גיליון 722, ערב שבת-קודש פרשת בחוקותי, י"ח באייר, ל"ג בעומר ה'תשס"ח (23.5.2008)
דבר מלכות
רשב"י גילה את הברכה והטוב שבכל דבר
מדוע התברך ר' אליעזר בלשונות של היפך הברכה ולא באופן גלוי? * שלוש עצות בחסידות לייסורים, אבל בכוח פנימיות התורה הם מתבטלים לכתחילה * כוחו של רשב"י שגילה את הפנימיות והטוב בכל דבר * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. אודות1 יום השבת איתא2: "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". "ערב שבת" כאן אינו יום ששי דוקא, אלא בכל ימי השבוע העבר, החל מיום ראשון בשבוע, יש להתחיל להתכונן לשבת3.
ולכן בכל יום מימי השבוע, החל מיום ראשון, אומרים "היום יום ראשון בשבת", "יום שני בשבת" וכן הלאה, דהיינו שמונים את הימים עד לשבת הבאה4. ובפרט על-פי מה שכתב הרמב"ן על הפסוק5 "זכור את יום השבת לקדשו", שבספירת הימים עד לשבת הבאה מקיימים את מצוות "זכור את יום השבת לקדשו".
ולכן מצינו גם6 שהתפלות של כל ימי השבוע עולים בשבת7.
ואין זה בסתירה לדברי הגמרא8 שרק הימים האחרונים בשבוע, מיום רביעי ואילך, יש להם שייכות ליום השבת, אבל הימים הראשונים בשבוע יש להם שייכות לשבת שלפני זה – שמטעם זה אפשר לעשות הבדלה, אם שכח וכו', ולהעביר את הסדרה "שנים מקרא ואחד תרגום" עד יום שלישי בשבוע הבא – כי הם ב' עניינים נפרדים, כמבואר במקום אחר9 שישנם המשכות השבת שהם רק עד ג' ימים (קודם השבת ולאחר השבת)10, אבל לעניין מה שצריך להיות עולה ונכלל בשבת – הרי כל ששת ימי החול שלפני השבת הם הכנה ועולים בהשבת הבאה לאחריהם.
על-פי זה, הרי בשבת זו היא העלייה וההתכללות של ל"ג בעומר – יום ההילולא ויום השמחה של רבי שמעון בר יוחאי.
* * *
ב. בליקוטי11 תורה פרשתנו12 מבואר, שכל עניני התוכחה הם באמת ברכות (לדוגמא: "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד"13 – פירושו שכל עשר כוחות הנפש ישתתפו באפיה בתנור ובחמימות הבאה מהתבוננות ב"אחד") – אלא שלהיותן ברכות נעלות ביותר, אין ביכולתן לבוא בגילוי, ולכן נאמרו באופן זה.
הצמח-צדק מביא שם14 בהגהה, שזהו גם הפשט בסיפור הגמרא15, שרבי שמעון בן יוחאי16 שלח את בנו אל רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים שיברכוהו. כשבא אל ר' שמעון, מסר לו מה שאמרו לו, והתאונן שלכאורה הם עניינים שהם ההיפך מברכות, אמר לו ר' שמעון שבאמת "הנך כולהו ברכתא נינהו", ופירש לו את כל הברכות.
ולכאורה, מדוע אמנם בירכוהו בלשון שאפשר לפרשו באופן אחר? – אומר על כך המהרש"א17 שהיה זה "לחדודי". והצמח-צדק אומר ש"יותר נראה כפשוטן, לפי שהברכה באופן זה היא מבחינת סתום".
ג. לכאורה, כיוון שהם ברכות נעלות שבהכרח שיבואו בהעלם, איך היה יכול ר' שמעון בן יוחאי לפרשם בגלוי?
ויובן על-פי המבואר בתניא18 שייסורים הם טוב מעלמא דאתכסיא, בחינת י-ה, ולכן נמשכים למטה עתה ב"בחינת צל ולא אורה וטובה נראית". ועל-ידי זה שמקבלים את הייסורים בשמחה, זוכים לעניין "כצאת השמש בגבורתו"19, שיהיה לעתיד, שאז יומשך בטוב הנראה והנגלה.
הנשמות שעניינם הוא לגלות פנימיות התורה – אצלם גם עתה מאיר הגילוי דלעתיד20. ולכן רשב"י, שענינו היה לגלות פנימיות התורה, היה ביכולתו לפרש את הברכות בגילוי, דמכיוון שאצלו האיר כבר עניין "כצאת השמש בגבורתו", ראה כבר עתה את הברכות שבזה.
ולכן בא פירוש התוכחה כברכות – בחסידות דווקא, שמביאה פנימיות התורה בגילוי.
ד. מכיוון שפירוש ברכות אלו קשור עם פנימיות התורה, הרי כשם שאת פנימיות התורה גילה רשב"י לכל, כך ברכות אלו פירשם גם לבנו, שבאותה שעה לא היה עדיין במדריגה נעלית כל כך,
– ולכן אומרת הגמרא "אמר ליה לבריה", ואינה קוראת אותו בשמו21. והוכחה נוספת, מזה ששלחו לקבל ברכה מר' יונתן בן עסמיי ור' יהודה בן גרים –
ואף-על-פי-כן גם לו גילה את הברכות.
ה. בשלשה מקומות בתניא מבוארת העצה לייסורים: פעם אחת – בחלק ראשון של תניא, וב' פעמים – באגרת הקודש.
בחלק ראשון דתניא18 איתא, שהעצה לייסורים היא "לקבולי בשמחה"22, שעל-ידי זה יזכה שלעתיד לבוא יומשך בטוב הנראה והנגלה.
אבל, הרי זהו עניין שצריכים להמתין לזמן דלעתיד לבוא.
באגרת הקודש במקום אחד23 נותן עצה "לפשפש במעשיו"24, ולהתבונן בכך שהמלך הגדול רוחץ צואת בנו יחידו, כמו שכתוב25 "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון גו'", שעניין זה הרי הוא בא מצד האהבה רבה שלמעלה, ועל-ידי ההתבוננות "כמים הפנים אל פנים" יעורר את האהבה בעצמו להקב"ה, ועל-ידי זה ימשיך למעלה, שהאהבה תהיה אהבה מגולה, ובמילא תומשך גם למטה בטוב הנראה והנגלה.
עצה זו, אף שאמנם אין צורך לחכות להמתין לזמן דלעתיד, ואפשר שיהיה לו טוב הנראה והנגלה גם עתה, אבל לזה יש צורך בהתבוננות והתעוררות אהבת הוי' וכו'.
במקום אחר באגרת הקודש26 נותן עצה לידע שזהו עניין של ניסיונות27, שמנסים את האדם אם יש לו רצון בענייני עולם הזה וחיי הגוף. ועל-ידי זה שעומד בניסיון הרי זה נמשך בטוב הנראה והנגלה.
המעלה בעצה זו היא, שאין צורך להמתין על התעוררות האהבה וכו', ועד אז לסבול ייסורים חס-ושלום, אלא מיד כשעומדים בניסיון – נפטרים מהייסורים. ועוד מעלה בזה, שדי גם במעט ייסורים, שהרי גם במעט יכולים לנסותו, ומיד כשרואים שאינו מתפעל מזה – נוטלים זאת ממנו.
אבל אף-על-פי-כן, הרי כאן יש צורך לעמוד בניסיון.
אבל המעלה דרשב"י ופנימיות התורה היא – שנפטרים מכל העניינים הנ"ל; אין צורך להמתין לזמן דלעתיד, לא על התעוררות האהבה וכו', ולא העמידה בניסיון, אלא מצד פנימיות התורה מפרשים, מיד, ומגלים כל עניין, בטוב הנראה והנגלה28.
ו. וכן הוא גם עתה:
בשעה שישנו עניין שמקשים עליו למה עשה ה' ככה, "תחת מה עשה הוי' אלקים לנו את כל אלה"29, "מה חרי האף הגדול הזה"30, הרי ישנם כל העצות הנ"ל, ובסדר שמלמטה למעלה:
תחלה ישנה העצה "לקבולי בשמחה", שיאמין ויהיה סבור באמת שלאמתו של דבר זהו טוב, אלא שזהו הטוב מבחינת י-ה, ומכיוון שהוא נמצא עדיין בבחינת ו-ה – "והנגלות לנו ולבננו"31 – אינו יכול לקבלו, ועל-ידי זה יזכה לראות לעתיד הטוב שבזה; לאחרי זה – ישנה העצה דאהבה רבה, ולאחרי זה – העצה לעמוד בניסיון.
ועד שבא למעמד ומצב שמצד עניין פנימיות התורה רואה מיד שזהו טוב הנראה והנגלה – שהרי "התורה היא נצחית"32 כל זמן שישראל ילמדו אותה (שעניין זה ישנו תמיד), ובכלל זה גם דברי הגמרא הנ"ל במסכת מועד קטן, שבכוח פנימיות התורה רואים מיד שזהו טוב הנראה והנגלה.
* * *
ז. עניין זה שייך גם לפרשת בחוקותי:
התחלת33 הסדרה היא "אם בחוקותי תלכו", ואיתא בגמרא34 "אין אם אלא לשון תחנונים". כלומר: פירוש תיבת "אם" כאן אינו תנאי כמו בכל מקום, וגם בפרשתנו גופא: "ואם לא תשמעו לי", "ואם בחקותי גו'"35, אלא – תחנונים. הקב"ה, כביכול, מתחנן לבני-ישראל ש"בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה"36.
