גיליון 767, ערב שבת-קודש פרשת צו / שבת הגדול, ט' בניסן ה'תשס"ט (03.04.2009)
דבר מלכות
ביטול מוחלט עם הרגשת תענוג
כיצד מבטאת שאלתו של החכם את דרגתו הרוחנית? * מצד הביטול האמיתי שבנשמה לא מובן כיצד ניתן להבדיל בין סוגי המצוות * למרות שהמשכת העצמות היא בדרך של דילוג – צריכה עבודה זו לחדור בסדר ו"הלכות" דווקא * גם הפסח נאכל "על השובע", אולם יש בו תענוג * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. "חכם1 מה הוא אומר . . אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן":
בנוגע לשאלת החכם, והתשובה שמשיבים לו, מקשים מפרשי ההגדה: מדוע נבחרה מכל הלכות פסח דווקא ההלכה "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן"? הרי החכם שואל, ורצונו לדעת, בנוגע לכל ההלכות הנוגעות לחג הפסח – עדות חוקים ומשפטים, ואם כן, היו צריכים להשיב ולבאר לו כמה וכמה דינים, ועל-פי סדר הלילה, ולא דין אחד, ו... דווקא האחרון שבהם – כשאוחזים כבר לאחר אכילת הפסח – הדין ד"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".
ועוד אינו מובן – מהי בכלל שאלתו של החכם: אם הוא כזה שהתורה קראתו בשם "חכם"2 – הרי יודע הוא בעצמו את הדינים3, וכיוון שיודע את דיני התורה, מהי פשר שאלתו "מה4 העדות וגו'"?
סדר ליל הפסח הוא בדרך שאלה ותשובה5. ולכן הדין הוא6 ש"אם אין לו בן הרי אשתו חייבת לשאול אותו, ואם אין לו אשה הוא שואל את עצמו מה נשתנה כו'". ועל-פי זה אפשר לבאר את שאלת החכם, שאף שהוא חכם ויודע את התורה, אף-על-פי-כן צריך הוא לשאול, כיוון שכן הוא סדר ליל הפסח.
אבל מובן, שכיוון שהתורה מסדרת את כללות השאלות והתשובות בארבעה סוגים לפי ארבעה בנים, והסוג הנעלה ביותר שבהם הוא החכם – הרי בשאלה שלו, "מה העדות גו'", מרומז סוג היותר נעלה של שאלות – ובפרט לפי המבואר בכתבי האריז"ל7 שארבעת הבנים הם כנגד ארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה8, וחכם הוא כנגד אצילות, הרי בודאי שבשאלת החכם מרומז הסוג הנעלה ביותר שיכול להיות בשאלה – והתשובה על שאלת החכם מתרצת שאלות אלו.
ואם כן אינו מובן: א) מהי החכמה המיוחדת והעומק שבשאלה "מה העדות גו' אשר ציווה הוי' אלוקינו אתכם"? שאלה זו יכול לשאול גם מי שלמד מעט מזעיר, ויש לו ידיעה קטנה ביותר במצוות התורה. ב) מהו העומק בתשובה "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן"? ג) הרי דין זה הוא משנה מפורשת9, ו"בן עשר" – הוא כבר "למשנה"10; כל מי שלמד אפילו משניות בלבד, יודע הוא את הדין ד"אין מפטירין כו'".
ב. כאמור לעיל, החכם הוא כנגד אצילות. בעולם האצילות יש ביטול במציאות, שהוא עניין החכמה, "כח מ"ה", כוח הביטול11 שמאיר באצילות. ומי שאוחז במדריגת ביטול במציאות נקרא "חכם".
מצד ביטול במציאות – שהאדם אינו מציאות לעצמו כלל, אלא הוא בטל ומסור לגמרי להקב"ה – קיום כל המצוות הוא באופן שווה.
בשעה שמרגישים את המציאות האישית – אזי ישנם חילוקים במצוות: המצוות שיודעים את טעמם ומבינים אותם, יש בהם חביבות יתירה על המצוות שמקיימים בקבלת עול, כיוון ש"חוקה חקקתי גזירה גזרתי"12, ובמילא יש אז מקום לחלק את המצוות לשלושה סוגים: חוקים, עדות ומשפטים. חוקים – אין להם מקום בשכל כלל, עדות – יש להם מקום בשכל (אמנם מעצמנו לא היינו מבינים שצריכים לקיימם, אבל לאחר שהתורה ציוותה אותנו על העדות, יש להם מקום בשכל13), ומשפטים הם מצוות שהשכל עצמו מחייבם, כמאמר רז"ל14 "אילמלא לא ניתנה תורה (ח"ו) היינו למדין צניעות מחתול וגזל מנמלה".
אבל מצד הביטול במציאות דחכמה – אצילות – אין חילוק אם מבינים או שאין מבינים, קיום כל המצוות הוא מצד זה שהקב"ה צווה עליהם; ואז גם מקיימים את כל המצוות מתוך עריבות ("געשמאַק"), אפילו מצוות שאין להם מקום בשכל כלל, יש בהם עריבות היותר גדולה, מצד הידיעה שזהו הרצון העליון. וכמאמר הידוע15: "אילו נצטווה לחטוב עצים", אילו נצטווינו על-ידי הקב"ה לחטוב עצים, היינו עושים זאת מתוך אותה חיות כמו בקיום מצוות הנחת תפילין וכיוצא בזה.
וזוהי טענת החכם: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה הוי' אלוקינו אתכם" – מדוע מחלקים את המצוות לסוגים שונים? מצד הביטול במציאות דחכמה, לא צריכים להיות שום חילוקים; בכל המצוות ישנה נקודה אחת בלבד – קיום רצון העליון.
יתרה מזו: שאלת החכם היא לא רק על העדות והמשפטים16, מדוע הם מובדלים מהחוקים, אלא השאלה היא גם על החוקים עצמם: מצד הביטול במציאות דאצילות לא שייך כל עניין החוקים.
פירוש "חוקים" הוא כמאמר רז"ל12 "חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה". דבר זה ניתן להיאמר רק לגבי מי שמרגיש עצמו איזה מציאות מלבד האדון, ולכן צריכים לצוות עליו "אין לך רשות להרהר אחריה", שיעשה זאת בקבלת עול; אבל אם הוא בטל בתכלית לגמרי, שמלבד מציאות האדון אין שום מציאות כלל – הרי כשם שלא שייך לצוות על האדון עצמו שלא יהרהר אחר פקודתו, כך אינו שייך לצוות זאת על העבד שעומד בתכלית הביטול, ואינו אלא – אדון. עבד כזה מקיים את פקודת האדון לא באופן של חוקה, בדרך קבלת עול, אלא הקיום שלו בא בדרך ממילא, מצד היותו בטל ומיוחד בתכלית עם האדון.
וזהו פירוש "חכם מה הוא אומר כו'":
נשמתו של כל איש ישראל במהותה העצמי – "טהורה היא"17, בחינת אצילות18, אלא שנמשכה וירדה למטה דרך העולמות בריאה יצירה עשייה, עד שהתלבשה בגוף.
שואלת ה"טהורה היא" שבנשמה: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה הוי' אלוקינו אתכם" – לשם מה צריך קיום המצוות להיות באופן של התחלקות "העדות והחוקים והמשפטים – אשר ציווה הוי' אלוקינו אתכם", ההתחלקות שישנה אצלכם, הנבראים שבעולמות בריאה יצירה עשיה? מצדנו, מצד שורש הנשמה, קיום המצוות הוא באופן נעלה הרבה יותר, כל העניינים הם באופן של מ"ה – ביטול במציאות.
(בעומק יותר: תיבת מ"ה נכללת גם בשאלת החכם. השאיפה של אצילות היא להגיע למעלה מאצילות, ושם לא שייך גם העניין ד"מה", ביטול במציאות, כי, התואר "ביטול במציאות" מורה שישנה מציאות שהיא בטלה, ולמעלה מאצילות – שהחכם שואף להגיע לשם – גם עניין "מה" אינו שייך. ולכן שואל החכם את שאלתו גם על מדריגת "מה": רצונו להתעלות גם ממדריגה זו).
ג. על זה בא המענה: "ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח":
פסח פירושו "דילוג"19 – שלא בסדר והדרגה. והרי כך היה הגילוי אלוקות בליל הפסח: "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה", "בכבודו ובעצמו"20, שהוא למעלה מכל ארבעת העולמות21 (כמרומז גם בארבעת הלשונות: "ולא מלאך", "ולא שרף", "ולא שליח", "ולא אחר", כנגד ד' העולמות22); והיכן נמשך הגילוי – ב"מצרים", "ערות הארץ"23, ארץ "מלאה גילולים"24 (שהיא למטה שלא בערך לא רק מאצילות, מקום החכם, אלא גם מעשיה, מקום הרשע, כי, איש ישראל, אפילו רשע גמור, גם אצלו הנשמה היא בבחינת מקיף25, וגם גופו הוא מקליפת נוגה. מה שאין כן מצרים היא משלש קליפות הטמאות לגמרי, ואיזו טומאה – "מלאה גילולים", טומאת עבודה זרה (ששקולה כנגד כל התורה26)). והרי מובן, שהמשכת העצמות בארץ "מלאה גילולים" היא באופן של "דילוג", לגמרי שלא בסדר והדרגה.
יכולים אפוא לחשוב, שכיוון שזהו עניין של "דילוג", אין צורך שיהיה בזה סדר כלל, שהרי סדר והדרגה הוא היפך הדילוג27.
ועל זה הוא המענה – "כהלכות הפסח": גם בקרבן פסח, שעל-ידו המשיכו את עניין "ופסח הוי'"28, הדילוג שלמעלה מהדרגה – גם בו היו הלכות פרטיות, ובסדר והדרגה דווקא ("אל תקרי הליכות אלא הלכות"29, כלומר, שהלכות הם הליכות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, כמה וכמה דרגות): לקחת את קרבן הפסח בעשירי בניסן, לשחטו, להקריבו ולאכלו, ככל פרטי הדינים שבעניינים אלו, בסדר מסודר; כי רצון העליון הוא שגם העניינים שלמעלה מהגבלה יומשכו במדידה והגבלה דווקא.
וזהו המענה לשאלת החכם: יש צורך בהתחלקות דעדות חוקים ומשפטים, הגם שהעבודה צריכה להיות מצד עצם הנשמה שלמעלה מכל התחלקות – כי, הכוונה העליונה היא, שגם העבודה שמצד עצם הנשמה כפי שהיא מיוחדת עם העצמות, שלמעלה מהתחלקות, צריך שתומשך בהתחלקות של עבודה מסודרת, בעדות חוקים ומשפטים.
