חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:38 זריחה: 6:15 כ"ב בחשון התש"פ, 20/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 728 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת חוקת, א' בתמוז, ה'תשס"ח (4/07/08)

מדורים נוספים
התקשרות 728 - כל המדורים ברצף
מתחילים את ה"יד הגדולה" – ראיית אלקות שלמעלה מהעולם
פנימיות הירידה היא התחלת הגאולה
כאשר ישא האומן את היונק
פרשת חוקת
כתר שם טוב עולה על גביהן
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 728, ערב שבת-קודש פרשת חוקת, א' בתמוז ה'תשס"ח (04.7.2008)

 

 דבר מלכות

מתחילים את ה"יד הגדולה" – ראיית אלקות שלמעלה מהעולם

ביום ההילולא השנה ימלאו י"ד שנה שבהם ראו את ה"יד החזקה" * ראו אמנם ניסים, אותות ומופתים, אך לא נגע ולא פגע, כי זה היה על-ידי התלבשות בשם "אלקים" * כדי לראות את ה"יד הגדולה" – נדרשת עבודה במסירות נפש, שדווקא על-ידה נתגלה שם "הוי'" בקריעת-ים-סוף * כאשר הולכים במסירות נפש, לא רק שלא מתפעלים מהעולם, אלא העולם עצמו מסייע * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ב [. .] ספר המאמרים תש"א וספר השיחות תש"א שנדפסו לקראת יו"ד שבט, ישנה השיחה שבה מדובר אודות י"ד שנה:

בשנת תש"א נתמלאו י"ד שנה מעת השחרור שלו, ואז אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחה1, שעד עתה – בי"ד שנה (בגימטריא "יד") הראשונות – היה העניין ד"יד החזקה", ועתה מתחיל העניין ד"יד הגדולה".

וממשיך לבאר:

בקריעת ים סוף כתיב2 "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים .. ויאמינו בה' וגו'".

במצרים גופא – אף-על-פי שגם שם היו ניסים, כדכתיב "והפלה וגו'"3, מכל מקום, לא ראו גילוי שם הוי', אלא חשבו שכל זה הוא טבעיות, וכפי שטען פרעה: "לא ידעתי את הוי'"4; הוא ידע רק אודות שם אלקים – "אלקים יענה את שלום פרעה"5.

ועל דרך שהיה אצל אבימלך: הגם שבקבלה מבואר בעניין אבימלך מדרגות גבוהות6, מכל מקום, לא ידע אלא רק אודות שם אלקים.

ועל דרך זה במצרים: היו אמנם ניסים, אותות ומופתים, ואפילו חרטומי מצרים ראו שזהו עניין שאינו בכוח הנברא, כי אם אצבע מלמעלה, אבל איזה אצבע – "אצבע אלקים"7, היינו, שבאלקות גופא לוקחים רק שם אלקים.

מה שאין כן בשעת קריעת ים סוף נאמר "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה הוי'" – ראיית אלקות כפי שאינה מלובשת בטבעיות.

וכן הוא גם בפשטות:

ביציאת מצרים כתיב "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים"8, "ויוציאך גו' ביד חזקה ובזרוע נטוי'"9 – "יד החזקה" (אבל לא "יד הגדולה"), ואז יכול להישאר מעמד ומצב ש"לא ידעתי את הוי'", אלא רק "אלקים יענה את שלום פרעה"; יש אמנם ברכה בריבוי, עד שהנילוס עולה לקראתו10, ועד שנעשה מושל בכיפה11 (כמסופר במדרשי חז"ל), אבל אף-על-פי-כן, הרי זה רק באופן ש"האלקים יענה", ואינו רואה העניין דשם הוי'.

ואילו החידוש ד"יד הגדולה" הוא – שרואים שם הוי'. אמנם כתיב12 "גדול הוי' .. בעיר אלקינו", אבל היכן רואים "יד הגדולה" – כשרואים שם הוי'.

וביאור החילוק שבין אלקים להוי' כפשוטו:

אלקים – הוא מלשון כוח (כמובא בשולחן ערוך13 בפירוש נוסח הברכות), אבל, זהו עניין הכוחות כפי שמקבלים שינוי והתפעלות והתערבות וכו' וכו', ולא באופן של קדושה והבדלה, כמו שנאמר14 "אין קדוש כהוי'".

ואילו הוי' – הוא מלשון היה הווה ויהיה כאחד15, והיינו, שגם כפי שנמשך בגדרי הזמן, ששם ישנם החילוקים דעבר הווה ועתיד, הרי הם כאחד (מה שאין כן למעלה מן הזמן, שלא שייך עניין היה הווה ועתיד, לא שייך לומר שהם כאחד); גם כפי שהאור עובר על-ידי זכוכית אדומה וירוקה ולבנה16, ישנם כל הגוונים כאחד.

ועניין זה – לא ראו במשך י"ד שנה הראשונות, אף-על-פי שהיו באופן ד"יד החזקה" (כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחה), ומתחיל רק לאחרי זה – בעניין "יד הגדולה".

אבל, בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר לא נתפרש בנוגע לפעולותינו ועבודתנו אנו – במה צריכה להיות העבודה בי"ד השנים החל משנת תש"א.

ב. ועל דרך זה בנוגע ליום ההילולא – ובהקדמה:

"צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי"17. ואף-על-פי-כן, הנה בכל יום "יאָר-צייט" ו"הילולא", הרי הוא עולה מדרגא לדרגא, כמבואר בספרי קבלה18.

וענין זה מוכרח גם על-פי נגלה19:

לכאורה אינו מובן: מהי השייכות של אמירת קדיש – שענינו להצילו מעונשו20 – לאחרי י"ב חודש? – הרי אפילו אלו שלמטה ממדרגת בינונים, המשפט שלהם אינו אלא י"ב חודש (ובפרט על-פי הפסק-דין שאין לומר קדיש יותר מי"א חודש)20, ואם כן, מהו עניין אמירת קדיש ב"יאָרצייט" השני, לאחרי י"ב חודש?

ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר אודות יום הילולא של צדיק, שתיכף ומיד כש"אתפטר" ישנו העניין ד"אשתכח . . יתיר מבחיוהי", ו"בכולהו עלמין".

אך הביאור בזה – שאמירת קדיש לאחרי י"ב חודש, בכל אדם, ועל אחת כמה וכמה בצדיק, הוא עניין של עלייה לעילא ולעילא: בקדיש – מ"ב אותיות, שהוא עניין שם מ"ב, שעל-ידו נעשים כל העליות21. וכיוון שביום היאָרצייט עולה הנשמה מדרגא לדרגא בקדושה גופא, בגן-עדן גופא, והרי העלייה היא על-ידי שם מ"ב, לכן אומרים קדיש ביום ההילולא.

ומזה מובן, שגם בשנים שלאחרי פטירת הצדיק, הנה בכל שנה ושנה כשישנה העלייה של ה"רישא", אזי "בתר רישא גופא אזיל"22, ומתעלים גם כל אלו אשר הולכים בדרך הישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו (כלשון באגרת הקודש סי' ז"ך23).

ובזה גופא – הנה על-פי דברי בעל ההילולא, מובן, שי"ד שנים הראשונות שלאחרי הסתלקותו הם באופן של "יד החזקה", ואילו עתה מתחיל עניין "יד הגדולה".

והחילוק ביניהם – מובן מדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לחיים חיותו בעלמא דין, שעניין "יד החזקה" הוא באופן שרואים אמנם ניסים, אותות ומופתים, ואף-על-פי-כן, לא נגע ולא פגע; זהו רק באופן ש"האלקים יענה את שלום פרעה", שהוא היה המלך של "ערות הארץ"24; וכדי שיהיה עניין "יד הגדולה" – הרי זה דווקא כשישנו העניין דקריעת ים סוף, שאז נאמר "וירא ישראל את היד הגדולה", ואז הבינו גם בנוגע לעניינים שלפני זה, שגם הם היו (לא באופן ש"האלקים יענה", אלא) משם הוי'.

ג. והעניין בזה:

נתבאר בהתוועדות הקודמת שעניין קריעת ים סוף הוא – עבודה במסירת נפש, למעלה אפילו מחכמה ושכל דקדושה.

ועל-פי זה יובן הפלא הכי גדול:

כאשר הקב"ה אמר "דבר אל בני-ישראל ויסעו"25, היו משה ואהרן ושבעים הזקנים, ואף-על-פי-כן, מי קפץ לים – נחשון בן עמינדב26, נשיא יהודה.

ואינו מובן – ובשתים: (א) הייתכן שמשה רבינו בעצמו לא קפץ לים? (ב) והייתכן שכאשר משה רבינו אמר "הלכה", "דבר אל בני-ישראל ויסעו" – היה נחשון בן עמינדב "מורה הלכה בפני רבו"27 בקפצו לים?!

אך העניין הוא – שכאשר העבודה היא מצד מסירת נפש, מבלי להיכנס לחשבונות, הנה בשמעו ציווי הקב"ה, מקיימו תיכף ומיד, ולכן, מיד בשמעו הציווי "ויסעו" – קפץ לים.

הנהגה כזו יכולה להיות רק מצד מסירת נפש, לא מצד חכמה, אפילו לא חכמה כזו שיכולה להביא לידי מסירת נפש.

וזהו מה שמבאר רבינו הזקן28 בעניין מה שכתוב29 "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", שמשה רבינו התפעל ונפל ברוחו ("ער איז געווען באַ זיך אַראָפּגעפאַלן") מצד עבודת המסירות נפש של הדור האחרון – כי, ענינו של משה הוא מדריגת החכמה, כוח מה30, ועד לתכלית העילוי בחכמה דקדושה, אבל יש עבודה נעלית יותר (ועל זה אומרים למשה: "במקום גדולים אל תעמוד"31), למעלה אפילו מהדרגא הכי נעלית של חכמה – שזהו עניין המסירות נפש,

ובלשון המשך ההילולא32 – עניין ה"אוצר", "אוצר של יראת שמים"33, כמבואר בתניא34 שעל זה נאמר35 "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה", "פירוש כדרך שמחפש אדם מטמון ואוצר הטמון כו'".

ועבודה זו (באופן של מסירות נפש) שייכת לנחשון בן עמינדב, להיותו הנשיא של שבט יהודה – כמבואר בתורה אור פ' ויחי36 ("ויחי יעקב בארץ מצרים" דווקא37) שעבודתו של יהודה, שנקרא כן על שם "הפעם אודה את ה'"38, היא באופן של הודאה; לא מצד עניין הראיה, שזהו ענינו של ראובן ("כי ראה גו'"39), ולא מצד עניין השמיעה, שזהו ענינו של שמעון ("כי שמע גו'"40), ואפילו לא מצד ענינו של לוי (כמו "לויתן"41), "הפעם ילוה אישי אלי"42, שזהו עניין "קרבת אלקים לי טוב" ("טוב" או "לי טוב")43, אלא באופן של הודאה – כמו "מודים חכמים לרבי מאיר"44 – אף-על-פי שאצלו מתקבל ("לייגט זיך") באופן אחר.

