינת "ראש חודש" – הרי המעלות של ימי תשרי וניסן אינם קשורים עם עבודת האדם בזמנים אלו. זוהי מעלה שמצד עצמה. אבל בימי חודש אייר ישנה מעלה הקשורה עם עבודת האדם – מצוות ספירת העומר.

השייכות של ימי הספירה למצוות הספירה גדולה יותר מהשייכות של שאר הזמנים למצוות שבהם. בשאר הזמנים אין המצווה שייכת אל היום גופא, כמו במצוות אכילת מצה בפסח, שהמצווה היא עניין בפני עצמו מהזמן גופא שהוא בט"ו בניסן, ואין זה אלא שחיוב מצווה זו הוא ביום זה. אבל בספירת העומר, המצווה היא לספור את היום, את הזמן. מעלת חודש אייר היא – שכל הימים עצמם קשורים עם מצווה38.

ט. מצוות ספירת העומר נוגעת בכל יום. נוסף לכך, נוגעת ספירת כל יום גם לכל ימי הספירה, לימים שלפני זה39 ולימים שלאחרי זה, ועד שנוגע גם לכללות ההכנה לקבלת התורה.

ומעלה זו היא בכל ימי הספירה בשווה.

כלומר: בחודש אייר ישנו עניין שמצדו שווים כל ימי החודש.

י. בכלל, יש בחדשי השנה חילוקים בין התחלת החודש לסוף החודש40.

בפרדס41 איתא שי"ב חדשי השנה הם כנגד י"ב צירופי שם הוי'. בשם הוי' ישנם ד' אותיות, וכמו כן יש בכל חודש ד' שבועות (והימים הנוספים נטפלים לד' השבועות) וכו'.

ומזה מובן, שכמו שבשם הוי' יש מעלה באות אחת על השנייה, ובכללות – המעלה די-ה על ו-ה42 בצירוף הא', השם כסדרו, ועל דרך זה בחצי הא' על חצי הב' בכל הצירופים, כמו כן יש מעלה בשבוע אחד על חבירו, ובכללות – ב' שבועות הראשונים הם נעלים מהאחרונים.

ומצד חילוק הנ"ל יש הפרש גם לעניין נישואין וכו' בין חציו הראשון של החודש לחציו השני43. אבל בחודש אייר – שווים כל ימי החודש בעניין האמור בעבודת האדם.

יא. כיצד פועלים שכל ימי החודש יהיו שווים?

על כך ישנו הרמז בשם החודש44: אייר – ראשי תיבות א'ברהם י'צחק י'עקב ר'חל, שהם ד' רגלי המרכבה, ורמז זה הובא גם בנגלה דתורה להלכה45.

עניין המרכבה הוא – כמבואר בתניא46: שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עולם הזה.

כאשר אין עניינים אישיים ("אייגענע ענינים") כלל, כיוון שגם בעניינים הגשמיים, "בכל דרכיך" – "דעהו"47, ומסורים לגמרי לאלקות, כמו מרכבה שכל ענינה היא רק למלא רצון הרוכב – אזי כל הימים הם בשווה, כיוון שכל ענינו הוא רק אלקות.

ועל-ידי עבודת המרכבה דחודש אייר, נעשה חודש זה "ממוצע" בין חודש ניסן – "בהוציאך את העם ממצרים (על מנת ובאופן ש)תעבדון את האלקים על ההר הזה"48, "תעבדון" מלשון עבודת עבד, קבלת עול – לחודש השלישי, "ירחא תליתאי" (סיון), שבו ניתן "אוריין תליתאי לעם תליתאי"49.

(מהתוועדות שבת אחרי, מברכים חודש אייר, ה'תשי"ט. 'תורת מנחם – התוועדויות' ה'תשי"ט ח"ב (כה) ע' 253-259, בלתי מוגה)

_________________________________

 

1)    שיחה זו (עד סוס"ג) – רשימת ראשי-פרקים בלבד (המו"ל).

2)    ראה גם שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח אייר דאשתקד ס"ב (תו"מ חכ"ב ע' 287). וש"נ.

3)    ראה תו"א ס"פ וישב (ל, סע"א ואילך). לקו"ת ר"פ בחוקותי. ובכ"מ.

4)    ראה סה"מ תר"ס ע' קז ואילך. המשך תרס"ו ע' יח. סה"מ אעת"ר ע' סט ואילך. ועוד.

5)    ראה סה"ש תש"ב ע' 110. סה"מ תשי"א ע' 240 (נעתקו ב"היום יום" כב-כג ניסן).

6)    אבות פ"ד מי"ז.

7)    ברכות ומו"ק בסופן.

8)    תהלים פד, ח.

9)    ראה המשך תרס"ו ע' יב ואילך. ועוד.

10)  תמיד בסופה.

11)  ראה שמו"ר פ"ב, ד-ו. זח"א רנג, א. שעה"פ ויחי מט, יו"ד. תו"א משפטים עה, ב.

12)  שיחת אחרון של פסח ס"ה (לעיל [תו"מ תשי"ט ח"ב] ע' 226). וש"נ.

13)  נוסח תפלת המוספין.

14)  ראה תו"ח ר"פ ויחי. המשך וככה תרל"ז פי"ז ואילך. ועוד.

15)  שבת קמו, רע"א. וש"נ.

16)  זהר ח"א נב, ב. קכו, ב. ח"ב קצג, סע"ב.

17)  ראה לקו"ש חכ"א ע' 151 הערה 52.

18)  ראה תו"א שמות נג, ג ואילך. ובכ"מ.

19)  ישעי' כז, ו.

20)  מלאכי ג, יב.

21)  ראה ב"ר פי"ב, ו. פי"ג, ג. פי"ד, ז.

22)  בראשית ב, ד.

23)  רות ד, יח.

24)  ב"ר פי"ב שם.

25)  ראה תו"מ סה"מ כסלו ע' קצה. וש"נ.

26)  משלי יב, ד.

27)  ירמי' לא, כא.

28)  יבמות סג, א (ובפרש"י).

29)  ראה "התמים" ח"ו ע' צד ואילך.

30)  אמור כג, טו.

31)  ראה לקו"ת אמור לה, ב. ובכ"מ.

32)  שיחה זו הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפסה בלקו"ש ח"א ס"ע 263 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.

33)  ראה גם "רשימות" חוברת לה ריש ע' 9. תו"מ חכ"ב ע' 313. וש"נ.

34)  ראה השלמה לשו"ע אדה"ז או"ח סקל"א ס"ח. פסקי הסידור (סיום תפלת שחרית). וש"נ.

35)  שו"ע אדה"ז או"ח סתכ"ט ס"ח. וש"נ.

36)  בא יב, ב.

37)  בתחלת מסכת פסחים (קמ, ב). ס"פ בא (שיג, ב). וראה גם שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח אייר דאשתקד בתחלתה (תו"מ חכ"ב ע' 286). וש"נ.

38)  ראה גם שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח אייר תשי"ג ס"ח (תו"מ ח"ח ע' 145).