ד. וההסבר בזה הוא – "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן":
אכילת קרבן פסח צריכה להיות בסוף כל הסעודה, על השובע, כדי שהאכילה תהיה מתוך הנאה וחשיבות30; ולאחר אכילת הפסח אסור לאכול שום מזון, בכדי שלא יתבטל אצלו טעם הפסח31.
בעניין זה רואים שני הפכים: אכילת הפסח צריכה להיות לא כדי להשביע את הרעב ("די מחסורו"32), ואף-על-פי-כן צריך להיות בזה טעם והנאה. והיינו, שההנאה מאכילת הפסח אינה מזה שנתמלא החיסרון שלו, אלא מעניין נעלה יותר – "עשירות": למעלה מהעניינים שתובעת המציאות שלו, למעלה מכוחותיו שלו – ומכל מקום יש לו הנאה בדבר. ההנאה והתענוג שלו הם בדבר שהוא למעלה ממציאותו לגמרי.
כלומר: גם את התקשרות עצם הנשמה עם העצמות כפי שהיא למעלה מכוחות פרטיים, יש להוריד ולהמשיך בכוחות פנימיים, החל מכוח השכל, ולכן נדרש שקיום המצוות יהיה לא רק באופן של עדות וחוקים, אלא גם באופן של משפטים – שימשיך את העניין בשכלו, ויהיה לו בזה טעם ותענוג.
ולכן אחת העבודות העיקריות של קרבן פסח היא – אכילת 33 הפסח, להכניס את הפסח והדילוג בפנימיות, שייעשה דם ובשר כבשרו, ושיהיה לו טעם בדבר, ואחר כך לא יאכל מזון אחר כדי שלא יתבטל טעם הפסח בפיו – שפסח, שהוא למעלה מהשגת השכל (וכן גם עתה, שבמקום הפסח אוכלים מצה, שהיא "מיכלא דמהימנותא"34, אמונה שלמעלה מהשכל), צריך להיות מתוך טעם ותענוג35.
(משיחת ליל ב' דחג הפסח תשכ"א, 'תורת מנחם' כרך ל עמ' 225-230. בלתי מוגה)
_______________________________
1) שיחה זו – הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ג ע' 961 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
2) שזהו תואר נעלה יותר מהתואר "תלמיד חכם", שגם תואר זה (בגמרא) קאי רק על מי שהתייגע ולמד ויודע כו', ולא רק מי שיש לו האפשריות לדעת אם ילמד (מהנחה בלתי מוגה).
3) וכדמוכח מלשון שאלתו גופא – "מה העדות והחוקים והמשפטים גו'", שניכר שיודע לא רק אודות כללות מציאות התומ"צ, אלא גם אודות חלוקתם לג' הסוגים דעדות חוקים ומשפטים (מהנחה בלתי מוגה).
4) ואתחנן ו, כ.
5) ראה ספר החינוך מצוה כא, ובמנחת חינוך שם. הגדה שבח פסח. ועייג"כ שו"ת הרא"ש כלל כד ס"ב. ד"ה מצה זו תש"ד (סה"מ תש"ד ע' 170).
6) שו"ע אדה"ז או"ח סתע"ג ס"מ.
7) פע"ח שכ"א פ"ז. סידור האריז"ל.
8) חכם – אצילות, רשע – עשי', תם – בריאה, ושאינו יודע לשאול – יצירה. וראה לקו"ש ח"א ע' 248.
9) פסחים קיט, ב. וראה סנהדרין (ו, א): "טעה בדבר משנה חוזר".
10) אבות ספ"ה. ועיין הל' ת"ת לאדה"ז (רפ"א ושם ס"ו): "בימיהם כו' ובזמה"ז כו'".
11) כמ"ש (בשלח טז, ז-ח) "ונחנו מה" (מהנחה בלתי מוגה).
12) במדב"ר ר"פ חוקת. רמב"ם סוף הל' מקואות.
13) ולדוגמא: "זכר ליציאת מצרים" או אותות על בריאת העולם (מהנחה בלתי מוגה).
14) עירובין ק, סע"ב. וראה לקו"ש ח"ג ע' 890 הערה 12.
15) לקו"ת שלח מ, א.
16) כלומר: מהו הצורך בטעמים כלל – הרי קיום המצוות צ"ל לא מצד הטעם, אלא מצד ביטול וקבלת עול (מהנחה בלתי מוגה).
17) נוסח ברכת אלוקי נשמה.
18) לקו"ת ראה כח, ג. שה"ש ח, ג.
19) ראה פרש"י בא יב, יא. שם, יג.
20) מלכות דאין סוף ועצמות דאין סוף שלפני הצמצום (ראה סה"מ אעת"ר ע' עה. המשך תער"ב ח"ב ע' תתקכד. סה"מ תער"ב-תרע"ו ע' סז. הובא בהגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים ס"ע כד).
21) וכלשון הידוע (ראה לקו"ש ח"ה ע' 90. וש"נ) שלגבי העצמות א"ק ועשי' הם בהשוואה, ועאכו"כ שאצילות הוא כעשי' (מהנחה בלתי מוגה).
22) ראה לקו"ת צו יב, ג.
23) מקץ מב, ט. שם, יב.
24) שמו"ר פי"ב, ה.
25) תניא ספי"א.
26) קידושין מ, א.
27) כשם שלא שייך שענין הדילוג יהי' למחצה לשליש ולרביע ("אַ האַלבער שפּרונג אָדער אַ דריי פערטל שפּרונג"), שהרי זהו ענין שבאין-ערוך לגמרי (מהנחה בלתי מוגה).
28) בא יב, כג.
29) מגילה כח, סע"ב. וש"נ. וידוע דכל א"ת ברז"ל בא להוסיף (ראה ד"ה מי העיר תש"ג (סה"מ תש"ג ע' 141) ובהמצויין שם).
30) ראה פסחים ע, רע"א ובפרש"י. שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס תעז [* ועוד זאת, שאינו נאכל אלא צלי דוקא, שהוא דרך גדולה (ראה חולין קלב, ב). – מהנחה בלתי מוגה].
31) ראה שם קיט, סע"ב וברשב"ם. שו"ע אדה"ז שם ס"ב.
32) פ' ראה טו, ח.
33) פסחים עו, ב (במשנה).
34) זח"ב קפג, ב. וראה תו"מ חי"א ע' 178 הערה 37. וש"נ.
35) כלומר: מחד גיסא – הרי זה ענין ומדריגה שלמעלה מטעם (כבפשטות הענינים – שהרי איזה "טעם" יכול להיות כאשר אוכלים על השובע), והיינו שה"טעם" נשאר אצל מצווה המצוות, ואכן אינו מושג אפילו באצילות; ואעפ"כ, הרי זה נמשך ע"י אכילת הפסח בעוה"ז דוקא (מהנחה בלתי מוגה).
הזמן גרמא
ברכת החמה
מעשה רב לגבי נוסח הברכה
...כתב לי אחד שלדעתו אין לברך ברכת החמה, כיוון שרבנו הזקן לא הביאה בסדר ברכת הנהנין. ומוסיף, שכמו כן אין לברך ברכת הקשת, כיוון שלא הביא רבנו הזקן שם.
אמנם, מכאן ראיה לסתור – שהרי בנוגע לברכת הקשת, אף שלא הביאה רבנו הזקן בסידורו, ראינו מעשה רב שכ"ק מו"ח אדמו"ר היה נוהג לברכה. ומזה מובן גם בנוגע לברכת החמה, שצריך לברכה.
בנוגע לנוסח הברכה – יש ב' דעות: "עושה מעשה בראשית", או "עושה בראשית".
ויש לברך בנוסח "עושה מעשה בראשית", וטעם הדבר – לא כפי שיש אומרים שבנוסח "עושה מעשה בראשית" נכלל גם הנוסח "עושה בראשית", שהרי על-פי חסידות הם שני עניינים שונים, אלא מפני שכן פוסק רבינו הזקן בנוגע לברכת הברק.
בנוגע לפסוקים ומזמורים כו' שאומרים בעת ברכת החמה – הובא בשדי חמד שאומרים הפיוט "א-ל אדון" וכיוצא-בו. אבל, כיוון שרבנו הזקן לא הנהיג לומר עניינים אלו בעת קידוש לבנה, הרי, גם בעת ברכת החמה אין לאומרם. ובפרט הפיוט "א-ל אדון", שעל-פי קבלה שייכת אמירתו ליום השבת דוקא. ורק בנוגע למזמור "השמים מספרים כבוד א-ל" – אף שאין אומרים אותו בעת קידוש לבנה, יש מקום לאומרו בעת ברכת החמה, כיוון שבמזמור זה מדובר אודות החמה (ואילו הלבנה רק נרמזה בפסוק "ולילה ללילה גו'").
זמן ברכת החמה: לכתחילה – עד השעה התשיעית, שהוא סוף זמן קריאת שמע, ובדיעבד (אם קודם לכן יהיה מעונן ביותר) – יכולים לברך (בשם ומלכות) עד חצות.
המשכה בפועל אף שהגילוי יהיה לעתיד
ויהי רצון שנצליח לפעול ("מ'זאָל אויס-פּועל'ן") שמחר לא יהיה מעונן, כדי שנוכל לברך ברכת החמה, ולפעול על-ידי זה את הגילוי ד"שמש ומגן הוי' אלקים", היינו, שאף שישנו גם ה"מגן", מכל מקום, אין ענינו להעלים, כי אם לפעול שהגילוי יוכל להתקבל.
…ולהעיר, שאף-על-פי שנתבאר לעיל . . שעניין חמה בתקופתה כפי שהוא בפועל ובגלוי למטה אינו באותו זמן שאנו מברכים ברכת החמה, היינו, שההמשכה מלמעלה אינה באה אצלנו בגילוי, מכל מקום, הרי עיקר העבודה היא בבחינת נצח-הוד-יסוד, בפועל ממש, וכיוון שבפועל ממש אומרים אנו את הברכה על-פי דין, אזי נעשים ונפעלים כל העניינים, גם אם אין זה בגילוי אצלנו.
וכפי שהיה אומר החסיד ר' יעקב מאָטל (מפּאָלטאַווע) כשהיה העניין מונח אצלו בוודאות ולא היה יכול להסבירו: "אַזוי אַזוי איז דער ענין" [=כך כך הוא העניין]!
וסוף סוף יהיה גם הגילוי למטה – שיומשך למטה בגילוי העניין של "שמש ומגן הוי' אלקים", "והיה אור הלבנה כאור החמה וגו'", "תאומים" מלא, בגאולה השלימה במהרה בימינו.
(משיחת אחרון של פסח תשי"ג. 'תורת מנחם' כרך ח עמ' 111-113)
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
בקריאת 'שניים מקרא ואחד תרגום' קוראים הן את ההפטרה שנקראת בשבת – 'כה אמר ה'', והן את ההפטרה ששייכת לשבת הגדול, אף שאינה נאמרת בפועל – 'וערבה'1.
