מדורים נוספים
	התקשרות 733 - כל המדורים ברצף
	גם עתה 'הכול לטובה', ומתקרבים לזמן שיראו זאת
	משיח מצפה חסר סבלנות לגאול את ישראל
	אין מבטלין תשב"ר (אפילו) לבניין בית-המקדש
	פרשת דברים
	הלכות ומנהגי חב"ד

הלכה המלמדת על גודל מעלת לימוד התורה * בניית המשכן מדברים גשמיים מתאפשרת רק על-ידי התמסרות מוחלטת ללימוד התורה * שלל התייחסויות וביאורים של הרבי לאותה הלכה מפורסמת * רשימה ראשונה

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

קבעו חז"ל (במסכת שבת קיט, ב): אין מבטלין תשב"ר [=תינוקות של בית רבן] (אפילו) לבניין בית-המקדש.

קביעה זו נפסקה להלכה ברמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק ב' סוף הלכה ב', והלכות בית הבחירה פרק א' הלכה יב) בשולחן-ערוך (סימן רמה סעיף יג. ועוד) וכן בשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן (פרק א' סעיף יו"ד).

הפירוש הפשוט והמעשי של "אין מבטלין תשב"ר אפילו לבניין בית-המקדש" הובהר על-ידי הרבי בהתוועדות ל"ג בעומר תשי"א (תורת מנחם התוועדויות תשי"א כרך ג' עמ' 89):

אפילו אם יבוא משיח בן דוד, אליהו הנביא, עם כל הנביאים שיעידו על מקום המזבח וכו', ויתחילו לבנות את בית-המקדש, והכול יראו בפועל ממש שהשכינה שרויה במעשה ידיהם – אסור לבטל אפילו תינוק אחד [שעדיין אינו בר-מצווה, אלא רק הגיע לחינוך, שאז נכלל הוא בהחיוב ד"ושננתם לבניך"] שלומד אלף בי"ת, אפילו אם בזה תלוי בניין בית-המקדש בפועל ממש על-ידי משיח בן דוד!

בכוח התורה נעמוד בפני הקמים עלינו

בד' אדר שני תש"ג ('אגרות קודש' כרך א' עמ' קב-קג) שיגר הרבי מכתב ברכה מיוחד לנער בר-מצווה, ובו כתב, בין השאר:

בהיות עם-ישראל על אדמתו, ואיש תחת גפנו, אפרים ויהודה גוי אחד בארץ, ושלמה בן דוד מלכם בראשם, ויבן בית לה' – ציוו חכמינו אשר לא יבטלו התלמידים מתורתם לבניין בית-המקדש!

כי התורה עץ חיים היא למחזיקים בה. בכוח תורת משה אשר ציווה בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים, ועל-ידי שמירת מצוותיה, נעמוד בפני כל הקמים עלינו בגולה, ונזכה בקרוב ליום ה' הגדול אשר ישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ויגאלנו על-ידי משיח מנחם משיב נפשנו.

חזק ואמץ בלימוד התורה ובקיום המצוות!

גם העוסקים בבניית 'משכן' אינם פטורים

את ההוראה הבאה הפיק הרבי (בשבת פרשת ויקהל תשכ"ה – 'לקוטי שיחות' כרך ו' עמ' 216-217) בבואו לבאר את פירוש רש"י בתחילת פרשת ויקהל על הפסוק "ויקהל משה" – "למחרת יום-הכיפורים כשירד מן ההר":

יש כאלה שתפקידם להפוך מהעולם "משכן ומקדש" להשם יתברך – עליהם אפוא לדעת שככל שגדלה מעלת עבודתם, אין היא מהווה תחליף (למצווה ו) לעניין לימוד התורה, הנעלית מכל המצוות. הכוונה כאן למעלת התורה המבוארת בתניא פרק כג וכיוצא בזה – מה שאין כן המבואר באגרת-הקודש סימן ט תניא פרק לז ובכמה מקומות.

ולכן בעת הלימוד, יש להיות מאוחד כל-כך עם העניין הנלמד ומסור ונתון כל-כך לתורה, עד שלא תהיה כל שייכות לשום ענינים נוספים [=מלבד התורה], אפילו לא לעניין של "קחו מאתכם תרומה גו' יבוא ויעשו גו' את המשכן גו' "; עד להלכה: אין מבטלין תשב"ר (אפילו) לבנין בית-המקדש.

ובהערה 44 מוסיף הרבי:

ויתרה מזו יש-לומר, שעשיית המשכן מזהב גו', היה אפשר רק על-ידי-זה שהיה זה למחרת יום הכיפורים שאז היו מסורים רק לעניין התשובה והתורה. בכדי לפעול שבענינים הגשמיים יהיה "ושכנתי בתוכם", צריך להיות תחילה ההפשטה מגשמיות העולם.

