מנהל הישיבה התהלך בחדרו כארי בסוגר. מלחמת הקיום של הישיבה נעשתה קשה יותר ויותר. בכל יום סגרו הקומוניסטים עוד ישיבה או תלמוד-תורה, מקווה-טהרה ובית-כנסת. אך בנס הצליחה ישיבת תומכי-תמימים ברוסטוב לשרוד וסדרי הלימוד נמשכו.
אולם כרגע האיום האמיתי על קיום הישיבה נבע מהעדר מקורות מימון. ההוצאות הגדולות הנדרשות לקיום הישיבה היו למעלה מיכולתו.
אלה היו הימים שלאחר הסתלקות כ"ק אדמו"ר הרש"ב (רבי שלום דובער) מליובאוויטש. הוא נאלץ לעזוב את ליובאוויטש ולהרחיק לדרומה של רוסיה, לרוסטוב. שם הוקמה מחדש ישיבת תומכי-תמימים. עם הסתלקותו של הרש"ב קיבל עליו בנו, הריי"צ (רבי יוסף יצחק), את נשיאות חב"ד, והמשיך במסירות נפש את הפעילות המחתרתית של חיזוק היהדות ברחבי רוסיה.
המהפכה הקומוניסטית הכריזה מלחמה על היהדות המסורתית, ונוהלה נגדה מלחמת חורמה. 'חדרים' וישיבות ננעלו על מסגר, ובתי-כנסת ומוסדות יהודיים חדלו מלפעול.
כמו-כן פגעה המהפכה בבני המעמד הגבוה ובעשירים. הקומוניסטים הלאימו את כל הרכוש הפרטי. בני-אדם שבעמל שנים צברו ממון ונכסים, נהפכו לעניים מרודים. המציאות הזאת כרתה את מקורות המימון שעליהם התבססה הישיבה.
מנהל הישיבה, איש חסיד ועובד אלוקים, ניסה להפוך עולמות ולגייס תרומות, אך הסכומים שהצליח לקבץ היו זעומים מכדי לקיים את הישיבה. הוא כבר היה חסר-אונים לגמרי, כאשר החליט לנסות לדבר על ליבו של יהודי מקומי, שנחשב עשיר. השמועות אמרו שהצליח להשאיר בידו רכוש רב, ומצבו הכלכלי נותר איתן.
המנהל סיפר לעשיר את מצבה הקשה של הישיבה, והפציר בו לקבל עליו את החזקת הישיבה בסכום חודשי קבוע. בתחילה סירב העשיר לקבל עליו את העול, אך לאחר עוד מאמצי שכנוע מצד המנהל, אמר: "מוכן אני למלא את בקשתך, אך גם לי יש בקשה".
העשיר סיפר לחסיד כי הוא ורעייתו נשואים שנים רבות ולא נתברכו בפרי בטן. "אם תבטיח לי כי נזכה לילד, אקבל עליי את החזקת הישיבה", אמר.
החסיד נבוך למשמע הבקשה. וכי רבי הוא שבכוחו לפעול ישועות? מצד שני, הלוא בידו להציל את הישיבה, וזו גם זכותו של העשיר, האין זו זכות מספקת להבטיח ליהודי את מבוקשו?!
בהחלטה אמיצה ומתוך אמונה פנימית בכוחה של המצווה התנער ואמר לעשיר: "מוכן אני להבטיחך. זכות המצווה ודאי תעמוד לך ובשנה הבאה תזכו לחבוק בן".
פני העשיר קרנו משמחה. בליבו לא היה כל ספק בדבר כדאיות ה'עסקה', ומיד שילם את הסכום שסוכם כי יפריש מדי חודש בעבור הישיבה.
חלפה שנה. בזכות תרומתו של העשיר התנהלה הישיבה כרגיל, והלומדים עלו ושגשגו. יום אחד, כשנכנס אליו מנהל הישיבה, מצא את העשיר זעוף-פנים. "הלוא עשינו עסק. הבטחת לי דבר", קרא העשיר בתרעומת. "אני את חלקי נותן מדי חודש, בלי להחסיר ובלי לאחר, ואתה את חלקך לא מילאת!".
החסיד החל לעודדו באומרו כי ודאי סופה של הברכה להתקיים, אף שלפעמים היא מתעכבת. "עליך לחזק את האמונה והביטחון בקב"ה, והברכה ודאי תתקיים בקרוב", אמר.
העשיר נרגע מעט והוסיף לשלם את הוצאות הישיבה עוד שנה תמימה. כאשר עברה גם השנה השנייה ועדיין לא נושע, פנה אל המנהל בדברים קשים: "למה רימיתני?! אם ידעת שאינך יכול לקיים את דבריך, מדוע הבטחת?! אין זאת אלא שהתכוונת להוציא ממני את כספי גם כשידעת שאין בכוחך לעמוד בדיבורך".
בפי החסיד לא היה מענה. הוא הבין לליבו של העשיר, אשר בצדק טען את דבריו. הדבר הציק לו מאוד. החליט החסיד להיכנס אל הרבי הריי"צ, ולגלות לו את דבר המעשה.
כששמע זאת הרבי, ניכרה על פניו אי-שביעות רצון. הוא פנה אל החסיד ושאל: "מדוע הבטחת כשאינך יודע אם תוכל לקיים?". החסיד התנצל שאילו לא היה עושה זאת הייתה הישיבה נסגרת, ואכן חשב באמת שזכות זו תעמוד לעשיר. אך הרבי השיב לו בצורה ברורה, כי אין לו להבטיח דברים כאלה, אם אינו בטוח שיש בכוחו לקיים את דבריו.
המנהל כבר לא העז להראות את פניו אצל העשיר, אך זה היה בא אליו שוב ושוב בתביעה לקיים את הבטחתו. כמעט מדי יום היה בא אליו ומתריס כלפיו שהונה אותו, הבטיח ולא קיים. ביקוריו נהפכו לסיוט בעבור החסיד, עד שלא היה יכול לשאת זאת עוד. בלב נשבר נכנס שוב אל הרבי וסיפר כי העשיר יורד לחייו מדי יום ביום ומציק לו על הבטחתו.
נשא אליו הרבי את עיניו הקדושות ואמר:
"הפעם מוכן אני לפעול זאת בעבורך. גש אל העשיר ואמור לי בשמי, כי מבטיח אני לו בן לשנה הבאה. אך אתה, זכור להבא לא להבטיח הבטחות כאלה".
שמחתו של העשיר לא ידעה גבולות כאשר לא חלפה השנה ונולד בנו בכורו. אך שמחה מיוחדת הייתה זו גם בעבור מנהל הישיבה...
(לרגל יום הולדתו וחג-גאולתו של הרבי הריי"צ, י"ב בתמוז) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
