לנינגרד, ליל ט"ו בסיוון תרפ"ז (1927). השעה כבר אחרי חצות. הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק) מליובאוויטש יושב לסעוד את ארוחת הערב. לפתע נשמע צלצול ממושך בפעמון ואל הבית מתפרצים שני בלשים חמושים באקדחים, וקוראים בקול תקיף: "אנו שליחי הג-פ-או. מי כאן שניאורסון והיכן הוא?!".
הרבי משיב: "אם התפרצתם למעונו של איש, כנראה יודעים אתם למי נכנסתם... ולמה תרעישו?".
הפקיד מגיב: "כך מדברים בג-פ-או... ועכשיו בוא עמנו, כי רוצים אנו לערוך חיפוש בכל חדרי הבית".
הרבי משיב בקוח-רוח: "אינני מכיר את הג-פ-או ואינני רוצה להכירו... הנכם יכולים לערוך חיפוש כרצונכם, אך אל-לכם להפריע לי מסעודתי".
התיאור הזה מופיע ביומנו של הרבי, שבו רשם את כל פרשת המאסר הידועה.
הרבי ניהל באותם ימים מערכה רחבה לשמירת גחלת היהדות ברחבי רוסיה. חסידיו הנאמנים הפעילו בהכוונתו ובהשראתו חדרים ללימוד תורה לילדים, הקימו מקוואות טהרה, דאגו למילה ולשחיטה ועוד. הפעילות המחתרתית הזאת הייתה כרוכה במסירות-נפש של ממש.
החשש הגדול ביותר היה מפני מעצר בבית-הכלא האימתני 'שפלרקה'. כך מתאר הרבי ביומנו את בית-הכלא: "'שפּאלערקע' זו אשר אימתה נופלת על הבריות בלי הבדל דת לאום מפלגה, נודעה היא גם בפי תינוקות, והכול יודעים כי מכיוון שלוקחים לשם אינו דבר של שחוק".
שני הבלשים שנכנסו לביתו של הרבי היו אנשי היבסקצייה (המחלקה היהודית במפלגה הקומוניסטית). אחריהם נכנסה פלוגת חיילים מזויינים, והם הסתדרו בשורה, מחכים למוצא פי השניים.
השניים ציוו על החיילים לשמור את פתחי הבית ולערוך חיפוש מדוקדק בכל החדרים. כשראו שהרבי אינו מתרשם מהם, ניסו להפחיד את בנותיו ולאלצן להשיב לשאלותיהם. הבנות השיבו באומץ, כי "מגונה מאוד לקחת אנשי-שכל בכוח ובהפחדה".
בתום החיפוש הודיעו לרבי כי מרגע זה ואילך הוא אסיר ועליו לחתום על כך. הרבי סירב לחתום והצהיר כי את מעשיו הוא עושה בגלוי, ואין זו אלא טעות או עלילה. עם זה הוא מבקש כי תינתן לו האפשרות לקחת עמו את הטלית והתפילין ולהתפלל בהן. אחד הבלשים נענה והבטיח: "אם כי קומוניסט הנני, מהבטחתי לא אחזור".
הרבי נפרד מבני משפחתו כשהוא מורה להמשיך את הפעילות. הוא גם ביקש להודיע את דבר המאסר על ציוניהם של אבותיו, אדמו"רי חב"ד, ולהרבות באמירת תהילים בכל מרכזי החסידים.
עגלת המאסר המתינה ליד הבית. הרבי ביקש מאחד החיילים לשאת בעבורו את שק חפציו. אחד הבלשים, לולב שמו, מיהר לקחת את השק מידי החייל ואמר לרבי בלגלוג: "סבי היה נושא את חבילות סבך, הנה אשא גם אני את חבילתך"...
הרבי הוציא את השק מידיו ואמר: "סבך נשא את חפציו של סבי להיכן שסבי ביקש ללכת. אתה רוצה לקחת את חבילתי להיכן שאתה רוצה. זאת לא!", ובתקיפות מסר את החבילה שנית לידי החייל.
כותב הרבי ביומנו: "במשך שעתיים ועשר דקות הללו, כמה צער וייסורים, פּחד ומורא סבלו בני-ביתי יחיו. ובגלל מה, בגלל עלילת שווא, בגלל מלשינות, בגלל החזקת היהדות, בגלל החזקת התורה"...
בליווי משמר כבד הובל הרבי לתוך ה'שפלרקה'. שם פנה אליו לולב ואומר: "כעת, תרצה או לא, אקח ממך את חבילתך. כאן אתה אורח אצלנו ותיאלץ לקבל את חוקי המקום". הרבי ענה בנחת: "ניצחון גדול... אך אני מקווה כי רק לזמן קצר".
ביומנו מתאר הרבי את מה שעבר עליו באותו לילה. איומים והפחדות, מסדרונות חשוכים ולאורכם שומרים מזויינים מזרי-אימה. סיפורי זוועות על הנעשה במרתפי הכלא. כל אלו מתוארים בלשונו כמסכת גיהינום מדור ראשון, מדור שני ושלישי. הרבי החליט החלטה, לשמור על עוז וקור-רוח, לא להתרגש ולא לפחד מהם כלל.
כאשר ניסו לאלצו למלא שאלון אסיר, ענה כי הכול מכירים אותו: הוא הרבי שניאורסון; עיסוקו במחקר אלוקי וחסידות, וכמו-כן במצוות דת ישראל, וחוץ מזה אין לו מה לכתוב.
שוב ושוב דרש מהם לקיים את הבטחתם ולהביא לו את התפילין, כדי שיוכל להתפלל. כשהובאו אליו סוף-סוף התפילין, בחמש לפנות בוקר, לא הורשה להניחן, ונשלח עם שומר אל תא המאסר. בעלותם בגרם מדרגות, כשהשומר לפניו, מיהר הרבי והניח תפילין של יד, אך אז הפנה השומר את ראשו וראהו מתעטר בתפילין. בזעם רב דחפו מכל המדרגות, והרבי נפצע וכמעט התעלף.
חבול וזב-דם נדחף הרבי לתא מאסרו, ומיד הכריז על שביתת רעב, עד שיוחזרו לו התפילין. "זה לי יותר על ארבעים שעות אשר גם מים לא בא אל פי. שעות של כאב ועינוי גופני והעולה עליו עינוי נפשי, תפילין, תפילין", כותב הרבי ביומנו.
את היממה הראשונה בכלא מסכם הרבי: "העשרים וחמש שעות הללו נוכחתי לדעת את אשר לא ידעתי מעולם. ראיתי בני אדם בעלי חבלה, אכזרים, שופכי דם אחים, שמעתי אנקת חללים, וצחוק שואפי דם"...
בימים י"ב-י"ג בתמוז, שוחרר הרבי בדרך נס, וימים אלה נחוגים כחג-הגאולה עד היום הזה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