שבת-קודש פרשת צו
י' בניסן, שבת הגדול
דרשה: "נהגו בדורות האחרונים שהחכם דורש הלכות פסח בשבת שלפניו אם אינו ערב פסח... והעיקר... ללמד להם המעשה אשר יעשון, ולא כמו שנוהגין עכשיו"2.
הפטרה: "כה אמר ה'... אבדה האמונה ונכרתה מפיהם, [ומדלגים עד] כה אמר ה' אל יתהלל... נאום ה'" (ירמיהו ז,כא-כח; ט,כב-כג)3.
הגדה: אחר תפילת מנחה אומרים את ההגדה, מ"עבדים היינו" עד "לכפר על כל עוונותינו"4. הרבי נהג לאומרה עם הציבור, בישיבה על מקומו.
מוצאי שבת-קודש – אין אומרים "ויהי נועם", "ואתה קדוש"5. קידוש לבנה.
יום ראשון
היום הבהיר י"א בניסן
יום הולדת את כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, בשנת תרס"ב, דור שביעי לנשיאי חב"ד. היום מתחילים לומר את מזמור ק"ח בתהילים6, ואחר-כך7 אומר כל אחד ואחד את המזמור המתאים לפי מספר שנותיו.
יום שני
י"ב בניסן
היום אומרים "נשיא לבני נפתלי", עד "זה קרבן אחירע בן עינן" (ז,עח-פג).
יום שלישי
י"ג בניסן
יום ההסתלקות-הילולא של כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק' נ"ע, דור שלישי לנשיאי חב"ד. נסתלק בשנת תרכ"ו, ומנוחתו כבוד בליובאוויטש. יום התחלת הנשיאות של בנו הצעיר, כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע8.
כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, ינצלו 'עת רצון' זו, כדי: א) ללמוד פרקי משנה (על-כל-פנים פרק אחד, המתחיל באות אחת) של שמו הקדוש. ב) להוסיף בלימוד תורתו של בעל ההילולא. ג) להוסיף בעבודת התפילה. ד) להוסיף בנתינת צדקה, ומה טוב – לעניין השייך לעבודתו המיוחדת של בעל ההילולא או למוסדות העוסקים בעבודתו, ובעבודת רבותינו נשיאינו ממלאי-מקומו. ה) לקיים התוועדות של שמחה, שבה יקבלו עליהם הנאספים החלטות טובות בענייני תורה ומצוות9.
נשיא: היום אומרים "זאת חנוכת המזבח" עד "כן עשה את המנורה" (ז,פד – ח,ד)10, ללא ה"יהי רצון"11.
תקופת ניסן 12: ביום שלישי אחה"צ, בשעה 5:39.
יום רביעי
י"ד בניסן, ערב פסח
בדיקת חמץ:
הכנות: לפני הבדיקה צריך לנקות היטב את כל החדרים שצריך לבודקם13. כמו-כן יש לרכז במקום המשתמר מילדים וכו' את כל החמץ המיועד לאכילה בערב ולמחרת בבוקר14.
זמן קצר לפני הבדיקה מניחים במקומות שונים בבית עשר חתיכות של חמץ קשה15 (נכון שיהיו על-כל-פנים כל הפתיתים ביחד – כזית16). עוטפים כל אחד מהם בנייר17 (אך לא בנייר כסף, שאינו נשרף היטב).
זמנה: אור לארבעה-עשר – מיד אחרי צאת הכוכבים18 (בתל-אביב – בשעה 7:31), ותמיד לאחר תפילת ערבית19.
מקומה: כל המקומות שיש לחוש ולהסתפק שמא הכניס לתוכם חמץ, אפילו באקראי, צריכים בדיקה20.
אופנה21: לאור נר של שעווה ועל-ידי נוצת עוף. הבודק מניח את החמץ שמוצא בשקית קטנה של נייר. בגמר הבדיקה: מניח את השקית, הנוצה והנר שנותר בתוך כף עץ קעורה, עוטף הכול בנייר (מלבד ידית הכף שנשארת מחוץ לעטיפה), כורך חוט סביב הנייר כמה פעמים, מהדקו וקושרו17 [צריך להיזהר להוציא בעוד מועד מהשקית את הדף ובו הברכה וכו'].
בין הברכה לתחילת הבדיקה אין לדבר כלל, אפילו מענייני הבדיקה (אלא בדבר שהכרחי לבדיקה). ונכון שלא לדבר כלל שלא מענייני הבדיקה כל זמן הבדיקה22.
כתב רבנו הזקן בסידורו: "ויעמיד מבני ביתו אצלו לשמוע הברכה שיבדקו איש במקומו, ולא ישיחו בינתיים, וייזהרו לבדוק תחילה בחדר הסמוך למקום ששמעו הברכה", וכותב הרבי שייתכן שכוונתו היא, שמצווה לזכות גם את בני-ביתו (הגברים) בבדיקת החמץ, וכיוון שגם בעל-הבית בעצמו יבדוק קצת – אין בזה סתירה לדין "מצווה בו יותר מבשלוחו"23.
את החמץ הנמצא בבדיקה שומרים כנ"ל, ושורפים למחרת בבוקר, כדלקמן.
אחר הבדיקה מבטלים את החמץ שלא מצאנו, באמירת "כל חמירא" (הראשון).
מכירת חמץ: נוהגים לעשות את הרב ל'מורשה', דהיינו מיופה-כוח למכירת החמץ. מוכרים גם חמץ גמור24, וגם את כלי החמץ (שמא נותר עליהם חמץ 'בעין'), ואין צריך להטבילם לאחר הפסח25.
שחרית: אסור מן הדין לאכול מצה26. ומנהגנו שלא לאכול מכל המינים הנכנסים בחרוסת ומרור עד אחר 'כורך'17.
תפילה: משכימים להתפלל27. מהיום ועד סוף חג הפסח אין אומרים 'מזמור לתודה'28.
ברכת החמה 29: אחרי תפילת שחרית, וטוב לברכה ברוב עם.
אנשים ונשים מברכים זאת, כמובן – בנפרד, ו"נכון וטוב במאוד לחנך קטנים וקטנות בברכה זו". כיוון שמברכים בחוץ, יש לוודא שהמקום נקי כדין.
"מהנכון וטוב במאוד להפריש לצדקה30 בסמיכות לאמירת סדר ברכת החמה".
זמנה מהנץ החמה (האמיתי, בתל-אביב: 6:15).
לכתחילה מברכים עד סוף זמן קריאת-שמע (בת"א 9:29), ובדיעבד עד חצות היום (בת"א 12:43). אם לא בירך עד חצות, יברך לאחר מכן ללא שם ומלכות. נהגו שכל אחד ואחת אומר בעצמו את הברכה. טוב להכין בגד חדש או פרי חדש כדי לברך גם 'שהחיינו'. אבל גם אם אין לו בגד או פרי, יברך שהחיינו (כמ"ש בקונטרס ברכת החמה של הרב חיים שי' רפופורט, וכדמוכח מלשון זה (המוגה), וכן ברור מרשימת ההנחה של השיחה מש"פ החודש תשמ"א (שיחות קודש ח"ג עמ' 37-35), שבה הכריע הרבי שיש לברך שהחיינו, ורק בסוף ההתוועדות (אחרי כו"כ ענינים שונים, שם עמ' 47) ביקש להודיע שכדי לצאת לכל הדעות, ידאגו לבגד או פרי חדש, עיי"ש.
קודם הברכה יאשר רגליו [כמו לתפילת שמונה-עשרה31] ויביט בחמה פעם אחת, וכשיתחיל לברך לא יראה בה כלל.
הסדר: "הללו את ה' מן השמים... ולא יעבור" (תהילים קמח,א-ו), ברכת "עושה מעשה בראשית", ברכת 'שהחיינו'32 (למי שהכין בגד או פרי כנ"ל), "השמים מספרים" (תהילים יט), "שיר למעלות, אשא עיני" (תהילים קכא), "הללוי-ה, הללו א-ל בקדשו" (תהילים ק"נ), "תנו רבנן, הרואה חמה בתקופתה... נגהי ארבע" (ברכות נט,ב), "למנצח בנגינות" (תהילים סז), 'עלינו', קדיש-יתום (כשמברכים במניין).
תענית בכורות: הבכורים, בין מאב ובין מאם, מתענים, ואפילו כוהנים ולויים. ונהגו לאכול בסעודת סיום מסכת33 וכדומה34, ולהפסיק את הצום.
סוף זמני אכילת ושריפת חמץ: בתל-אביב מותר לאכול חמץ עד השעה 10:33. יש לשורפו (וכן למכור לגוי את החמץ שמשאירים) לפני השעה 11:38 (שעה זו היא בנוגע לרב המוכר, אך הציבור צריך להקדים ולהגיע אל הרב מבעוד מועד, לבל יאחרו את המכירה!).
לאחר השריפה אומרים "כל חמירא" (השני), ובו מבטלים את כל החמץ, שמצאנו ושלא מצאנו.
* מי שיש לו יין של שביעית ('אוצר-בית-דין') – יוציאנו מרשותו ויפקירנו היום בפני שלושה, ויכול לחזור ולזכות בו.
בחו"ל יש לעשות עירוב תבשילין בערב פסח השנה, ועם זה, ביום-טוב ראשון אסור להכין ליום-טוב שני, וגם לא לשבת.
הדלקת הנר: בזמנים הנקובים בלוחות35. מברכות "להדליק נר של יום-טוב" ו"שהחיינו". מי שלא הדליקה קודם השקיעה, תדליק לפני הקידוש, מאש שהודלקה לפני החג.
אחר מנחה, קודם השקיעה36, קוראים את 'סדר קרבן פסח'.
יום חמישי
ט"ו בניסן, א' דחג-הפסח
סוף זמן קידוש לבנה לכתחילה: כל ליל ראשון של פסח37.
בני הבית מכינים הכול על השולחן ומסביבו (חוץ מסידור הקערה), כולל הצעת המושבים להסבה, בשעה שמתפללים ערבית בבית הכנסת.
טוב להרבות בכלים נאים בליל-פסח, דרך חירות38.
ערבית של יום-טוב. אחר שמונה-עשרה – הלל שלם בברכה תחילה וסוף. כופלים 'הודו לה'' אחר כל אחד מהשלושה פסוקים: "יאמר(ו) נא... כי לעולם חסדו", וגם ביחיד. דהיינו: הש"ץ מקריא: "הודו..." והציבור [אבל לא הש"ץ] עונים בקול: "הודו", ואומרים בנחת "יאמר נא ישראל..."; הש"ץ מקריא: "יאמר נא ישראל...", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו...", ואומרים בנחת "יאמרו נא בית אהרון..."; הש"ץ מקריא: "יאמרו נא בית אהרון...", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו...", ואומרים בנחת "יאמרו נא יראי ה'..."; הש"ץ מקריא: "יאמרו נא יראי ה'...", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו..."39.