ואז לא נוגע עניין החשבון כלל – אם זה נקרא "מורה הלכה בפני רבו" וכיוצא-בזה; בשמעו דבר הוי' "דבר אל בני-ישראל ויסעו" – הרי הוא קופץ לים!

ועל-ידי זה רואים גם את "היד הגדולה" מלמעלה:

כאשר הגישה היא מצד חכמה ושכל, אפילו חכמה ושכל דקדושה – אזי יכול להיות עניין "יד החזקה", ובאופן שיודע שאין זה מצד המציאות שלו, אלא מצד "האלקים", אבל זוהי רק הדרגא ד"אלקים", בחינת ה"מגן"45, ולא הוי', היה הווה ויהיה כאחד;

וכדי שיתגלה עניין "יד הגדולה", "במקום גדולים" – הרי זה דווקא על-ידי העבודה במסירת-נפש, שקופץ לים, ביודעו שזהו רצון הבורא.

ועל-ידי זה נפעל עניין קריעת ים סוף – כידוע46 שעל-ידי קריעת ים סוף נעשית ההכנה למתן- תורה:

לא די בכך שיהודי לא מתפעל מהעולם, והולך לדרכו הוא, מבלי הבט על הליכות העולם, אלא צריך לפעול גם על העולם, שגם כאשר ישנו בעולם דבר שמפסיק בינו ובין הר סיני – אם זו הסברא "ניתנה ראש ונשובה מצרימה"47, או עצם מציאות ה"מדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב"48 (שהרי אפילו אם לא חושבים אודות מצרים, יכולה להיות סברא להישאר במדבר) – הנה לא זו בלבד שחדל להיות מונע ומעכב, אלא עוד זאת, שנעשה מסייע לקבלת התורה.

ד. וזהו הלימוד מהשיחה שנדפסה זה עתה:

בנוגע למעמד ומצב שהיה במשך י"ד שנה אלו – הרי ישנם כאלה (על כל פנים אחד כו') שעדיין לא הגיעו לעניין ה"יד הגדולה".

ואילו עתה – על-פי מה שפסק כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל ההילולא, בנוגע לעצמו – הנה לאחרי ה"יד החזקה" מתחיל עניין ה"יד הגדולה" – "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה הוי'", היינו, שיראו שהעולם נעשה "אויס וועלט" [=עולם בטל], אבל לא באופן שמתבטל ממציאותו, אלא שנעשה מציאות שהיא כמו בקריעת ים סוף, שצמחו פירות בקרקעית הים ובני-ישראל אכלו מהם49, ועל-ידי זה נעשה ההכנה בנפשם שמה שבהעלם יומשך בגילוי, ומה שבגילוי יתעלם בההעלם,

וכאמור, שגם מעניין שמונע ומעכב עושים הכנה והכשר לקבלת התורה – מ"אנכי הוי' אלקיך" עד "וכל אשר לרעך", תר"ך אותיות, תר"ך עמודי אור (כדאיתא בתפלת ר' נחוניא בן הקנה שהובאה בקבלה50), תר"ך אותיות כתר, שלמעלה מהחכמה – מקום גדולים,

והיינו, שעל-ידי זה שמתעלה בעבודתו למעלה מכוח החכמה ושכל דקדושה שבנפשו, לעבודה שמצד מסירת נפש – אזי נותנים לו את ה"אוצר" שלמעלה, תר"ך – כתר – עמודי אור,

וכמבואר בהמשך ההילולא51 בעניין תר"ך עמודי אור, שענינו של העמוד הוא שמחבר את ה"מעלה מעלה" (וגם הבחינה שלמעלה מגדר "מעלה") עם ה"מטה מטה עד אין תכלית", שגם שם יומשך האור בגילוי, ועד שיומשך שם גם ה"מאור", וגם הבחינה שלמעלה מ"מאור" – שנעשה ישראל אורייתא וקודשא-בריך-הוא כולא חד52.

(מהתוועדות מוצאי ש"ק פ' בשלח, י"א שבט, ה'תשכ"ד. י"ל ע"י ועד הנחות בלה"ק שנה זו. בלתי מוגה)

___________________________

1)    שיחת ש"פ קורח ג' תמוז ס"ב (סה"ש תש"א ע' 134).

2)    בשלח יד, לא.

3)    וארא ט, ד.

4)    שמות ה, ב.

5)    מקץ מא, טז.

6)    ראה ספר הערכים חב"ד בערכו (כרך א ע' לד ואילך). וש"נ.

7)    וארא ח, טו.

8)    בא יג, יד.

9)    ואתחנן ה, טו.

10)  פרש"י ויגש מז, יו"ד.

11)  מכילתא בשלח יד, ה. זח"ב ו, א.

12)  תהלים מח, ב. וראה זח"ג ה, א. זו"ח תשא מד, א.

13)  או"ח ס"ה.

14)  שמואל-א ב, ב. וראה המשך ההילולא פי"ד (סה"מ תש"י ע' 135). ד"ה באתי לגני שנאמר בהתוועדות פ"ח.

15)  זח"ג רנז, סע"ב. פרדס ש"א פ"ט. תניא שעהיוה"א פ"ז (פב, א).

16)  ראה המשך ההילולא וד"ה באתי לגני הנ"ל שם.

17)  ח"ג עא, ב.

18)  ראה בהנסמן בהערה 21. וראה גם תניא אגה"ק סז"ך-וכ"ח. סידור (עם דא"ח) שער הל"ג בעומר דש, סע"ב ואילך. ובכ"מ.

19)  ראה גם התוועדויות תשמ"ט ח"ב ע' 178 ואילך. וש"נ.

20)  ראה רמ"א יו"ד סוסשע"ו.

21)  ראה שער הכוונות ענין הקדיש. פע"ח שער הקדישים פ"א, ובהג"ה שם. סידור האריז"ל קודם עלינו. ועוד.

22)  עירובין מא, א. וראה סוטה מה, ב.

23)  קמו, א – מזח"ב קסב, רע"ב.

24)  מקץ מב, ט. שם, יב. וראה קה"ר פ"א, ד (בסופה). יל"ש עה"פ (רמז קמח).

25)  בשלח יד, טו.

26)  סוטה לז, א. מכילתא בשלח יד, כב. ועוד.

27)  ראה ברכות לא, ב. וש"נ.

28)  ראה תו"א שמות נב, ב. וראה גם שיחת יו"ד שבט תשכ"ב ס"י (תו"מ חל"ג ריש ע' 28). וש"נ.

29)  בהעלותך יב, ג.

30)  ראה תניא פ"ג. פי"ח-ט. פמ"ג. וראה בהנסמן ב"מ"מ, הגהות והערות קצרות" עם "לקוטי פירושים" לתניא שם (ע' מה. ע' קכא).

31)  משלי כה, ו. וראה ב"ר פנ"ה, ו. דב"ר פ"ב, ז.

32)  פי"א ואילך (סה"מ תש"י ע' 131 ואילך).

33)  ברכות לג, ב.

34)  פמ"ב (ס, א).

35)  משלי ב, ד.

36)  מה, א.

37)  ראה אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ה ע' שעג (נעתק ב"היום יום" יח טבת). נתבאר בלקו"ש ח"י ע' 160 ואילך.

38)  ויצא כט, לה.

39)  שם, לב.

40)  שם, לג.

41)  ראה זח"ב יא, סע"ב. הובא בלקו"ת צו ח, סע"ג. ובכ"מ.

42)  שם, לד.

43)  תהלים עג, כח. וראה תו"מ חכ"ה ע' 240. וש"נ.

44)  ביצה לא, סע"ב. ועוד. וראה תו"א בשלח סו, ב. ובכ"מ.

45)  שם פד, יב. וראה תניא שעהיוה"א רפ"ד. ובכ"מ.

46)  נסמן בלקו"ש חט"ז ע' 202 הערה 82.

47)  שלח יד, ד.

48)  עקב ח, טו.

49)  ראה שמו"ר פכ"א, יו"ד. נתבאר בלקו"ש ח"ג ע' 966 ואילך.

50)  פרדס ש"ח פ"ג.

51)  פ"ט (סה"מ תש"י ע' 123).

52)  ראה זח"ג עג, א.

 משיח וגאולה בפרשה

פנימיות הירידה היא התחלת הגאולה

נתינת כוח מיוחדת בדורנו זה

ג' תמוז – שבו מודגש שירידת הגלות היא התחלת העלייה – פועל גם בנוגע לכללות עניין הגלות.

נתבאר במקום אחר שיש לומר הטעם הפנימי דקביעת חג הגאולה בחודש הרביעי, ולפני "צום הרביעי" – כיוון שבדורנו זה, דור אחרון של הגלות ודור הראשון של הגאולה, מתחילה כבר ה"טעימה" וה"התנוצצות" מעין הגאולה העתידה, כולל גם שיוכלו להרגיש ולטעום הפנימיות ד"צום הרביעי" (התחלת "בין המצרים" כללות עניין החורבן והגלות) – "ששון ושמחה" (כפי שיהיו בגלוי לעתיד לבוא), היינו, לא זו בלבד שהצום (חורבן וגלות) הוא בשביל ששון ושמחה (הגאולה), אלא יתירה מזה, שהצום גופא, בפנימיותו הוא עניין של ששון ושמחה (התגלות פנימיות האהבה, "כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו מרוב אהבתו"), ולכן, נתגלה בדורנו זה שבחודש הרביעי ישנו חג הגאולה, ועוד לפני "צום הרביעי" – נתינת כוח לגלות הפנימיות ד"צום הרביעי" ש"יהיה לששון ולשמחה ולמועדים טובים".

ועניין זה מודגש ביותר בג' תמוז – שבו רואים בגלוי שההליכה לגלות עצמה הרי היא (לא רק צורך עלייה, אלא) התחלה של גאולה, כנ"ל.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת קורח, ג' בתמוז ה'תשמ"ח. 'תורת-מנחם – התוועדויות' ה'תשמ"ח, כרך ג, עמ' 543)

"עמדו הכן כולכם!"

כל ענייני גאולה קשורים ושייכים לגאולה האמיתית והשלימה – "כיוון דשם גאולה עלה", ועל-אחת-כמה-וכמה בגאולה של נשיא הדור, "שנשיא הדור הוא ככל הדור כי הנשיא הוא הכול", ונשיא של דור זה, דור האחרון של הגלות, שהוא דור הראשון של הגאולה, ובפרט על-פי דברי נשיא הדור, בעל הגאולה, במכתבו הידוע לחגיגת י"ב תמוז הראשונה:

"לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה", גאולה דכל ודכלל ישראל – הרי בוודאי שגאולה זו קשורה ושייכת ביותר לגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.