כיוצא בו ביאר הרבי בהזדמנות נוספת ('לקוטי שיחות' כרך ו' עמ' 223):

עניינו של משה הוא תורה (ראה שבת פט, א), לכן לא הותר לו לעסוק במלאכת המשכן, בדוגמת (ובכל שכן מ) הדין ש"אין מבטלין תשב"ר לבניין בית-המקדש".

מסיבה זו לא הייתה למשה חלישות הדעת מכך ש"לא עשה שום מלאכה בהקמת המשכן" כפי שמצינו ש"חלשה דעתו" של אהרן (שלא השתתף בחנוכת הנשיאים). דמכיוון שמשה לא היה צריך לעסוק במלאכת המשכן מצד עובדת היותו נעלה מהמשכן, הרי ממילא לא שייך שתהיה לו מכך חלישות הדעת.

כל זה בנוגע למלאכת המשכן, אך בד בבד נצטוה משה "לאמר לכם" למסור ליהודים את פרשיות התורה העוסקות במלאכת המשכן [בדרך הפשט יש לומר: אמירתו לישראל פרשיות אלו הרי זה (גם) לימוד התורה].

וההוראה היא גם לאותם שבגדר "תורתם אומנתם", שאינם נפטרים לגמרי מהתעסקות עם הזולת, ועליהם לעסוק אפוא ב"לאמר לכם" למסור בפני יהודים פרשיות מהתורה.

למה כפל הרמב"ם הלכה זו פעמיים?

למרות שהרמב"ם כתב את ההלכה "אין מבטלין תשב"ר" בהלכות תלמוד תורה (פרק ב' סוף הלכה ב'), חזר וכפל את הדין בהלכות בית הבחירה. כל כך למה?

מבאר הרבי (לקוטי שיחות כרך ל, עמ' 119):

חזר וכפל הדין כאן ללמדנו, שמה שאין מבטלין תינוקות של בית רבן הוא לא רק מחמת החיוב תלמוד תורה שאינו נדחה אפילו בשביל בנין בית-המקדש, אלא שזהו דין בבנין בית-המקדש, שגם מצד בית-המקדש אין מקום לבטל תשב"ר לבנין (ובפרט אם תימצי לומר – שהלימוד של תשב"ר מסייע בקיום בנין הבית).

במה גדלה מעלת לימוד תשב"ר על בניין ביהמ"ק

כמה ביאורים לעצם הדין מצינו בשיחות הרבי:

עצם קיומם של עם-ישראל: בפורים תשי"ג (תורת מנחם התוועדויות תשי"ג כרך ח' עמ' 38) ביאר הרבי:

ענינו של בית-המקדש הוא השראת השכינה בישראל, היינו, שלאחרי שישנה מציאותם של בני-ישראל, אזי משרה הקב"ה שכינתו עליהם, ואילו מעלת תינוקות של בית רבן היא שעל-ידם נעשה עצם הקיום דבני-ישראל , שקשור עם עצמותו יתברך. ולכן, כאשר היתה הגזירה על הגוף, היינו, על עצם מציאותם של בני-ישראל – היה גם הביטול על-ידי תינוקות של בית רבן דווקא, הקשורים עם עצם הקיום דבני-ישראל.

באחרון של פסח תש"מ ('שיחות קודש' תש"מ כרך ב' עמ' 719) הסביר הרבי:

לא יתכן שעניין של תורה – אי ביטול תינוקות של בית רבן – יעכב את בניין בית-המקדש, אלא הפירוש הוא בדומה לנאמר שעל-ידי עסק עם הזולת "נעשים מוחו וליבו זכים אלף פעמים ככה" – זכות לימוד התורה של תינוקות של בית רבן מסייע לבניין ביהמ"ק.

אהבתם לה': בלימוד התורה של קטנים – תינוקות של בית רבן, יש מעלה גם לגבי לימוד הגדולים. כלומר, מבלי הבט שלימודם בגלוי הוא באופן תחתון, אף-על-פי-כן בכמה עניינים יקר אצל הקב"ה יותר מלימוד הגדולים.

עד כדי כך – מסביר הרבי בשיחת ש"פ שלח תשכ"א (תורת מנחם כרך לא עמ' 79) – שמבלי הבט על כך שהתינוק בשעת לימודו "מדלג על האזכרה" [כפי שנאמר במדרש (שיר השירים רבה פרשה ב' פיסקא ד') על פסוק "ודגלו עלי אהבה"], הרי זה מעורר ומגלה ("רופט אַרויס") אהבה אצל הקב"ה, והיינו, לפי שאצלם בא הדבר מצד אהבה, מצד אהבתם להקב"ה, ולכן הרי זה מעורר אהבה גם למעלה. ומצד האהבה שלמעלה לתינוקות של בית רבן, אומר הקב"ה שכל הענין של מתן-תורה עבור כלל-ישראל, הוא בשביל התינוקות – "בנינו ערבים בעדנו".