39)  שתהי' בהם המעלה ד"שבע שבתות תמימות", נוסף על המעלה ד"תמימות" כשלעצמה (דלכן מברך אף אם יתבטל המנין אחר כך). – ראה גם תו"מ ח"ח ע' 114 ואילך. וש"נ.

40)  ראה גם תו"מ שם ע' 32. וש"נ.

41)  שער יג פרק ג. ועוד. וראה גם שיחת ש"פ קדושים, מבה"ח אייר תשי"ז סט"ו (תו"מ חי"ט ע' 363). וש"נ.

42)  תניא ח"ג פ"ד. ח"א פכ"ו.

43)  רמ"א אה"ע סס"ד ס"ג.

44)  ראה גם שיחת שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח אייר דאשתקד סט"ז (תו"מ חכ"ב ע' 297). וש"נ.

45)  בית שמואל (שו"ע אה"ע סקכ"ו סק"כ). ראה מאורי אור מע' א ס"ק פד.

46)  פכ"ג.

47)  משלי ג, ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.

48)  שמות ג, יב ובפרש"י. וראה שמו"ר פ"ג, ד.

49)  שבת פח, א.

 משיח וגאולה בפרשה

"דרך ישרה" לפעול התגלות וביאת המשיח

"כל שהיא תפארת" – לימוד התורה!

פרק שני דאבות (שלומדים ביום השבת קודש זה) – התחלתו "רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם"...

ויש לומר הביאור בזה – בהמשך להאמור לעיל בנוגע להתגלות וביאת המשיח:

רבי (רבינו הקדוש) – עליו נאמר (בזמנו) "אם משיח מאותן שחיין עכשיו ודאי היינו רבינו הקדוש, דסובל תחלואים וחסיד גמור הוה", דאף שהיה "חסיד גמור", שגמר עבודתו, אף-על-פי-כן היה סובל תחלואים, תחלואי הגלות, כמו משיח (ששמו "חיוורא דבי רבי", "מצורע של בית רבי"), שעם היותו בתכלית השלימות, סובל וכואב תחלואי הגלות.

ותוכן מאמרו – "רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם":

"האדם" – קאי על "אדם הזה (ש"הוא במדרגה גדולה . . שלימו דכולא") כשמוכשרין מעשיו ותיקן כל הדברים . . רק פסולת שבסוף לבושיו עדיין לא נתברר כו'" מצד עניין הגלות – כמו רבי; ובדורנו זה – דור האחרון של הגלות, עקבתא דמשיחא, שכבר נסתיימו ונשלמו כל ענייני העבודה שהיו צריכים להיעשות במשך זמן הגלות – יש לומר שכל בני ישראל הם בדרגה זו.

והשאלה היא: כיוון שכבר נסתיימו "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" – מהי ה"דרך ישרה" (הקלה והמהירה ביותר מבין כל דרכי התורה) שיבור לו האדם (כללות בני ישראל) שגמר ענייני העבודה כדי לפעול התגלות וביאת המשיח?

והמענה לזה – "כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם":

"תפארת" – קאי על התורה ("תפארת זו מתן תורה"), שמצד גודל מעלתה בכוחה לחבר ב' התנועות דרצוא (קירוב ודביקות להקב"ה, "תפארת לעושיה") ושוב (המשכה למטה, "תפארת לו מן האדם"), שהאורות העליונים יומשכו ויתגלו בכלים, שעל-ידי זה מתגלה עניינה האמיתי של הגלות (אורות עליונים), באופן שמושלל עניין הגלות כפשוטו, גאולה שאין אחריה גלות.

ויש להוסיף בביאור הטעם שהתורה (תפארת) היא "דרך ישרה" להתגלות והבאת המשיח – על-פי הידוע שבמשיח צדקנו ישנם ב' עניינים: מלך (המלך המשיח) ורב (שילמד תורה את כל העם)...

[. .] וביאור ה"דרך ישרה" להתגלות וביאת המשיח על-ידי "מלכות שבתפארת" – בנוגע למעשה בפועל:

ובהקדמה – שכיוון שמשיח צדקנו עומד לבוא תיכף ומיד, אבל עדיין לא בא בפועל, שלכן דרושה ההשתדלות האחרונה . . של כל אחד ואחת מישראל להביא את המשיח, צריכה להיות הפעולה (לא על-ידי מלכות בטהרתה, ענינו של מלך המשיח עצמו, אלא) על-ידי "מלכות שבתפארת", כלומר, ענינו של המשיח (מלכות) כפי שהוא בתורה (תפארת), כאמור לעיל שעל-ידי התורה (עניינו של משיח בתור "רב") נמשכים ומתגלים האורות עליונים דהגאולה (ענינו של משיח בתור "מלך") באופן פנימי.

ובפשטות: "תפארת" הוא עניין לימוד התורה, ו"מלכות שבתפארת" – הוא לימוד התורה בענייני מלך המשיח ובענייני הגאולה שנתבארו בריבוי מקומות.

...וההוספה בלימוד התורה בענייני משיח והגאולה ("מלכות שבתפארת") היא ה"דרך ישרה" לפעול התגלות וביאת המשיח והגאולה בפועל ממש.

(משיחת שבת פרשת תזריע ומצורע, ו' באייר ה'תנש"א – 'תורת-מנחם – התוועדויות תנש"א' כרך ג, עמ' 160)

 ניצוצי רבי

עורך "הדרום" וקשריו עם הרבי

הרבי ראה בו אישיות תורנית בעלת השפעה והמריצו להגדיל תורה ולהאדירה * בקשה נוקבת לעריכת "מפתח" לכל הקובצים, והפלאת התועלת הגדולה מכך * מסכת קשריו של הרב שעוועל עם הרבי * רשימה ראשונה

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

אחד מחשובי מהדירי הספרים התורניים היה הרה"ג ר' חיים דוד שעוועל. מתברר שכבר בשנים הראשונות לנשיאות הרבי הוא עמד בקשר עם הרבי. כבר בשנת תשי"ד שיגר לרבי את ספר החינוך שהוציא לאור, בצירוף מבוא, הערות וכו'. כאות הוקרה ("לחביבותא דמילתא") טרח הרבי, עבר על החומר וציין הערות–הארות.

הרבי אף התייחס ('אגרות קודש' כרך ט' עמ' טז) למאמר שפרסם על אדמו"ר הזקן, אבל בעיקר עודדו:

ויהי רצון מהשם יתברך לזכותו להגדיל תורה ולהאדירה על-ידי פעולות מעין הנ"ל.

הרבי אף בירכו בתפקידו הרבני – הרב שעוועל שימש רב קהילה – וכתב לו כי בוודאי הוענקו לו מלמעלה הכוחות למלא תפקידו זה, להחדיר קדושה בחיי היום יום אצל בני הקהילה.