והבקשה והציווי נותנים גם כוח, ומהווים גם הבטחה, לכל אחד ואחד מישראל, ש"בחוקותי תלכו", כמו שכתוב37 "לבלתי ידח ממנו נדח".
ח. שני עניינים אלו – ציווי והבטחה – מצינו גם במצוות אהבת ה'.
על הפסוק38 "ואהבת את ה' אלקיך", מפרש אדמו"ר הזקן39 ב' פירושים: א) חייב אתה לאהבו ("דו זאָלסט ליב האָבן"), ב) עתיד אתה לאהבו ("דו וועסט ליב האָבן"). וגם שם קשורים פירושים אלו זה בזה, כי הציווי מלמעלה הוא גם נתינת כוח והבטחה, כמבואר לעיל.
אהבה היא שורש לכל רמ"ח מצוות עשה, כולל גם המצווה דיראת ה', שהיא שורש לכל שס"ה מצוות לא-תעשה40. ונמצא, שאהבת ה' היא שורש לכל תרי"ג מצוות.
ונמצא, שכשם שעל אהבה ישנו ציווי והבטחה, כן הוא גם על כל תרי"ג מצוות – הנכללים בפסוק "אם (לשון תחנונים וגם הבטחה) בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם".
ט. עוד פירוש ישנו41 ב"בחוקותי" – דקאי על מצוות. במצוות ישנם ג' סוגים: "משפטים", "עדות" ו"חוקים". "משפטים" הם המצוות שהשכל עצמו מחייבם, אפילו אלמלא ציוותה עליהם תורה; "עדות" הם המצוות שהשכל עצמו לא היה מחייבם, אבל לאחר שהתורה ציוותה עליהם, יש להם מקום בשכל; "חוקים" הם המצוות שאין להם שום מקום בשכל, כמו מצוות שעטנז, פרה אדומה, וכיוצא בהם.
ומה שנאמר בכתוב "בחוקותי", אף שהכוונה היא לכל המצוות – לפי שמרמז, שגם "עדות" ו"משפטים", אף שיש להם מקום בשכל, צריך לקיימם מצד קבלת-עול, כמו הקיום ד"חוקים" – "חוקה חקקתי גזירה גזרתי"42.
ואף שקיום המצוות אינו מצד השכל, אלא מצד קבלת-עול, אף-על-פי-כן יש בזה תענוג43, ואדרבה – התענוג הוא גדול עוד יותר, כידוע44 בעניין עבודת עבד נאמן ועבד פשוט, שתענוג העבד הוא תענוג האדון.
ועניין זה מרומז בתיבת "תלכו", שאף שזהו "בחוקותי", קבלת- עול, אף-על-פי-כן – "תלכו", שאמיתית עניין ההליכה הוא בלי גבול45, שאינו יכול לבוא מצד כוחות פנימיים ומוגבלים, אלא מצד כוח מקיף, תענוג, חיות.
ותיבת "אם", התחנונים וההבטחה דהקב"ה, קאי לא רק על גוף קיום המצוות, אלא גם על אופן קיום המצוות: "בחוקותי תלכו", שכל אחד ואחד מישראל מובטח שיקיים מצוות בחיות של קבלת עול.
י. השכר על זה הוא "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'" – גשם ברוחניות, שהוא עניין "יערוף כמטר לקחי"46, ולמעלה מזה – אור תורה, ולמעלה מזה – התורה שילמד משיח, שהתורה דעתה הבל היא לגבי תורתו של משיח47.
ועל-ידי זה גם: "גשמיכם בעתם", בגשמיות כפשוטו48.
והגשמיות תהיה באופן, שלא זו בלבד שלא תעכב מעבודת הוי', אלא אדרבה – תסייע, כמאמר49 "דלא אכלי בישרא דתורא כו'" (שעד שאינו אוכל בשר אין דעתו צלולה מספיק), שעל-ידי הגשמיות נעבוד את הקב"ה מתוך מנוחת הנפש והרחבת הדעת.
(מהתוועדות שבת בהר-בחוקותי ה'תשט"ז. 'תורת מנחם – התוועדויות' ה'תשט"ז ח"ב (טז) עמ' 278, 284-289, בלתי מוגה)
________________________________
1) שיחה זו הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר בלה"ק, ונדפסה בבטאון חב"ד חוברת יז ע' 5 ואילך. ורובה הוגהה (באידיש) ונדפסה גם בלקו"ש ח"א ע' 285 ואילך. מהדורא זו היא כבלקו"ש ושולבו בה כמה ענינים מהמהדורה שבבטאון חב"ד, וכן ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
2) ע"ז ג, סע"א.
3) ראה ביצה טז, רע"א. שו"ע אדה"ז או"ח סרמ"ב ס"י.
4) ראה גם שו"ע אהע"ז סקכ"ו ס"ג.
5) יתרו כ, ח.
6) ראה תו"א נח יו"ד, א.
7) ע"י התפלה דשבת (מהנחה בלתי מוגה).
8) פסחים קו, סע"א. שו"ע אדה"ז או"ח סרפ"ה ס"ה. שם סרצ"ט ס"ח.
9) ראה תורת מנחם – התוועדויות חט"ו ע' 295. וש"נ.
10) שבת מיני' מתברכין כולי יומי – הוא כל השבוע שלאחר זה כמובן. ואכ"מ.
11) מכאן עד סוס"ה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 283 ואילך.
12) ד"ה בשברי לכם מטה לחם (בחוקותי מח, א ואילך).
13) פרשתנו כו, כו.
14) מח, ב.
15) מו"ק ט, סע"א.
16) ונמצא, שגם בלקו"ת דפרשתנו מדובר ע"ד רשב"י (מהנחה בלתי מוגה).
17) בחדא"ג שם ט, ריש ע"ב (ד"ה א"ל יהא רעוא).
18) פכ"ו (לג, א).
19) ס' שופטים ה, לא. וראה שבת פח, ב. וש"נ.
20) כנ"ל ס"ו ואילך.
21) ראה סנהדרין מא, רע"ב.
22) ברכות ס, סע"ב.
23) סכ"ב.
24) ברכות ה, א.
25) ישעי' ד, ד.
26) סי"א.
27) כמ"ש (פ' ראה יג, ד) "כי מנסה הוי' אלקיכם אתכם לדעת גו'" (מהנחה בלתי מוגה).
28) בדוגמת המשכת הגשם ע"י רשב"י מיד ע"י אמירת תורה, ללא תעניות, תפלות וכו' (זח"ג נט, רע"ב. וראה סה"מ מלוקט ח"ד ע' רנב. וש"נ).
29) ירמי' ה, יט.
30) נצבים כט, כג.
31) שם, כח.
32) תניא רפי"ז. ובכ"מ.
33) מכאן עד סוף השיחה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 281 ואילך.
34) ע"ז ה, סע"א. וראה גם תו"כ ריש פרשתנו.
35) פרשתנו כו, יד-טו.
36) תו"כ ופרש"י עה"פ.
37) שמואל-ב יד, יד. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד סה"ג. תניא ספל"ט.
38) ואתחנן ו, ה.
39) תו"א תשא פו, ג.
40) תניא פ"ד (ח, א). וראה ג"כ פירוש על הרמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ב.
41) ראה ת"א ות"י. אוה"ח פי' כה. ועוד.
42) ראה תורת מנחם – התוועדויות חט"ו ע' 58. וש"נ.
43) כמו בקיום ה"משפטים" (מהנחה בלתי מוגה).
44) ד"ה אחרי ה"א תרס"ו (המשך תרס"ו ע' שכה ואילך). ד"ה וילך תש"ד (סה"מ תש"ד ע' 185).
45) ראה לקו"ת ריש פרשתנו (בחוקותי).
46) האזינו לב, ב.
47) קה"ר פי"א, ח. וראה שם רפ"ב.
48) וכנ"ל (ס"ח – בגוף השיחה), שמצד ענין התורה נמשכים כל ההמשכות גם בגשמיות, כמו בזמן הבית (מהנחה בלתי מוגה).
49) ב"ק עב, רע"א.
משיח וגאולה בפרשה
הגאולה כבר תלויה באוויר – צריך רק להורידה בפועל
אפשר לפעול זאת על-ידי 'אנחה פנימית'
סיום הספר וההכרזה "חזק חזק ונתחזק" – יוסיף חיזוק לכל אחד ואחד להתחיל באופן חדש לגמרי – באופן ד"בחוקותי תלכו" – שיעורים חדשים בתורה (נוסף לחיזוק השיעורים הקיימים והקבועים עד עתה), כולל – שיעורים ברבים, בנגלה דתורה ובפנימיות התורה, כולל – חיזוק בקיום מנהג-ישראל ללמוד פרקי-אבות בשבתות אלו...