ובפשטות – שמגאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר בי"ב-י"ג תמוז באים תכף ומיד לגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, ובפרט שלפני עשרות שנים הכריז כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו "לאלתר לגאולה" (כיוון שישנו כבר "לאלתר לתשובה"), והודיע שכבר סיימו כל ענייני העבודה, ולא נשאר אלא לצחצח הכפתורים, ולעמוד מוכנים – "עמדו הכן כולכם" – לקבל פני משיח צדקנו.

(משיחת שבת-קודש פרשת חוקת, ז' בתמוז ה'תש"נ. 'תורת-מנחם – התוועדויות' ה'תש"נ, כרך ג, עמ' 408)

אין למתי לדחות

..אי אפשר לדחות זאת למשך זמן – כיוון שעומדים אנו בסמיכות לביאת המשיח, "קול דודי הנה זה בא",

– שלא כדעת הטועים שרחוקים אנו מביאת המשיח כרחוק מזרח ממערב... ובמילא יכולים להמשיך לחשוב על כבוד המדומה, קניית בית, הגדלת החשבון בבנק, וכיוצא-בזה, תוך כדי ויתור על העניינים העיקריים –

הרי צריכים לסיים ולהשלים את העבודה דקירוב כל בני-ישראל לאביהם שבשמים, לתורתו ומצוותיו.

וכאשר עוסקים בזה בתוקף ד"מאן מלכי רבנן", אזי "אמר מלכא עקר טורא", לבטל את העניינים ש"נדמה להם כהר", והולכים "מחיל אל חיל" בזיכוי הרבים, אשר, על-ידי זה מיתוסף גם בעבודת עצמו.

ועל-ידי זה פועלים וממהרים שיבוא משיח צדקנו שעה אחת קודם, ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בעגלא דידן.

('תורת מנחם – התוועדויות' תשי"ז חלק ג (כ) ע' 64)

 ניצוצי רבי

כאשר ישא האומן את היונק

קירוב חם ולבבי לכל אחד ואחד... * הרבי ביקש לדעת, אם התנאים הגשמיים בישיבה מתאימים לבחור * כאשר שם האם נשכח ב'יחידות', והרבי השלים בעצמו... * מה רוצה הרבי באמת מבחורים? * תפילה וברכה תוך ניגון... * ומה היתה מטרת סיפור הרבי בהתוועדות * על רבי וחסידים – לרגל ג' תמוז

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

תשומת לב לילדה בת שנתיים

סח הרב יחזקאל ברוד (ע"ה) שהגיע לארצות-הברית בקיץ תשי"א – על ה'יחידות' הראשונה ('אור חסידי בחושך הסובייטי', עמ' 198): "הרבי קיבל את פנינו מתוך קירוב חם ולבבי ובפנים מאירות. ההתייחסות המיוחדת שלו אלינו ואל הילדים – היתה דבר שלא מן העולם הזה.

"בתי הבכורה.. תחי', היתה בת שנתיים. היא ניגשה אל מעבר לשולחן ונעמדה ליד הרבי. הרבי חייך אליה ואמר שמן-הסתם היא רוצה לצייר, ונתן לה עיפרון. אחר-כך אמר הרבי שוודאי היא צריכה גם דף נייר, והושיט לה דף. ואנחנו עמדנו נפעמים מתשומת-הלב האבהית המופלאה של הרבי לתינוקת הקטנה.

מלבוש מיותר

ועוד סיפר (שם עמ' 199):

ההתוועדות של חג השבועות תשי"א – הראשונה שבה נוכחתי – נערכה בבית-הכנסת הקטן ('למעלה') והיה צפוף למדי. המקום היחיד שמצאתי היה על החלון. ישבתי על אדן החלון כשרגלי האחת בפנים והשנייה בחוץ, אבל לא הרגשתי לא צפיפות ולא אי-נוחות, כל-כולי הייתי מרותק למחזה שטרם ראיתי כמותו.

להתוועדויותיו של הרבי בשנים ההן היה אופי שונה מאופיין בשנים שלאחר מכן. אז האווירה היתה משפחתית יותר והרבי העניק תשומת-לב אישית כמעט לכל אחד ואחד...

במשך ההתוועדות הרמתי כוסית 'לחיים' והושטתי אותה לעבר הרבי. הרבי הביט בי ובעניבה שעל צווארי, חייך ואמר: "גם אתה כבר התחלת ללבוש את הסמרטוט הזה?! הסר אותו!"... מובן שהסרתי מיד את העניבה, ומאז לא הקפדתי כל-כך על כללי הלבוש האמריקניים...

"כאן ושם בו בזמן"

ועוד (שם עמ' 202-201):

כשנולד לר' יחזקאל ברוד בנו יוסף יצחק, בכסלו תשי"ב, נכנס האב לרבי והודיע שהברית תיערך בביתו. הוא רמז שהוא רוצה מאוד שהרבי יהיה נוכח בברית. הרבי הביט בו ושאל מדוע הדבר נוגע לו כל-כך. הוא השיב, אני רוצה שבני יגדל יהודי ירא-ה'.

שאל אותו הרבי אם יש לו טלפון בבית. הוא השיב שבביתו אין, אבל לבעל-הבית [=שאצלו התגורר] יש טלפון. ציווהו הרבי לערוך את הברית בדיוק בשעה שתים-עשרה בצהריים, וממש לפני הברית לטלפן למזכירות [=הרבי] ולהודיע שעכשיו הברית נערכת, ואמר: "אפשר להיות כאן ובו-בזמן להיות שם".

בשורה שגרמה לרבי שמחה גדולה

בשנת תשכ"ה התבשר ר' יחזקאל שאחיו ר' ישראל הצליח לקבל היתר-יציאה מרוסיה. זה היה נס משמים ממש, כי רק מתי-מספר הצליחו אז לצאת, ושמחתו היתה עצומה. החליט ר' יחזקאל שבשורה משמחת כל-כך הוא רוצה למסור אישית לרבי. עמד אפוא בגן-עדן התחתון, מול פתח חדרו של הרבי, וכשיצא הרבי לתפילה ניגש ואמר:

"יש לי בשורה משמחת, זה עתה קיבלתי ידיעה שאחי ישראל קיבל היתר-יציאה מרוסיה". למשמע הדברים אורו עיניו של הרבי ופניו הקדושות נהרו משמחה. ממש אפשר היה לראות את גודל השמחה שהביאה לו הבשורה.

ר' יחזקאל החל לזוז אחורה. ואז פנה אליו הרבי ושאל מה קורה בעניין בנו יוסף יצחק... ומעשה שהיה כך היה:

הבן סיים אז את החדר והיה צריך להתחיל ללמוד בישיבה, ואביו חשב לשולחו אל הרב ר' יוסף גולדברג בברינואה שבצרפת. האב כתב לרבי זמן-מה קודם לכן בעניין, והרבי השיב שצריך לברר תחילה את התנאים הגשמיים שם. כשהגיע ר' יוסף גולדברג לחצרות-הקודש, סיפר לו את כל העניין ואת מה שביקש הרבי לברר, וביקש ממנו שיאמר לו את האמת. הלה השיב שהגשמיות בברינואה היא על הצד הטוב ביותר.

עתה, כאשר נשאל על כך על-ידי הרבי ב"גן עדן התחתון", סיפר ר' יחזקאל לרבי שבירר אצל ר' יוסף גולדברג והוא השיב שהגשמיות היא על הצד הטוב ביותר. הגיב הרבי מתוך חיוך רחב: "הוא צריך לומר כן"...

לאפשר לרבים להיכנס..

בעיצומה של 'יחידות' שהתקיימה בחודש מרחשוון תשכ"ג, כשבני-זוג שהו ב'יחידות', נשמע צלצול פעמון.

הגברת הגיבה ואמרה לרבי: אני רואה שכבר מגרשים אותנו.

הגיב הרבי: לא, כאן לא מגרשים.

הגברת: אבל חייבים לשמור על בריאותו של הרבי.

הרבי: לא, יש רבים הרוצים להיכנס, וצריך לאפשר גם להם.

הרבי רשם בעצמו...

סיפר הרב יצחק אייזיק ע"ה קרסיק ('גבורה יהודית במלכות הרשע' עמ' 146):

לאחר שמחת תורה תשכ"א, לקראת נסיעתנו חזרה לארץ, נכנסתי לרבי ל'יחידות' נוספת. הפעם נכנסתי לבד לעשרים דקות. בין השאר התעניין הרבי על המקווה בכפר, ואמר שבניין המקווה צריך להיות מפואר ומהודר גם במראהו החיצוני.

במשך ה'יחידות' ביקשתי ברכה בעבור זוגתי תחי', והרבי שאל אותי לשם אמהּ. מרוב התרגשות שכחתי את שמה. ואז רשם הרבי מעצמו על הפתק את שם אמהּ – "פסיה בת טובה רבקה".

מנורה בבית הכנסת 'המרכזי'

סח הרב יצחק אייזיק קרסיק ע"ה (שם עמ' 148-147):

באחת היחידויות ביקשתי את הסכמת הרבי וברכתו להתקין בבית הכנסת המרכזי בכפר חב"ד נברשת מפוארת על-שם ולזיכרון אמו של הרבי – הרבנית הצדקנית מרת חנה ע"ה.

הרבי שמע את בקשתי והסכים,אך התנה זאת בכך שיהיו בנברשת פחות משבעה קנים, שהם מספר הקנים שהיו במנורה הטהורה בבית-המקדש, ועל-פי הדין (טור ושולחן ערוך יורה דעה סימן קמא סעיף ח. וראה במלבי"ם שמות פרק כ, פסוק כ) אין לעשות מנורה של שבעה קנים. כמו כן, יש בעיה גם בעשיית מנורה שיש בה יותר משבעה קנים, שמא מקצת המנורות יכבו, ויקרה מצב שידלקו במנורה רק שבעה נרות.

בהזדמנות אחרת אמרתי לרבי, שהמנורה שעשינו עם שישה קנים נראית מאוד דלילה ולא כל-כך מרשימה, ולכן אני מבקש את הסכמתו להוסיף עוד נורות, וכדי למנוע מצב שיישארו דולקים שבע נורות, נחבר כל שתי נורות יחד, כך שאם נורה אחת תכבה, תכבה אוטומטית גם בת-זוגה, ולעולם לא יהיה מצב שידלקו במנורה שבע נורות.

הרבי הרהר קמעה, והשיב: טוב, שיעשו מנורה של שתים-עשרה נורות [ולא הזכיר בתשובתו על חיבור זוגי של הנורות].

בכפר חב"ד יש להחמיר יותר

ועוד סיפר:

פעם אחת שאלתי את הרבי איך ישבו המבוגרים והמכובדים היושבים במזרח בית-הכנסת: כשפניהם למערב כלפי הציבור, או כשפניהם למזרח ואחוריהם לכיוון הציבור? הרבי לא השיב.