לאחר ההלל – קדיש תתקבל. עלינו. קדיש יתום.
ליל-הסדר
מצווה למהר להתחיל את הסדר, בשביל התינוקות, שלא יישנו40.
אין לובשים קיטל לסדר, וכן אין מקפידים לאיזה צד (מזרח, מערב וכו') יהיה מקום מושבו17.
סידור הקערה:
[כמה ממנהגינו בקשר ליין, זרוע, ביצה ושאר רכיבי הסדר, פורטו ב'התקשרות' בגיליונות הקודמים].
* הרבי היה מסדר את הקערה מעומד41.
* בשעת סידור הקערה, לפני הנחת כל דבר בקערה, היה אומר הרבי את הכתוב בסידור בעניין זה, ואחר סידור הקערה אומר את כל סימני הסדר יחד, כפי שהם כתובים בהגדה. וכשמגיע זמנו של כל 'סימן', אומר 'סימן' זה לפרטיו. כל אמירות אלו היו בלחש42.
* צריך להניח קערה או מגש תחת המצות. ונהגו להפסיק במפה בין המצות17.
* מסדרים את המצות: [קודם] הישראל, ועליו הלוי, ועליו הכהן43.
* המינים מונחים על המפה, ולא בתוך קעריות נפרדות. מייבשים את המרור במפיות, למניעת חשש 'שרויה'44.
* כל המינים הנאכלים בליל-הסדר נלקחים מעל הקערה עצמה, ולא כהנוהגים להשאירם על הקערה ולאכול מהמונח על השולחן45.
* הרבי דקדק שלא לשבור את קליפת הביצה, אף שקשה להעמידה על מקומה כמות שהיא46.
* הרבי היה מודד ארבע כפות גדולות מלאות 'חריין' טחון, סוחט אותן היטב בידו, ומכין ממנו עיגול קרוב לגודל ביצה. אחר-כך עוטף זאת מכל צד בעלי חסה (שניים גדולים או שלושה קטנים), ובנוסף לכך הניח בפנים חתיכת 'חריין' שאינה מפוררת47.
* ל'כרפס' שעל הקערה נוטלים חתיכה גדולה של בצל (ופעם אחת לקח הרבי בצל שלם) עם קליפתו, ואוכלים רק מקצתה (הרבי נטל בסכין מחלקו הפנימי)48.
* מקפידים שתהא 'קערה' לכל בן-מצוות49.
* אדמו"ר מהר"ש היה מחלק כרפס ומרור משלו לנשים, גם לקרובות משפחה שהיו סועדות עמם, אך לא לאכילת מצה50.
* בנים ובנות קטנים חייבים במצוות הסדר לפי הבנתם (שזהו גדר 'הגיעו לחינוך'), בכל אחת מהכוסות בנפרד, ולכן יש להכין עבור כל אחד ואחד מהם כוס המכילה רביעית51. אין רגילים לחנך קטנים לפני גיל מצוות בהסבה52.
* יש להכין כלי שבור, כדי לטפטף לתוכו (יש אומרים שאם לוקחים כלי חד-פעמי, או סוג כלי שאינו בשימוש בפסח, די בזה)53.
* במשך כל זמן הסדר נמצא כוסו של הרבי, גביע גדול של כסף, לימין הקערה54.
'קדש':
אומרים 'אתקינו' דיום-טוב, וקידוש.
* מנהגנו בקידוש ובכל כוס-של-ברכה, למזוג עד שיישפך מעט החוצה (כבהבדלה), וגם בליל-הסדר יש לנהוג כך55.
* הרבי כתב בהגדה "אין מדקדקין שימזוג אחר", ובפועל אף לא הניח לאחרים למזוג לו56.
* נוהגים לקדש מעומד, הן בפסח הן בשבת ויום-טוב. וגם השומעים עומדים17.
* כוסו של הרבי גדולה ביותר. כשמניח הכוס בימינו אינה מוגבהת טפח מהשולחן, אחר-כך מגביה ידו עם הכוס [בהגש"פ של הרבי איתא, שמוגבהת למעלה משלושה טפחים מעל-גבי השולחן57]. בכל פעם שנוטל הכוס במשך הסדר, עושה כסדר הנזכר כאן58.
* כשמתחיל – ייתן עיניו בנרות59, ובשעת ברכת הגפן והקידוש – בכוס60.
* אשה ובת שבירכו 'שהחיינו' בהדלקת הנרות, גם אם מקדשות בעצמן, לא יברכוה עתה61.
* כל אחת מארבע הכוסות של ליל-הסדר – שותים אותה כולה ובבת-אחת 62.
* אין מנגנים 'ניגונים' בשעת הסדר, וכאשר צריכים להמתין זמן מה [וכן 'כדי שלא יישנו התינוקות'] שרים משירי ההגדה, כגון 'ממצרים גאלתנו', 'על אחת כמה וכמה' וכדומה63.
'ורחץ':
הרבי קרא לפני נטילה זו גם את האמור בסידור על 'כרפס'64.
'כרפס':
שיעורו: פחות מ-15 גרם65. מטבילים ואחר-כך מברכים, כדי לתכוף הברכה לאכילה ככל האפשר. ומכוונים להוציא גם המרור וגם הכורך. נוהגים לאוכלו שלא בהסבה. לאחר מכן אין מחזירים את הנותר ממנו לקערה (ואף אם נשאר, מסירים ממנה)66.
הרבי הטבילו ג' פעמים במי מלח67.
'יחץ':
פורסים את המצה כשהיא בתוך המפה, מכוסה. פורסים את המצה לשני חלקים: האחד גדול והשני קטן ממנו. החלק הגדול מניחים לאפיקומן, והקטן מניחים במקומו בין שתי המצות68.
כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ומהוריי"צ נ"ע היו שוברים את האפיקומן לחמש חתיכות. פעם נזדמן שנשבר לשש חתיכות, והניח האדמו"ר אחת הצידה17.
מצפינים את האפיקומן בין שני כרים, ולא תחתיהם69. "אין נוהגים בחטיפת ['גניבת'] האפיקומן בבית הרב"62.
'מגיד':
"בבית הרב אין מגביהים הקערה, ורק מגלים מקצת המצות"17.
הרבי היה נוהג לגלות מקצתן של כל ג' המצות, גם הפרוסה, ויש אומרים שהיה מסבבה, שיהיה הצד השלם מגולה כלפי חוץ70.
"איתא בכתבי האריז"ל שצריך לומר את ההגדה בקול רינה ובשמחה. ויש לומר שלכן היה כ"ק מו"ח אדמו"ר נוהג לומר את ההגדה בקול רם, ובזמנים שלא יכול היה לומר בעצמו בקול רם, זאת אומרת שנראה לאחר בחושיו הגשמיים שאינו אומר בקול רם, היה באותם זמנים דורש מאחרים שיאמרו הם בקול רם"71.
הניקוד: "הֵא לחמא עניא" (אף-על-פי שהכוונה היא כאילו אומרים בקמץ, היינו 'זה', ולא 'הנה')62.
אומרים זאת פעם אחת, ובישיבה72.
"לשנה הבאה בארעא דישראל" – מטעימים ב'מלעיל' (לשון עבר), ואילו "לשנה הבאה בני חורין" – מטעימים ב'מלרע' (לשון עתיד)17.
* אחרי 'הא לחמא' מסלקים הקערה עם המצות לצד אחר (הרבי רק הסיטה קמעה), אך המצות נשארות מגולות73.
* אין צריך לשטוף ולהדיח את הכוס לפני המזיגה, שהרי שטפוה והדיחוה קודם הקידוש.
'מה נשתנה':
אם אין לו בן, הבת שואלת. ואם אין ילדים, אשתו שואלת. ואם אין לו אישה, הוא שואל את עצמו74.
שואלים בשפה המדוברת (בבית רבינו – אידיש75), וגם המדברים בלשון-הקודש מפרטים ומפרשים את השאלות על-פי המפורט בביאורי הרבי להגדה.
לפני "והיא שעמדה" מכסים את המצות ורק אחר-כך מגביהים את הכוס17.
והיא שעמדה – בישיבה76.
הרבי לא היה מניח את הכוס מידיו, עד שמקריא ההגדה סיים את הפסקה בקול רם76.
שפיכת יין מהכוס:
נוהגים לשפוך יין מהכוס – שלוש פעמים באמירת "דם, ואש, ותמרות-עשן"; עשר פעמים בעשרת המכות דהיינו פעם אחת בכל אחת מן המכות; ושלוש פעמים נוספות באמירת הסימנים "דצ"ך, עד"ש, באח"ב"77.
אין מטיפים יין על-ידי אצבע, אלא שופכים באמצעות הכוס עצמה77.
בבית הרב נזהרים שלא לשפוך את היין לכלי כשהוא על השולחן, אלא כשהכלי התחתון על הארץ 78. וכן אין מעבירים על-גבי השולחן את הכלי עם היין השפוך.
מילוי הכוס מחדש: הרבי ממלאה עד שנשפכת על גדותיה (כמו לקידוש), וממלאה שוב ושוב – ג' פעמים79.
'דיינו': אין מפסיקים באמצע אמירת הארבעה-עשר 'דיינו'. כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ לא היה אומר ביאורים באמצע ה'דיינו', אלא לפני תחילתם או לאחרי סיומם79.
"רבן גמליאל":
*במילים "מצה ומרור" הביט הרבי במינים שבקערה79.
* 'מצה זו' – מנהג בית הרב לאחוז את המצה השנייה והמצה השלישית יחד על-ידי המפה שעליהן, עד "על שום" השני שבאותה פסקה17.
* 'מרור זה' – מנהג בית הרב להניח (שתי) הידיים על המרור והכורך – עד "על שום" השני שבאותה פסקה17.
לפני 'לפיכך' מכסים את המצות ואחר-כך מגביהים את הכוס (כפי הסדר הנהוג בקידוש76). אוחזים את הכוס עד "ונאמר לפניו הללוי-ה", ומעמידים אותה על השולחן, לאמירת שני פרקי ה'הלל' הראשונים, וחוזרים ומגביהים אותה לברכת "אשר גאלנו"17.
אין מברכים על ה'הלל' שבסדר. וקוראים אותו מיושב, דרך חירות80. גם ברכת 'אשר גאלנו' נאמרת מיושב81, וכן ברכת 'בורא פרי הגפן82.