בי"ב מנחם אב תשל"ד שיגר הרב שעוועל מכתב לרבי אשר התפרסם בתשורה שהו"ל הרה"ח ר' לוי יצחק גרליק (יום רביעי, ג' טבת, זאת חנוכה תשס"ח עמ' 14). את המכתב הוא פותח כך:

"לכבוד האדמו"ר מליובאוויטש מדברנא דאומתיה

מו"ר מנחם מענדל שליט"א

"בהרמנא דמלכא ארהיב עוז בנפשי להציע לפני כבוד-תורתו מה שעלה בדעתי להוסיף מעט נופך לעניין שהעלה כת"ר, בליקוטי שיחות בפרשת תרומה דהשתא, בדבר המחלוקת שבין הרמב"ם והרמב"ן אם עשיית הארון נחשבת למצווה בפני עצמה, וחשבתי דהנה הרמב"ן בריש פ' תרומה...

"...ובדרך אגב אתכבד להגיש לפני כת"ר קונטרס 'קונטרס דברים על לשונות רש"י על-פי דפוס ראשון'".

מכתבו של הרב שעוועל לרבי, שהובא לעיל

התעניינות הרבי בחוברות "הדרום"

בחורף תשל"ה נתבקש הרב יהושע דוברווסקי – מחשובי חסידי חב"ד, תלמיד-חכם ואיש-ספר, שעבד בבתי דפוס שונים ובתפקידו זה יצר קשרים טובים עם רבנים ומחברים, מהדירים ומוציאים-לאור – על-ידי מזכירו של הרבי, הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב, להשיג עבור הרבי את חוברות "הדרום", ביטאון רבני תורני, שאותן ערך הרב שעוועל.

הרב שעוועל נענה בזריזות ומסר לרב דוברווסקי את החוברות שהופיעו עד אז, ובכלל זה חוברת מ', שהופיעה באותה עת.

בד' כסלו תשל"ה כתב הרבי איגרת ארוכה להרב שעוועל, ובה הודה לו גם בכתב על קבלת קובצי "הדרום":

נוסף על האישור בעל-פה על-ידי השליח שי', שחזקה שליח עושה שליחותו.

הרבי מציין שהמתנה היא "תשורה גדולה (גם באיכות) זו" ומברך אותו:

יסגי ה' חיליה [=חילו] להגדיל תורה ולהאדירה על-ידי הוצאה לאור דחידושי תורה (דעצמו ודאחרים).

כאן המשיך הרבי בהצעה:

וארשה לעצמי להציע . . על דבר הדפסת מפתח המאמרים והעניינים וכו' – דכל הקובצים יחד ובחוברת בפני-עצמה דווקא, וכיוון שזהו בית יד ומכשיר להקובצים – התועלת מובנת וההקדם משובח.

הרבי סיים שוב בתודה על המשלוח על העבר ואף על העתיד..:

ולמפרע – באם (כתקוותי) יושלח גם בעתיד – על העתיד-לבוא.

מכתבו של הרבי אל הרב שעוועל

תועלת מיוחדת בעריכת 'מפתח' לקובצים

קשר המכתבים נמשך, ובכ"ו באלול תשל"ה שיגר לו הרבי מכתב נוסף, בו מזכיר שוב את הצורך בחוברת 'מפתח' מיוחדת לכל הקובצים:

בטח זכורה לכת"ר הערתי על דבר המפתח לחוברות הדרום, וכיוון שבמשך הזמן נוכחתי עוד יותר בגודל התועלת שיש לצפות מזה, מעיר אני עוד הפעם על דבר זה. ובפרט – שאפשר שייעשה הדבר על-ידי אחרים ודיו לכבוד-תורתו שיהיה בבחינת עומד עליהם.

הנה קטע ממכתבו של הרב שעוועל לרבי מיום ו' תשרי תשל"ו (הופיע בתשורה הנ"ל עמ' 15), בתגובה למכתבו של הרבי:

"נעים היה לי לראות שכת"ר מתעניין ב'הדרום' [בטח שכבר קיבל את חוברת ראש-השנה], והעירני שוב על נחיצות מפתח לכל החוברות. ברם עבודה זאת כבר נמסרה למומחה אחד בירושלים עיר הקודש, אלא שנתאחרה מפני סיבות שונות. ואמנם תקוותנו חזקה שבחוברת פסח כבר יופיע מפתח כללי זה".

על כך השיב לו הרבי (צילום המכתב שם עמ' 16, מהדורא קמא נדפסה גם ב'כפר חב"ד' גליון 991 עמ' 168):

לכתבו בעניין המפתח, שעל-פי התוכנית יופיע בחוברת דפסח, שתי הערות בדבר:

הא' ועיקרית, שלניצול מפתח זה כדבעי – צריך להיות בחוברת בפני עצמה ולא כרוך עם חוברת מיוחדת מ"הדרום", ובפרט שהרי מפתח זה שייך לכל שאר החוברות דווקא, ואדרבה – בעיקר הוא משמש להזכיר תוכן החוברות הכי ש[ו]נות משנה לשנה, וקל-להבין. והשנית, באם יסכים כת"ר להנ"ל, הרי עוד תועלת נשקפה בזה – שאין צורך לחכות עד להופעת חוברת האמורה.

אכן, הרב שעוועל התמסר מיד למילוי בקשת הרבי, וחוברת מ"ג של "הדרום" הוקדשה ל'מפתח' על כל הקובצים, כהוראת הרבי. אף הוא הזדרז לשלוח לרבי חוברת מפתחות זו, עם הקדשה מיוחדת בתחילת הגיליון.

לימוד המביא למעשה בהפצת היהדות

בשנת תשל"ה קיבל הרבי מארץ הקודש את הספר "תשובות הרמב"ן" שההדיר הרב שעוועל עם מבואות וכו'.

הרבי שיבח מאוד את הספר ושיגר להרב שעוועל מכתב עידוד:

אין צורך להדגיש עד כמה הפליגו חכמינו ז"ל בעניין עשיית אוזניים לתורה, על אחת כמה וכמה שיש בהמבואות וכו' גם ביאורים וכדומה.

ושיבח את מלאכתו "שהיא חכמה ומלאכה גם יחד", תוך ציון העובדה שמדובר "בעבודה נעלית".

הרבי לא שכח גם להזכיר נקודה שהזכיר לו במכתב מתשי"ד(!):

ותקוותי שלא יקפיד כבוד-תורתו אם אוסיף על האיחולים – שירבה גם (מתאים להפסק-דין גדול לימוד (מפני) שמביא לידי מעשה, שירבה) בפעילותו בסביבתו הקרובה וגם הרחוקה בהפצת קיום מצוות מעשיות בפועל בחיי היום-יום.

מה נחוץ יותר לתרגום באנגלית?

באותה איגרת התייחס הרבי לתרגומו של הרב שעוועל את פירוש הרמב"ן על התורה לאנגלית. הרבי הגיב שאף שגם זה בכלל "יגדיל תורה ויאדיר" (תרגום פירוש הרמב"ן), עם זאת:

אבל לכאורה כיוון שהזמן והמרץ שברשותו של כל בן אדם מדודים הם . . צריך עיון אם יש לקחת זמן ומרץ מהעתקת ספרים אחרים לאנגלית – להעתיק פירוש הרמב"ן לשפת המדינה בשביל להמציאו גם לאלו שאין להם ידיעה מספיקה בלשון הקודש, דלכאורה אין זה בגדר "אשר יחסר להם" כי אם "לעשרם" (כתובות סז, ב).