ולכן הדין הוא ש"אין מבטלין תשב"ר אפילו לבניין בית-המקדש", מבלי הבט על גודל העניין שבבניין בית-המקדש, עניין הנוגע בעצם התענוג, אף-על-פי-כן, לימוד תשב"ר הוא נעלה עוד יותר.

לימודם – זהו בניית בית-המקדש הרוחני

בכ"ף מנחם אב תשמ"ו (תורת מנחם התוועדויות תשמ"ו כרך ד' עמ' 264) הסביר הרבי את הטעם הפנימי לדין ד"אין מבטלין תשב"ר . . לבניין בית-המקדש" – המובא בהמשך ל"אל תגעו במשיחי, אלו תשב"ר" – בגלל שייכותם למשיח צדקנו, "משיחי":

עניינו של משיח צדקנו – בניית בית-המקדש; ומכיוון שעצם מציאותם של תינוקות של בית רבן, תינוקות שלומדים תורת ה', "וכל בנייך לימודי ה'", פועלת את בניין בית-המקדש – "אל תיקרי בניך אלא בונייך" . . ואדרבה – באופן נעלה יותר מבניין בית-המקדש כפשוטו (אילו היו מבטלים אותם מלימודם כדי לבנות את בית-המקדש), מכיוון שאין זה בית-המקדש שנבנה על-ידי מעשה ידי אדם, כי אם, "בניינא דקודשא בריך הוא", "מקדש אדנ-י כוננו ידיך".

באותו עניין ממש ביאר הרבי בהזדמנות אחרת (שבת פרשת עקב כ"ף מנחם אב תשד"מ – תורת מנחם התוועדויות תשד"מ כרך ד' עמ' 2400):

לכאורה אינו מובן: הן אמת שמעלת לימוד תינוקות של בית רבן גדולה ביותר, אבל היתכן שבשביל זה יתעכב חס ושלום בניין בית-המקדש?! – אלא ודאי בהכרח לומר שעניין זה גופא פועל תוספת עילוי בבניין בית-המקדש.

והעניין בזה:

בבניין בית-המקדש – ב' אופנים כלליים: א) הבניין כפשוטו על-ידי נשיאת אבנים או לבנים וכיוצא בזה. ב) ההכנה הרוחנית לבניין בית-המקדש, החל מהעניין ד"כל נדיב לבו יביאה גו'", וכיוצא בזה.

ולכן, אף-על-פי שתינוקות של בית רבן אינם מפסיקים מלימודם כדי להשתתף בבניין בית-המקדש כפשוטו – "אין . . לבית-המקדש" – הרי אדרבה: על-ידי זה שלומדים תורה פועלים הם את העניין הרוחני הקשור עם בניין בית-המקדש, שמבחינה מסוימת הרי זה דבר עיקרי וחשוב יותר מהבניין כפשוטו. ונמצא, שלא זו בלבד שאין זה עיכוב לבניין בית-המקדש, אלא אדרבה, על-ידי זה מסייעים הם ביותר לבניין בית-המקדש.

העולם כולו תלוי בהבל תשב"ר

בהזדמנות אחת (פסח שני תשמ"ג – תורת מנחם התוועדויות תשמ"ג כרך ג' עמ' 1423), התייחס הרבי בדרך אגב לשאלה שנידונה באחרונים, בהבהירו את מעלת לימוד התשב"ר:

טעם הדבר – שאין מבטלין תשב"ר אפילו לבניין בית-המקדש – לא מפני שאינם יכולים לעסוק בבניין בית-המקדש, שהרי עצם הפעולה דבניין בית-המקדש (הנחת אבן או לבינה וכיוצא בזה) יכולה להתבצע גם על-ידי קטן אף שאין בו דעת, מכיוון שמדובר אודות עצם פעולת הדבר, אלא הטעם הוא – מפני שלימוד התורה דתינוקות של בית רבן חשוב יותר מאשר בניין בית-המקדש!

ואף שהעוסק במצווה פטור מן המצווה – אף-על-פי-כן אין מבטילין תינוקות של בית רבן לבניין בית-המקדש, מכיוון שלימוד התורה דתשב"ר חשוב יותר.

וכמבואר בסוגיא שבמסכת שבת (מקור הדין דאין מבטלין תשב"ר כו') ש"אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן", כלומר שקיום העולם כולו, ביחד עם בית-המקדש – שנעשה מדברים גשמיים שבעולם, אבנים ולבנים, זהב כסף ונחושת וכו' – תלוי ב"הבל תינוקות של בית רבן"!...