לפני 'רחצה' אמר הרבי בפיו בלחש את כל הדינים שבסידור, מ'רחצה' עד 'כורך'41.
נטילת ידיים. מנהגנו (בנטילת ידיים תמיד)83: בודקים תחילה ומוודאים את נקיות הידיים. לוקחים את הכלי מלא מים ביד ימין ומושיטים אותו ליד שמאל. נזהרים מרטיבות בידיים. מנהגנו לאחוז את הכלי במגבת, ומנהג זה פשט בימינו גם בין נשי ובנות חב"ד. אחרי הברכה ולפני הניגוב משפשפים יפה את הידיים זו בזו. אחרי תחילת השפשוף מתחילים את הברכה.
'מוציא' 'מצה':
כל בני הבית חייבים במצוות אלו. ידי חובת 'לחם משנה' יוצאים על-ידי ראש המשפחה, אך כל אחד ואחד מברך לעצמו כשהוא אוכל84.
"וייקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך 'המוציא'...
"ולא יבצע מהן, אלא יניח המצה השלישית להישמט מידו. ויברך על הפרוסה עם העליונה טרם ישברם ... [על אכילת מצה]. ויכוון לפטור גם-כן אכילת הכריכה שממצה השלישית, וגם אכילת האפיקומן יפטור בברכה זו – 'על אכילת מצה'"43.
הרבי מברך את כל הברכות הללו מיושב. נוטל בשתי ידיו את שלוש המצות, כשאצבעותיו מפרידות בין מצה למצה, ומברך המוציא. אחר-כך מניח למצה התחתונה להישמט מידיו, ומברך על אכילת מצה ושובר מהן – בהיותן מכוסות – לפרוסות קטנות כדי צורכו. מסדרן זו על גבי זו ואוכלן יחד בשתי ידיו. אינו מכניסן לפיו בבת-אחת. ניכר שאינו בולע את ה'זיתים' בשלמותם85.
שיעור כזית: המקובל הוא, ששיעור 'כזית' במצה הוא 27 גרם, כמחצית מצת-יד קטנה86. יש מקום לומר87, שהואיל ושיעור ה'כזית' הוא מידת נפח, הרי 27 סמ"ק במצת-יד (בלי דחיסה) אינם יותר מ-11 גרם (כרבע מצת-יד קטנה). במקום הצורך יש לסמוך על זה, ובוודאי ב'זיתים' שמדרבנן שאחרי הכזית הראשון.
חלוקת המצה לבני הבית מיד אחר הברכה אינה בבחינת הפסק, ואין מקום לעכב את אכילתם עד גמר אכילת בעל-הבית. והמחמירים בזה, הנה לאחר ברכת המוציא ומצה, לוקח בעל-הבית את ה'כזיתים' לעצמו, ומוסר לזוגתו או לאחד המבוגרים להכין ולחלק לכל השאר כדי שלא יהיה לו הפסק, וכל אחד מברך ואוכל כשמקבל (אפשרות נוספת: להכין מראש 'כזית' לכל אחד בשקית נפרדת, ורק לצרף לה מבציעת בעל-הבית).
מסיימים אכילת כל 'כזית' (גם במרור ובכורך) לכתחילה עד 4 דקות88, ובלבד שלא ייכנס לחשש 'אכילה גסה'.
'מרור':
מרככים מקצת מהחרוסת שעל הקערה ביין שבתוך הכלי שתחת לכוס. טובלים מקצת המרור בחרוסת. מנערים את החרוסת, שלא יתבטל טעם המרירות. ואז מברכים "על אכילת מרור", ומכוונים לפטור בזה גם את המרור שב'כורך', ואוכלים שלא בהסיבה17. לועסים היטב, כדי להרגיש את טעם המרירות.
החסה וה'חריין' מצטרפים יחד ל'כזית' מרור89.
הרבי נהג לאכול גם חלק מראש התמכא, לא-טחון. אכל שיעור גדול במיוחד. אך הזהיר בשם אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, שאין יוצאים ידי חובה במרור שאין יכולים לסובלו מחמת חריפותו90.
לפי ספר 'שיעורי תורה' (עמ' קצד-ז)– שיעור כזית מרור (חסה) 17 גרם. אולם אם אוכלים קלח (שהוא דחוס יותר), דרוש להוסיף עוד 2 גרם, ועוד 2 גרם עבור מה שנשאר בין השיניים.
הרבי לקח כשיעור ביצה של ימינו. את קלחי החסה לא אכל90.
'כורך':
לוקחים כזית מהמצה התחתונה וכזית מרור (בסך הכול) משני הסוגים. מניחים מעט חרוסת יבשה על המרור, ומנערים אותה מיד אחר-כך (הרבי מרח חרוסת – אולי כשנפלה החרוסת שטבל בה מעל התמכא – על התמכא ולא על העלים. בסוף ה'כורך' היה טובל את חתיכת התמכא השלמה בחרוסת, ואוכלה עטופה בעלי החסה – ולא ניער91). כורכים אותם יחד, אומרים "כן עשה הילל..." ואוכלים אותם ביחד ובהסיבה17.
'שולחן-עורך':
אוכלים את הסעודה שלא בהסיבה17.
מתחילים באכילת הביצה שעל הקערה17. הרבי לא בדק ולא פתח כלל את הביצה לפני אכילתה. טבל אותה תחילה ג' פעמים במי-מלח. במשך הסעודה טובל את המצה ג' פעמים במלח ואוכלה92.
למים אמצעיים ואחרונים אין להעביר האצבעות על השפתיים – בכל שבעת ימי הפסח17.
אין נוהגים לומר 'לחיים', שלא ייראה כמוסיף על הכוסות93.
הרבי שתה מכוסו במשך הסעודה94, ולפני מזיגת כוס שלישי מסרה לשוטפה, ואחר-כך (כבכל השנה) קינחה מבפנים ומבחוץ במפית-נייר95.
'צפון':
לפני אכילת האפיקומן יש לשתות באופן שלא יבואו לידי צימאון אחר-כך62.
בסוף הסעודה מוציאים את האפיקומן, מחלקים לכל אחד ואחת כזית. טוב לאכול שני 'כזיתים', אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עמו17. יש לאכול את כולו במקום אחד96. אוכלים בהסיבה, ויש לסיימו קודם חצות97 (12:43 בתל-אביב).
'ברך':
הרבי מזג 'כוס של אליהו' תמיד קודם ברכת-המזון, ואחריו מזג לעצמו כוס שלישי98.
הרבי השתמש בכוס זכוכית לכוסו של אליהו, ובדקה תחילה בשוליה אם היא חלקה ללא פגם99.
מקריא ההגדה הוא המזמן100.
כל אחד ואחד מהמסובים אוחז בידו את הכוס עד אחרי 'בונה ירושלים'100.
"שפוך חמתך": אחר שתיית כוס שלישי מוזגים כוס רביעית, לוקחים נרות דולקים והולכים לפתוח את כל הדלתות שבין מקום עריכת הסדר לבין רשות הרבים (או החצר). אומרים "שפוך חמתך" בישיבה ואין צריך לעמוד. כל המסובים אומרים זאת במקומם, ורק השלוחים אומרים אותו אצל הדלת17.
שעת פתיחת הדלת היא עת רצון רבתי, ויש לבקש בה (במחשבה) על עניינים רוחניים101.
'הלל' – 'נרצה': כשהשלוחים חוזרים, מתחילים "לא לנו". אין מדקדקים לומר 'הלל' קודם חצות17.
גם אורחים שאינם מסובים לסדר, עונים 'הודו', כסדר הנהוג בבית-הכנסת בעת אמירת הלל102.
באמירת ("הלל הגדול") כ"ו פסוקי "הודו... כי לעולם חסדו": מכוונים באותיות שם הוי"ה כנדפס בסידור62.
"לשנה הבאה" (פעם אחת103): שלא כב'הא לחמא עניא' (ראה שם), כאן אין מדקדקים בהטעמה מלעיל-מלרע. כי העיקר שתבוא הגאולה השלמה מיד, וממילא יהיה 'לשנה הבאה בירושלים'104.
* מנהג בית הרב: אחר אמירת "לשנה הבאה בירושלים", האדמו"ר מחזיר ושופך היין מכוסו של אליהו [לכוס שלו, ומהבקבוק לכוסו (לתקן) ושוב] אל הבקבוק [וחוזר חלילה פעמים רבות], וכל המסובים מנגנים בשעה זו הניגון "א-לי אתה ואודך" – מעשרת הניגונים של רבנו הזקן17.
* בבית הרב אין נוהגים לומר פזמונים (המובאים בשאר סידורים והגדות-של-פסח)17.
* אין אומרים "חסל סידור פסח"17.
* ממבצעי פסח: עריכת סדר כללי – לעולים ולציבור הרחב. ממכתב הרבי105: "נהניתי ממה שכתב אודות עריכת הסדרים בבית-הכנסת, ושלכל קערה היתה מצה שמורה".
קריאת שמע שעל המיטה: נוהגים לקרות בלילה זה רק פרשת 'שמע' וברכת 'המפיל'106.
תפילת שחרית: אם לא הספיקו להכין את שני ספרי-התורה לקריאת היום מערב יום-טוב, יש לגוללם לפני תפילת שחרית, כדי למנוע 'טרחא דציבורא'107.
הלל שלם, עונים 'הודו' בקול כנ"ל בלילה.
לאחר ההלל – קדיש תתקבל. שיר של יום, קדיש יתום. הוצאת שני ספרי-תורה, שלוש-עשרה מידות (פעם אחת), רבש"ע, בריך שמיה וכו'.
בספר-התורה הראשון קוראים לחמישה עולים בפרשת בא "משכו וקחו", מניחים את הספר השני על הבימה ליד הראשון (ונשאר על הבימה עד אחרי הקריאה בו) ואומרים חצי קדיש, הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר בפרשת פינחס "ובחודש הראשון". הגבהה וגלילה. הפטרה. אשרי. יהללו. חצי קדיש.
אם יש רק ספר-תורה אחד – אין מגביהים אחר חצי קדיש, אלא גוללים למפטיר, ומגביהים וגוללים אותו רק לאחר גמר המפטיר. אולם את החצי קדיש אומרים תמיד אחרי הקריאה שלפני עליית המפטיר.
קודם מוסף מכריז השמש "מוריד הטל", ובתפילה זו מפסיקים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם". (אמר 'מוריד הגשם', אם נזכר טרם שסיים ברכת 'מחיה המתים' – חוזר ל"אתה גיבור" [ולא מהני לומר מיד 'מוריד הטל'], נזכר אחר שאמר "ברוך אתה ה'", יסיים 'למדני חוקיך' ויתחיל "אתה גיבור", נזכר אחר-כך – חוזר לראש התפילה. נזכר כשהגיע זמן מנחה, מתפלל שתיים. אמר "משיב הרוח ומוריד הטל" אינו חוזר, והמסופק – עד שלושים יום, חוזר. שמע הכרזת 'מוריד הטל' קודם שהתפלל שחרית – אם אינו מתפלל במניין אחר – יאמר גם בשחרית 'מוריד הטל')27.