לאחר ניסיונות להסדיר חשמל כשר לכפר חב"ד ומציאת פתרונות מסויימים – הגיב הרבי לדיווחו של הרה"ח הרב אייזיק קרסיק באומרו ('גבורה יהודית' עמ' 149-148): "כפר חב"ד צריך לנהוג בעניינים רוחניים יותר מהמוכרח לפי הדין, מכיוון שכולם מסתכלים על כפר חב"ד, ואומרים שאם בכפר חב"ד נוהגים כך, אז הם יכולים לנהוג קצת פחות מזה".

לאחר זמן נתקבלה הוראה מהרבי להקים גנרטור בכפר.

מתנה על מנת להחזיר

בספר 'דוד עבדי' (לר"מ זיגלבוים) מסופר (עמ' 179):

הרה"ג הרב דוד חנזין ע"ה היה מוסר לרבי ב'יחידות' דמי מעמד באופן אישי. הרבי, שידע כי מצבו הכספי של הרב חנזין קשה והוא שקוע בחובות רבים, מצא דרך להחזיר לו את הכסף בדרך כבוד מבלי לפגוע בו חלילה, ומבלי שאיש ידע על כך.

לקראת סיום חודש תשרי, נקראו כמה וכמה רבנים להיכנס לחדרו של הרבי, ושם דיבר עמם דברים אחדים. לאחר-מכן נתן לכל אחד ואחד מעטפה אטומה. כשיצאו הרבנים החוצה, נשאלו על-ידי הנוכחים מה קיבלו מהרבי. הרבנים שהיו במקום פתחו את המעטפה וגילו בה שני קונטרסי שיחות קודש, שיצאו לאור באותם הימים.

הרב חנזין הגיע לאכסנייתו ופתח את המעטפה, וגילה סכום כסף נכבד שהרבי החזיר לו בדרך כבוד, מבלי שמישהו ידע על כך...

עצה למידת הכעס

כך השיב הרבי במכתב מי"א אלול תשכ"א:

ולכתבו אודות מידת הכעס, ידועה עצה היעוצה לזה, להיות חקוק בזכרונו הענין דהשגחה פרטית, כוונתי אשר השם יתברך משגיח על כל פעולותיו, מעשיו דיבוריו ואפילו מחשבותיו, והכי יעלה בדעת מי שהוא – להתכעס ולהתקצף בעמדו אצל מלך בשר ודם, ועל-אחת-כמה-וכמה, להבדיל, מלך מלכי המלכים הקב"ה.

להתעסק בעבודת התפילה

סח הגה"ח הר"ר מאיר צבי גרוזמן שליט"א, מראשי ישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד:

באחת היחידויות (בשנות הלמ"ד) שמעתי מהרבי דברים ברורים:

"תומכי תמימים" ללא עבודה פנימית – אינה יכולה להתקיים כמו שנתבאר בקונטרסים (של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע), ובאמת ניתן להתעסק בעבודת התפילה מבלי שהדבר יפריע לסדרי הנגלה, כגון: בשבת-קודש וערב-שבת-קודש, ביום-טוב וערב יום-טוב, בין הזמנים, יומי דפגרא, שני וחמישי, וכן בכל פעם שהתלמיד מרגיש צורך "לצאת מעצמו".

מספר הגה"ח הר"ר יעקב דוב הכהן כ"ץ שליט"א, ראש ישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד, מה ששמע מהרבי בחודש שבט תש"ל ב'יחידות':

תפקידם של ראשי ישיבה, משגיחים ומשפיעים, הוא להביא לידי כך שהבחורים ילמדו בחיוּת ובלהט ("זיך קאכן אין לענרנען").

המשיך הרבי בניגון של שאלה:

לכאורה, הרי יש דברים טובים נוספים – מבצע תפילין, הפצת המעיינות?!

והשיב תיכף בניגון תשובה:

בזמנים שלא יפריע לסדר הלימוד, ערב שבת אחר חצות וכדומה.

פעם אחרת, במהלך חלוקת דולרים, ביקש הרב כץ מהרבי ברכה שהתלמידים (בישיבת תומכי-תמימים בכפר חב"ד) ילמדו בהתמדה.

הרבי הגיב: "בהתמדה? – בהתמדה רבה!"

עמיתו הרב גרוזמן שמע פעם ב'יחידות' (בשנת תשכ"ז) מהרבי בין השאר את הדברים הבאים:

...ומה שכותב שילמדו בשביל התקשרות [=לרבי] הנה "התקשרות" משמעותה למלא את רצון המשלח, ורצוני – רצון עצמי, רצון פנימי, רצון חזק – שהבחורים יעסקו בחיות בלימוד וממילא יתקשרו אלי כי זה רצוני.

סיפור – ופישרו

בהתוועדות שבת קודש פרשת פקודי תשל"ד סיפר הרבי את הסיפור הבא:

נוהג היה הצמח-צדק לשגר לאורחים שהיו באים לליובאוויטש לקראת חג הפסח, את כל צורכי הפסח (החל ממצה, מרור וכו'). השיגור נעשה כמה ימים קודם החג, כדי שלא ידאגו אודות צרכי החג.

פעם אחת הגיע לליובאוויטש החסיד ר' יחזקאל מדרויע, וכששלח לו הצמח צדק את צורכי הפסח – באמצעות משרתו – הרי מיד כשהגיעו לידיו נטלם ואכלם. משהגיע ערב-פסח פנה ואמר שאין בידו צורכי הפסח. כשנשאל הלא נשלחו לך מכבר (כמה ימים קודם לכן)? אמר שאכלם מיד, בהסבירו, שתיכף כשקיבל דבר מהרבי ידע שצריך לאוכלו מיד, ואכן הועילה לו אכילה זו בהבנת חסידות (דא"ח), ובתפילה וכו'. והצמח צדק הזמינו לבסוף לסדר שלו.

והרבי הסביר:

לכאורה נדרש הסבר: מדוע אכן אכל אותו חסיד את צורכי הסדר שנשלחו לו לליל הסדר? אלא, מכאן יש ללמוד על עוצם וגודל התקשרותו לרבו, שמכיוון שלא היה מציאות בפני עצמו כלל, לכן תיכף כשקיבל דבר מרבו הבין שהעניין שייך אליו באותו רגע, ולכן זה אכן הועיל לו בעבודתו.

ומזה – הסיק הרבי – הוראה על עניין ההתקשרות, כמאמר המכילתא על הכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ששלימות האמונה בה' היא על-ידי האמונה במשה עבדו.

על משמעותו של סיפור זה וסיפורו על-ידי הרבי בהתוועדות, מספר הרב יוסף שי' גרליצקי:

ב-770 היו שפירשו שהרבי ביקש 'להמתיק' בכך אירוע שהתרחש קצת יותר משבועיים קודם לכן. ומעשה שהיה כך היה:

באותה שנה חל פורים ביום שישי. מכיוון שתלמידי התמימים ב-770 היו נוסעים לחלק משלוח מנות באוניברסיטאות וכו' ביום פורים, הוחלט עקב הקביעות המיוחדת שלמקומות הרחוקים יותר ייסעו יום קודם לכן, כלומר, בתענית אסתר.

וכן היה. כמה תמימים נסעו אז, וחילקו משלוח-מנות בתוספת הסברה, שאת המצווה יש לקיים ביום המחרת וכו'.

האכזבה היתה גדולה כאשר בגמר החלוקה שהתקיימה בכמה מבנים וכו', גילו הבחורים ליד פחי אשפה עטיפות של המוצרים שהיו במשלוחי-המנות. גם ב-770 ובהנהלת צעירי אגודת חב"ד התפרסם הדבר, שלא זו בלבד שחלק מהסטודנטים לא קיימו את מצוות הפורים, אלא אף אכלו את משלוחי המנות בתענית אסתר. המאורע היסב לבחורים חלישות דעת גדולה, והבינו שההחלטה לנסוע ל'מבצע פורים' ביום תענית אסתר הייתה שגויה.

הרבי אמנם לא הזכיר דבר, אך ב-770 הועלו סברות שהרבי – באמצעות הסיפור בהתוועדות – אכן ביקש ללמד זכות על המאורע ו'להמתיקו'!...

יחידות של ילד בן 11

להלן תוכן היחידות של הת' יי"ג (מארץ הקודש) בהיותו בגיל 11, ביום כ"ה תשרי תשל"ו, כפי שנכתבה על-ידו ומוגשת כאן בלשון-הקודש ובשינויי לשון קלים:

כשנכנסתי עם אבי שי' פנה אלי הרבי ושאלני: הנך יכול לומר דבר-הלכה שלמדת היום, אתמול, שלשום או קודם לכן?

עניתי – משנה במסכת מכות שם מדובר על דינו של מי שהרג בשוגג וכו'.

הרבי: כיצד יהיה הדין כיום? כיצד יהיה הדין בניו-יורק אם אחד יהרוג בשוגג?

עניתי – מכיוון שאין בית דין (סנהדרין) ואין ערי מקלט – ממילא אינו לוקה וגם אינו גולה לעיר מקלט.

הרבי שאלני שאלה נוספת ולא קלטתי את תוכנה. אחר כך היה המשך:

הרבי: איך קוראים לך?

ועניתי.

הרבי: מתי יום ההולדת שלך?

עניתי: ח' תשרי.

הרבי: האם נתת צדקה באותו יום? – ומיד המשיך – הרי זה היה יום שבת, האם נתת צדקה בערב שבת?

אבי שי' השיב: הרי הוא היה פה.

הרבי: רק בארץ-ישראל צריך לתת צדקה, בחוץ-לארץ אסור לתת צדקה? וחייך מאוד.

אבי שי' ענה – שבעת שהותו כאן, הרבי נותן לו כל יום מטבע לצדקה, ומסתמא גם באותו יום קיבל.

הרבי: כמה (חוטי) ציצית יש?

עניתי: 32 כנגד לב.

הרבי: לאיזה גיל הגעת ביום ההולדת (בן כמה אתה)?

עניתי: 11.

הרבי: יפה מאוד ("זייער פיין").

הרבי נתן לי שני דולרים ואמר לי: "אחד תיתן מחר לצדקה כאן, ואחד – כאשר תגיע לארץ-ישראל".

והחל לברך: השם-יתברך יעזור שתלך מחיל אל חיל בלימוד התורה... [היה עוד המשך אך מרוב התרגשות כו' – איני זוכר עוד].

בהמשך שוחח הרבי עם אבי, והיו דברים שהתערבתי (כשאבי לא זכר אי אלו פרטים). מיד בכניסתנו היתה בידי הרבי רשימה ודומני שסימן V...

