רבי יקותיאל-יהודה הלברשטאם, הרבי מצאנז-קלויזנבורג, שרד בניסי-ניסים מן השואה האיומה, אחרי שאיבד בה את רעייתו ואחד-עשר ילדיו. גם בימי החשכה האפלים ביותר גילה אמונה איתנה ותושייה שלא תיאמן, כדי לעודד את רוח הסובבים אותו, ובמיוחד לחזקם בקיום התורה והמצוות.
עם כניסת הפולשים הנאצים התעורר חשש גדול לגורל אנשי-הרוח ומנהיגי-הציבור. הרבי נאלץ לברוח למקום-מסתור. בתחילה הסתתר בקבר פתוח בבית-העלמין, ולאחר מכן עבר את הגבול לעיר באניא. אולם הוא נתפס שם והועבר למחנה-כפייה, עם עוד כחמשת-אלפים יהודים.
עד-ראייה שהיה עמו במחנה סיפר כי באחד החיפושים שעשו הנאצים גילו את התפילין שהיו שמורות במחנה. בטירוף חייתי קרעו את בתי התפילין, ואת הפרשיות זרקו לארץ, אבל את ה'בתים' הריקים החזירו ליהודים...
הרבי אסף את הפרשיות מהקרקע וביקש מאותו יהודי לגשת למטבח בניסיון למצוא שם גידי בהמה, שבאמצעותם יהיה אפשר לשוב ולתפור את התפילין. למרבה הפלא אכן נמצאו שם גידים. הרבי ייבש את הגידים, השיג מחט מתאימה ותפר את התפילין תפירה חדשה. מה גדולה הייתה שמחתו כאשר כילה את המלאכה והיו בידיו תפילין כשרות.
בערב שבועות תש"ד נלקח הרבי עם אלפי יהודים אחרים למחנה אושוויץ. רצתה ההשגחה ובסלקצייה הוחלט כי הוא כשיר לעבודה, וכך ניצלו חייו.
באושוויץ רבים מן החיים קינאו במי שכבר אינם בחיים. על רקע זה הייתה דמותו של הרבי תופעה פלאית, בהתנהגותו המופתית ובהליכותיו בקודש, כאשר הקפיד בכל כוחו גם על מצוות קלות והידורי-מצווה. כל מעייניו היו מרוכזים בשאלה איך יצליח להניח תפילין, ליטול ידיים, להתפלל, לקדש את הלבנה וכדומה. בכל שבת-קודש היה אומר דברי תורה לכבוד השבת. עם זה לא הרשה שמישהו אחר יעשה במקומו את מכסת העבודה המוטלת עליו.
כל זה הגביר את חמתם של הגרמנים ועוזריהם, והם הציקו לרבי והִכו אותו מכות רצח. כשהיה סופג את המהלומות היו שפתיו רוחשות "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי"... אט-אט חל שינוי גם ביחס מנהלי המחנה אליו, לאחר שהבחינו כי איש קדוש הוא, העומד איתן על עקרונותיו.
לימים סיפר הרבי אפיזודה עצובה מאותם ימים: "אצל הגרמנים התהלכתי במנעלי עץ לרגליי. יום אחד נזדמנה לי נעל שהייתה מרופדת בחתיכת עור. הרמתי את הנעל והתברר לי שזו חתיכת קלף מפרשיות של תפילין... הסתכלתי מה כתוב בה וחשכו עיניי: 'הִשמרו לכם פן יפתה לבבכם'. פרצתי בבכי. היטיב חרה לי מביזיון הקודש, וגם נחרדתי מן הרמז שרמזו בזה מן השמים"...
מפליא הסיפור שלהלן, שסיפר שריד מהשואה, ששהה עמו באותה קבוצה:
"הרבי סבל יותר מכולם. בעיקשות נפלאה עמד על עקרונותיו, הניח תפילין, לא הכניס לפיו מאכל טרֵפה וארגן תפילה בציבור. כשרוב האסירים לא זכרו כלל את קיומה של השבת, הוא הצליח להימנע בכל מיני תחבולות מחילול שבת.
עם בואו לאושוויץ הודיע הרבי לכל היהודים סביבו, כי על-פי התורה הם חייבים לשמור על כוחם ובריאותם, ועליהם לאכול מכל מה שייתנו לפניהם. אולם הוא-עצמו החליט החלטה תקיפה שלא להכניס לפיו דבר שאינו כשר.
שכניו לצריף החלו להציק לו כי הוא מסכן את חייו ועליו לאכול כמותם. כאשר הרבי לא ענה, החלו 'לאיים' עליו, כי אם לא ישמע להם, לא יאכלו אף הם דבר. זה היה 'איום' שהדאיג את הרבי, כי חשש מאוד לגורלם, וביקש לתת לו ארכה לחשוב בעניין.
ואז קרה דבר פלא, כפי שסיפר הרבי עצמו כעבור שנים. "זה היה ביום שישי, שבו הגישו לארוחת הבוקר מאכל בשרי. כולם נדחקו לקבל מנה, ודחקו בי שאבוא גם אני, אך אני הבהרתי שבשום אופן לא אוכל טרֵפות אצל רשע זה שלקח ממני את כל אשר לי. צמתי אפוא כל אותו יום, ובערב כבר הייתי רעב ותשוש מאוד.
"למחרת, ביום השבת, שוב הכריזו שיבואו לאכול, אך אני לא הלכתי. נשארתי מכונס בתוך עצמי, וכשלא נשאר אדם בצריף, פרצתי בבכי חסר-מעצורים ואמרתי: 'ריבונו של עולם! נשארתי לבדי, חסר כול. הכול לקחת ממני, ועתה עוד אלך לאכול טרֵפות?! אינני רוצה לאכול, ולא אוכל, שום טרֵפה!'.
"והנה, בעוד אני יושב עם עצמי, נכנס פתאום יהודי אל הצריף ושאל: 'האם הנכם הרב מקלויזנבורג?'. עצם השאלה העלתה בי פחד, כי את הרבנים ו'כלי-הקודש' נהגו הרוצחים להוביל ראשונים לכבשנים. אולם כאשר נכנס עוד יהודי ואמר שליד הדלת ממתין לי מישהו, לא הייתה לי ברירה.
"עמד שם יהודי מבוגר ושאל: 'האם הרבי מקשאנוב היה דודכם?'... עמדתי משתומם: כיצד ידע האיש עליי ומניין ידע שהרבי מקשאנוב היה דודי? השבתי בחיוב.
"האיש הוציא מחיקו כיכר לחם וצלוחית מלאה ריבה, ואמר: 'הבאתי לכם, שיהיה לכם מה לאכול'. הוא מסר לי את הלחם והריבה ונעלם. לא ראיתיו עוד.
"זו הייתה הוכחה לעצמי, ולכל הסובבים אותי, כי בזכות החלטתי שלא לאכול טרֵפות הזמין לי הקב"ה את ארוחתי. קידשתי על כיכר הלחם וישבתי לאכול סעודת שבת-קודש". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