בחזרת הש"ץ – תפילת טל.
לאחר אמירת תהילים, לפני הקידוש, אומרים 'שש זכירות'108.
צריך לדאוג לכך, שבכל סעודה ביום-טוב תהיה הכנסת-אורחים'109.
בקידוש: 'אתקינו', 'אלה מועדי', ו'בורא פרי הגפן'.
אכילת מצה: "צריכה להיות [על-פי חסידות] אכילת מצה גם בהשישה ימים, ויש בזה קצת מצווה"110.
שמחת יום-טוב: חייבים בה מדאורייתא; ועם-כל-זה, כדברי הרמב"ם, "לא יימשך ביין"111.
ממצוות שמחת יום-טוב, שהגברים חייבים לשתות בכל אחד מימי החג (כולל ימי חול-המועד) רביעית יין112. אך אפשר לצאת ידי חובה היום בשתיית ארבע-כוסות של אמש113.
בנוסף לזה, בכל יו"ט [ולא בחול-המועד] "צריך לקבוע כל סעודה על היין, דהיינו שישתה יין באמצע סעודתו אם ידו משגת [ויש לדון במי שקשה לו לשתות יין, אם חייב בזה. וביין שמחה לא נזכר "אם ידו משגת" ואולי חייב שם בכל עניין], וירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכולתו"114.
מוצאי יום-טוב115:
ערבית: בתפילה הראשונה של חול-המועד יש לזכור לומר ארבעה דברים אלו116: א) מוריד הטל; ב) אתה חוננתנו; ג) ותן ברכה; ד) יעלה ויבוא.
שכח אחד מהם, ונזכר אחר שסיים תפילתו:
א. אמר (או ספק אמר117) "משיב הרוח ומוריד הגשם" – יחזור לראש התפילה.
ב. שכח לומר "אתה חוננתנו" – לא יחזור (אלא אם צריך לעשות מלאכה לפני הבדלה, יאמר אחרי שמונה-עשרה: "ברוך המבדיל בין קודש לחול").
ג. אמר (או ספק אמר) 'ותן טל ומטר' – יחזור לראש התפילה.
ד. שכח (או ספק שכח) 'יעלה ויבוא' – יחזור לראש התפילה.
קדיש תתקבל.
ספירת העומר:
מברכים וסופרים בעמידה118, אחר צאת הכוכבים119. ולכתחילה צריך לדעת את הספירה של הלילה בשעת הברכה120. אחרי הספירה (והנוסח שלאחריה): עלינו, קדיש יתום.
למנהגנו – גם הנשים סופרות121, ובברכה.
* בנוגע למנהגו של הרבי בכוונות ספירת העומר122 – "זה מה שראינו: לפני אמירת הברכה, היה מסתכל על הנדפס באותו יום. ונראה היה שהביט לא רק על היום, אלא גם על הכוונות של אותו יום. אחר-כך, בעת אמירת 'למנצח' ו'אנא בכוח', היה מדגיש הכוונה של אותו יום, ולפעמים היה שוב מביט – בעת אמירת הנ"ל – בהנדפס לאותו יום".
* סדר הכוונות43: הספירה, התיבה מ'אנא בכוח', התיבה מ'למנצח' והאות מ'ישמחו'.
* השומע ספירת העומר מאחרים בטרם ספר בעצמו, טוב שיכוון במפורש שאינו רוצה לצאת עתה ידי-חובה כלל123.
* מי שלא ספר בלילה, יספור ביום בלא ברכה, ובשאר הלילות יברך. ואם דילג פעם אחת שלא ספר גם ביום – יספור שאר הלילות בלא ברכה, ויכול לצאת ידי חובתו בשמיעה מאחרים. ובספק אם דילג יום – סופר בברכה124.
* המתפללים ערבית בעוד היום גדול וקוראים אחר-כך קריאת-שמע בזמנה, יספרו גם את ספירת העומר בזמנה. המתפללים ערבית וספירה בעוד היום גדול, יש לסדר שיספרו עוד פעם למחרת בעת תפילת שחרית, כמובן בלא ברכה125. במקומות שיש 'מקורבים', רצוי להכריז את הספירה בכל בוקר מימי ספירת-העומר אחרי סיום תפילת שחרית בבית-הכנסת, כדי להזכיר ולהוציא ידי-חובתו את מי ששכח לספור126.
* כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ היה נוהג לציין ולשרטט סימן בסידורו לאחרי הספירה של כל לילה127.
* "לכאורה, אף שמברכים בכל לילה כי כל לילה היא מצווה בפני עצמה, ויש אומרים שגם אינן תלויות זו בזו – המצווה דכל לילה היא לא רק לספור ולדעת שהוא יום אחד וכו' לעומר, אלא גם לדעת (לכוון – כחלק מקיום המצווה, על-דרך הידיעה שזהו יום אחד וכו' לעומר) שזהו חלק מ(ספירת) שבעה שבועות"128.
* המסופק באיזה יום לספירה עומד, וסופר מספק שתי ספירות, יכול לברך על ספירתו129.
* קטן שהגיע למצוות באמצע ימי הספירה, ממשיך ספירתו בברכה. ואף גדולים, כשיבוא משיח צדקנו באמצע ימי הספירה, ימשיכו ויספרו מן התורה, כיוון שהספירה הקודמת גם היא מציאות של תורה ו'מצוותיה – אחשביה'130.
* רצוי שלא לחצות את 'קו התאריך' בימי ספירת-העומר ("באם אין הכרח גמור בדבר", וכן הורה הרבי לשלוחיו לאוסטרליה וכו')131, מאחר ולפי דעת הרבי, אדם ש'הרוויח' או 'הפסיד' יום על-ידי מעבר מערבה או מזרחה מקו התאריך, ממשיך וסופר לפי הימים שלו ולא לפי ספירת כלל-ישראל או אנשי המקום, ואף חג-השבועות שלו נקבע ביום החמישים לספירתו-הוא (אלא שלא יאמר אז 'זמן מתן תורתנו')132.
* נוהגים ללמוד בימי הספירה מסכת סוטה – נוסף על השיעורים הקבועים – דף ליום133.
בדבר חלוקת מ"ח דפי מסכת סוטה למ"ט ימי הספירה, הורה הרבי: "התחלת המסכת, דף ב', לומדים ביום ראשון של חול-המועד [בחו"ל], יום ב' דספירת העומר (ולא ביום שני של יום-טוב שהוא יום ראשון דספירת העומר), וביום שני של חול המועד לומדים דף ג', וכן הלאה, עד לערב שבועות שבו לומדים דף מ"ט, סיום המסכת". והסביר זאת, שביום הראשון לומדים את 'דף השער' שכולל את שם המסכת, ומחליטים ללמוד ממחר ואילך דף ליום134.
הבדלה: מתחילים "הנה א-ל ישועתי"135. אין מברכים על הבשמים ולא על האש136.
יום שישי, ט"ז בניסן
א' דחול-המועד
בעניין שמחה ביין – ראה לעיל יום א' דחג-הפסח.
לימוד תורה: "ובהמשך למדובר על דבר "כיבוש" כל העולם כולו על-ידי הוספה ויגיעה בלימוד התורה וביתר שאת וביתר עוז – מהראוי ונכון וטוב אשר בימי חול-המועד פסח יוסיף כל אחד ואחד בעסק התורה, הן בלימודו הוא והן בנוגע לזולת: להשתדל עם כל מי שיכול לפעול עליו, שגם הוא יוסיף אומץ בלימודו בימים אלו ובהתאם להנ"ל. ופשיטא שעניין הנ"ל שייך במיוחד לתלמידי הישיבות, דגם בשאר הימים הרי "תורתם קבע" היא גם במובן כמות הזמן – עליהם מוטל חיוב מיוחד לנצל את כל ימי חול-המועד פסח הבא עלינו לטובה להוסיף בלימוד התורה ביתר שאת וביתר עז"137.
חינוך: בהוראת כ"ק הרבי נשיא דורנו, על המורים/ות לשמור קשר עם התלמידים/ות בימי חול-המועד138.
מותר (ומצווה) לפתוח בית-ספר, ואם יש צורך – גם לכתוב, כדי להעסיק את התלמידים שלא יסתובבו ויבלו את זמנם בחוצות בימי חול-המועד139.
שחרית: אין מניחים תפילין140. אין אומרים 'מזמור לתודה' (בכל ימי הפסח)141. יעלה ויבוא. חצי הלל, קדיש תתקבל. שיר של יום, קדיש יתום. מוציאים שני ספרי-תורה, בראשון קוראים לשלושה עולים בפרשת אמור 'שור או כשב' (ויקרא כב,כו – כג,מד. מיקום ההפסקות – כפי קריאת כהן, לוי, ישראל שבסידורנו ליום-טוב, והישראל קורא עד גמירא142), מניחים את ספר-התורה השני על הבימה143 (לימין הראשון), הגבהה וגלילה, ובשני יעלה רביעי בפ' פינחס 'והקרבתם', חצי קדיש. הגבהה וגלילה. אשרי, ובא לציון. יהללו. חצי קדיש. תפילת מוסף.
טוב לעשות בסעודה איזה דבר (דהיינו הוספה: באכילה, בניגון, ב'לחיים' או בכולם144) זכר לסעודת אסתר שהייתה ביום זה, שבו נתלה המן145.
היום אין קוראים את הפרשה (לא את זו שקוראים מחר, ולא את זו שאומרים בשיעורי חת"ת) שמו"ת146.
בהדלקת נרות שבת-קודש מברכת "להדליק נר של שבת קודש" בלבד.
יש להכין את ספרי-התורה לקריאת-התורה מחר, ואם לא עשו זאת, יש להכינם לפני תפילת שחרית.
__________________________
1) 'רשימת היומן' עמ' שצז, מרשימת ב' ניסן תרח"צ, פאריז. ולעת-עתה לא מצאתי שנוהגים לקרוא עוד הפטרה שאינה נדחית מפני הפטרה אחרת, אלא שאינה נאמרת כלל בקביעות זו.
2) שו"ע אדמוה"ז סי' תכט ס"ב.
3) ספר-המנהגים עמ' 33. לוח כולל-חב"ד.
4) הגש"פ של הרבי.
5) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדמוה"ז סי' רצה ס"ג.
6) אבל לא את הפרק הקודם – מענה הרבי (משנה אחרונה) בהגהת 'היום יום עם הערות וציונים', אדר תשמ"ח. צילום כי"ק נדפס ב'מזכרת משמחת נישואין' של משפ' זעליגזאן, ובגיליון תשסו של 'התקשרות'.