בתגובה למכתבו של הרבי כתב הרב שעוועל בשפתו העשירה והמשובחת את המכתב הנ"ל (מו' תשרי תשל"ו), אותו פתח כך:

ענוותנותו של כת"ר במכתבו אלי מכ"ו אלול משנה העברה הרביתני, שמכל טרדותיו לאין מספר בימים הקדושים הללו הרי פנה לעיין במעט צרי שהכינותי להיכל קדוש ה', תשובות הרמב"ן ז"ל . . והרי תפילתי מתוך הכרת טובה נאמנה, שהטוב והמטיב והעוטה אור כשלמה ישלח רב טוב ואורה לכת"ר, ולשונו ימשיך להרחיש רננות וישמיע דברי עתיק יומין עד לפני שמש ינון שמו...

בהמשך המכתב מתייחס לנושא התרגום וכותב, שלכאורה אפשר לומר שתרגום פירוש הרמב"ן הוא לפחות בגדר של "עבד לרוץ לפניו", שלדברי הגמרא גם זה נכלל ב"אשר יחסר לו".

במכתב המענה של הרבי שמיהר לשגרו בערב חג הסוכות תשל"ו, מגיב הרבי להערה אודות "עבד לרוץ לפניו", וכותב שאם יש אנשים שעבורם פירוש הרמב"ן הוא דבר נצרך כמו "עבד לרוץ לפניו" – הרי בודאי היו משתדלים ללמוד להבין בלשון הקודש, ושוב אין צורך לתרגם עבורם...

כשהופיע הכרך הראשון של ספר הליקוטים מתורת הצמח-צדק, והרבי שיגרו לגדולי תורה ורבנים, היה הרב שעוועל בין מקבלי הספר, באמצעות שליח אישי.

בכתב-יד-קודשו עודדו הרבי וכתב:

ולהצלחה בהפצת הת[ורה] ומצ[וות] כולל ההו[צאה] ל[אור] ד"הדרום"

אבל הסיפור המיוחד שייך לאו דווקא ל'מפתחות' אלא לביאור בדברי הרמב"ם, וכפי שהרבי התבטא בהזדמנות (בשנת תשמ"ה): "קושיא ברמב"ם הוא עניין שלי"...

הרבי משגר לרב שעוועל את "ספר הליקוטים"

ועל כך ברשימה הבאה בע"ה.

 ממעייני החסידות

פרשת אמור

פרשת אמור

ההוראה משם פרשתנו – "אמור" – בעבודת ה': אמור, הרבה באמירת דברי שבח ולימוד זכות על כל יהודי באשר הוא.

והרי הדברים קל-וחומר: אם הדיבור בגנותו של הזולת מעורר ומגלה את הרע שבו, שלכן אמרו רז"ל (ערכין טו) שלשון הרע "קטיל תליתאי" (המספר, השומע והאדם שעליו מדברים) – על-אחת-כמה-וכמה שהדיבור בשבחו של הזולת מגלה את הטוב שבו.

(ליקוטי-שיחות, כרך כז, עמ' 158)

אמור אל הכוהנים בני אהרון... לנפש לא ייטמא בעמיו (כא,א)

"הכוהנים בני אהרון" – אלו אנשי מעשה, המוכיחים את העם ומעוררים אותם לתשובה. שכן אהרון הוא איש החסד, וגם אנשים אלו עסוקים בעשיית חסד רוחני.

"לנפש לא יטמא בעמיו" – אדם כזה, כשהוא עומד בתוך "עמיו" ומוכיח את הבריות, עליו להיזהר לבל יתגאה מכך ולבל יהיו לו פניות אישיות, שכן דברים אלו מטמאים את נפשו.

(אור-תורה, עמ' מב)

ולאחותו הבתולה... לה יטמא (כא,ג)

בזוהר כאן פירש את הפסוק על גאולתם של ישראל: הקב"ה עתיד 'לטמא' את עצמו, כביכול, כדי להעניש את אדום ולגאול את ישראל, כנאמר (ישעיהו סג), "וכל מלבושי אגאלתי".

ויש להוסיף על זה:

הדבר כבר היה לעולמים בשעת יציאת מצרים, שאז ירד הקב"ה בכבודו ובעצמו למצרים, שהיתה מלאה גילולים, כדי לגאול את ישראל. ולא עוד, אלא שגם כעת, בזמן הגלות, כאשר בני-ישראל שקועים בטומאת ארץ העמים, שוכנת השכינה איתם בתוך טומאתם.

(אור-התורה ויקרא, עמ' תקעח)

* * *

בוא וראה כמה גדולה חיבתם של ישראל לפני המקום. שהרי החטא אינו פוגם אלא בכוחות הגלויים של הנפש, אך לא בעצם הנפש; ואף הגלות, שהיא תוצאה של חטאי ישראל, אינה שייכת אלא בכוחות הגלויים בלבד. ובכל-זאת מוכן הקב"ה 'לטמא' את עצמו, כביכול, כדי להוציא יהודי מן הגלות, אף שמדובר בכוחותיו הגלויים בלבד ולא בעצם נפשו.

(ליקוטי-שיחות, כרך ז, עמ' 157)

חמץ תאפינה (כג,יז)

בחג-הפסח חמץ אסור בהחלט, שכן חמץ רומז להתנשאות, ולפני בירורה של הנפש-הבהמית על-ידי ספירת העומר ייתכן שהתנשאות כלשהי, גם התנשאות דקדושה, תביא גאווה וגסות-הרוח. ואילו בחג השבועות, לאחר העבודה של ספירת העומר, אין לחשוש מכך, ולכן שתי הלחם הם חמץ.

(ליקוטי-תורה – במדבר, עמ' טז)

והניף הכהן אותם על לחם הביכורים... על שני כבשים (כג,כ)

נותן שתי הלחם על גבי שני כבשים, ומניח שתי ידיו מלמטן, מוליך ומביא מעלה ומוריד (מנחות פ"ה מ"ו)

כבשים, שהם מסוג החי, נעלים יותר מלחם, צומח. מדוע אפוא ניתנו שתי הלחם על-גבי הכבשים?

אלא, כשהניף הכוהן את הלחם ואת הכבשים, העלה והגביה אותם לשורשם, ושם הלחם נעלה יותר. כידוע, הצומח אמנם ירוד במדרגה לגבי החי, אבל עובדה זו עצמה מוכיחה ששורשו גבוה יותר, על-פי הכלל "כל הגבוה-גבוה ביותר, יורד למטה-מטה יותר" (וזו הסיבה שהחי ניזון מהצומח, וכן שלחם מזין יותר מבשר).

(ליקוטי-תורה – ויקרא, עמ' לט)

ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך... לעני ולגר תעזוב אותם (כג,כב)

מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים... (רש"י)

טבע האדם הוא, שלאחר שנתן 'מעות חטים' – לפני חג-הפסח – ובעת עריכת הסדר הכריז "כל דכפין ייתי וייכול", הנה לאחר תקופת החג נחלש אצלו החיוב של נתינת צדקה. לכן, לאחר חג הפסח וימי ספירת-העומר, שבהם עדיין ניכר רישומו של החג, מזהירו הכתוב שלא יסתפק בצדקה שנתן עד עכשיו, אלא עליו להוסיף כהנה וכהנה.