ועוד ועיקר – שכבר ישלימו את הפעולות האחרונות, השיריים דמעשינו ועבודתינו בצחצוח הכפתורים, לאחרי הריבוי הכי גדול שהיה עד עתה, וכנ"ל הפסק-דין שכבר כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, "תלוי" גם מלשון שישנו כבר מן המוכן ו"תלוי" כבר באוויר שטח זה, וצריך רק להורידו בפועל – שזה יכול כל אחד ואחד לעשות ברגע קטן ובאיזה מקום ומעמד ומצב שיהיה – גם בשעת ההתוועדות עתה – על-ידי זה שיתבונן לרגע באופן שזה יעורר אצלו אנחה פנימית, שעל זה ישנו הפסק-דין ועדות כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (וכמה גדולי-ישראל, הרגצ'ובי וכו') – שאנחה יהודית היא תשובה שלימה, והבטיחה תורה: א) ישראל עושין תשובה – ב) ומיד הן נגאלין.
וזה מביא התשובה – וכנ"ל אין הדבר תלוי אלא בתשובה – של הקב"ה כביכול, שגלו לאדום שכינה עמהם, כפסק-דין הרשב"י – ושב ה' אלקיך את שבותך, ואתם תלוקטו לאחד אחד בני-ישראל, והולכים כולם יחד לארץ-הקודש, בירושלים עיר-הקודש, בבית-המקדש השלישי, תיכף ומיד ממש.
(משיחת שבת פרשת בחוקותי, כ"ב באייר ה'תשמ"ט – 'תורת-מנחם – התוועדויות ה'תשמ"ט', כרך ג, עמ' 192)
סגולה לעניין הגאולה וברחמים
ישנה סגולה מיוחדת בספרו של רשב"י בנוגע לעניין הגאולה: "בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר . . יפקון ביה מן גלותא ברחמים".
ובזה גופא ישנה הדגשה מיוחדת שהיציאה מהגלות היא "ברחמים" – בהתאם לעניינו של רבי שמעון בר יוחאי שעבודתו היא על-ידי התורה ("תורתו אומנותו"):
מבואר בכמה מקומות החילוק שבין פעולתו של חוני המעגל על-ידי תפילה, לפעולתו של רשב"י על-ידי התורה בקשר לירידת גשמים – שאצל חוני המעגל היה צורך בהשתדלות מיוחדת הקשורה עם עניין של צער, "עג עוגה ועמד בתוכה ואמר . . איני זז מכאן כו'", ואפילו לאחרי זה – "התחילו גשמים מנטפין", טיפין טיפין בלבד, ואחר-כך – "התחילו לירד בזעף", באופן ד"רוב טובה" , ורק לאחרי כל ההשתדלות – ירדו גשמים כתיקונן; מה-שאין-כן אצל רשב"י – "זימנא חדא הווה צריכא עלמא למיטרא", וכשבאו אצל רשב"י, אמר תורה על הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", ומיד ירדו גשמי ברכה כתיקונן...
ובפרט לאחרי שכבר נתגלו העניינים דפנימיות התורה ("חיבורא דילך") – החל מזמן האריז"ל שאמר ש"דווקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצווה לגלות זאת החכמה".
עד לזמנו של הבעש"ט, שעל-ידו התחילה חכמה זו להתגלות ולהתפשט באופן של הרחבה – בהתאם לדבריו של מלך המשיח (כמענה על שאלתו של הבעש"ט "אימתי אתי מר") "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה".
ובמיוחד לאחרי התגלות תורת חסידות חב"ד, אשר על-ידה באים העניינים דפנימיות התורה באופן ד"יתפרנסון מהאי חיבורא דילך"...
(משיחת ל"ג בעומר ה'תשמ"ה; תורת-מנחם התוועדויות תשמ"ה, כרך ג, עמ' 2006-2004 – בלתי מוגה)
ניצוצי רבי
בעל ה"נודע ביהודה"
רבי יחזקאל סג"ל לנדא, בעל ה'נודע ביהודה' וה'צל"ח', נחשב אחד הענקים בדורו * ספריו היו נכסי צאן ברזל בארון הספרים התורני * בדברי הרבי התייחסויות אחדות לאישיותו וגדולתו אך בעיקר התייחסויות לתורתו * ניצוצות ברשימה שלפניכם
מאת הרב מרדכי מנשה לאופר
טרם מלאו לו שנות ארבעים בשנת "זאת חוק"ת התורה" לפרט-קטן, שנת תקי"ד, הוזמן הגאון רבי יחזקאל לנדא, ה'נודע ביהודה', לכהן פאר כרב ואב"ד קהילת פראג עיר הבירה של מדינת בוהמיה (צ'כיה), על מקומו של רבם הקודם הגאון רבי דוד אופנהיים זצ"ל (שנפטר כשבע שנים קודם לכן, בשנת תצ"ז).
"עיר ואם בישראל" היתה פראג, כאשר נעתר הרב לנדא לבקשת ראשי הקהילה, והוכתר לרבה בראשית שנת "שיר"ה" לפ"ק תקט"ו.
על ראשית דרכו בהנהגה, וניסיונות אחדים להצר את צעדיו סיפר הרבי לפחות בחמש הזדמנויות; כשלפעמים הזכיר במפורש את מקום כהונתו הקודמת (יאמפאלא).
"וכידוע המעשה עם הנודע ביהודה"
בהתוועדות ש"פ שלח תשל"ד (שיחות קודש תשל"ד כרך ב' עמ' 205) הסביר הרבי כיצד ניתן לסמוך על פסק-דין של רב, כאשר אינו אלא בשר-ודם, בעת שמדובר בדיני תורתנו הקדושה שהם "תורת אמת".
אלא, הסביר הרבי מכיוון ש"לא יאונה לצדיק כל אוון", וכוונת הרב ורצונו הוא לפסוק דין על-פי תורת-אמת מבלי להתחשב במציאותו האישית ובישות שלו – וגם אם לשם כך עליו לחזור בו מדברים שאמר יום קודם או אפילו כמחצית השעה לפני כן, כאשר מתברר לו שהדברים לא תאמו את הדין – הרי במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא ו"רצון יראיו יעשה", הנה מכיוון שעניין זה נוגע למעשה בפועל יש לו סייעתא דשמיא שיוכל לפסוק ולכוון כפי האמת, ומצד זה סומכים על רב.
כאן המשיך הרבי:
וכידוע המעשה עם ה"נודע ביהודה", בבואו לכהן כרב בפראג, שהיתה עיר מלאה חכמים וסופרים. היה גדול מרובם, והיו כאלה שחשבו עצמם שהם גדולים ממנו וביקשו לקנטרו בהלכה. הציגו לפניו כמה-וכמה שאלות, ועל כולם השיב כדבעי. מלבד שאלה אחת שפסק באופן מסויים, בזמן שלכאורה הפסק-דין היה צריך להיות באופן אחר. כשנשאל הנודע-ביהודה כיצד אירע שהשיב שלא כהוגן, השיב:
בטוחני שהשאלה לא היתה שאלה הנוגעת למעשה בפועל, אלא 'שאלה' שהמציאו. וביאר, שאם השאלה היתה נוגעת לפועל היתה לו סייעתא דשמיא, שיוכל לכוון ולפסוק לפי האמת. מה שאין כן במה שאינו נוגע למעשה – אינני אלא בשר ודם, ופסקתי כפי שיד שכלי מגעת ולא יותר, ולכן אירעה טעות.
בהזדמנות נוספת (יום שמחת תורה תשל"ו – 'שיחות קודש' תשל"ו כרך א' עמ' 119) סיפר הרבי סיפור זה כך:
פראג היתה עיר ואם בישראל ובה היו לומדים גדולים אשר היו סבורים שאין יאה לעיר כזו שיכהן במשרת הרבנות רב צעיר כל כך ("יכול הוא לכהן ביאמפעל – אך לא בפראג") והסדר היה אז – על דרך הלשון בש"ס (בבא קמא עה,א) שהיו מקפחים בהלכות – הרב (בראשית בחירתו למשרת רבנות) היה אומר דרשה בעמקות מלאה סברות וכו', היו בוחנים אותו, וכן היו שואלים אותו שאלות וכו'.
וכן נהגו בנודע ביהודה: שאלוהו שאלות שונות – והחליטו מראש שאם יענה על כולן כדבעי, טוב; ואם 'יתפסוהו' בדבר שלא ישיב כדבעי, אזי יכריזו שהוא מתאים לכהן כרב בעיר אחרת, אך לא בפראג... עד אשר פעם אחת "ה' סייע בידם" [=כנראה שהמבחן' היה בכמה ימים נפרדים] והם הצליחו להכשילו בתשובה.
הנודע ביהודה הסביר את פשר העובדה התמוהה שהצליחו להכשילו בדבר הלכה – שכנראה ה"שאלה" היתה תיאורטית ולא מעשית. כלומר: בעצם נדרש הסבר איך ניתן לצפות שבשר-ודם יפסוק בדיני תורה ("אפילו אם הוא רבה של פראג בעל ראש טוב") כאשר ישנה ירידת הדורות ("אם הראשונים בני מלאכים כו'")? אלא – הסביר הנודע ביהודה – מכיוון שמינויו נעשה על-פי תורה, הרי "לא יאונה לצדיק כל אוון", ואז למרות שמצד שכלו (אנושי) אינו שייך לכוון לרצון העליון, הרי מצד הסיוע שיש לו מלמעלה בכוחו לפסוק כדי שלא להכשיל את ישראל, מה שאין כן כשהדבר נוגע לכבודו של הרב (כבודו של בשר-ודם)!...
ואכן בדקו ומצאו שה"שאלה" לא היתה נוגעת למעשה-בפועל.