זכירה לברכה בעת התוועדות

סח הרה"ח ר' יוסף שמואל שי' גרליצקי:

בקיץ של אחת מסוף שנות הכפי"ם הייתי אצל הרבי בהתוועדות. מכיוון שרוב תושבי שכונת המלך ("קראון-הייטס") היו בהרים, ומאידך חלק הארי של בחורי הישיבה נסעו ב"שליחות המרכז-לענייני-חינוך" [=לפזורות ארה"ב לקרב יהודים] ולמחנות-קיץ, היה בית המדרש ריק למדי, והתאפשר לי לעמוד קרוב לרבי, לראות ולהבחין היטב במתרחש.

את ההתוועדות היו מתחילים בניגון. מכיוון שעמדתי קרוב, שמעתי את הרבי אומר במנגינה של הניגון את המילים "ברוך שלום בן בוניא אַ רפואה שלימה".. (לפני כן הבחינו כמה פעמים שהרבי ממלמל משהו בעת הניגון, אך לא ידעו מה). הכוונה הייתה כנראה להגאון החסיד רבי ברוך שלום שווי ע"ה, שהיה זקוק אז לרפואה שלמה.

 ממעייני החסידות

פרשת חוקת

זאת חוקת התורה (יט,ב)

הביטוי "זאת חוקת התורה" (ולא "זאת חוקת הפרה") רומז שמצוות פרה אדומה היא "התורה", היא מסמלת ומייצגת את כל מצוות התורה.

שכן כל המצוות, ובכלל זה המצוות השכליות, הן בעצם "חוקים", היינו רצון אלוקי שלמעלה מחכמה וטעם (אלא שבמצוות השכליות רצון זה מתלבש בחכמה). וכנוסח ברכת המצוות: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו". מובן אם-כן, שפרה אדומה, שהיא הגדולה שבחוקים, עד ששלמה המלך אמר עליה "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (במדב"ר פי"ט), מסמלת את כללות המצוות.

(לקוטי שיחות כרך יג עמ' 67)

זאת חקת התורה (יט,ב)

מי ייתן טהור מטמא... לא יחידו של עולם (במדב"ר)

מבואר בחסידות ש"יחידו של עולם" היינו ספירת הכתר, וכדי להפוך את הטמא (טמא מת) לטהור יש צורך בגילוי והמשכה מבחינה נעלית זו דווקא.

מוסיף כ"ק אדמו"ר:

עבודת הפרה מחייבת יציאה אל מחוץ למחנה והתעסקות שם עם בהמה, כאשר המתעסק עצמו נטמא על-ידי זה, וכל זה – כדי לטהר יהודי מטומאתו. דווקא עבודה זו, המבטאת ביטול על-שכלי, שמקורו ב"יחידה" שבנפש, ממשיכה את בחינת "יחידו של עולם".

(לקוטי שיחות כרך ד עמ' 1056)

ונתתם אתה אל אלעזר הכהן והוציא אתה אל מחוץ למחנה (יט,ג)

אלעזר – א-ל עזר (ילקו"ש חוקת תשנט)

עשיית הפרה, שנועדה לטהר את הטמא מטומאתו, רומזת לעבודת התשובה. לכן נעשתה על-ידי אלעזר, "א-ל עזר", שכן הכוח לעשות תשובה ניתן מן השמים, כמאמר (שבת קד) "הבא לטהר מסייעין לו".

זו גם המשמעות הפנימית של עשיית הפרה מחוץ למחנה – דווקא ההימצאות ב"חוץ" מעוררת אצל הבעל-תשובה אהבה ותשוקה עזה לאלוקים, ככתוב (שיר-השירים ח) "אמצאך בחוץ".

(אור התורה במדבר עמ' תתיד)

והיתה לעדת בני-ישראל למשמרת (יט,ט)

אדם שעוסק ב"עשיית הפרה", היינו בטהרת הזולת וקירובו לאבינו שבשמים, זקוק ל"משמרת", המזכירה לו שאסור לו לשכוח על עצמו, שכן גם הוא עלול להיטמא ח"ו ולהזדקק ל"אפר פרה".

(לקוטי שיחות כרך ד עמ' 1060)

זאת התורה אדם כי ימות באהל (יט,יד)

מניין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: זאת התורה אדם כי ימות באוהל (היכן מצויה, באדם שימות באוהלי תורה, רש"י) (ברכות סג)

בן תורה צריך "להמית" את כל תענוגי העולם ולהינזר מהם, שכן גם דברים קלי-הערך בתענוגי העולם מונעים את המסירה והנתינה באוהלה של תורה.

(היום יום א' בתמוז)

ותמת שם מרים (כ,א)

למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף מיתת צדיקים מכפרת (רש"י)

למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה ולא לפרשת חטאת?

אלא החטאת מכפרת על השגגות, שסיבתן היא התגברותה של הנפש הבהמית, ששורשה מקליפת נוגה, אך אין היא מכפרת על הזדונות, שהן משלוש הקליפות הטמאות לגמרי. ואילו פרה אדומה מטהרת טומאת מת, שהיא אבי אבות הטומאה, הקשורה לשלוש הקליפות הטמאות; וכן בעת פטירת הצדיק מאיר חסד ה' לכפר על עוון הדור, כולל הזדונות.

(תניא אגה"ק סימן כח)

ודיברתם אל הסלע (כ,ח)

ואילו בפרשת בשלח (יז) נאמר "והכית בצור".

אומר הרבי ה'צמח-צדק':

"צור" נמשך משם אלוקים, ככתוב (שמואל א ב) "ואין צור כאלוקינו", ובעבודת ה' הוא ביטול ושלילת הרע ("אתכפיא"). אדם שהוא בבחינת "צור" זקוק ל"הכאה" ולביטוש, "והכית בצור".

ואילו "סלע" שייך לשם הוי', כנאמר (תהילים יח) "הוי' סלעי ומצודתי", ועניינו בעבודה הוא הפיכת הרע לטוב ("אתהפכא"). מי שהגיע לדרגת "סלע" דיי לו בדיבור, "ודיברתם אל הסלע".

(אור התורה במדבר עמ' תתלה)

וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום... דרך המלך נלך (כ,יד-יז)

"וישלח משה מלאכים" – היינו ה"משה" שבכל נשמה,

"מקדש" – מבחינת חכמה שבנפש, שנקראת "קדש",

"אל מלך אדום" – מלכי אומות העולם שישראל כבושים בגולה אצלם.

לאמר:

"דרך המלך נלך" – בכל הקשור לעבודת הבורא אין לנו אלא דרך ה', מלכו של עולם. וכאמרתו המפורסמת של הרבי הריי"צ בעת שחרורו מהמאסר, שגם בזמן הגלות "בכל הקשור לדתנו, תורה ומצוותיה ומנהגי ישראל – אין עלינו מושל ושולט".

(לקוטי שיחות כרך יח עמ' 468)

דרך האתרים (כא,א)

דרך התייר הגדול הנוסע לפניהם (רש"י)

כאשר יהודי עומד "להיכנס לארץ-ישראל", כלומר – להפוך מקום שהוא בבחינת "חוץ לארץ", מקום הרחוק מיהדות, ל"ארץ-ישראל", מקום תורה, אין לו לפחד מפני העבודה הקשה הצפויה לו, שכן "התייר הגדול נוסע לפניו", רבותינו נשיאינו נותנים את חסותם לכל מי שעוסק בעבודה זו.

ועבודה זו הופכת את "דרך האתרים" לשון רבים, היינו הריבוי והפירוד של עולם הזה החומרי, ל"דרך התייר הגדול" לשון יחיד, האחדות וההתכללות שבקדושה.

(שיחת ש"פ מסעי תשכ"ז)

עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי (כא,ח)

הייסורים והדינים שבאים על האדם ח"ו הם בעצם טוב, שכן אין רע יורד מלמעלה והכול לטובה, אלא שכאשר טוב זה יורד ומשתלשל לעולם הזה, הוא נראה כייסורים וכרע ואין הטוב מושג לנו. זהו "ושים אותו על נס": כשמתבוננים ב"נחש" כפי שהוא למעלה, בשורשו ומקורו, באים לידי הכרה שגם הייסורים הם טוב.

(לקוטי תורה במדבר עמ' סב)

על כן יאמרו המושלים (כא,כז)

אלו המושלים ביצרם (בבא בתרא עח)

יצרם הרע משמש בעבורם משל ודוגמה, הם לומדים ממנו כיצד לעבוד את ה' מתוך נחישות ותקיפות.

(ספר השיחות ת"ש עמ' 151)

בואו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון (כא,כז)

"בואו חשבון" – חשבון הנפש שעורכים בקריאת שמע שעל המיטה מבטיחה אשר

"תיבנה ותכונן עיר סיחון" – עבודת התפילה שלמחרת תהיה כדבעי (התפילה נקראת שיחה, כמאמר (ברכות כו) "אין שיחה אלא תפילה").

(לקוטי תורה במדבר עמ' סו)

 פרקי אבות

כתר שם טוב עולה על גביהן

רבי שמעון אומר שלושה כתרים הן: כתר תורה, כתר כהונה כתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן (פרק ד משנה יג). יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא (שם משנה יז)

אמרו חז"ל: "שלשה כתרים הן, כתר תורה, וכתר כהונה וכתר מלכות" . . ונוסף לזה, ישנו גם העניין ד"כתר שם טוב" ש"עולה על גביהן":

מבואר במקום אחר, ש"כתר שם טוב" הוא עניין העשייה בפועל. ואף שעניין המעשה הוא התחתון ביותר, הרי ידוע שנוסף על עניין העשייה כפשוטו, יש גם הפירוש דעשייה מלשון כפייה, כמו מעשין על הצדקה, והיינו, שיהיה עניין הכפייה במעשה בפועל ממש.

ועניין הכפייה במעשה בפועל הוא למעלה מכל הכתרים, כי ג' הכתרים הם בקוין מיוחדים, שהם עניינים פרטיים, ואילו עניין הכפייה במעשה בפועל מגיע למעלה יותר, כיוון שזוהי תכלית הכוונה.

ועל דרך שנתבאר בדיבור-המתחיל פדה בשלום – המיוסד על מאמר של אדמו"ר מהר"ש – בעניין "בכל מאודך", "בכל ממונך", שהוא עניין הבלי גבול שבצדקה, היינו, לא רק מעשר וחומש, אלא בלי גבול, כמו שכתוב "כל אשר לאיש ייתן בעד נפשו", והוא עניין התגלות האין-סוף במעשה.

ודווקא על-ידי מעשה בפועל פועלים עילוי בכל סדר ההשתלשלות, וכמשל הליווע"ר [=המנוף], "שצריכים להתחיל להגביה הקורה התחתון דווקא, ואז ממילא יוגבהו גם העליונים הימנו".

כאמור . . ישנם העניינים כפי שיהיו לעתיד בגילוי, וישנם כפי שהם עתה בהעלם.