(משיחת פסח שני תשמ"ז. התוועדויות תשמ"ז כרך ג, עמ' 250)

בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל יישבו בסוכות (כג,מב)

"בסוכות" – במשך חיי האדם בעולם-הזה (שאינו אלא 'דירת ארעי' בלבד),

"תשבו" – יש לעסוק בעבודת הבירורים, לברר ולזכך את העולם, ולהשלים את הכוונה העליונה בירידת הנשמה,

"שבעת ימים" – יש לשקוד בעבודה האמורה במשך כל החיים, שהם "שבעים שנה" (תהילים צ).

"כל האזרח בישראל" – בזכות עבודה זו זוכה הנשמה לגילוי ולזריחת אור אלוקי רב.

(ספר המאמרים קונטרסים א, עמ' פב)

כל האזרח בישראל ישבו בסוכות (כג,מב)

"כל האזרח" – האור האלוקי הנעלה שעתיד להאיר ולזרוח אחרי ביאת המשיח,

"בישראל" – בתוכיות ובפנימיות כל נשמה,

"ישבו בסוכות" – אינו מתגלה היום אלא בבחינת מקיף ('סוכה'), שכן בזמן הזה אינו יכול להתגלות בפנימיות.

(ליקוטי-תורה – דברים, עמ' פח)

ונתת על המערכת לבונה זכה (כד,ז)

אבא שאול אומר: שם (באותו רווח שבין סדר לסדר, רע"ב) היו נותנין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים. אמרו לו: והלוא כבר נאמר "ונתת על המערכת לבונה זכה" ("ועל" משמע ממש, רע"ב)? אמר להן: והלא כבר נאמר "ועליו מטה מנשה" (והיינו סמוך, והרי נמי "על" סמוך, רע"ב) (מנחות פי"א)

אומר הגה"ח רבי לוי-יצחק שניאורסון ז"ל:

בפסוק "ועליו מטה מנשה" (שהוא משמש הוכחה לדעתו של אבא שאול בעניין שני בזיכי הלבונה) נרמזים הן שמו של אבא שאול והן שני בזיכי לבונה:

אבא שאול – אם נסיר מספר מט"ה (54) ממנש"ה (395) (שהרי רק מטה מנשה היה "עליו", לא מנשה עצמו), יישאר 341, כמניין אב"א שאו"ל (341 = 54 – 395).

שני בזיכי לבונה – אם נסיר מספר מט"ה (54) ממנש"ה מלא (מ"ם נו"ן שי"ן ה"ה) (556), יישאר 502, כמספר שנ"י בזיכ"י לבונ"ה (502 = 54 – 556).

(תורת לוי-יצחק עמ' רמא)

ונוקב שם ה' (כד,טז)

ונוקב – לשון נקב וחור.

ונוקב שם הוי' – כל מצווה היא כלי להמשכת אור ה'. כאשר האדם מבטל מצוות עשה או עובר על מצוות לא-תעשה, הוא עושה 'נקב' כביכול בשם הוי' וגורם ליציאת אור הקדושה להיכלות הקליפות רח"ל.

(אמרי-בינה שער הקריאת-שמע פק"א)

 פרקי אבות

הוו זהירין ברשות

הוו זהירין ברשות שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן; נראין כאוהבין בשעת הנאתן ואין עומדין לו לאדם בשעת דוחקו (פרק ב משנה ג)

פירש רבנו עובדיה מברטנורא: הוו זהירין ברשות: אתם המתעסקים בצורכי ציבור, אף-על-פי שאתם צריכים להתוודע לרשות כדי לפקח על עסקי רבים, הוו זהירים וכו'.

פירש כ"ק אדמו"ר:

השאלות במשנתנו: א) לכאורה אין בהוראה זו עניין לעבודת ה', ופשיטא שאינה הנהגה של מילי דחסידותא. ב) לכאורה, אין זו הוראה השווה לכל נפש, דהרי היא מכוונת רק לאנשים כאלה שיש להם עסק עם השלטונות. ג) בפרק ראשון שנינו "ואל תתוודע לרשות", היינו שיש להשתדל לא להיות ידוע ומוכר לשלטון; וכאן אומר שיש להתעסק עימהם, אבל באופן של זהירות?

והביאור:

"רשות" היא ה"שליטים" שבאדם – שכלו ומידותיו. ואומר "הוו זהירין ברשות", כי האדם מוכרח וזקוק ל"שלטון" זה, אך עליו להיות זהיר בו. כי לפעמים מתאווים המוח והלב דבר בלתי-רצוי, ואז על האדם לדעת שאף שהן "מקרבין לו לאדם" ו"נראין כאוהבין", הרי זה "לצורך עצמן" ול"הנאתן" בלבד.

באופן אחר קצת יש לומר דהכוונה ב"רשות" היא לשלטון היצר-הרע, והפירוש ב"מקרבין לו לאדם" ו"נראין כאוהבין", הוא על-פי הידוע שאחת מתחבולות היצר-הרע היא להופיע כ"אוהבו" של האדם ו"מסכים" לו בכל אשר יעשה, גם בהנהגה טובה, רק שמשפיע עליו לעשות הנהגה זו מתוך פנייה, או בקרירות, בדרך "מצוות אנשים מלומדה", ועל-ידי זה לוכד את האדם ברשתו עד שמסיתו גם לדברים אסורים רחמנא-ליצלן.

ועבודה זו היא במילי דחסידותא, כי ממידת הדין רשאי האדם לא לעסוק כלל עם ה"רשות" דהיצר-הרע (ובלבד שיהיה שלם במעשה בפועל); אך במידת חסידות חייב להתעסק עם היצר-הרע על-מנת להפכו לטוב, וכמאמר רז"ל "בכל לבבך – בשני יצריך". אלא שעליו לעשות זאת מתוך זהירות יתירה – "הוו זהירין ברשות".

ויש לומר עוד שהכוונה ב"רשות" היא ליצר-הטוב – השכל והמידות דקדושה. במקרים מסויימים אין לציית אפילו ל"רשות" זו – היינו כשנדרש מיהודי עבודה של מסירות-נפש שלמעלה מטעם ודעת.

וזהו "שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן" ו"נראין כאוהבין בשעת הנאתן": מצד כוחותיה הגלויים של הנשמה (שכל ומידות) רצונו בעבודה המביאה לשלימותה (השלימות דשכל ומידות) ולא מסירות-נפש – ביטול ושלילת מציאותה. ומכל-מקום הרי זה רק "נראין כאוהבין", כי על-ידי העבודה של מסירות-נפש מגיע לו לאדם אמיתית הטוב וההנאה.