בש"פ נשא י"ד סיוון תשל"ו (שם כרך ב' עמ' 330) חזר הרבי על הסיפור בקצרה אך חידד והרחיב בפרט האחרון:
כשהדברים נוגעים למעשה – מסייע השם-יתברך בידי הרב, שכן מה אשם היהודי שזקוק לדעת חוות-דעת מעשית. לא כן בנוגע לכבודו של הרב – אין בשמים חיוב להתאמץ לכבוד הרב.
פסק דין של רב זוכה להסכמת הקב"ה
כ"ק האדמו"ר מסדיגורא שליט"א ביקר פעמיים ב'יחידות' אצל הרבי. בשתי ההזדמנויות, הן בביקור הראשון בד' תמוז תש"מ ('בצל החכמה' עמ' 102) והן בשני, בט"ו טבת תשד"מ (שם עמ' 241 ואילך), סיפר לו הרבי אותו סיפור עם ה"נודע ביהודה". בכל אחת מההזדמנויות הללו הוסיף הרבי אי אלו פרטים עליהם נצביע: בשניהם הדגיש הרבי את חשיבות פסקי-דין של רב, כאשר בראשונה ציין כי פסק-דין רבני מקבל תוקף של משה רבינו, שהרי הרב הוא סמוך איש מפי איש עד משה (ראה מסכת ראש השנה כה, א במשנה; ועוד).
עוד הוסיף הרבי את דברי הרמב"ן בנימוק הדין בעדים זוממין שאם "הרגו – אין נהרגין" – ש"לא ייתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי, כי המשפט לאלקים הוא ובקרב אלקים ישפוט . . מעלה גדולה בשופטי ישראל וההבטחה שהקב"ה מסכים על-ידם ועמהם בדבר המשפט" (רמב"ן על הפסוק שופטים יט, ט. וראה גם כסף משנה לרמב"ם הלכות עדות פרק כ' הלכה ב).
ביחידות השנייה ציין את מאמר חז"ל "איני מבקש כו' אלא לפי כחן" (בהקשר לכוח המוענק לרב), וכן את הציווי "לא תסור" שבעלי-בתים צריכים לפסקי-דין של הרב.
בראשונה ציין הרבי שהמעשה אירע כ"שהגיע פעם לעיר שהיו בה הרבה לומדים שסבר שידיעותיהם בלימוד עולות על ידיעותיו", ובשנייה ציין לגבי העיר פראג שהיו בה הרבה לומדים בעלי "איפכא מסתברא".
שייכות הנודע ביהודה לבעל-שם-טוב
לנודע ביהודה היתה שייכות לבעל-שם טוב דלא כאותן הסבורים שהוא חלק על שיטת הבעש"ט, כפי שכבר נתברר שאין הדברים נכונים.
כך קבע הרבי בהתוועדות יום שמחת תורה תשל"ו ('שיחות קודש' תשל"ו כרך א' עמ' 118).
ואכן בספר "מופת הדור" הובאה העדות הבאה:
"בהיותי בלובלין סיפר לי הגאון הצדיק מוהר"ר שניאור זלמן זצ"ל האב-בית-דין דקהילת לובלין ששמע ממורו הגאון הקדוש מוה"ר מנחם מענדל זי"ע מליובאוויטש בשם הגאון האלקי הרב בעל השו"ע ותניא שאמר לו כדברים האלה:
הרב מפראג (ה"נודע ביהודה") היה יחיד בדורו בהוראותיו, והיה ה' אתו שקלע אל השערה ולא החטיא את המטרה האמיתית בכל דבר אשר הורה, וגם על דבר התשובה הארוכה בסימן ע"ב, אם כי רבים מגאוני הדור חלקו עליו, אמנם באמת הדין היה אתו וכיוון להלכה ולמעשה. ובעניין גילוח בחול-המועד קיים בנפשו כדקיימא-לן ניחא ליה לחבר ליעבד איסורא זוטא ולא ליעביד איסורא רבא, וכדאמרו בסנהדרין ז' ע"א מוטב דליעבדו לעגלא כו'".
המשך – ברשימה הבאה בע"ה.
ממעייני החסידות
פרשת בחוקותי
אם בחוקותי תלכו (כו,ג)
שלוש משמעויות לתיבת "בחוקותי": א) חוקה על-שכלית, ב) עמל תורה (רש"י), ג) מלשון חקיקה. ושלושתן קשורות זו בזו.
חוקה – על יהודי לעסוק בתורה מתוך קבלת-עול, בגלל שהקב"ה ציווהו ללומדה ולהבינה, ולא בגלל הטוב-טעם השכלי שבה.
עמל תורה – מי שעוסק בתורה בגלל ציווי הבורא מתייגע ועמל בה הרבה יותר מכפי רגילותו וטבעו (ואילו הלומד מחמת הנועם השכלי שבתורה אינו מתייגע אלא לפי מדת הנועם שמרגיש).
חקיקה – המתייגע בתורה מתאחד עמה עד שנהיה דבר אחד איתה, כאותיות החקוקות על האבן, שהן דבר אחד עם האבן.
(ליקוטי-שיחות,כרך ג ,עמ' 1012)
אם בחוקותי תלכו... ונתתי גשמיכם בעתם (כו,ג-ד)
מפרש הרב המגיד ממזריטש:
מסופר בגמרא (תענית כד) שרבי חנינא בן דוסא הלך פעם בדרך, והתחיל לרדת גשם. התפלל התנא ואמר: "כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער?", ומיד פסק הגשם.
זהו שרמז הכתוב:
"אם בחוקותי תלכו" – אם תהיו כולכם צדיקים, אזי
"ונתתי גשמיכם בעיתם" – לא תועיל תפילת היחיד – שהוא צדיק – כנגד הרבים.
(אור-תורה עמ' מג)
ונתנה הארץ יבולה (כו,ד)
"ארץ" – מלשון רצון.
"ונתנה הארץ יבולה" – הרצונות הטובים בעבודת ה' אסור להם שיישארו בגדר רצון ובכוונה בלבד, אלא עליהם לתת את פירותיהם במעשה בפועל.
(ליקוטי-דיבורים, כרך א, עמ' 511)
ונתתי שלום בארץ (כו,ו)
שלמא דארעא, שלמא דביתא, שלמא דעלמא (זוהר ח"ג קטו)
היכן מצא הזוהר בפסוקנו גם "שלמא דביתא" ו"שלמא דעלמא"?
"ונתתי שלום בארץ" – היינו "שלמא דארעא".
"ושכבתם ואין מחריד" – "שלמא דביתא".
"וחרב לא תעבור בארצכם" – "שלמא דעלמא". מכיוון שיהיה שלום בעולם כולו, לא יעברו גייסות למלחמה דרך ארץ-ישראל (ראה רש"י).
(משיחת שבת-קודש פרשת בחוקותי תשמ"ג. התוועדויות תשמ"ג כרך ג, עמ' 1969)
* * *
המשמעות הפנימית של "שלום" היא – השכנת שלום בין החומר לצורה, על-ידי הגברת הצורה על החומר. בעבודה זו יש שלושה שלבים.
"שלמא דארעא" – השלב הראשון הוא אמירת "מודה אני", המכשירה את היהודי, שנקרא "ארץ חפץ" (מלאכי ג) לעבודת היום.
"שלמא דביתא" – לאחר מכן באה תפילת שחרית (והשיעור בתורה שיש לקבוע לאחר התפילה), בה בונה האדם את "ביתו" הרוחני.
"שלמא דעלמא" – עם סיום התפילה והיציאה אל העולם מתחילה העבודה של בירור וזיכוך העולם, היינו המשכת הקדושה שהרגיש בתפילתו בתוך עסקי המסחר והדרך-ארץ.
(משיחת שבת-קודש פרשת בחוקותי תשמ"ג. התוועדויות תשמ"ג כרך ג, עמ' 1969)
והתהלכתי בתוככם (כו,יב)
"והתהלכתי" רומז לשני סוגי "הילוך" שיהיו לעתיד-לבוא: א) המשכת והורדת אור אלוקי בעולם, ב) העלאת העולם והתכללותו באור האלוקי.
למה הדבר דומה? לשני אנשים שאחד עומד על הר והשני בבקעה. אפשר לקרבם זה לזה על-ידי שהעליון ירד למטה ועל-ידי שהתחתון יעלה למעלה.
היתרון של "המשכה" הוא בשלימות האור, דהיינו שנמשך אור רב ונעלה. היתרון של "העלאה" הוא בשלימות הכלי, שהאור (המועט) שנמשך נקלט ונתפס בכלי באופן פנימי. לעתיד-לבוא יתחברו ויתמזגו שתי הבחינות – יתגלו אז הגילויים הנעלים ביותר והם ייקלטו בכלים בקליטה פנימית ויסודית.
(ליקוטי-תורה דברים, עמ' כז)
וזכרתי את בריתי יעקב... יצחק... אברהם (כו,מב)
רבי לוי-יצחק שניאורסון אמר פעם ליהודי שהיה נכדו של הרב הקדוש רבי זוסיא מאניפולי:
מדוע מוצאת התורה לנכון להזכיר בתוכחה את הייחוס וזכות האבות שלנו? אלא עצם הזכרת עובדת היותנו צאצאי אברהם, יצחק ויעקב – בהתחשב במעמדנו ומצבנו – זוהי תוכחה שאין לך גדולה ממנה.