7) במכתב כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ (אג"ק ח"י עמ' נג. קובץ מכתבים שבתהילים 'אהל יוסף יצחק' עמ' 214) הורה, שהפרק לפי שנותיו נאמר אחר תפילת שחרית, לפני אמירת שיעור התהילים היומי. במכתב הרבי (אג"ק חט"ו עמ' רלד. 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א ס"ע קצא) הורה, שבשעת הדחק ניתן לאומרו לאחריו. הרבי עצמו כשהתפלל לפני התיבה לא אמר זאת עם השיעור היומי. כשהתפלל ביחיד, היה אומרו לפעמים (לפני תפילתו) עם הפרק של הרבנית, בעת שאמרו הציבור אשרי ובא לציון לאחר קריאת התורה, כשנכנס להאזין לה בימי שני וחמישי.
8) לקוטי-שיחות כרך לב עמ' 23 הע' 39, וראה אג"ק של הצמח-צדק ('אגרות קודש', ברוקלין תש"מ) עמ' שסג-ד.
9) קטע זה ע"פ ההוראות שבלקוטי-שיחות, כרך כא, עמ' 276 ועמ' 296. אג"ק ח"ד עמ' קמב. 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 286 (מוגה) ועמ' 292. שיחות-קודש תשנ"ב ח"א עמ' 382. בתשמ"ז כתוב (מוגה ומודגש), שאם לא נעשה הדבר ביום היארצייט, צ"ל תשלומין והשלמה בימים שלאחרי-זה.
10) לקוטי שיחות כרך לב עמ' 19 הערה 1, כנדפס בסידורי 'תורה אור' ו'תהלת ה'', ודלא כמ"ש בשו"ע אדמו"ר הזקן סי' תכט סעיף טו (ועפ"ז ב'פסקי הסידור' בסוף ההערות שבתחילת הספר) להתחיל ביום זה "בהעלותך". והיא משנה אחרונה משיחת י"ג ניסן תשמ"ה, ונפשט הספק בזה שבס' המנהגים עמ' 36 בהערה ('אוצר מנהגי חב"ד' ניסן-אייר עמ' ז).
11) שם עמ' 21 הערה 21.
12) ראה שו"ע אדמוה"ז סי' תנה סט"ו, שהחמיר בעניין מים ששהו בביתו [מגולים, ע"פ הד"מ שם, ואפילו בתוך המקרר] בשעת התקופה (אם לא מים שנשאבו למצות-מצוה, משום "שומר מצוה לא ידע דבר רע", וגם בהם לכתחילה) מציע לשים ברזל כמו מחט בתוך המים (ולהוציאו מיד אח"כ). [וכן אין שותים מים בשעת התקופה עצמה] ועד"ז בסי' רו סי"ד [ומשם מוכח שזמן האיסור הוא קצר ביותר, ודלא כמ"ש בדרכי תשובה יו"ד קטז ס"ק פח מכנה"ג בעניין זה]. פרטים בזהירות זו נלקטו בס' 'שמירת הגוף והנפש' סי' מז. ה'תקופות' [לפי תקופת שמואל – ראה לקו"ש חט"ז ס"ע 97 וש"נ] צויינו בלוח 'היום יום' בעמוד שלפני התחלת ה'לוח' עצמו, ובלוח כולל-חב"ד מופיעות תמיד בתחילת החודשים המתאימים.
בלוחות מופיעה השעה 6:00, והשעה האמורה כאן היא בניכוי 21 דקות מ"אופק קהיר", ע"פ הנהוג בפועל ע"פ חצות האמצעי, ראה שערי הל' ומנהג או"ח ח"א עמ' רסח.
13) שו"ע אדמוה"ז סי' תלג סעיף לח.
14) שם סי' תלד ס"א-ג.
15) שם סי' תלב סי"א, סידור אדמוה"ז, ספר-המנהגים.
16) כי רק בכזית מקיימים ביעור חמץ לדברי הכל, כמ"ש בשו"ע אדמוה"ז סי' תמו ס"ג. בשע"ת תלב ס"ק ז ועוד, צויינו בנטעי-גבריאל פ"מ ס"ז, כתבו [וכך העתקנו בעבר] שכל פירור לא יהיה בו כזית. אבל כיוון שמבואר בשו"ע רבנו (סי' תמב סכ"ח ובקו"א ס"ק יח בהגהה הב' בסופו) שגם בפחות מכזית עובר בבל יראה עכ"פ מדרבנן, ואם אוכלים אותו עוברים על איסור דאורייתא (חצי שיעור), לכן לא הביא אדמוה"ז בשו"ע ובסידור והרבי בהגש"פ ובמנהגים את ההקפדה להניח פחות מכזית, כי גם אז, אם יאבד – יצטרך לבדוק שוב (תודה להרב אברהם שי' אלאשווילי).
נכון שהמניח ירשום היכן הניח כל פירור, שלא יישכח – נטעי-גבריאל פ"ח ס"ח.
17) ספר-המנהגים.
18) שו"ע אדמוה"ז סי' תלא ס"ה.
19) ספר-המנהגים. זו ההוראה שפירסם הרבי לרבים (ובהדגשה, באג"ק ח"ב עמ' שדמ. ולגבי המכתב שבלקוטי שיחות חי"ז עמ' 434 – שאגב לע"ע לא מצאתיו בסידרת האג"ק - ראה בקונטרס 'בירורי מנהגים – מועדים' להרב שבתי שי' פרידמן, צפת תשס"ו עמ' 16. ועצ"ע).
20) שו"ע אדמוה"ז סי' תלג סי"ב-יג ואילך.
21) "מנהגנו להאריך ביותר בבדיקת חמץ" (בבדיקה וחיפוש בפועל ממש – אג"ק ח"ב עמ' שדמ. וראה המובא ב'אוצר' עמ' פג).
22) שם סי' תלב ס"ו-ז.
23) אג"ק חט"ו עמ' קנז, 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב עמ' פג.
24) 'אוצר' עמ' פ – מאדמו"ר הצמח-צדק ומאדמו"ר מהורש"ב.
25) לקוטי-שיחות, כרך יח, עמ' 364, 'שערי הלכה ומנהג' שם סי' קצד, וש"נ.
26) שו"ע אדמוה"ז סי' תעא ס"ד.
27) לוח כולל-חב"ד.
28) סידור אדמוה"ז. וראה צמח-צדק, חידושים רח,ב (שמצדיק בדרך שקו"ט את האומרים זאת בערב פסח) וביאור דבריו בלקוטי-שיחות חי"ז עמ' 426.
29) מנהגינו ומקורותיהם פורטו בלקוטי שיחות כרך כב עמ' 201.
30) כדי שיהיה 'חוט המשולש': אמירת פסוקים ועניין בתורה שבע"פ – תורה, אמירת ברכה ו'עלינו' – עבודה, נתינת צדקה – גמ"ח, ונאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" המקרבת את הגאולה.
31) בקידוש לבנה יש מנהגים שונים (ראה בס' 'קידוש לבנה – אוצר הלכות ומנהגים' עמ' ק), והרבי עמד ופניו לירושלים.
32) הש"ץ יברך שהחיינו בקול רם, ויודיע לפני-כן שהוא מכוון להוציא בזה את כל מי שאין לו בגד או פרי חדש. ואחרי הברכה, אם בירך על פרי, יברך ברכת הפרי ויאכל ממנו.
33) גם על מסכת קטנה, וכש"כ על מסכת מתלמוד ירושלמי (שערי הל' ומנהג שם סי' קצז). בשעת הדחק ניתן לסמוך על סיום מסכתא של משניות עם פי' הרע"ב (נטעי גבריאל הל' פסח ח"ב פמ"ג סי"א). וראה המובא בס' פסקי תשובות סי' תע.
34) בפועל אין רגילים שנשים יתענו (או יבואו לשמוע סיום) לעצמן כבכורות או בשביל הבן (ראה שו"ע אדמוה"ז סי' תע ס"ג וס"ה, נטעי-גבריאל שם ס"פ מב).
35) קיצור דיני נש"ק עמ' לו, ממטה-אפרים סי' תרכ"ה סל"ג, וכן הורה הרב זלמן-שמעון דבורקין ז"ל, וכ"מ בלקוטי-שיחות חכ"ד עמ' 297 הע' 69.
36) "בזמן שהקרבת קרבן-פסח כשרה" הגש"פ של הרבי. השקיעה היום בת"א: 7:08.
37) אם-כי למעשה אין מקדשין את הלבנה ביום-טוב, וממתינים למוצאיו (ראה ט"ז סי' תכו ס"ק א. 'כפר חב"ד' גיליון 986 עמ' 35 מרשימת הרב יעקב לנדא ז"ל בשם כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע).
38) שו"ע אדמוה"ז סי' תעב ס"ו.
39) טור סי' תכב. הגש"פ של הרבי.
40) שו"ע אדמוה"ז ר"ס תעב.
41) הגש"פ 'היכל מנחם'.
42) 'אוצר' עמ' קכה.
43) סידור אדמוה"ז.
44) ויש הזוכרים שהרבי השתמש במפית, ותחת החרוסת היו שתי מפיות (הגש"פ היכל מנחם).
45) 'אוצר' עמ' קלו.
46) שם עמ' קלא, וראה בהגדה הנ"ל.
47) שם עמ' קלה.
48) שם עמ' קלג-ד.
49) שם עמ' קכג.
50) שם עמ' קמח.
51) ראה שו"ע אדמוה"ז סי' תעב סכ"ה, נטעי-גבריאל פסח ח"ב עג,י-יב, וש"נ.
52) אך ראה בנטעי-גבריאל עח,כד שהביא מבן-איש-חי ועוד, שיש לחנכם בזה.
53) ראה בהגדה הנ"ל עמ' סח.
54) 'אוצר' עמ' קלח.
55) שם עמ' קמב, וש"נ. אך אסור לעשות זאת ביין של שביעית ('אוצר בית-דין' הנפוץ כיום באה"ק).
56) שם עמ' קמ-קמא.
57) אלא שהרבי עצמו לא תמיד הגביה כל-כך. ראה יומן משנת תשי"ד (נדפס בסו"ס 'שיחות קודש' (ה), ברוקלין תש"ס, עמ' 470-469) אודות לילות הסדר דאז. 'התקשרות' גיליון תקמ"ח ס"ע 16, אודות קידושא רבא. וע"ע.
58) שם עמ' קסז.
59) וטוב שיהיו אלו (עכ"פ אחד מה)נרות שברכו עליהם, ובפרט ביו"ט שמברכים גם 'שהחיינו' (לקו"ש דלהלן).