(משיחת מוצאי שבת-קודש פרשת תזריע-מצורע תשל"ט – ביאורים לפרקי אבות עמ' 95)

 אוצרות דור ודור

ספירת ובירור המידות

ספירה לפני העמוד

דרכם בקודש של הבעש"ט והרב המגיד היתה, שספירת העומר היה סופר כל אחד מהם, בזמן נשיאותו, בתור עובר לפני התיבה בבית הכנסת.

(ספר השיחות תש"ו-ה'שי"ת, תש"ו עמ' 20)

להאיר חב"ד שבנפש

כאשר הרב המגיד היה סופר ספירת העומר במניין לפני העמוד בתפלת ערבית, ליל התקדש הוד שבהוד, הרגיש רבנו הזקן גילוי חב"ד שבנפשו. מאז ראה רבינו הזקן במוחש את קיום תפילת וברכת הרב המגיד – א-ל הוי' ויאר לנו;

ותפילתו וברכתו של הרב המגיד היא, שאצלו – רבינו הזקן – יאיר חב"ד שבנפשו בהתגלות ובהצלחה מופלגה, הן בזמן במחשבה והן בכתיבה בסגנון קצר המחזיק את המרובה.

(שם)

כוחות מיוחדים לתיקון המדות

...ביום הראשון של ימי הגבלה שנת תר"מ – ממשיך כ"ק אאמו"ר [הרש"ב] לספר – נכנסתי ליחידות אצל הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [המהר"ש]. לאחר שענה לי בעניין היחידות הפרטית, כיבדני הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק בעניין פנימי ששמע מסבו – הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק צמח צדק – מה שאמר הוד כ"ק רבינו הזקן בסעודת לילה הראשון של חג השבועות תקנ"ז:

שבועות הוא זמן מתן תורה וזמן קבלת התורה. מתן תורה הוא על-ידי ההכנה של ספירת העומר, שמצוותה למימני יומי ולמימני שבועי. הפירוש הפנימי לכך, שמצוות ספירת העומר היא לברר ולהבהיר את עניין ירידת הנשמה, שמשביעין אותו תהי צדיק. ופירוש שובע הוא, הכוחות שניתנים מלמעלה לכל אחד לצורך תיקון המידות, שזהו עניין ספירת העומר, ועל-ידי כך – לא על-ידי מוחין – מגיעים לגילוי העצמות במתן תורה.

(ספר השיחות תש"ו-ה'שי"ת, תש"ח עמ' 234)

באיזה מידה ממלאים את השליחות

...החילוק בין הקרבת העומר עבור כלל ישראל על-ידי בית-דין לספירת העומר שעל-ידי כל אחד אחד – הוא החילוק בין הפעולה עבור כלל ישראל שנעשית על-ידי הרבי, נשמה כללית שכוללת את כל הדור, שהיא על דרך הקרבת העומר על-ידי בית-דין, לפעולה בטובת הזולת שנעשית על-ידי כל אחד ואחד שממלא שליחותו של הרבי, שהיא על דרך הספירה של כל אחד ואחד, החשבון שלו במילוי השליחות.

ודוגמת ב' אופני הספירה (ספירת הימים שעברו אצלו, או ספירת הימים שעברו מהקרבת העומר על-ידי בית-דין) הם ב' אופנים בחשבון (ספירה) של מילוי שליחותו של הרבי:

ישנו אופן שכל אחד עושה את החשבון הפרטי שלו – מה פעל הוא בתורה ועבודה, בנוגע לעצמו ובנוגע להזולת.

וישנו אופן שכל אחד עושה חשבון שמתייחס לנשיא הדור (על דרך הספירה להקרבת העומר על-ידי בית-דין) – באיזו מידה ממלא את השליחות של הרבי. כלומר, לא נוגע לו מעמדו ומצבו הפרטי, "וואָס טוט זיך מיט זיין נשמה" [=מה נעשה עם נשמתו], כי אם, מילוי שליחותו של הרבי. ויתירה מזה: במילוי שליחותו של הרבי גופא לא נוגע לו מידת ההצלחה שלו, כי אם, עצם העובדה שצריך למלא את שליחותו של הרבי.

וההוראה מזה – שאין לעשות חשבונות אישיים ("אייגענע חשבונות"), כי אם להתמסר לגמרי אל הרבי, ואז נעשים כל העניינים בכוחו של הרבי.

('תורת מנחם – התוועדויות' ה'שי"ת (א) ע' 65-66)

 חסידים הראשונים

החסיד ר' גרשון דוב מפאהאר

גם כפרי פשוט – שליח ההשגחה

החסיד ר' גרשון­ דוב מפּאַהאַר היה מחונך של דודו, חסיד אדמו"ר הזקן. בנעוריו שמע סיפורים ואמרות-תורה מזקני החסידים, שעדיין זכרו את הזמן של אדמו"ר הזקן, ונהגו לחזור ולספר תורות מסויימות וסיפורים ששמעו מחסידים הראשונים, תלמידי החדרים, אותם סידר רבינו הזקן בתחילת התייסדות שיטת חב"ד. מהם היו גם שעוד הכירו את כ"ק אביו וכ"ק דודו הריי"צ, החסידים הנסתרים, תלמידי מורנו הבעל-שם-טוב.

הרב גרשון דוב הגיע פעם לליובאוויטש וחיכה בחדר הכניסה, לפני חדר היחידות של הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [הרש"ב], כדי להיכנס ליחידות. בינתיים נעמד ליד מקום תליית הבגדים העליונים, והתעמק במחשבתו.

מענדל המשרת, שלא הכיר מיהו, וכאשר ראה שעומד ליד הבגדים, חשד שרוצה לקחת משהו – תפס את ר' גרשון דוב והובילו אל הדלת היוצאת החוצה.

בכה ר' גרשון דוב ואמר – על יסוד המובן ומבואר בעניין השגחה פרטית, שכל דבר הוא הוראה מלמעלה – מחדר הכניסה של הרבי מגרשים אותי...

כל המקרה היה לא יותר מאשר טעות טפשית של אדם כפרי. מענדל המשרת גדל אצל אביו דובער היישובני'ק, בחיי ישוב – חאלאפעניטש, בפלך מינסק – אמנם אדם ירא שמים אך בר-דעת קטן.

ר' גרשון דוב, מלבד שהיה בר-דעת גדול בידיעת התורה בנגלה ובחסידות, היה גם חכם בחיים המעשיים.

ברור הדבר שר' גרשון דוב, בשום עניין ואופן, לא עשה בשכלו 'עסק' ממעשה שטות של אדם כפרי לא חכם – אלא שאלה דרכי העבודה שרבינו הבעל-שם-טוב חידש, שגם אדם כפרי פשוט הוא שליח של ההשגחה הפרטית.

אה! החסידים הזקנים שהתחנכו על דרכי החסידות, מאלה שהיה להם מסירות נפש על תנועה חסידית, היו משהו אחר לגמרי.