והוסיף: אני אומר זאת לך, ומתכוון לעצמי (הר"ר לוי-יצחק היה בן אחר בן לכ"ק אדמו"ר הצמח-צדק).
(מפי השמועה)
פרקי אבות
"איזהו חכם – הלומד מכל אדם"
בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר: מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי. איזהו גיבור? הכובש את יצרו, שנאמר: טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך; אשריך בעולם-הזה וטוב לך לעולם-הבא. איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר: כי מכבדי אכבד ובוזיי ייקלו (פרק ד, משנה א)
פירוש רבנו עובדיה מברטנורא:
בן זומא – לפי שלא האריך ימים, ולא נסמך שייקרא רבי, היו קורין אותו על שם אביו, וכן בן עזאי ושניהם שמם שמעון. איזהו חכם – הכי קאמר, איזהו חכם שראוי שיתהלל בחכמתו? הלומד מכל אדם, ואף-על-פי שהוא קטן ממנו. שכיוון שאינו חס על כבודו ולומד מן הקטנים, ניכרים הדברים שחכמתו היא לשם שמים ולא להתיהר ולהתפאר בה. שנאמר מכל מלמדי השכלתי – וסיפא דקרא, "כי עדותיך שיחה לי", כלומר, הייתי לומד תורה מכל מלמדי ואפילו מן הקטנים ממני ולא הייתי חושש לכבודי, כי עדותיך שיחה לי שכל כוונתי היתה לשמים בלבד.
פירוש כ"ק אדמו"ר:
מכל מלמדי השכלתי – הלימוד מכל אדם מוסיף לא רק בחכמה ("איזהו חכם"), אלא גם בכוח המשכיל ("השכלתי"), שהוא שורש ומקור השכל.
כי עדותיך – במסירת עדות לא נוגע מעמדו ומצבו של העד, כי אם תוכן דבריו, ואף כאן: יש ללמוד מכל אדם, יהיה מי שיהיה.
שיחה לי – הלימוד יכול וצריך להיות גם משיחה בעלמא, על-דרך מאמר רז"ל, "שיחת חולין של תלמידי-חכמים צריכה לימוד", ודוגמתו בכל יהודי, שהוא בבחינת "תלמיד חכם", ככתוב "וכל בניך לימודי ה'".
(שבת-קודש פרשת קרח תשמ"ח. התוועדויות תשמ"ח כרך ג, עמ' 554 – בלתי מוגה)
* * *
הפירוש ד"איזהו חכם" הוא – "שראוי שיתהלל בחכמתו". ויש לדקדק בזה: הרי מקרא מלא דיבר הכתוב, "אל יתהלל חכם בחכמתו גו' הגיבור בגבורתו גו' עשיר בעושרו"?
והביאור: הפסוק ממשיך "כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי", כלומר: כשהמטרה היא "השכל וידוע אותי", אזי "יתהלל המתהלל" גם במעלות דחכמה גבורה ועושר, שכן כל עניינם אינו אלא למען "השכל וידוע אותי". ואף כאן: "איזהו חכם, שראוי שיתהלל בחכמתו", שכן כל מטרת החכמה היא "השכל וידוע אותי".
והדבר מודגש בסיום הכתוב – "כי עדותיך שיחה לי": תכלית החכמה ("מכל מלמדי השכלתי") אינה אלא בשביל "עדותיך", על-דרך "השכל וידוע אותי". ומזה מובן גם לגבי גבורה ועושר, שאינם אלא בשביל ענייני קדושה, תורה ומצוותיה, "עדותיך".
(שבת-קודש פרשת תבוא תשמ"ו. התוועדויות תשמ"ו כרך ד, עמ' 384 – בלתי מוגה)
* * *
איזהו חכם הלומד מכל אדם – על-דרך צחות:
לפנינו משנה מפורשת האומרת שטבע ה"טיפש" להחזיק את עצמו לחכם הכי גדול. שהרי החכם לומד מכל אדם. הרי שמי שאינו מוכן ללמוד מכל אדם, היות שמחזיק את עצמו לחכם הכי גדול, הרי הוא היפך מחכם...
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת ניצבים תשמ"א – בלתי מוגה)
עניינא דיומא
כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו
להרבות בשמחה!
ל"ג בעומר יום הסתלקותו של רשב"י הוא יום שמחתו, מצד גודל העילוי שנעשה אצלו בעת ההסתלקות, כאומרו "בחד קטירא אתקטרנא . . ביה אחידא ביה להיטא ביה אתדבקת", ועד ש"לא סיים בוצינא קדישא למימר חיים כו'" (חיים עד העולם").
ולא עוד אלא, שרשב"י ציווה שישמחו ביום זה, היינו ששמחתו של רשב"י פעלה גם אצל (כל העומדים סביבו, ועל אחת כמה וכמה אצל) תלמידיו, ואצל כל בני-ישראל עד סוף כל הדורות – שמחה גלויה, שזוהי הנהגה מיוחדת שלא מצינו דוגמתה אפילו בהסתלקותו של משה רבינו, ועל אחת כמה וכמה אצל שאר תנאים ואמוראים.
...ולכן יש להשתדל שביום ל"ג בעומר ירבו כל בני-ישראל בכל מקום שהם בענייני שמחה, הן בנוגע לאנשים והן בנוגע לנשים (בנפרד, בתכלית הצניעות כמובן), והן בנוגע לטף.
(התוועדויות תשמ"ח חלק ג, עמ' 310-311)
השתתפות בתהלוכות
..ובמיוחד – בנוגע לילדי-ישראל, כידוע במנהגי-ישראל אודות פעולות מיוחדות עם ילדי-ישראל בל"ג בעומר, וכמדובר כמה פעמים בשנים שלפני זה, וגם בשנה זו, אודות עריכת "תהלוכות" של ילדי-ישראל בסיסמה "יחד כל ילדי-ישראל" – כלשון הכתוב "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", כידוע הקשר והשייכות של פסוק זה לרשב"י.
(שם)
אהבת-ישראל
טעם השמחה בל"ג בעומר עוד לפני הסתלקות רשב"י – אהבת-ישראל:
טעם ההנהגה בקו היפך השמחה במשך ל"ב הימים שלפני ל"ג בעומר, הוא – מפני שבימים אלו מתו תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה.
...לפי ערך גודל מעלתם כו' – הרי ביחד עם שלימות העבודה בקו המיוחד לכל אחד ואחד בפני עצמו, היו צריכים לנהוג כבוד זה בזה בתכלית השלימות, היינו שכל אחד ואחד יקבל גם מקו העבודה של חברו, על דרך מאמר רז"ל "הרבה קיבלתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי".
ושלימות זו – לנהוג כבוד זה בזה – היתה אצל רשב"י, שהיה מחמשת תלמידיו הגדולים של רבי עקיבא.
(שם, עמ' 311-312)
לימוד התורה – שאין לו בעולם מלבדה
בעמדנו בל"ג בעומר, יום ההילולא דרשב"י – צריך כל אחד ואחד לקבל החלטות טובות גם בענייני העבודה המיוחדים לרשב"י [. .]:
להוסיף בלימוד התורה באופן של "תורתו אומנותו", היינו שבאותה שעה (שישים דקות, שלושים דקות, או אפילו שמונה-עשרה דקות) שלומד תורה יהיה במעמד ומצב של "תורתו אומנותו", שבשעה זו אין בעולמו שום דבר מלבד לימוד התורה, ושום דבר שבעולם אינו תופס מקום אצלו שיפסיק מלימוד תורתו של הקב"ה – "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".
ומה טוב – להוסיף גם בלימוד תורתו של רשב"י, כולל ובמיוחד – פנימיות התורה . . כך שכל אחד יכול לבחור וללמוד "במקום שלבו חפץ", לאו דווקא לימוד הזהר ותיקוני זהר, אלא גם בכל חלקי התורה, ובמיוחד – תלמוד בבלי...
בכל דרכיך
להוסיף בעבודה של "בכל דרכיך דעהו", היינו לא רק "כל מעשיך יהיו לשם שמים", אלא גם "בכל דרכיך דעהו", מכיוון שכל מציאותו, ובמילא כל פרטי ענייניו במשך כל היום כולו, חדורים בעניין "דעהו".
(שם, עמ' 313-314)
עלייה למירון לשייכים..
מזה מובן גם כן המענה על שאלתם בהנוגע לל"ג בעומר, אשר פשוט ופשיטא שהשייכים לזה צריכים לסדר נסיעה למירון, ובלי נדר אשתתף במידה מסויימת בהוצאות הכרוכות בהעניין...
(אגרות-קודש כרך יג עמ' נ)
מנהגי ארץ-ישראל
בארץ-ישראל נוהגים . . לערוך את גזיזת השערות הראשונות לילדים בני שלוש שנים – בל"ג בעומר, יום ההילולא דרשב"י, על הציון שלו במירון, וקוראים לילדים אלה "חתנים דרשב"י".