והרי ידוע שעניין ההעלם הוא נעלה יותר מעניין הגילוי, וכמשל הרב שצריך להעלים שכלו בכדי שיוכל להשפיע שכל שהוא בערך אל המקבל, הנה בכדי שיוכל להעלים את השכל, צריך להיות כוח המעלים למעלה מהשכל עצמו, שלכן הרי הוא בעל-הבית להעלים עליו, וכידוע שהכוח המגביל ומעכב הוא נעלה יותר מכוח הגילוי.

וזהו שאמרו רז"ל "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא", דאף שהעבודה בעולם הזה היא באופן של העלם למטה ביותר, הרי דווקא על-ידי זה נשלמת הכוונה העליונה, וכנ"ל במשל הגבהת הקורה התחתונה דווקא, והוא עניין "כתר שם טוב עולה על גביהן".

('תורת מנחם – התוועדויות' תשי"ט חלק ראשון (כד) עמ' 304-305)

זהו גם מה שכתוב טוב שם משמן טוב גו':

ומבואר בזה, דשמן טוב קאי על העבודה דתורה ומצוות, שזהו עניין השמן שבמנורה שהיו בה ז' קנים כנגד ז' אופני העבודה כו'.

ועניין "טוב שם" קאי על בירור הניצוצות שבלעומת-זה (עניין התשובה), שזהו עניין "שם" שהוא בגימטריא רפ"ח ב"ן, דהיינו בירור הרפ"ח ניצוצות על-ידי שם ב"ן.

ועל זה נאמר טוב שם משמן טוב, כי עבודת בירור הניצוצות היא למעלה מהעבודה דתורה ומצוות, וכמאמר רז"ל שלשה כתרים הן כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן.

('תורת מנחם – התוועדויות' תשכ"א חלק ב' (ל) עמ' 18-19)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת חוקת
ב' בתמוז

* בשבת-קודש זו1, שקודם יום ההילולא ג' תמוז, ישתדלו לעלות לתורה. אם אין מספר העליות מספיק – יקראו בתורה בחדרים שונים2, אבל לא להוסיף על מספר הקרואים.

* ישתדלו שמפטיר3 יהיה הגדול שבחבורה – בריצוי רוב המניין – או על-פי הגורל.

מנחה: פרקי-אבות – פרק ד.

יום ראשון
ג' בתמוז

ביום זה, בשנת תרפ"ז, נשתחרר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע מהמאסר בבית-האסורים ('שפלרניה', בעיר פטרבורג, שנקראה אז 'לנינגרד'), בתנאי שייסע מיד לגלות, בעיר מקלטו 'קסטרומה' למשך שלוש שנים4.

יום ההילולא הארבעה-עשר של הוד כ"ק אדמו"ר מרנא ורבנא מנחם-מענדל זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע (תשנ"ד), דור שביעי לנשיאי חב"ד, ומנוחתו כבוד בניו-יורק, ארצות-הברית, על-יד ציון כ"ק חמיו אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע.

סדר יום ההילולא:

במוצאי שבת-קודש, מדליקים (בכל בית) נר שיידלק כל המעת-לעת. אם אפשר בקל – נר של שעווה5.

יבחרו וירימו מי שיתפלל לפני התיבה ביום ההילולא, ונכון לחלק שיתפלל אחד ערבית, שני – שחרית, שלישי – מנחה, כדי לזכות בזה מספר יותר גדול של אנ"ש.

בשעת התפילות ידלקו חמישה נרות.

אחר התפילה (ובבוקר – אחר אמירת תהילים) ילמוד (יסיים) המתפלל לפני התיבה פרק כ"ד דכלים ופרק ז' דמקוואות. אחר-כך יאמר המשנה "ר' חנניא בן עקשיא... ויאדיר". בלחש – איזה שורות בתניא6, קדיש דרבנן.

אחר תפילת ערבית – יחזרו בעל-פה חלק מהמאמר האחרון המוגה שזכינו לו, ד"ה "ואתה תצווה" תשמ"א (קונטרס פורים-קטן תשנ"ב, שחילקו כ"ק אדמו"ר בו ביום בידו הקדושה לכל אחד ואחד מהנאספים7). אם אין מי שיחזור בעל-פה – ילמדוהו בפנים. וכן אחר תפילת שחרית. ולסיימו אחר תפילת מנחה.

בבוקר קודם התפילה – פרק תניא8. וכן לאחר תפילת מנחה9.

בבוקר קודם התפילה – ירים כל אחד10 תרומה להעניינים השייכים לנשיאנו, בעד עצמו ובעד כל אחד מבני ביתו שיחיו, וכן קודם תפילת מנחה.

לאחר תפילת שחרית – [יכתוב ו]יקרא כל אחד פ"נ11 (הנשואים – כמובן בחגירת אבנט). אלו שזכו להיכנס ליחידות, או על-כל-פנים לראות את פני כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו – יצייר עצמו, בעת קריאת הפ"נ, כאילו עומד לפניו. להניח הפ"נ אחר-כך בין דפי מאמר, קונטרס וכו' של כ"ק אדמו"ר. ולשלחו (אם באפשרי – בו ביום) על מנת לקראותו על הציון שלו (מס' הפקס שליד הציון: 1-718-7234444).

במשך המעת-לעת – ללמוד פרקי המשניות של אותיות השם12.

במשך המעת-לעת – לעשות "התוועדויות פעילות ומתוך אהבת-ישראל"13, ולהתחזק בכל ענייני לימוד התורה נגלה וחסידות, חיזוק התורה והיהדות והפצת המעיינות, ובמיוחד באהבת-ישראל ואחדות-ישראל, כפי שהורנו, החל מההתוועדות הראשונה דקבלת הנשיאות14, ועד ההתוועדות האחרונה לעת-עתה בש"פ ויקהל תשנ"ב – "גילוי האחדות הכללית בהבריאה ובבני-ישראל"15.

לקבוע שעה במשך המעת-לעת – לבאר לבני ביתו שי' אודות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ועבודתו אשר עבד בה כל ימי חייו, ואשר גם עתה, כיוון "שגם בזה העולם המעשה אשתכח יתיר"16 – בוודאי שהוא מנהיג את העולם כולו, ואנ"ש בפרט, ומעורר רחמים רבים וכו', כמו שהיה עד עתה, ואדרבה, ביתר שאת וביתר עוז17. ולכן, גם השפעותיו לכל השייכים אליו מתעלות יותר ויותר. וכדי שיתקבלו בפנימיות, צריכים גם ה'כלים' של השייכים אליו להיות מזוככים יותר18.

במשך המעת-לעת – לבקר (אלו הראויים לזה) בבתי-הכנסת ובבתי-המדרש אשר בעיר, לחזור שם מימרא או פתגם מתורתו של כ"ק אדמו"ר, לבאר אודות אהבת כל ישראל שלו, להודיע ולהסביר תקנותיו19 על-דבר לימוד הרמב"ם לכל אחד ואחת (שלושה פרקים ליום, פרק אחד ליום או ספר המצוות), ועל-דבר מבצעי המצוות הכלליים שלו: מבצע אהבת-ישראל, חינוך, תורה, תפילין, מזוזה, צדקה, בית מלא ספרים – יבנה וחכמיה, נרות שבת קודש ויום-טוב, כשרות האכילה ושתייה וטהרת-המשפחה, ואחדות כל בני-ישראל בכתיבת ספרי-התורה הכלליים20; לעורר את בני-נח בדבר קיום שבע מצוות שלהם21; ועד המבצע האחרון והעיקרי – 'עמדו הכן כולכם22, לפרסם בכל מקום את הנבואה ש"לאלתר לגאולה" וש"תיכף ומיד ממש 'הנה זה (משיח) בא23, וההשתדלות האחרונה של כל אחד ואחת מישראל להביא את המשיח על-ידי לימוד התורה בענייני מלך המשיח ובענייני הגאולה24, כדי להתחיל "לחיות" בענייני משיח וגאולה25; ואף "שישו ושמחו בשמחת הגאולה"26.

אם באפשרי, לעשות כל הנ"ל מתוך התוועדות.

במשך המעת-לעת – לבקר (המוכשרים לזה) במקום כינוסי הנוער החרדי – ולהשתדל, ככל האפשרי בדרכי שלום, גם במקום כינוסי הנוער שלעת-עתה אינו חרדי – ולבאר להם איך שחיבה יתירה נודעת להם תמיד מאת כ"ק אדמו"ר, לבאר להם את אשר תבע מהם והתקווה והביטחון אשר בטח בהם, אשר סוף-סוף ימלאו את תפקידם בהחזקת היהדות והפצת התורה בכל המרץ החום והחיות שהם מסגולות הנוער.

מובן אשר, בהתאם לתנאי המקום, בכל אתר ואתר, ימשיכו בכל הנ"ל בימים אשר אחרי יום ההילולא, ובפרט ביום השבת-קודש שלאחריו.

ויהי-רצון, שתיכף ומיד 27 ממש, עוד לפני ג' בתמוז, יחיש הוי' ביאת גואלנו, מהרה יגלה28, והקיצו ורננו שוכני עפר, ונשיאנו, הוא כ"ק אדמו"ר, בעל ההילולא, בתוכם ובראשם, ישמיענו נפלאות וינהלנו בדרך העולה בית א-ל29.

וכפי שסיים כ"ק אדמו"ר את מאמר-החסידות הראשון שלו30: "ונזכה להתראות עם הרבי פה למטה, נשמה בגוף ולמטה מעשרה טפחים31, והוא יגאלנו".

ביקור ב'אוהל'

"שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, שקודם ההליכה על ציון ואוהל – נוהגים שאין אוכלים, אבל שותים"32.

מהנהגות הרבי ב'אוהל': 33

נוסע לאוהל בנעלי בד (דתשעה-באב ויום-הכיפורים).

לפני שנכנס לאוהל, מקיש (שתי דפיקות בכל דלת) על שתי הדלתות, הדלת השנייה מהכניסה, והדלת שבחדר האוהל [חדר הפ"נים, שאינו קיים כיום] – כנוטל רשות הכניסה34.

מיד כשנכנס, מתחיל באמירת ה'מענה לשון'. כשמגיע ל"הריני מדליק הלאמפף"35, מדליק נר.

אחרי הדלקת הנר, ממשיך ב'מענה לשון', עד לפני מזמור "לדוד אליך", ששם נכתב לקרוא את הפ"נ, ואחרי-כן מתחיל לקרוא את הפ"נים וכו'. פתקים בודדים (בעיקר מאלה שבהם היה כתוב על העדרו של מישהו. רק אחדים מאלה החזיר להיכלו) קורע ומניח על הציון הק', והורה לשורפם על אתר, ורובם ככולם מכניס בחזרה לשקית. את הקרעים היו שומרים ושורפים בערב-פסח. לאחר תשל"ח חלו שינויים בעניין זה.