(ספר השיחות תש"ו-השי"ת, תש"ח עמ' 235, בתרגום)

להיות אחרת לגמרי

…העבודה הוא באופן שמיום ליום צריכה להיות הוספה בעילוי אחר עילוי, וכפתגם החסיד ר' גרשון דוב שהיה רגיל לומר בכל לילה: "מאָרגן דאַרף מען אויפשטיין גאָר אַן אַנדערער" (=מחר צריכים לקום אדם שונה לגמרי)…

('תורת מנחם – התוועדויות' ה'שי"ת (א) עמ' 65)

פתגם חסידי פותח את הלב והראש

החסיד הרב ר' גרשון דוב נ"ע היה מורגל לומר לאחר ה'עבודה' של קריאת שמע שעל המיטה: משקרים, לא רוצים לשקר, אך משקרים. יש לקום מחר אחרת לגמרי.

לאחר כזו עבודה של קריאת שמע שעל המיטה, ישנים אחרת וקמים אחרת. במיוחד בזמנים שהלב סגור והראש סתום, היו אלו פתגמי העבודה החסידיים – שפותחים את הלב ומאירים את הראש...

(ספר השיחות תש"ו-השי"ת, תש"ו עמ' 5)

קרא תהילים באמת

...כ"ק אד"ש [הריי"צ] העיר: בנעוריו למד [ר' גרשון דוב] בסלוצק, ואחר-כך התקרב לעדת החסידים. בתחילה לא נשא חן בעיניהם, בהיותו במרירות וכו' והם היו מורגלים בהתפשטות וכו', ואחר-כך שמעוהו קורא תהילים: עד אנה תשכחני וגו' וזה עשה עליהם רושם גדול.

(ספר השיחות תש"ו-השי"ת, תש"ו עמ' 9)

 תגובות והערות

'סדר המעשר'/ עוד על ספרי קודש זה על זה

'סדר המעשר'

כתב כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בכמה מקומות1: "וסדר המעשר הוא, שפעם הראשון צריכים להפריש חומש מן הקרן – שמכניס בעסקו – ואחר ניכוי ההוצאות שעלה לו – בעסקו – אז נותנים אחוז אחד מעשרה". ושאלו על כך ב'התקשרות' גיליון תלג עמ' 17, שלכאורה אינו מתאים לשני האופנים האמורים בשולחן-ערוך: מעשר, או חומש (ושניהם – מהקרן וגם מהרווח).

כבר עמד על כך רבינו בהערתו לספר המאמרים תש"י עמ' 177, וזה לשונו: "בשו"ע יו"ד ר"ס רמ"ט ובש"ך שם הובאו שני אופנים: חומש מקרן והרווח, או מעשר מקרן והרווח. ומה שכתוב כאן הוא כנראה הנהגה שנהגו בה".

י.ש. קלמנסון, מערכת 'הנחות בלה"ק', ברוקלין, נ.י.

_______________________

1)    ומהם, בהוספות והערות ל'ספר הזכרונות' הנדפסות שם בסוף ח"ב (בספר המקורי באידיש) עמ' 441.

עוד בעניין הנחת ספרי-קודש זה-על-זה

א. ב'התקשרות' ש"פ תשא (גיליון תש"ט עמ' 15) הובא שהרבי הוריד חומש שהיה על-גבי תניא וכן להיפך, ובהערה 19 שאלו, הלא נאמר רק ש"התניא – כחומש" ולא למעלה ממנו.

והנה אילו היתה הקדושה שווה בשניהם, הרי בקדושה שווה אפשר להניח ספר על ספר, כנאמר בפירוש בשולחן-ערוך1 שמותר להניח ספר-תורה על ספר-תורה. ולכן צריך לומר שהקדושה היא במישורים (סוגים) שונים: זה נגלה וזה חסידות, ולפיכך אי-אפשר להניחם זה על זה.

אם הסבר זה נכון, אפשר להסביר באמצעותו את הנאמר ב'התקשרות' שם שהרבי הוריד תפילין מעל גבי ספר, ובהערה 21 שם תמה – ובצדק – שהרי "קדושת התפילין... ודאי גדולה משל ספר נדפס". אך על-פי ההסבר הנ"ל אפשר לומר שגם התפילין הן במישור-קדושה שונה, שהרי הן אינן ספר-קודש אלא מציאות שונה של תפילין2. ועצ"ע.

ב. כמו כן נלע"ד להסביר את הנאמר ב'התקשרות' (לש"פ פקודי-שקלים, גיליון תשי"א עמ' 16) בסוף הקטע שבכותרת 'תגובות להנחת ספרים', שהרבי הוציא חוברות 'לקוטי שיחות' שהיו בתוך סידור או חומש, אבל לא מתוך ספרי גמרא, שולחן-ערוך וחסידות3, וזאת על-פי המובא שם בגיליון תש"ט4, שאין להניח תורה-שבעל-פה על סידור או נ"ך, ומאחר ו'לקוטי שיחות' הן מסתמא בהגדרת 'תושבע"פ' אין להניחן על גבי סידור או חומש או בתוכם, כי אז הן מונחות על גבי חלק מהסידור או החומש5, אבל אפשר להניחן בתוך גמרא, שולחן-ערוך וחסידות [חוץ מתניא לכאורה] שהן בהגדרת תושבע"פ.

ג. בנקודה הנ"ל, שאין להניח תושבע"פ על גבי תושב"כ, נאמר בגיליון תש"ט הערה 9, ש"לפי הרמ"א הנ"ל [הכוונה לרמ"א שצויין בהערה 8, שם נאמר "שם ס"א", ונפלה שם טעות, ובמקום זה צ"ל "יו"ד סי' רפג"] צריך לומר במכל-שכן שבספרים שלנו אין חילוק גם בין תושב"כ לתושבע"פ". לכאורה אפשר לדחות זאת, שהרי השוואת חומש ונ"ך היא מכיוון שכולם הם תורה שבכתב, אך מניין לנו להשוות לזה גם תושבע"פ?

ד. מה שמובא בגיליון תשי"א שהרבי הוריד טלית מעל-גבי ספרים, מובן על-פי הנפסק בשולחן-ערוך אורח-חיים6 לגבי ציצית, שהיא מצווה שאין בגופה קדושה, וכן מוגדרת הציצית בגמרא7 "תשמישי מצווה" ולא "תשמישי קדושה".

ה. מה שהובא בגיליון תש"ט, שלמעשה נזהרין בקדושת "חומש העשוי בכריכה"8, וכן יש נזהרים מלהניח ראשונים ואחרונים על-גבי גמרא9 – ויש לומר מקור כללי לזה וכיוצא-בזה מלשון המגן-אברהם10: "וצריך עיון דהא אפילו דבר שקדושתו שווה, בעי למימר בגמרא11 דאסור להניח אחד על-גבי חבירו, אלא דשרי משום דלא אפשר, אם כן בדבר שיש בו צד חמור – למה יהיה מותר".

ו. בגיליון תש"ט הובא ציטוט מספר 'החינוך והמחנך' לגבי חשיבות כבוד הספרים. מהראוי לציין את המובא בברכי יוסף12 בשם רבי אברהם בן הרמב"ם, שאביו הרמב"ם "היה מונע מלכתוב תנ"ך בקובץ אחד, לפי שכאשר קורא בנביאים וכתובים, יהיו הנביאים והכתובים למעלה מחמישה חומשי תורה, וכן היה מונע לכתוב התרגום או הפירוש עם התורה בקובץ אחד"13.

