מה הסיבה לשוני בין המרגלים ששלח משה למרגלים של יהושע? * בכוחו של משה רבינו לבד לכבוש את ארץ-ישראל באופן מקיף, ואז היתה הכניסה באופן של ראייה, שלא שייך בה שינוי ואין אחריה גלות * ההוראה: לעתים, יש להתחיל מדברים נעלים, מהכלל, ורק לאחר מכן לרדת לפרטים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בהפטרת פרשתנו מדובר אודות שילוח המרגלים על-ידי יהושע – על-פי הכלל שנקודת ההפטרה והפרשה היא בשווה1, שהרי גם בפרשת השבוע מדובר אודות שילוח מרגלים.
ואף שלכאורה הרי זה עניין הפכי, כיוון שעניין המרגלים דיהושע היה באופן טוב, מה שאין כן עניין המרגלים דמשה היה באופן לא טוב? – הנה הביאור בזה2, שגם עניין המרגלים דמשה, כפי שנשלחו על-ידי משה, שעליו נאמר3 "בכל ביתי נאמן הוא", היה זה עניין טוב בתכלית, אלא שאצל המרגלים הנה מצד כמה עניינים היתה התוצאה שלא כדבעי. וכיוון שעצם שילוח המרגלים היה עניין טוב, נמצא ששילוח המרגלים דמשה ושילוח המרגלים דיהושע הם אותה הנקודה.
ואף-על-פי-כן, ישנו חילוק עיקרי בין המרגלים דמשה להמרגלים דיהושע, שמתבטא בשני פרטים:
א) המרגלים דמשה היו שנים עשר, "איש אחד למטה"4, ואילו המרגלים דיהושע היו שניים.
ב) המרגלים דמשה התהלכו בכל ארץ-ישראל, לארכה ולרחבה5, והתבוננו בכל הפרטים – "החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב וגו'"6; ואילו המרגלים דיהושע הלכו רק ליריחו, "מנעולה של ארץ-ישראל"7, ושם גופא לא התבוננו בכל הפרטים, וכאשר שמעו "כי נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם"8 – הספיק הדבר עבורם.
שני חילוקים אלו נובעים מחילוק עיקרי אחד – שהמרגלים דמשה היו בחינת פנימי, ולכן הוצרכו להיות מכל שבט בפני עצמו, ולפעול בפרטיות; מה שאין כן המרגלים דיהושע היו בחינת מקיף, ולכן לא היה צורך בב' עניינים הנ"ל (כדלקמן).
ב. וביאור העניין:
עניין הכניסה לארץ-ישראל הוא – שהוצרכו לפעול ב"ארץ שבעה עממין" לעשות ממנה "ארץ-ישראל", "ארץ אשר גו' עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"9, דהיינו לעשות מעניינים גשמיים וארציים שיהיו כלים לאלקות.
וכיוון שזוהי עבודה שצריך לעשותה בפנימיות, הרי מצד עניין הפנימיות נדרש שהעבודה תהיה אצל כל אחד ואחד לפי ערכו. – בעניין של פנימיות לא שייך לומר שהכול שווים בה, שהרי כל אחד ואחד יש לו כוחות פרטיים שבהם צריך לעבוד עבודתו. ולכן הוצרך משה לשלוח י"ב מרגלים, "איש אחד למטה", שהם כללות החילוקים הפרטיים שבישראל.
ועל דרך מה שכתב המגיד10 בעניין נוסח התפלה, שישנם י"ב נוסחאות כנגד י"ב שערים, כנגד י"ב השבטים. והיינו לפי שתפלה ענינה עבודה פנימית, ולכן צריך שיהיה לכל שבט השער השייך לנשמתם של בני שבט זה.
ועל-פי זה מובן גם כן מדוע לא הסתפקו ב"מנעולה של ארץ-ישראל", אלא הוצרכו לתור את כל ארץ-ישראל לארכה ולרחבה, ולהיות בכל המקומות בפועל, ושם גופא צריך למצוא את כל הפרטים.
מה שאין כן שילוח המרגלים דיהושע היה בבחינת מקיף, ובמקיף אין התחלקות של י"ב שבטים, ואין צורך לתור את כל ארץ-ישראל, אלא די ב"מנעולה של ארץ-ישראל", ושם גופא מספיק בבחינת כלל ולא בבחינת פרט.
ג. ביאור העניין:
כל עניין של עבודה מתחיל בעניין של מקיף. תכלית העבודה היא אמנם שיהיה הבירור בפנימיות, אבל התחלת העבודה מוכרחת להיות בבחינת מקיף. וכן הוא גם בעניין הכניסה לארץ-ישראל, שהוצרכה להתחיל בבחינת מקיף.