באם נשאר נייר חלק מסביב לכתב הפ"נ, קורעו ומפרידו מהפ"נ36, ורק אחר-כך מניח את הפ"נ באוהל.

לאחר סיום קריאת הפ"נים, המשיך באמירת 'מענה לשון' עד מזמור קיט, ודילג עד ה'יהי רצון' שמתחיל תיכף אחרי ה'זוהר' שם, וסיים עד אחרי 'אנא בכוח'.

לפני צאתו, מקיף (פעם אחת) את האוהל37.

לפני צאתו נעצר, נכנס שוב לחדרו שבתוך האוהל (החדר הקטן שבו עומד וקורא את הפ"נים), והמשיך לומר 'מענה לשון' עד ה'יהי רצון' האחרון. ואחרי-כן יוצא – לא מאותו פתח שדרכו נכנס, אלא מהפתח הפנימי. כן היה נוהג תמיד שלא לצאת דרך פתח הכניסה38.

לפני היציאה, נעמד בפתח היציאה החוצה, ואומר את ה"יהי רצון" שבסוף ה'מענה לשון'.

עד שנת תשכ"ה, לפני כניסתו לרכב, ניגש לציון הרבנית שטערנא-שרה ע"ה. משנת תשכ"ה, כשיצא מן האוהל, הלך לפני-כן לציון אימו הרבנית חנה ע"ה. משנת תשל"א, הביט גם על ציון הרבנית נחמה-דינה ע"ה, ומאז תשמ"ח גם על ציון הרבנית חיה-מושקא ע"ה. כל זה – לדקות ספורות.

לפני הכניסה למכונית, תולש עשבים ג' פעמים, וזורקם לאחוריו39.

מעולם לא ראינו את הרבי מניח אבן על הציון, או על קברים אחרים40.

בנסיעתו חזרה, ממשיך באמירת ה'מענה לשון', עד גמירא. אם היה פנאי, היה אומר את ה'קרבנות' שלפני תפילת מנחה. בשנת האבל תשמ"ח-ט אמר גם את פרקי המשניות של אבל (פכ"ד דכלים ופ"ז דמקוואות). אחרי כ"ב בשבט תשמ"ט, אם נותר פנאי, היה לומד גם את שיעור הרמב"ם היומי.

* במידת האפשר, יש להשתדל לקרוא את הפ"נ "בין שני הציוני קודש, אצל מקום רגליהם הקדושים"41.

הנחיות לכוהנים:

הרבי ציווה לבנות מחיצה בת עשרה טפחים סביב ציון כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע.

לא הרשה לבנות גג מעל הציון, וגם הורה לכהנים שלא ישלחו יד על הציון, וגם שלא יניחו בעצמם שם את הפ"נ.

בכל פעם שהולכים ל'אוהל' נהג הרבי לעורר, שעל הכוהנים להיזהר מאוד בכניסתם וביציאתם, שלא יעברו בתוך ארבע אמות של קבר. ולכן נהגו אנ"ש והתמימים להקיף את הכוהנים, בתור מחיצה בין הכוהנים והקברים42. בשנים האחרונות ניתן להשיג ע"י האוהל מיתקן מיוחד האמור להוות 'מחיצה', לכל כהן בנפרד43. לאחרונה נבנתה מחיצה לכל אורך השביל, מהמשרד ועד האוהל.

יום שלישי
ה' בתמוז

תקופת תמוז – יום שני בלילה, אור ליום שלישי, בשעה 8:10 44.

אין שותים מים בשעה זו.

______________________

1)    מנהגי יום ההילולא – הוראת בי"ד רבני חב"ד בארה"ק*, ע"פ מכתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו משנת תשי"א (אג"ק ח"ד עמ' קמב, ספר-המנהגים עמ' 95, ובכ"מ).

_______________

*) "בכל ענין וענין, הן בענינים הפרטיים והן בענינים הכלליים, יש להתנהג ע"פ הוראת הבד"ץ של רבני ליובאוויטש (בכל מקום ומקום)..." (משיחת 'חשבונו של עולם', מוצש"ק פ' תרומה, ב' אדר ה'תשמ"ח, 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 403).

____________

2)    כאשר לפחות שישה מהמשתתפים לא שמעו את קריאת-התורה (קצות-השולחן סי' כה סי"ד). ואפשר לעשות זאת אף לפני תפילת שחרית, כנפוץ בין אנ"ש ובבית-חיינו (עיין אג"ק ח"ג עמ' ד, שלא חייב להיות קשר בין התפילה לקריאת התורה. וע' בספר 'התפילה כהלכתה' פט"ז ס"ה ובהערות שם).

3)    ברכי-יוסף או"ח סי' רפד ס"ק א. שערי-אפרים שער ט סמ"ב. 'דרכי חיים ושלום' אות רי.

4)    ראה בפירוט ב'ספר התולדות – אדמו"ר מהוריי"צ', כפר-חב"ד תשל"ב, ח"ג פרק כא. ספר-השיחות תרפ"ז, מבוא עמ' י. עמ' 168. ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 649. מענה כ"ק אדמו"ר בעניין אמירת תחנון ביום זה (נדפס בקובץ 'היכל מנחם' ח"ג עמ' מז, עיי"ש בהערות): "בעניינים התלויים ברגש אין לשאול, כיוון שזו הוכחה שאין רגש". במניין של הרבי אמרו תחנון ביום זה (אבל אולי היה זה משום שהרבי לא רצה להורות בזה, אלא שהדברים יבואו ב"אתערותא-דלתתא"), אך המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטערפאס ע"ה, שחי והרגיש את הגאולה דשנת תרפ"ז,  לא הניח לומר תחנון ביום זה.

5)    "ראשי-תיבות: 'הקיצו ורננו שוכני עפר'" (מהמכתב שצויין בהערה שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת.). למעשה, נר של שעוות-דבורים טהורה אינו דולק יפה (מוציא הרבה גזים וכבה מהרה, מלבד באבוקת-הבדלה הפתוחה לאוויר), ונרות ה'שעווה' המצויים בשוק מעורבים בהרבה 'סטיארין'. ולכאורה די שיהיה הרוב שעווה לקיום המנהג כראוי.

6)    י"א שהרבי אמר את התיבות "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש", מנהגי-מלך ס"ע 32.

7)    ספר-המאמרים - מלוקט חלק ו עמ' קכט.

8)    על-פי אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א עמ' שצ - ללמוד אגרת-הקודש סימן ז"ך.

9)    על-פי הנפוץ בין אנ"ש ביו"ד שבט – ללמוד את הביאור לאגה"ק האמורה.

10)  "נתינת הצדקה (בקשר עם יו"ד שבט וכיו"ב) – הוא שייך גם לנשים, ואדרבה (מצד כמה טעמים) להן דבר הצדקה שייך יותר" (ספר-המנהגים עמ' 85). מובן שיש לשתף גם את הטף (ומכספם) בזה, וכן בשאר ההנהגות, שגם נשים וטף שייכים בקיומן.

11)  נוהגים לכתוב את הפ"נ על נייר חלק דווקא. מקפידים לכתוב דווקא באם טבלו באותו היום במקווה (באם לא טבל – יכתוב ע"י אחר). כותבים בחגירת אבנט (ונוטלים ידיים לפני-כן).

כשכותב אדם פ"נ על עצמו, כותבים "עלי", "עלינו", ואלו כשכותב עבור אחרים הלשון הוא "עבור..." (הרה"ח רי"ל שי' גרונר).

"בנוגע לנוסח הפדיון... אילו יישר חילי, הייתי מבטל הנוסח שכותבים "ממקור הרחמים כו' [-והחסדים האמיתיים] ע"ד מכניסי רחמים כמבואר בתשובת מהרי"ב ז"ל", כי: א) "ע"ד... ז"ל" הוא ביאור ההיתר על נתינת פדיון לרבי (שלכאורה ה"ז עניין של ממוצע) ובמילא אי"ז נוגע ושייך לנוסח הפדיון שעניינו בקשת רחמים... ולא ביאור ההיתר על זה. ב) ובנוגע להנוסח 'ממקור הרחמים' - אין צורך ליתן לרבי 'כתובת' מהיכן לעורר רחמים... ואולי רצונו לעורר רחמים ממדריגה נעלית יותר...

"כ"ק מו"ח אדמו"ר [וכן הרבי עצמו – ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' תג-תד, ובכ"מ] היה אמנם כותב נוסח זה, אבל זוהי הנהגה שלו, ואין זה ראיה שגם אנו... צריכים לכתוב כן..." (משיחת ליל ב' אייר תש"י ס"ד, 'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"י עמ' 39. וראה בי"מ גיליון 22 עמ' 23).

ראה באג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"א עמ' קנד: "לדעתי אחשוב אשר פ"נ על קברי הצדיקים בעניינים רוחניים בעבודה, איננו צריכים לכתוב החסרונות שמוצא בנפשו, כי אם לבקש שיתתקן... הפרט ההוא באופן כך וכך, ולא לכתוב כמו שהוא עתה בחסרונו..." עיי"ש. כ"ק אדמו"ר מהר"ש, בשובו מהאוהל, ביאר זאת פעם לבני-ביתו (מבוא לקונטרס ומעין עמ' 55), בכך שברוחניות נראה כל דבר, גם החסרון, כאילו הוא חי ממש.

כשאי-אפשר כלל לכתוב פ"נ, ידוע המעשה מהמשפיע הרה"ח ר' מ"מ פוטערפאס ע"ה שנעצר בחודש טבת תש"ז, והיה נתון בחקירות קשות וכו' עד ערב ל"ג בעומר, ובאותו יום הגיע 'לשבת' בכלא. רק אז יכול היה לחשוב על מצבו, ורצה לשלוח פ"נ לכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, אך הדבר היה בלתי-אפשרי. ונזכר בדברי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לפני צאתו מרוסיה בשמח"ת תרפ"ח [לא מצאתי הלשון ברשימת השיחה הנדפסת. וראה לקוטי-דיבורים כרך א, דף ב ע"א ובהערה] "כשתחשבו עליי, אחשוב אני עליכם" ואז 'שלח' אליו פ"נ במחשבה. לאחר חודש וחצי הגיע לזוגתו (שכבר היתה אז בצרפת) מכתב מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ  מתאריך י"ז אייר, ובו אישור "המברק נתקבל". בני המשפחה תמהו איך ייתכן ששלח מברק ממאסרו. לאחר שנים רבות, כשיצא והגיע לרבי לי"ט כסלו תשכ"ד ביקש ממזכירו של הרבי הריי"ץ (בשנת תש"ז) לבדוק אם יש מברק ממנו בארכיון, ולא מצא, ונזכר שבאותו יום הכתיב לו אדמו"ר מהוריי"צ את המכתב – ונזכר ב'משלוח' הפ"נ (מפי נכדו הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' ליברוב).