ואולי זו הזדמנות להציע לעורכי 'דבר מלכות', להעביר את פרשת השבוע מסוף החוברת לתחילתה, וכן את הנ"ך, וכן את שיעורי התניא מאמצע החוברת להתחלתה.

הרב יוסף כהן, רב שכונה, רמלה

________________________________

1)    יו"ד סי' רפב סי"ט.

2)    להעיר שלמדו זהירות בקדושת התפילין (מהיסח הדעת) בק"ו מציץ, כיוון שיש בהן שמות ה' רבים (יומא ז,ב. שו"ע אדה"ז ר"ס כח), ולכאורה הוא אותו עניין של ספרי קודש ("לא תעשון כן", ראה בהל' יסודי התורה פ"ו ה"ח) – המערכת.

3)    אגב, העירנו הרב ליפא שי' קורצווייל שמסר זאת שם, שדבר זה אירע פעמים רבות בזמנו, ולא באופן חד-פעמי כדמשמע מהנדפס – הנ"ל.

4)    ע"י ציונים 16-9.

5)    ומה שידוע שהרבי החזיק בסידורו חוברות לקוטי שיחות ואף של 'הערות', יש לבדוק שמא היה זה רק בסופו, בצמוד לכריכה – הנ"ל.

6)    סי' כא ס"א.

7)    מגילה כו,ב. וראה להלן בהערה 12 - הנ"ל.

8)    ע"י ציון 8 – ללא ציון מקור, דלא כהרמ"א בסי' רפג ס"א הנ"ל (וכל הנו"כ שלא נחלקו עליו). וראה להלן בהערה 11.

9)    ע"י ציון 15, בציון המקורות.

10)  או"ח סי' קנג ס"ק ב.

11)  מגילה כז,א.

12)  יו"ד סי' רפב סעיף יט, בשם ס' מעשה רוקח (על הרמב"ם) בתחילתו.

לגופו של עניין, הנה הרמב"ם מנע זאת ב'קובץ', דהיינו ב"קונטרסים" כדפי-מחברת שהיו נהוגים אז, ולכן אין זו סתירה לדבריו בהלכה (הל' ס"ת פ"ז הט"ו) שמותר לדבק תנ"ך בכרך אחד, כי שם מדובר בגלילה. וראה במאירי (מגילה כז,א) שכתב שבתנ"ך הדבוקין יחד, עושין עמוד אחד בסופו דווקא, כדי שיהא נגלל תמיד לתחילתו ואז התורה מונחת על כולן. וכפירוש רגמ"ה (ב"ב שם) "תורה בפני עצמה – משום דאי מדביקן אהדדי, כי חזרי הדפין של נביאים, נמצא שנעשית התורה שימוש לנביאים". וזה שלא כדברי הרמ"א בשם המרדכי (שצויינו בהערה הבאה) שכאשר "הכל בכרך אחד – אין קפידא", וס"ל שהתנאים שאסרו בכרך אחד חוששים רק מכך "שלא ייראה הכל תורה או הכל נביאים" (כדברי תוד"ה רבי יהודה, ב"ב שם, וכמ"ש בדרישה סי' רפב ס"ק ה. הדרישה עצמו מסתפק אם ניתן להביא מדין זה בגלילה ראיה להקל גם ב"ספרים שלנו", שבהם "אחד שוכב ממש על חבירו" וגם הנ"ך שכרוכים סביב התורה "נראה שהם שמירה לתורה", משא"כ בקונטרסים, ולא הכריע).

בנוסף לזה חידש הרמ"א "כשהם נכרכים - אין חילוק בין חומש לנביאים", ומקורו צויין מהנמוקי יוסף ב"ב (ח, סע"ב בדפי הרי"ף, ד"ה ומסיים), ולכאורה מדבר שם רק לעניין חיתוך באמצע בין נביא לנביא, ולא נזכר לפנינו שם דין חומש כלל - הנ"ל.

13)  אך למעשה דחה זאת: "אמנם נתפשט המנהג כסברת המרדכי [ב"ב ספ"א סי' תקיא, שכאשר הכל בכרך אחד אין קפידא, וכ"פ הרמ"א בדרכי משה ובהג"ה סו"ס רפב], ולית מאן דחייש להא". ולכן אין מקום לכאורה להצעה דלהלן לשנות את הסדר ב'דבר מלכות'.

עוד עניין: לכאורה, מהשוואת כריכת תנ"ך כאחד עם כריכת התרגום עם המקרא כאן, מוכח שאי-ההקפדה "כשהן בכרך אחד" כולל גם כשכורכים תושב"כ עם תושבע"פ יחד, דזיל בתר טעמא. וזה נוגע גם להצעה האמורה - הנ"ל.

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת אמור
ה' באייר

גם בשבתות שבספירה, אם נערכת בבית-הכנסת ברית-מילה, או שמתפלל שם אחד מבעלי-הברית (אבי-הבן, הסנדק והמוהל), וכן אם נוכח במקום חתן (שנשא בל"ג בעומר, או לנוהגים בנישואין לאחר מכן) – אין אומרים 'אב הרחמים1.

פרקי אבות – פרק ב'.

יום שני
ז' באייר

תענית 'שני' קמא2.

יום חמישי
י' באייר

תענית 'חמישי'.

_________________

1)    לוח כולל-חב"ד. זאת מלבד שבת מברכים סיון (שתכפו בו הצרות וההריגות למאד), שגם אם יש ברית מילה אומרים בו 'אב הרחמים', ראה בס' 'קיצור הלכות משו"ע אדה"ז' הל' שבת במילואים עמ' פא-פב, שהוכיח דלא כמ"ש בקצות השלחן סי' פג בבדי השלחן ס"ק יג..

2)    במדינות אשכנז נהגו להתענות בימי שני וחמישי ושני שאחרי פסח וסוכות לפי שחוששין שמא מתוך משתה ושמחת המועד באו לידי עבירה, וממתינים עד שייצאו חודשי ניסן ותשרי (טושו"ע ושו"ע-אדה"ז סי' תצב). ואין מברכין את המתענים בשבת-מברכין-החודש, ולא בשבת ר"ח אייר וחשוון (שו"ע אדה"ז שם ס"ד).

בימינו אלה אין נוהגין בתענית בה"ב, גם (ואדרבה - בעיקר) בחוגי החסידים [למרות שכ"ק אדמו"ר בעצמו היה מתענה בהם, ובחודש אייר תשמ"ח אף אמר בהם 'דברי כיבושין', שמהם נלקחו הדברים הללו]. כמובן, הנוהגים להתענות [-שהרבי נמנה עליהם, כאמור] - ימשיכו במנהגם הטוב, ואין להתיר להם אלא לצורך, כמו בשל חולשת בריאות הגוף, אך חובת הכל היא להוסיף ב"ימי רצון" אלו [בכל ענייני תורה ומצוות, כיוון שהם 'ימי רצון'] בקו השמחה בגלוי, ב"פיקודי ה' ישרים, משמחי לב" – 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ג עמ' 258.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)