כאשר באו המרגלים והוציאו את דיבת הארץ רעה, החלו בני-ישראל לבכות ולא רצו להיכנס לארץ-ישראל, ואף פקפקו ביכולת ה' להכניסם לארץ. ואז קצף עליהם הקב"ה ונשבע שלא יביאם אל הארץ, ופתאום קמו בני-ישראל ואמרו "הננו ועלינו". מה קרה כאן? האם קיבלו תשובה לפקפוקיהם ובבת-אחת שינו את דעתם?

מסביר רבנו הזקן בספר התניא (פרק כט) כי זו המחשה לתופעה שנקראת 'טמטום הלב'. האדם מבין בשכלו את הדברים, אבל ליבו קהה ואטום מלחוש זאת. במצב כזה אין עצה אלא 'לבטש' את היצר ולהכניעו, ואז נפתח הלב ופורצת האמונה שהייתה קיימת גם קודם-לכן בלב. לכן כשהקב"ה "הרעים בקול רעש ורוגז, עד מתי לעדה הרעה הזאת... נכנע ונשבר ליבם בקרבם", ופתאום רצו לעלות לארץ-ישראל.

את מושג ה'טמטום' אנו מכירים מעניין הכשרות. על הפסוק "ונטמאתם בם" (ויקרא יא,מג), שכתוב בלי א' ("ונטמתם"), נאמר, שהכוונה אכן לסוג מסויים של 'טמטום', שכן מזון שאינו כשר 'מטמטם המוח והלב'. יש אפוא סוג של טמטום שאינו קשור לאינטליגנצייה של האדם ולמידת חכמתו בענייני העולם. דבר-מה במוחו ובליבו נאטם.

ככלל, מתבטא הדבר בקהות ובאטימות מסויימת לענייני קדושה. דברים רוחניים אינם נקלטים כראוי. בענייני העולם– הכול מובן היטב, מעניין מרגש, מעורר; אולם כשמגיעים לענייני תורה ומצוות, ובפרט לעניינים עדינים בעבודת ה', מופיע לפתע 'טמטום' - הדברים נעצרים ואינם חודרים אל תוך המוח והלב.

יש 'טמטום המוח' - המוח אטום מלקבל את אור התורה. אנשים שבענייני העולם מוכיחים הבנה יפה וטובה, אינם מצליחים להבין דברים שקשורים בתורה וביהדות. לך הדברים נראים פשוטים למדי, אבל הם - אינם קולטים. כאילו דווקא בעניינים אלה ניטלה מהם בינתם.

סוג שני, דק יותר, מכונה 'טמטום הלב'. זו קהות רגשית מסויימת לדברים שבקדושה. אדם מבין היטב עניין אלוקי מסויים, מרגיש חיות והתלהבות שכלית ויכול להסביר את הדבר בטוב-טעם, אבל הלב כאילו מסרב להתעורר ולחוש את הדברים. האיש מתבונן בעניין באריכות ומנסה לעורר תחושה מסויימת בלב, אבל זה כאילו חתום ונעול. הדברים אינם עושים עליו שום רושם.

סוג שלישי, דק עוד יותר - נתק שקיים לפעמים בין ההבנה והרגש לבין החיים. אדם זה מבין היטב את הדברים, ואף מצליח לעורר בליבו רגשות מתאימים, אך בשלב זה התהליך נעצר. המסקנה המתבקשת, שצריכה הייתה להתבטא באורח-החיים ובהתנהגות היום-יומית - אינה באה. המוח והלב אינם מצליחים להשפיע על המעשים.