12)  כגון הפרקים דלהלן: מ - ברכות פ"א; נ - שבת פכ"א; ח - חלה פ"א; ם - סוטה פ"ח; מ - אבות פ"א; ע - פסחים פ"י; נ - ידים פ"ב; ד - סנהדרין פ"ג; ל - סוכה פ"ד.

13)  מברק לי' בשבט תשנ"ב – ספר-השיחות תשנ"ב ח"ב עמ' 535.

14)  לקוטי-שיחות כרך ב עמ' 499. וראה גם מכתבו של הרבי נשיא דורנו מיום השלושים להסתלקות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ - אג"ק ח"ג ס"ע רמד: "...כי המשכת כל רוחניות אינה אלא על-ידי אהבה רבה. נקווה איפוא כי על-ידי זה שנעמוד כולנו בהתקרבות ואהבה רבה אמיתית נמשיך אלינו כוח להוציא לפועל כל אותם העניינים אשר רצונו של כ"ק מו"ח אדמו"ר שייצאו לפועל טוב על-ידינו".

15)  ספר-השיחות תשנ"ב ח"ב עמ' 440. וראה בשיחת ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון תנש"א, אודות חשיבות העניין בהבאת הגאולה. ובשיחת י"ג ניסן תשכ"ו (שיחות-קדש, ס"ע 331-יד) סיפר כ"ק הרבי נשיא דורנו בשם כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ על מענה כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק, כשהכניס עצמו לסכנת-נפשות בעומדו בתוקף נגד הממשלה באסיפה הידועה, ושאל אותו אחד הגדולים הייתכן, איך מעמיד עצמו בסכנה, ואפילו אם לא חשב על עצמו, היה עליו לחשוב אודות החסידים וכלל ישראל, וענה (תוכן המענה, מתורגם): "כאשר חסידים יפעלו ביחד, הם יעברו זאת... כשחסידים מתאחדים, הם עוברים זאת, שוברים את החושך כפול ומכופל של הגלות... על-ידי האחדות של החסידים... שמבטלת את כל הגזירות וכל העניינים, ופורצת כל הגדרים, ומורידה עד כאן למטה את 'ואמת הוי' לעולם'".

16)  תניא, איגרת-הקודש, ביאור לסי' ז"ך.

17)  'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"י עמ' 16, עיי"ש.

18)  לקוטי-שיחות כרך יב עמ' 146.

19)  לקוטי-שיחות כרך כז עמ' 229, 'התוועדויות' תשד"מ ח"ג עמ' 1622, ובכ"מ.

20)  לקוטי-שיחות כרך כ עמ' 579 ,428 ובמקומות רבים.

21)  לקוטי-שיחות כרך כו עמ' 132, חידושים וביאורים בש"ס חלק ב סי' ח.

22)  ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 122. וראה שם עמ' 257. וידועה הפנייה: "עשו כל אשר ביכולתכם - עניינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון" (ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 474); "על-ידי שהוא מסביר את עניינו של משיח, כמבואר בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה, באופן המתקבל אצל כל אחד ואחד לפי שכלו והבנתו, כולל במיוחד – על-ידי לימוד ענייני משיח וגאולה" (ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 112).

23)  ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 792, ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 26.

24)  'התוועדויות' תנש"א ח"ג עמ' 164.

25)  ספר-השיחות תנש"א ח"ב ס"ע 691 (היינו במוחין ומדות ועד למחשבה דיבור ומעשה המתאימים לזמן הגאולה, עיי"ש. וזה כולל, כלשון הרמב"ם בסוף ס' היד, העדר "קנאה ותחרות" ו"לא יהיה עסק... אלא לדעת את ה' בלבד").

26)  לקוטי-שיחות כרך כ עמ' 384.

27)  ראה ספר-השיחות תשנ"ב עמ' 341, 376.

28)  רמב"ם ספ"ג מהל' פרה אדומה, לקוטי-שיחות כרך כח עמ' 131 ואילך. התגלות מציאותו, בתור מלך המשיח, וכתוצאה והסתעפות ממנה – גילוי פעולותיו (ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 131).

29)  אגב, מכתיבת המלה "א-ל" (בסוף המכתב שבהערה 1) מוכח שדעת הרבי היא שהמקף שבין אותיותיה מועיל להפרידן שלא תהיה בזה קדושת השם, ודלא כמ"ש בשו"ת אבני נזר חיו"ד ר"ס רסה.

30)  ספר-המאמרים – מלוקט ח"א עמ' י. וראה 'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"י עמ' 201.

31)  ראה לקוטי-שיחות ח"ב עמ' 518.

32)  ספר-המנהגים עמ' 96. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ו עמ' רפב. והכוונה שמקפידים לשתות (ולא רק שאין נמנעים מכך. וכבר העירו מלקוטי-דיבורים עמ' 1354).

33)  נמסרו ע"י חברי המזכירות: הרה"ח ר' יהודה שי' קרינסקי (שהסיע את הרבי לאוהל ברוב הפעמים מאז תשח"י), והרה"ח ר' בנימין שי' קליין (שהסיע את הרבי לפעמים) מתוך 'כפר חב"ד', גיליון 648 עמ' 16. הוספות ותיקונים מתוך 'מנהגי מלך' עמ' 35, בשילוב הערותיו של הרה"ח רי"ל שי' גרונר (שליווה את הרבי לאוהל בתמידות משנת תש"י עד תשח"י, ומאז ואילך בכל ערב ר"ה, ובאקראי בפעמים מסויימות) מתוך 'התקשרות' גיליון שיג עמ' 18. בכמה מן ההנהגות אולי יש גם משום הוראה לרבים.

34)  הטעם, מפי זקני אנ"ש, כדי "להמשיך את הרבי" אל הנכנס.

35)  עמ' 4.

36)  רבים חושבים שזהו כדי שלא לזרוק את שאריות הנייר באוהל, אך הרה"ח רי"ל שי' גרונר מסביר מפני שאין זה לכבוד למסור לרבי דף ריק.

37)  ראה בעניין הקפת הקברים במגן-אברהם, באר-היטב וכף-החיים סו"ס תקפא.

38)  ראה גשר-החיים ח"א עמ' קלא שיש נוהגין בהלוויה לחזור בדרך אחרת אם אפשר, עיי"ש.

39)  ראה טושו"ע יו"ד סי' שעו ס"ד, ואו"ח סו"ס תקמ"ז, ונו"כ. אולם שם איתא שעושים זאת אחר הקבורה.

40)  ודלא כנהוג. מקור המנהג בדרשות מהר"ש [רבנו שלום מנוישטט, רבו של מהרי"ל, אבי מנהגי אשכנז] הובא בא"ר סי' רכד ס"ק ז, בשע"ת שם ועוד, וטעמו שם "משום כבוד המת, להראותו שהיה על קברו". בשנים האחרונות, עמד הרבי במרחק-מה מן הקברים של הרבניות.

41)  כך סיפר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע ברשימתו על מנהג אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע באוהל הצמח-צדק והמהר"ש בליובאוויטש.

42)  'ימי בראשית' עמ' 235. ושם מציינים למכתב, שנדפס באג"ק ח"ג עמ' שמב: "היה לי קורת רוח מזה שניהל כוהנים חסידים אל הציון [ובהערת המו"ל: בעשותם מחיצה בין הכהנים ובין הקברים], אשר על-ידי שזיכה את האחרים ודאי שגדול זכותו". מדובר במחיצה משרשרת של בני אדם הנותנים יד זל"ז סביב הכהנים, ובדעת תורה למהרש"ם דן להקל בזה ע"פ המבואר באו"ח סי' שסב [בשו"ע אדמוה"ז סי"ג], ובשו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קפא מפקפק בזה. אבל מחיצה ניידת מועילה גם לדעתו, וכ"כ בשו"ת: מנחת יצחק ח"ט סי' קלב, ציץ אליעזר חט"ו סי' מב, אז נדברו חי"א סי' לח.

43)  שאלתי את הרה"ח רי"ל שי' גרונר, ונעניתי כדלהלן [המופיע בסוגריים המרובעים - שלי]:

א) האם היתה הסכמה של הרבי, או של רבנים מאנ"ש, על המחיצה העגולה הניתנת לכהנים שם?

מענה: הרה"ג ר' קלמן מארלאו ע"ה פקפק בתועלת מחיצה זו – כי אז המחיצה היתה פתוחה מלמטה כמה טפחים. בהתאם לזה קנו מחיצות אחרות שהדפנות יורדות עד למטה, אבל זה נתחדש לאחר פטירתו. הרה"ג ר' אברהם שי' אזדאבא אינו מסכים להשתמש במחיצה מיטלטלת (כתב תשובה ע"ז בס' תפארת יהודה קלמן, ברוקלין תשס"א, עמ' 203), ואומר "מוטב שיהיו שוגגין וכו'".

ב) האם יש פסיקה ברורה אודות המצבה העומדת, האם גם היא נקראת מחיצה או שהכהנים צריכים להרחיק ממנה ד' טפחים? (ובזה תלוי כמובן אם יכולים להסתובב מסביב כנהוג, ביציאתם).

מענה: דעתו של הרב אזדאבא שהמצבות הן מחיצה [כנפסק בשו"ע יו"ד סי' שעא ס"ה, עיי"ש בב"י ובביאור הגר"א. וע' בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רסב אותיות ד-ה], אלא ספק אצלו אם מותר לכהן לנגוע בהן [לכאורה ברור שם שאסור].

ג) לכאורה, המקום בו נמצאים הגופים הק' מרוחק בכוונה מן המחיצה שמסביב – האם זה נכון וכמה, והאם יש לזה תוצאות הלכתיות לכהנים?

מענה: בשעתו (בשנת תש"י-י"א) היה דיבור ע"ז, ולע"ע נעלם ממני הנדבר אז" עכ"ל.

44)  הזמן - ע"פ הלוחות, בניכוי 20 דקות שהשעון המקומי מאחר לעומת "אופק קהיר".

ע"פ שו"ע אדמו"ר הזקן (או"ח סי' רו סי"ד וסי' תנה סט"ו-טז. וצ"ע שנשמט מחלק חו"מ שלו, הל' שמירת גוף ונפש ס"ד), יש להיזהר משתיית מים בשעת התקופה (ואין להשאיר מים מגולים אז, אפילו במקרר). מלשונו בסי' רו "ימתין מעט", משמע דלא כמ"ש בדרכי תשובה סי' קטז ס"ק פט (וכן העתקנו בעבר) שיש להיזהר חצי שעה לפני הזמן וחצי שעה לאחריו. זמני ה'תקופות' צויינו בלוח 'היום יום' בעמוד שלפני התחלת ה'לוח' עצמו, ומופיעים תמיד בלוח כולל-חב"ד בתחילת החודשים המתאימים.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)