('תורת-מנחם – התוועדויות' ה'תשט"ו כרך י"ד עמ' 67)
ידוע שגם בדורות שלפנינו (ובוודאי נוהגים כן עד היום הזה) נהגו ודייקו יהודי צפת עיר הקודש – הדרים בסמיכות מקום למירון (נוסף על אלה הבאים ממקומות יישוב רחוקים (וגם הם היו נוהגים להתאסף בצפת ומשם היו עולים כולם יחדיו למירון)) – לעלות ולהשתטח על ציונו של רשב"י ביום ל"ג בעומר, ומתחיל מליל ל"ג בעומר שבו נוהגים להדליק מדורות של אש (בזמן שניכר האור דמדורת האש – בלילה דווקא) לכבודו של רשב"י שהאיר את העולם על-ידי הגילוי אור דפנימיות התורה.
(ספר-השיחות תש"נ, כרך ב עמ' 460)
הוספה בתורה עבודה וגמ"ח
הנני לעורר על-דבר הצעת רבים . . להוסיף בתורה עבודה וגמ"ח – עליהם העולם עומד, והרי רשב"י עליו נאמר 'וצדיק יסוד עולם'. נתינה לצדקה במספר ח"י – והרי ל"ג בעומר הוא ח"י באייר (ראשי-תיבות: אברהם, יצחק, יעקב, רחל – שכוללת כל ד' האמהות). בעבודה – מזמור ל"ג בתהילים, ספר דוד בן ישי בתור נעים זמירות כל בני-ישראל. בתורה – בפרשת השבוע, ובפרט בחלקו המיוחד ליום זה [השיעור בחת"ת]...".
(ליקוטי שיחות חל"ב ע' 254-255)
התעוררות בהתוועדויות
ואלו הנשארים בכפר (או בשבת שלפני ל"ג בעומר – גם הנ"ל [=שכן נוסעים למירון] – ובסמיכות לל"ג בעומר) ימשיכו גם-כן שמחה זו בכפר-חב"ד על-ידי התוועדויות בדברי חסידות ובדברי התעוררות ומהם התוועדות גם נשי ובנות חב"ד, ד' עליהן תחיינה.
(אגרות-קודש כרך יג עמ' מו)
פעולות לכבוד היום
בל"ג בעומר יעשו את כל הפעולות כרגיל, במירון, ואצל קברו של רבי שמעון הצדיק, וכן ישתדלו לעשות פעולות בקרב חיילי צה"ל, ויזהרו מאוד שלא לגרום ח"ו לחילול שבת.
(ראה 'מקדש מלך' כרך ג' עמ' 13)
יום מוכשר להוסיף אומץ בפנימיות התורה
איתא בזהר אשר ביום ההילולא שלו, הוא יום הל"ג בעומר, פתח ר' שמעון ואמר אני לדודי ועלי תשוקתו כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא בחד קטירא אתקטרנא ביה בקוב"ה ובגין כך השתא ועלי תשוקתו.
וידוע הפירוש בלשון המורגל בזהר פתח – דהיינו שפתח את צינור ההשפעה בעניין זה, ואז גם אחר ביכולתו להגיע לזה. וכמו בדרא דרשב"י אפילו ינוקי גילו סתרי תורה מפני שרשב"י עליו-השלום פתח את צינור ההשפעה דפנימיות התורה.
[. .] וביום הילולא דרשב"י, ל"ג בעומר, שבכל שנה, שאז נתעורר עניין הפתיחה, יום זה הוא ביחוד יום המוכשר להתחזק ולהוסיף אומץ בלימוד פנימיות התורה ובעבודה פנימית, אשר, כמו שכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, צינורות אלו נפתחו על-ידי בעל ההילולא עד ביאת הגואל צדק במהרה בימינו אמן.
('תורת מנחם – התוועדויות' ה'שי"ת (א), עמ' 46)
אוצרות דור ודור
"מהימים-טובים המצויינים"
חיכו כל השנה..
אצל אדמו"ר האמצעי היה ל"ג בעומר מיום-טוב המצויינים. נהגו לצאת לשדה, לא נטל את הידיים, אך לקח משקה, שהיה אסור עליו אז מצד הבריאות.
ראו אז ריבוי מופתים, ורוב המופתים היו בנוגע לילדים.
כל השנה חיכו לל"ג בעומר.
(היום יום ח"י אייר)
ידוע שאדמו"ר האמצעי היה נוהג בל"ג בעומר לצאת לשדה, והיו רואים אז הרבה מופתים בנוגע לנשים עקרות שעל-ידי ברכתו נפקדו בבנים זכרים חסידים.
בשאר זמנים שהיו באים אליו לבקש ברכה על ילדים, היה נוהג לשלוח לאחיו ר' חיים אברהם, ור' חיים אברהם היה לובש הכובע (או ה"שטריימל") וכו', מה שאין כן בל"ג בעומר, בצאתו לשדה, היה בעצמו מקבל הבקשות ומברך בבנים זכרים חסידים.
('תורת מנחם – התוועדויות' השי"ת (א) ע' 60)
על הציון נמצא גם רשב"י
בנוסח התפילות שאומרים בעת ההליכה על האוהל – כפי שנדפס ב"מענה לשון" – אומרים: "בזכות התנאים והאמוראים . . אשר איתן מושבם, ובזכות הצדיקים הקבורים במקום הזה". ומזה משמע, שבציון של צדיק נמצאים גם שאר צדיקים, תנאים ואמוראים וכו', כולל ובמיוחד (בשייכות לל"ג בעומר) רשב"י.
ולכן, הנני להציע, שמחר, ביום ל"ג בעומר, יום ההילולא דרשב"י – יום שמחתו, שמחה הכי גדולה, כמו שמחת נישואין, הילולא (דלא כיום הסתלקותו של משה רבינו שיש שמתענין בו) – ייסעו כולם על האוהל, ששם נמצא גם הרשב"י.
('תורת מנחם – התוועדויות' השי"ת (א) ע' 68)
גילוי הסתים קדם לגליא
הנה בל"ג בעומר היה הילולא דרשב"י כנודע. ולהבין ענינו . . הלא ידוע שכנסת ישראל נקראת כלה, והתורה נקראת חתן, כמו שכתוב תורה ציוה לנו משה מאורשה כו'.
וידוע שיש בתורה ב' מדרגות הנגלה והנסתר, כמו שכתוב בזוהר הקדוש, דקודשא-בריך-הוא סתים וגליא כו'. ובשבועות היה התגלות התורה הנגלית בעשרת הדברות כו', ובל"ג בעומר שהוא תחלה היה התגלות רזין דאורייתא, שהם על דרך סתרי הזהר כידוע מפני שבחינת הסתימה שבתורה ירד תחלה...
רשב"י השפיע את הנסתר
[. .] הנה רשב"י היתה נשמתו מבחינת אצילות עצמו מבלי הסתר בכלים דבריאה, וכן תלמידי רבי עקיבא כולם היו בהם עיקר מקור התורה, כידוע שהתורה נשתכחה ועל-ידי תלמידי רבי עקיבא הוחזרה לישראל [. .] שהמה המשפיעים תורה לכללות נשמות-ישראל כו'.
אך הם המשפיעים בחינת גליא שבתורה, ורבי שמעון בן יוחאי היה המשפיע הנסתר, כי כל ימי חייו באומרו רזין דאורייתא היה ממשיך בחינת הסתום דבאורות דאצילות ש[נ]גנזו בתורה הנגלית בזה העולם. [. .] אמנם לאחר הסתלקותו עשה סעודה בביתו בבחינת אצילות עצמו והיינו הילולא דרשב"י...
(תורת חיים, ח"א ע' רז-רח)
סעודה וחזרת דא"ח, ניגונים וריקודים..
סדר חגיגת ל"ג בעומר היה כנהוג מימי קדם לצאת חוץ לעיר, פעם אל הכיכר שלפני חצר האַנאָראָווע ופעם לשדה המישור שבכפר אַחרעמאָוואָ.
[. .] את מקום החגיגה היו מגבילים כשבוע — שבועיים מקודם [. .] הזוכה בעריכת החגיגה היה מזמין את החסידים היושבים ואת האורחים הבאים, שיבואו אליו עוד ערב ל"ג בעומר, ואחר תפילת מנחה גדולה ביום ל"ג בעומר היה עורך סעודה גדולה בדגים ובשר שנמשכה עד תפילת ערבית. בשעת הסעודה היו חוזרים מאמר דא"ח, מספרים סיפורי חסידים, מנגנים ורוקדים, ועל-פי רוב היו נעורים כל הלילה ומתפללים בהשכמה תפילה בצבור במתינות וגם באריכות, ובשעה האחת-עשרה היתה מוכנה סעודת חלב עם משקה יין-שרף לרוב, ומשעה השלישית בערך היו מחכים לביאתו של כ"ק אדמו"ר.
(ספר השיחות תש"ו-ה'שי"ת, הוספות ע' 410)
מופת בל"ג בעומר – בזכות בעל ההילולא
מורי הרשב"ץ סיפר אשר בשנת תר"ט היתה הפעם האחרונה לחגיגת חג ל"ג בעומר בשדה הקרוב להאַנאָראָוואָ, שבה השתתף כ"ק אדמו"ר [האמצעי].
בשנה ההיא חל ל"ג בעומר ביום החמישי. ביום הרביעי אחר תפילת שחרית הלכו כל האברכים היושבים ותלמידי הישיבה והאורחים, שבאו על שבת פרשת אחרי-קדושים העבר ונשארו עד אחר החג, והאורחים החדשים שבאו על ל"ג בעומר, לחסיד ר' שלמה על-פי הזמנתו לחוג את חג הל"ג בעומר כנהוג בכל שנה מאז התיישב כ"ק אדמו"ר – בשנת תקע"ד – בליובאַוויטש.
