עברו כמה חודשים מאז נעשתה העסקה עם הערבי. הלה היה איש נכבד בכפרים שליד העיר ג'רבה, אך איש נכלים ותחבולות. מזמן היה צריך לשלם את חובו, והשתמט באמתלאות שונות ומשונות.
רבי מנחם חורי, מראשי קהילת ג'רבה, היה אדם אמיד, שניצל את כספו לתועלת הכלל והפרט. יושרו ואמינותו היו שם-דבר. מילה שיצאה מפיו לא הייתה חוזרת ריקם, יהי אשר יהי.
יום אחד פגש את הערבי ואמר לו: "ראה, אם אינך מתכוון לשלם את חובך, אזמן אותך למשפט". זה היה איום מרתיע, כי בג'רבה כל היוצא חייב במשפט, עלול לשאת עונשים כבדים.
בשפת חלקות ובמתק-שפתיים ענה הערבי לרבי מנחם: "חלילה לך מלחשוד בי. הנה, מחר תבוא אל ביתי, ואסלק את חובי עד תומו".
רבי מנחם נטה להאמין לערבי. לרגע חשב כי אולי חשד בו לשווא. סיכם אפוא עם הערבי להיפגש עמו למחרת בביתו.
הכפרים הללו לא היו מוּכרים לרבי מנחם. הוא פנה אל ידידו הקרוב, הסוחר רחמים פנש, שהיה רגיל לבקר בכפרים האלה לצורך עסקיו, וביקשו להתלוות אליו למחרת, להראות לו את הדרך.
יחדיו רכבו השניים על חמוריהם עד סמוך לכפרו של הערבי. קודם שנפרדו אמר רחמים לרבי מנחם: "אנא המתן לי כאשר תסיים את העסקה, וכאשר אסיים את עסקיי אעבור ליד בית הערבי, ונשוב יחדיו אל העיר". ענה לו רבי מנחם: "יהי כדבריך, אמתין לך".
כשהגיע רבי מנחם לבית הערבי, הכניסו זה לחדר-האורחים, וביקשו להמתין מעט עד שיביא את הכסף.
עברו כמה דקות, והנה שומע רבי מנחם את הערבי מתרוצץ בין חדרי הבית, ומפזר קללות ונאצות לכל עבר. הוא שמע לחישות שלחש לאשתו, עד שהגיעו המילים לאוזניו. ברגע זה סמרו שערותיו.
הוא שמע את הערבי גוער באשתו: "הלא הנחתי כאן את הגרזן, מי לקחו מכאן? רק אמצא אותו ואחסל את היהודי...".
מחשבותיו של רבי מנחם התרוצצו במהירות. לרגע חשב להימלט אל החצר, אך שער החצר היה נעול ופתיחתו הייתה קשה. לא נותר לו זמן רב למחשבות, כי הנה נשמעו צעדיו של הערבי וצחוקו המרושע...
לא היסס רבי מנחם, סגר את דלת חדר-האורחים, ודחף ספות וכורסאות, אל מאחורי הדלת. בתוך כך פתח את החלון והחל לזעוק בקול ניחר: "הצילו! הצילו!". הוא קיווה ששכנים או עוברי-אורח יבואו לעזרתו, אך קולו נבלע ברוח.
הערבי שינה את טעמו וקרא ברכות לעבר רבי מנחם: "מה קרה לך, רבי מנחם? האם תחשוד בי שאהרוג אותך? הלוא איני נוגע לרעה בזבוב". הוא השמיע קול מטבעות מקשקשות בקופסה, ואמר: "הנה הבאתי את כל הכסף כדי לשלם לך, בבקשה פתח לי". אך רבי מנחם כבר לא האמין לו, והתפלל אל ה' שיצילהו מרדת שחת.
כאשר ראה הערבי שהיהודי אינו נענה לו, החל לזעוק בזעם: "יהודי ארור! לא תוכל להימלט מידי! הלילה אשבור את דלת החדר ואהרוג אותך".
הערב נטה לרדת והחשֵכה גברה. דמעות חמות זלגו מעיניו של רבי מנחם, שחש כי קיצו קרב. רק תפילותיו חיזקו אותו להאמין כי יזכה לישועת ה' באורח פלא.
בינתיים סיים רחמים את עיסוקיו ורכב על חמורו לבית הערבי. הוא הגיע אל הבית ורבי מנחם איננו שם. "ודאי התארכה העסקה ועודנו מתעכב בבית הערבי", חשב בליבו.
החל רחמים לקרוא בקול גדול: "רבי מנחם, רבי מנחם!". הערבי שמע את קולו, לקח את שפחתו והעמידה ליד דלת חדר-האורחים, ויצא לפגוש את רחמים בפתח הבית. בנימה ידידותית אמר לו: "מה שלומך סניור פנש? באת להיפגש עם רבי מנחם, הלוא מזמן קיבל את כספו ולא רצה להתעכב אפילו לשתיית כוס תה. הוא עזב מיד את ביתי ורכב הביתה...".
"האוּמנם?", תהה רחמים. "לא, הדבר לא ייתכן! הלוא אין כרבי מנחם ישר ונאמן בדיבורו, ואם אמר שימתין, הרי הוא עדיין כאן".
הוא ענה לערבי בתקיפות כי הדבר אינו אפשרי. בפירוש סיכם עמו רבי מנחם להיפגש עמו ליד הבית. בתוך כך החל חמורו של רבי מנחם לנעור ממקום רבצו בחצר ביתו של הערבי. רחמים הפנה את מבטו לעבר החמור וזיהה את חמורו של רבי מנחם.
באותו רגע קלט את המתחולל, והחל לצעוק אל הערבי: "הוצא אליי מיד את רבי מנחם או שאאסוף אליך את כל השכנים!". הוא החל לסובב ברחוב ולזעוק: "הצילו! האיש הזה רוצה לרצוח את רבי מנחם!". עד מהרה יצאו כל השכנים לקול המהומה.
רבי מנחם, שהקולות הגיעו לאוזניו, הבין כי רחמים הצליח להקהיל את השכנים ליד הבית. עתה כבר לא חשש, בכוח הדף את הדלת ואת השפחה העומדת מאחוריו, ויצא אל פתח הבית, לעיני כל השכנים הנדהמים.
קיללו השכנים את שכנם, על שבא לפגוע בשכנותם הטובה עם היהודים, והערבי נמלט בעור שיניו ולא שב עוד. רכושו הוחרם בידי המושל, שרצה למסרו לרבי מנחם, אך רבי מנחם לא הסכים לקבלו.
רבי מנחם הודה לה' על הצלתו,והכול אמרו כי ניצל בזכות הקפדתו לקיים כל מילה שהוציא מפיו. עם זה, מרוב פחד סבל מאז כאבים קשים ברגליו כל ימיו.
שלא כתקנה שאסרה בג'רבה להוסיף על ארבעת בתי-הכנסת הקיימים, הרשו לרבי מנחם להקים בית כנסת בביתו, שהוסיף להתקיים גם אחרי פטירתו. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