אמנם, בעניין זה ישנו חילוק בין הכניסה לארץ-ישראל כפי שהיתה אמורה להיות על-ידי משה (שהרי אילו זכו היה משה מכניס את בני-ישראל לארץ-ישראל, והיה זה באופן שאין אחריה גלות11) ובין הכניסה לארץ-ישראל כפי שהיתה בפועל על-ידי יהושע:
אצל משה – נעשה עניין המקיף על-ידי משה עצמו, להיותו "שקול כנגד כל ישראל"12, דהיינו שהוא הכלל של כל ששים ריבוא בני-ישראל, ולכן מצד עצם שילוח המרגלים על-ידי משה נפעל כבר עניין המקיף דכיבוש ארץ-ישראל; ואילו על-ידי פעולת המרגלים התחיל כבר הכיבוש בפנימיות, ולכן הוצרכו להיות ב' העניינים הנ"ל (שילוח י"ב מרגלים, וההליכה בכל ארץ-ישראל).
אבל כאשר לא זכו, והכניסה לארץ היתה על-ידי יהושע (שהיתה הכניסה במדריגה תחתונה יותר, ולכן נשאר נתינת מקום לעניין של גלות) – הרי מצד יהושע עצמו לא נעשה בחינת המקיף, כיוון שיהושע לא היה הכלל של כל ששים ריבוא בני-ישראל, וכיוון שהתחלת כל עניין צריך להיות בבחינת מקיף, הוצרך יהושע לשלוח מרגלים כדי לפעול את עניין המקיף, ולכן הלכו המרגלים ל"מנעולה של ארץ-ישראל" בלבד, ושם גופא פעלו בבחינת כלל בלבד, כפי שהסדר הוא בבחינת מקיף, ואילו הכיבוש בפנימיות התחיל לאחרי זה, במשך כל שנות המלחמה.
ד. ביאור העניין בפרטיות יותר – בהקדמת ביאור מעלת הכיבוש שעל-ידי משה על הכיבוש שעל-ידי יהושע:
ידוע13 שענינו של משה הוא בחינת ראייה, ואילו היתה הכניסה לארץ על-ידי משה, היה נפעל עניין הראייה באלקות. וזהו שלאחר שראה משה שאינו נכנס לארץ אמר "ועתה ישראל שמע"14, שמיעה בלבד, והרי "אינה דומה שמיעה לראייה"15.
וזהו גם הטעם לאמור שאילו היה הכיבוש על-ידי משה לא היה נתינת מקום לגלות:
מעלת הראייה על השמיעה היא, שכאשר אדם שומע דבר, אזי שייך לסתור זאת, כי, אף-על-פי שעתה מבין הוא את הדבר, מכל מקום, כיוון שהבנתו היא מצד עניין ההשגה, וכל השגה היא בהגבלה, הרי אפשר שבמשך הזמן יבין באופן אחר; מה שאין כן כאשר אדם רואה דבר – הרי כיוון שהוא בעצמו ראה את עצם הדבר, הרי זה מתאמת אצלו באופן שלא שייך לסתור זאת16.
ועל דרך זה בנדון דידן, ברוחניות העניינים: אילו היתה הכניסה לארץ-ישראל על-ידי משה רבינו – היה זה באופן של ראייה, שהיא ללא הגבלה, כך, שאין נתינת מקום לגלות.
והנה, החילוק בין ראייה ושמיעה הוא גם בסדר תפיסת וקליטת הדבר:
הסדר בשמיעה (השגה) הוא – שתחלה שומע את הפרטים, פרט אחד, ולאחרי זה פרט נוסף ופרט נוסף וכו', ולאחר שנקלטים אצלו כל הפרטים, הנה מכל הפרטים יחד מתגבש הכלל והנקודה שבהם. מה שאין כן בראייה הסדר הוא – שכאשר מביט על הדבר אזי רואה לכל לראש את הכלל ועצם העניין, ולאחרי כן עומד הוא גם על הפרטים שבדבר17.
ועל דרך זה בענייננו:
אצל משה, בחינת ראייה, היה הסדר שתחילה פעל משה בעצמו את עניין המקיף, שבזה פעל כבר כיבוש כל ארץ-ישראל בכללות, בערכו, ולאחרי זה באה פעולת המרגלים בפנימיות, שזהו עניין הפרטים הבאים לאחרי הכלל.
מה שאין כן אצל יהושע, בחינת שמיעה – התחיל כיבוש הארץ על-ידי המלחמה בפועל לאחרי שילוח המרגלים (שהרי שילוח המרגלים היה רק בחינת מקיף הנותן כוח בפנימי, אבל לא היה בזה התחלת הכיבוש עצמו כמו במרגלים דמשה שעל-ידם התחיל עניין הכיבוש בפנימיות), היינו, שהתחלת הכיבוש היתה מהפרטים18.