הילולא וחינגא היה היום ההוא לנו, הזקנים ששיבה זרקה בהם רקדו בטליתים קטנים ואנחנו האברכים תלמידי הישיבה רקדנו כאילים, באוזניים נטויות ובפיות פתוחות הקשבנו לכל הגה היוצא מפי זקני החסידים.
בל"ג בעומר בשעה הרביעית לערך אחר חצות היום בא כ"ק אדמו"ר ויאמר מאמר חסידות ד"ה להבין עניין הכתר שהוא ממוצע בין אור אין סוף המאציל לנאצלים, והוא ביאור על המאמר שחורה אני שאמרו בשבת קודש פרשת אחרי-קדושים. ויתעכב כשלש שעות.
טרם נוסעו ציווה לנגן את ניגון כ"ק רבינו אדמו"ר הזקן, ניגון בעל ארבעת הבבות הידוע. כ"ק אדמו"ר ישב בדביקות גדולה בעיניים עצומות ודמעות על לחיו וכשגמרו לנגן עמד מלא קומתו ויאמר: זכותו של בעל ההילולא יגן על כלל אחינו בני-ישראל ועל הכלל הפרטי.
כשגמר את דבריו אלה הנה מבלי שום הכנה התפרצה מלב כולנו קריאה עצומה "אמן".
שחוק קל עבר על פני קדשו ויאמר: אמן כן יהי רצון.
כשנסע כ"ק אדמו"ר לביתו נתאספו זקני החסידים והרה"ח ר' הלל בראשם ויחזרו את המאמר אשר אמר הוד כ"ק אדמו"ר ויתפלאו על אשר ציווה כ"ק לנגן את ניגונו של כ"ק רבינו הזקן, וידאגו מאד על דברי כ"ק האחרונים.
– ביום השני אחר שבת קודש אמור, בא רוכב מהיר מעיר זיטאָמיר ויביא מכתב מאת המדפיסים, אשר ביום השני באו מהמשטרה והבולשת ויחקרו אודות הדפסת ספר הלקוטי תורה, כמה אקסמפלרים [=עותקים] נדפסו ולאיזה ערים נשלחו, וכשתי מאות ושמונים אקסמפלרים שנמצאו עוד בבית הדפוס חתמה המשטרה בחותמה ויתנו צו להתייצב ביום הרביעי לפני הבולשת בעיר קיוב.
חיש מהר נתפשטה השמועה בעיר, וכ"ק בני כ"ק אדמו"ר באו אליו לשמוע את הדבר כמו שהוא, כי בשעה אחת כבר הספיקו בני העיר לספר גוזמאות ושקרים בנדון זה. בו ביום לעת ערב שמענו בשם הרב החסיד הרב אשר סופר בשם כ"ק מהרי"ל, אשר כ"ק אדמו"ר אמר לו ולאחיו כ"ק הרש"ז – כי בת דינא בטל דינא.
ביום החמישי לעת ערב בא רוכב מהיר מקיוב, ובידו מכתב מאת הגביר דאָברי כי ביום הרביעי כשהתייצב הרב שפירא המדפיס מזיטאָמיר לפני הבולשת בקיוב דברו אתו קשות ויאסרוהו, וביום החמישי בוקר הובא לפני החוקר ואחר החקירה הושב למאסר ובו ביום לעת ערב חופשה ניתנה לו, ולמחרתו ביום השישי כתבה הבולשת דקיוב לבולשת בזיטאָמיר להסיר החותמות מספר לקוטי תורה, והעניין מסודר.
(ספר השיחות תש"ו-ה'שי"ת, הוספות עמ' 412-413)
תגובות והערות
חצי פסוק עם שם ה' / מחזות מרחוק
אמירת חצי פסוק עם שם ה'
בהתקשרות גיליון רע"ח עמ' 17 וגיליון תעא עמ' 14 נזכרה הוראת הרבי להרה"ח רי"ל שי' גרונר, שכיוון שאמירת פרקי אבות אינה תפילה אלא לימוד, אין לומר בהם חצי פסוק עם שם ה' כתיקונו (ומבאר שם, שקטע הזוהר 'כגוונא' שלפני 'ברכו' בליל שבת קודש נחשב תפילה, ולכן אומרים בו את השמות כמות שהם, כמו שכתוב בספר המנהגים עמ' 27). ואגב, הנהגה זו, הרווחת בין האשכנזים, ש(רק) בפסוק שלם אפשר לומר את שם ה' (אף שבפסקי תשובות סי' רטו סק"י לא הביא דעה כזאת), מופיעה כדבר הפשוט (בלי קשר לפרקי אבות) ב'תורת מנחם – התוועדויות' תשד"מ (ח"א עמ' 317 ועמ' 368).
העירני אחד התמימים, שלכאורה לפי זה היינו צריכים להימנע מלומר את שם ה' כתיקונו גם בסדר הקרבנות שלפני תפילות שחרית ומנחה, הנאמר כלימוד תורה, משום ש'כל העוסק – כאילו הקריב' (שולחן ערוך אדמו"ר הזקן מהדורא-קמא סוף סימן א), וכפי שאנו אומרים ב'ריבון העולמים' שאחרי ענייני התמיד והקטורת: "שיהא שיח שפתותינו . . כאילו . . והקטרנו הקטורת בזמנה", בפסוק [מפני שהתורה אמרה:] "...כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'", הנאמר בסוף הברייתא ד'פיטום הקטורת' – כיוון שזה רק חצי פסוק, המתחיל: "כל המנחה אשר תקריבו לה' גו'" (ויקרא ב,יא).
ובנוסף (הערת הרה"ח ר' דוד שי' קרץ): ב'שש זכירות', שגם אמירתן לכאורה אינה בגדר 'תפילה', יש שני חצאי פסוקים עם שם ה': א) "יום אשר עמדת לפני ה' א-לוקיך בחורב...". ב) "זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' א-לוקיך במדבר...". ובפרט שבאמירתן "אין הכוונה לקריאת פסוק או פרשה, כי אם לזכירת עניין" (מענה שו"ת מהר"ם שיק סי' קכד על ההפסק בכגון דא באמצע פסוק, שהסכים עמו הרבי באגרות-קודש חי"ב ע' ג').
אמנם הא גופא צריך ביאור, מה טעם נקרא קטע הזוהר 'כגונא' על-ידי הרבי בשם תפילה. שמא מפני שנתבאר שם אופן הייחוד וההמשכה שע"י 'ברכו' דליל ש"ק, ונאמר כהכנה לזה. ואולי ניתן להביא דוגמא לזה ממה שכתב רבינו הזקן (בסימן מו סעיף ח) שאותן "פסוקים הרבה" שאומרים (לנוסח שהיה נהוג בכמה מקומות) קודם ברכת התורה, הנאמרת רק לפני פרשת התמיד, אין חוששין לאומרם בלא ברכה "הואיל ואומרים אותם דרך תחנונים ולא דרך לימוד וקריאה בתורה", אף שבפסוקים אלו נכללים גם פרשת העקידה, פרשת המן ועשרת הדיברות (כמבואר גם הטעם בשולחן ערוך רבינו מהדורא-קמא סי' א סעיף י', שני הראשונים גם במהדורא-בתרא שם סעי' ט). וצריך לומר שמה שבא לעורר ולהזכיר, אינו בהכרח לימוד. ואולי על דרך זה היא גם אמירת ההגדה-של-פסח (שכל עיקרה – אמירה או שבח ולא לימוד, ראה ביאור תיבת 'הגדה' בהגש"פ של הרבי) בשבת הגדול (כיוון ששבת זו היא "התחלת הגאולה והניסים", שולחן ערוך רבינו סי' תל ובהגש"פ הנ"ל בתחילתה).
ובקשר לפסוקי וברייתא דמעשה הקטורת, הנה בספר שער הכולל (פי"ג סי"ב) האריך בזה, ומסיק שאמירת הקטורת שלפני שחרית אינה במקום הקרבת הקטורת אלא כסגולה והכנה לתפילה, לטהרה ולגרש החיצונים (ורק זו שאחרי התפילה היא במקום הקטורת עצמה). ולפי זה, לכאורה אין מקום לחשוש באמירת חצי פסוק בברייתא זו. אבל צריך עיון אם ביאורו מתאים לדברי הרבי (ליקוטי-שיחות כרך יד עמ' 129 ואילך), שמבאר את עבודת הקטורת דכל השנה בכלל כטהרה מהרע וכו', עיין שם.
מה שאין כן פרקי אבות – שעיקרם ללימוד, אף-על-פי שבפועל רק אומרים אותם, הורה הרבי שצריך ללמוד על-כל-פנים משנה אחת עם המפרשים וכו' כל אחד לפי ערכו (ראה ספר השיחות תנש"א ח"ב עמ' 596, 664 ועוד).
הרב יוסף שמחה גינזבורג, עומר
מחזות מרחוק אצל הבעש"ט
בגליון 713 הובא משיחת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, שכעין הנהגת הבעל-שם-טוב שהראה לתלמידיו דברים רחוקים מצינו אצל אלישע הנביא. ושאלו היכן מצינו זאת.