ה. והנה, כל סיפורי התורה הם הוראה בעבודה בכל זמן, וכן הוא גם בנוגע לסיפור המרגלים דמשה, שהוא הוראה בעבודה גם עתה. ולכן, אף שבפועל לא זכו, ולכן סדר העבודה בכלל הוא באופן דכיבוש יהושע, מכל מקום, יש בכוחו של כל אחד ואחד מישראל לילך לפעמים לפי הסדר דמשה, שהוא אחד המיוחד מהשבעה רועים וכללות כולם19.
לפעמים, אין להתחיל מלמטה למעלה, בסדר והדרגה, אלא יש לתפוס מיד את הכלל, מבלי לעשות חשבונות אם הוא שייך לכך או לא כו'; ולאחרי הכלל יבואו גם הפרטים, דהיינו הבירור בפנימיות.
ובכללות הרי זה ההפרש בין תורה ותפלה:
עבודת התפלה היא מלמטה למעלה, בסדר והדרגה (בחינת שמיעה): התחלת העבודה היא "מודה אני", וכך נמשך הסדר מלמטה למעלה, עד שמגיעים לתפלת שמונה עשרה. וכך בכל יום ויום יש להתחיל מחדש מ"מודה אני", כי, אף שכבר אתמול הגיע למדריגה נעלית יותר, מכל מקום, כיוון שעניין התפלה הוא עבודה מלמטה למעלה, מוכרחת העבודה להיות בהתאם לסדר התפלה, החל מ"מודה אני".
מה שאין כן בלימוד התורה – הרי לאחרי שלמד אתמול, יכול היום להמשיך הלאה, ויתירה מזה, שיכול להתחיל ללמוד בכל התוקף גם עניין שהוא "לעילא מדרגיה", שיפעל בו זיכוך, ולאחרי זה ימשיך זאת גם בפרטים כו'.
וכן הוא הסדר בהרבצת התורה: כאשר ניגשים לדבר עם יהודי בנוגע לענייני תורה, אין זה באופן שבתחילה מדברים עמו אודות "מחצית התורה", דהיינו באופן של פשרות רחמנא-ליצלן, כיוון שעדיין אינו "כלי" עבור התורה כולה, ולאחרי זה מוסיפים ומספרים לו מעט מעט בכל יום – לא זה הוא הסדר; אלא מלכתחילה יש להגיש לו "תורה תמימה" כו'.
והכוח על סדר העבודה מלמעלה למטה (בחינת ראייה) – הוא ממשה רבינו, שממשיך כוח זה גם בזמן הגלות, ובפרט בדרא דעקבתא דמשיחא, שהרי "משה הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון"20, שיגאלנו מהגלות בסדר של ראייה – "וראו כל בשר גו'"21.
(מהתוועדות שבת במדבר ה'תשי"ט. 'תורת מנחם – התוועדויות' ה'תשי"ט ח"ג (כו) עמ' 51-55, בלתי מוגה)
________________________
1) ראה טור ורמ"א או"ח סוסתכ"ח. שו"ע אדה"ז שם רסרפ"ד.
2) בכל הבא לקמן – ראה גם שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז תנש"א ס"ב ואילך (התוועדויות תנש"א ח"ג ע' 352 ואילך).
3) בהעלותך יב, ז.
4) פרשתנו יג, ב.
5) ראה פרש"י שם, כא.
6) שם, יח.
7) ראה תנחומא בהעלותך יו"ד. במדב"ר פט"ו, טו. ועוד.
8) יהושע ב, ט.
9) עקב יא, יב.
10) לקו"א להה"מ (אות קלג), הובא בהקדמת שער הכולל.
11) ראה לקו"ש חי"ט ע' 346. וש"נ.
12) מכילתא ופרש"י ר"פ יתרו. ועוד.
13) ראה לקו"ת ואתחנן ב, ד ואילך. ובארוכה – שערי תשובה לאדמו"ר האמצעי ח"ב חינוך פ"ח ואילך.
14) ואתחנן ד, א.
15) מכילתא יתרו יט, ט.
16) ראה גם תו"מ ח"כ ע' 227. וש"נ.
17) ראה גם תו"מ חכ"ד ע' 182. וש"נ.
18) קטע זה אינו ברור (המו"ל).
19) ראה תניא רפמ"ב.
20) ראה שמו"ר פ"ב, ד-ו. זח"א רנג, א. שער הפסוקים פ' ויחי מט, יו"ד. תו"א ר"פ משפטים.
21) ישעי' מ, ה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