ולדידי ברור, שהכוונה אודות המעשה ששלחו את חיילי ארם לקחת את אלישע בשבי, ונערו חשש ושאל 'איכה נעשה', "ויתפלל אלישע ויאמר: ה' פקח נא את עיניו ויראה, ויפקח ה' את עיניו וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב אש סביבות אלישע" (מלכים-ב ו, יז) – הגם שאין מדובר שהראה דברים רחוקים במקום, מכל מקום הם רחוקים מן העין מחמת רוחניותם, ופעל אלישע שיראה תלמידו (משרתו) דברים אלו, ולא מצינו (כמדומה לי) בשאר נביאים פעולה מעין זו. ולמשל דניאל ראה את המראה לבדו וחבריו שהיו עמו לא ראו (דניאל י,ז), ומה שאלישע ראה בעליית אליהו השמימה (מלכים-ב ב,יב) – לא היה זה מפעולת הרב, אלא מגדולת התלמיד, כפשוט בפסוק1.
ולהעיר בכלל, שאין מסופר בנ"ך אודות ראיית דברים גשמיים הרחוקים מן העין על-ידי הנביאים (אף שכפשוט זכו לזה), מלבד בנביאים הראשונים פעמים בודדות, כגון באחיה השילוני כשבאה אליו אשת ירבעם (מלכים-א יד,ו), ובשמואל הנביא כשבא שאול אליו לשאול על האתונות, ולכך נקרא 'הרואה' (שמואל-א פרק ט). מלבד אלישע, שאודותו מסופר בשופי בעניין זה (אצל אליהו רבו מצינו את כוחו לשלוט בטבע על-פי רצונו, מה שלא מצינו כמעט בשאר נביאים, ובאלישע בנוסף על הנ"ל שלקח "פי שנים ברוחו", מצינו פעמים רבות שמסופר על שגילה ראייתו, כגון המקומות שהסתתרו בהם חיילי ארם (שם ו, ט-י), ביאת נעמן (שם ה,ט-י), ריצת גיחזי (שם, פסוק כו), ביאת שליח יהורם המלך (שם ו,לב). (ויש דרך-אגב קווי דמיון רבים בין המסופר באלישע להמקובל בהנהגת הבעל-שם-טוב).
הרב שלום דובער פרידלנד, ישיבת תומכי תמימים, ברינוא, צרפת
__________________
1) אבל ראה רש"י ומצודות שם, שהעניין קשור לתוקף השפעת אליהו עליו - הנ"ל.
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת-קודש פרשת בחוקותי
י"ט באייר
לעליית 'שלישי' (שבה קריאת התוכחה) עולה הבעל-קורא, ומעצמו (בלא שקוראים לו 'יעמוד...'), ומברך לפניה ולאחריה1. לאחר מכן – בדרך כלל מברכים אותו2 בשמו, כרגיל.
קוראים את פסוקי התוכחה בקול נמוך (חוץ מהפסוק "וזכרתי את בריתי" – כו,מב – הנקרא בקול רגיל), אך באופן שישמע הקהל היטב את הקריאה. בפסוק "ואף גם זאת" (כו,מד) חוזרים לקרוא בקול רגיל3.
בפסוק האחרון של הפרשה, המסיים את כל ספר ויקרא, נהוג לעמוד. רצוי שהקורא יפסיק קמעה לפני תחילת הפסוק, כדי שהציבור ישמע היטב את קריאת הפסוק. בסיום הספר4 אומר כל הציבור, ואחריו הקורא ואיתו גם העולה לתורה5: "חזק חזק ונתחזֵק"6.
יום התוועדות.
"ב'שבת חזק' כדאי לקשר זאת [את סיום קריאת החומש] עם התוועדות מיוחדת (בהוספה על ההתוועדות שבכל שבת "להקהיל קהילות בכל שבת ושבת"), כהמנהג בכמה וכמה קהילות קדושות בישראל שבשבת חזק מכינים הגבאים 'קידושא רבא', ובוודאי יחזקו ויחדשו מנהג זה בכל המקומות – שבה יוסיפו באמירת דברי תורה (וגם קבלת החלטות טובות, להוסיף בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור), ויוסיפו בהשמחה ד'גמרה של תורה' (סיום ספר שלם בתורה, על-דרך השמחה שעושים לגמרה של התורה כולה בשמחת תורה)..."7.
פרקי-אבות – פרק ד.
במשנה י"ח: "צדקת ה' עשה" אין אומרים את שם ה' כמות-שהוא8.
_____________________________
1) ספר-המנהגים עמ' 31. לוח כולל-חב"ד.
2) בעניין אמירת 'מי שבירך': העירני ח"א שבאג"ק (ח"ב עמ' שכז, שערי הל' ומנהג ח"א עמ' קפו) כתב הרבי "בעניין נוסח ה'מי שברך', הנה במקום שנוהגין לאומרו (כי כמדומה בליובאוויטש לא נהגו כן [א"ה: אך ייתכן שלא נהגו כן רק כדי שלא להכביד על רבותינו, והרבי מזכיר זאת כאן רק כדי להסביר מדוע אין לו ידיעה ישירה בנושא]) הנוסח היותר מדוייק שראיתי הוא בסידור 'תורה אור'" [ראה שער-הכולל פרק כו ס"ה]. עד כמה שזוכרים, בנוכחות הרבי לא אמרו כלל 'מי שברך' לעולה לתורה (מלבד ליולדת ולרפואה שלימה), ובכלל אין רגילים לומר זאת בבית חיינו ובישיבות תו"ת אלא כשנדבו תרומה או כשיש צורך מיוחד לכבד מישהו, משא"כ בשאר מנייני חב"ד רגילים לברך כל עולה (העירוני מליקוטי לוי-יצחק, אג"ק עמ' רז, שהורה אודות עליית הרבי לתורה בשבת שלפני הנישואין "הנה אחר עלייתך לתורה יברכוך במי שברך כו' ויאמרו בעבור שאביו ואמו (בשמותם ושמות אבותיהם) נדבו צדקה בעדו וציוו לברכו כו' אמן"). ולהעיר, שרבותינו בדרך כלל לא היו מתערבים במנהגי ביהכ"נ (ראה אג"ק חי"ג עמ' קנד ועוד, 'התקשרות' גיליונות: תכח עמ' 19, תלד עמ' 19, תלט עמ' 17 וש"נ).
3) כן רגילים לנהוג, כדעת הפר"ח סי' תכח ס"ז, קיצור שו"ע סי' עח ס"ד ועוד, הובאו בס' 'בין פסח לשבועות' פ"ד סנ"ד ואילך, כמנהג האשכנזים, ולא כמובא שם מפע"ח ושער הכוונות שהאריז"ל קראן בקול רם כמנהג הספרדים.
ואכן הרה"ח ר' ישראל גורדון סיפר, שפעם – בשנים הראשונות לנשיאות הרבי – קרא את התוכחה בנגינה כרגיל, והעיר רבינו (ע"י המזכיר הרה"ח רי"ל גרונר) מדוע האט זיך ישראל היינט צוזונגען ביי דעם (תוכחה)?! (=מדוע 'שורר' היום ישראל בקריאת התוכחה?! - ס' 'לקט הליכות ומנהגי ש"ק' עמ' 74).
4) בס' 'פורים וחודש אדר' עמ' עב העיר, שיש למהר לסגור את הספר עם תום הקריאה, לפני אמירת 'חזק', כדי שלא יאמרו שגם תיבות 'חזק...' כתובות בתורה (ע"ד הטעם שסוגרים את הס"ת אחרי הקריאה, ולדידן גם לפניה וגם המברך מפנה פניו ממנו - מגילה לב,א ור"ן, שו"ע רמ"א ונו"כ קלט,ד. ס' המנהגים עמ' 13). אבל צ"ע אם יש מקום לטעם זה כאן, שהעולה אומר זאת עם הציבור - שאינו בסמוך לס"ת, ואין שומעין אותו, והקורא רק חוזר על מה שכבר נאמר לפניו. ואגב, לפי זה היו צריכים לפתוח שוב לאחר אמירת 'חזק' כדי לגעת ולנשק לברכה אחרונה. ולמעשה אין נזהרין בזה כלל.
5) ספר-המנהגים שם. לוח כולל-חב"ד. ודלא כמ"ש בס' שולחן-הקריאה פכ"א שהעולה לא יאמר 'חזק', מחשש הפסק. והטעם: "כי הוא [אמירת 'חזק'] שייך לקריאת הסיום (ראה שו"ע אדה"ז סי' קסז ס"ט). ו[לא רק הקהל מברכו, אלא] גם הוא [העולה] אומר [זאת לקהל], כי נוסחא שלנו היא ונתחזק" – אג"ק ח"ד עמ' יד. וראה הנסמן ב'אוצר מנהגי חב"ד' ניסן-סיוון עמ' רפה, ובמדור זה ב'התקשרות' דאשתקד, גיליון תרכ"ו הערה 1.
6) ראה נוסחאות שונים באבודרהם, סדר קריאת התורה של שבת (במהדורת ירושלים תשכ"ג עמ' קעא), ברמ"א או"ח סו"ס קלט ובאורחות-חיים להרה"צ מספינקא שם, ועוד.
7) ספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 233.
8) כיוון שהוא רק חצי פסוק – כנהוג שאין אומרים שם ה' בחצי-פסוק, ראה למשל התוועדויות תשד"מ ח"א עמ' 368 סו"ס יג. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