60) הגש"פ של הרבי, משו"ע אדמוה"ז סי' רעא,יח-יט. ביו"ט – לקוטי-שיחות, כרך כב, עמ' 283 ע"פ שוע"ר שם ס"ד.
61) 'אוצר' עמ' קמה, וש"נ.
62) הגש"פ של הרבי.
63) 'המלך במסיבו' ח"א עמ' קמד.
64) הגש"פ היכל מנחם עמ' מב. הרבי היה קם ממקומו והולך למטבח ליטול ידיו ('אוצר' עמ' קמז).
65) ע"פ 'שיעור מקוה' ר"ע קפב.
66) 'אוצר' עמ' קמט.
67) שם עמ' קמח.
68) סידור אדמוה"ז וספר-המנהגים.
69) 'אוצר' עמ' קנא.
70) שם, עמ' קנז.
71) שם עמ' קנד (נוסח שונה – ב'תורת מנחם' חט"ז עמ' 196).
72) שם.
73) שם, עמ' קנט.
74) שו"ע אדמוה"ז תעג,מ. התוועדויות תשד"מ ח"ג עמ' 1525.
75) הנוסח המלא באידיש: הגש"פ 'היכל מנחם' עמ' מט. 'שבח המועדים' (תשנ"ג) עמ' 207.
76) 'אוצר' עמ' קסז.
77) סידור אדמוה"ז.
78) 'אוצר' עמ' קע.
79) שם, עמ' קעא.
80) שו"ע אדמוה"ז סי' תעג סמ"ז-מח.
81) 'אוצר' עמ' קעד.
82) שם עמ' קעו.
83) ע"פ: סדר נט"י לסעודה ס"א-ו. 'התקשרות' גיליון שט עמ' 18. ספר-המנהגים עמ' 21. תורת-מנחם, חלק י, עמ' 197 (הרבי קם וניגש ליטול ידיו במטבח, וכדלעיל – 'אוצר' עמ' קעו).
84) כל השנה – ראה אג"ק חי"ד עמ' כט, שערי הל' ומנהג או"ח ח"א סי' קמג.
85) 'אוצר' עמ' קעו.
86) וצריך להוסיף כנגד הנשאר בין השיניים שאינו מצטרף לכזית – ובשיעורי תורה עמ' קצג הגיע ל-28.8 גרם. וצ"ע שבלוח כתב "כזית מצומצם 26 גרם".
87) ראה יגדיל-תורה נ.י. חוברת סה סי' סד. ובכ"מ.
88) שיעור-מקווה עמ' קפב.
89) שו"ע אדמוה"ז סי' תעג סכ"א.
90) 'אוצר' עמ' קלה-ו.
91) ראה שם עמ' קעט.
92) שם עמ' קפג. ומציין לטעמי המצוות להאריז"ל ס"פ ויקרא, שהאריז"ל היה אוכל ביצים צלויות ולא בדקן מחשש דם (ראה ברמ"א סי' סו ס"ח ובכף-החיים שם ס"ק מא). ובפרט שכיום ע"פ הפיקוח הממשלתי בכל מקום, הביצים שבשוק הינן רק "ספנא מארעא" (ראה שם ס"ז).
93) שם, עמ' קפד.
94) לכאורה מקיימים בשתייה זו "קביעת סעודתו על היין" שחייבים בכל סעודה ביום-טוב, ראה להלן בסעודת היום. אבל מסתבר יותר שליל הסדר כולו נחשב תמיד "קבע סעודתו על היין". ואכן כנראה לא שתה הרבי רביעית בבת-אחת.
95) שם, עמ' קפח.
96) שו"ע אדמוה"ז סי' תעח ס"ב.
97) שם סי' תעז,ד.ו. וספר-המנהגים (קודם חצות – בסדר א' בלבד).
98) 'אוצר' עמ' קצב.
99) שם, עמ' קצד.
100) שם, עמ' קפט.
101) שם, עמ' קצה.
102) ספר-המנהגים, ושם עמ' קצח.
103) הגש"פ של הרבי. וראה תורת-מנחם ח"ח עמ' 83. 'אוצר' עמ' רא.
104) לקוטי-שיחות ח"ב ס"ע 543.
105) אג"ק חי"א עמ' סד.
106) שו"ע אדמוה"ז סי' תפא ס"א. ובסדר השני – כבכל יו"ט (ספר-המנהגים).
107) כנפסק בשו"ע סי' קמד ס"ג שאין גוללין ס"ת בציבור.
108) ע"פ היום יום ח' מנ"א, ספר-המנהגים עמ' 18, ומיקומו כפי הנדפס במחזור השלם.
109) כדי למנוע את עניין "פרש חגיכם" – 'התוועדויות' תשמ"ג ח"ד עמ' 1838, עיי"ש.
110) ע"פ חסידות – לקוטי-שיחות חכ"ב עמ' 276 מביאורי הזוהר להצמח-צדק עמ' צו וסה"מ תרס"ח עמ' קעא. ברור מלשון המכתב שם, שהכוונה גם ליום הראשון דחג הפסח. ובלקו"ש שם עמ' 33 נתבאר שזה בדומה לעניין "תפילת ערבית רשות". בשערי הל' ומנהג או"ח ח"ב סי' רט הביאו רק את המקורות שציין הרבי לשלילת המצוה בזה ע"פ נגלה. וע"ע 'הגדה שלמה' עמ' 160.
111) מרשימת הרבי (נדפסה במילואה באג"ק ח"ה עמ' רנה, לקוטי-שיחות חי"א עמ' 336), ספר-המנהגים עמ' 38, וש"נ.
112) שו"ע אדמוה"ז סי' תקכ"ט ס"ז, תורה-אור עמ' 198. וראה בס' חוה"מ כהלכתו עמ' ז-ח.
113) ראה שיחות-קודש תשל"א ח"ב עמ' 87, והמקור לכאורה בתוד"ה ידי יין, פסחים קח,ב.
114) שו"ע אדמוה"ז סי' תקכ"ט ס"ד, ועיי"ש ובקו"א ר"ס רמב. השיעור לכאורה רביעית, ואם שתה כך פעם אחת ביממה יצא גם ידי שמחה הנ"ל. אבל אם יצא י"ח שמחה ביין הקידוש כנ"ל, עדיין חייב לשתות בסעודה היום ומחר.
115) לבני חו"ל: אין אוכלים מהמינים הנכנסים בחרוסת ומרור עד אחר כורך של ליל סדר שני. יום שני של פסח. הנחלב והנולד ביום הראשון – מותר ביום השני. ערבית דיום-טוב. הלל שלם. קדיש תתקבל. ספירת העומר וכו'. סדר-פסח שני. בקידוש: יין, קידוש, שהחיינו. הגדה כדאתמול (אלא שאין מקפידין לאכול האפיקומן קודם חצות). ק"ש שעל המטה כמו בכל יום-טוב. שחרית כדאתמול. מוציאין שני ספרי תורה, בראשון קורין לה' עולים בפרשת אמור 'שור או כשב', ובשני מפטיר כדאתמול 'והקרבתם'. הפטרה: וישלח המלך ... (מלכים ב כג,א-כה). מוסף דיום טוב.
116) שבח-המועדים פנ"ג.
117) שו"ע אדמוה"ז סי' קיד ס"י. אמנם במשנ"ב שם ס"ק לח הביא ממו"ק ומגן-גיבורים שאם ברור לו שהיה בדעתו להזכיר כדין בתוך התפילה ולאחר זמן מופלג נפל ספק בלבו אם הזכיר או לא, אין צריך לחזור. ואם נתעורר הספק מייד אחר התפילה יש לחזור (בקצוה"ש סי' כא לא הביא זאת, אולי מפני הקיצור). וע' בזה בס' אישי-ישראל פכ"ג הע' קלד. ועכ"פ הביא שם בשם בעל המנחת-שלמה, שאם זוכר שבתחילת אותה ברכה היה בדעתו לומר כדין, מסתבר שלא טעה.
118) שו"ע אדמוה"ז סי' תפט ס"ד.
119) שם, סי"ב.
120) שם, סי"ט.
121) ע"פ שו"ע אדמוה"ז סי' תפט ס"ב "ובמקצת מדינות, שמו הנשים מצוה זו עליהם חובה" (ובפרט ע"פ דבריו בסו"ס תצג "ואותן הנשים שאינן סופרות, אפשר שיש לשבות להן ממלאכה כל הלילה"), למרות משמעות הזוהר ח"ג ברע"מ צז,א, כפי שהבין בשו"ת רב פעלים חלק 'סוד ישרים' סי' יב, ובשו"ע הזוהר סי' תפט ס"ק טז – לשלילה מוחלטת. אבל בס' הליכות ביתה סי' יט סוף הערה ה, מדייק מזוהר פ' תצוה קפג,א שלא התמעטו אלא מחיוב בלבד. ובפרט ע"פ ההוראה הכללית (בלתי מוגה, נאמרה בשיחות-קודש תשמ"א ח"ג עמ' 32, בקשר לברכת-החמה דאז, עיי"ש) שכל דבר שמותר לנשים לקיים ע"פ דין, יש לחזקן ולחייבן בזה (וכש"כ כאן שכבר קיבלו עליהן), כדי למונען ממנהגים פסולים.
122) ממכתב הרה"ח רי"ל שי' גרונר, ראה 'התקשרות' גיליון רמה עמ' 15.
123) שו"ע אדמוה"ז סי' תפט סי"ב. וראה בס' ספירת-העומר פ"ח הע' יא.
124) שם, סכ"ג-כה (ולכתחילה יצא י"ח רק בברכה, ויספור בעצמו, שם ס"א). ביאור הדעות בזה (ע"פ נגלה) בלקוטי-שיחות ח"א עמ' 270 (בתרגום ללה"ק עמ' 248).
125) אג"ק יט עמ' ערב. שערי הל' ומנהג או"ח ח"ב ר"ס ריז.
126) אף שלא נהגו כך בבית חיינו וכיו"ב – מנהג נפוץ בין הספרדים, נזכר בכף-החיים סי' תפט סוס"ק פ, ומקורותיו הקדומים בס' ספה"ע פ"ג הערה מ.
127) תורת-מנחם ח"א עמ' 64 (וחבל שנשמט פרט זה ממפתח העניינים וממפתח השמות לכרכים א-כו).
128) לקוטי-שיחות חי"ב עמ' 235, שערי הל' ומנהג שם.
129) אג"ק יז עמ' רסה, שערי הל' ומנהג שם ס"ע קמב.
130) לקוטי-שיחות, כרך לח, עמ' 7, שערי הל' ומנהג שם סי' ריח. וראה בהנסמן לעיל הערה 117. ודלא כמ"ש בשו"ת יחוה-דעת ח"ג סי' כט.
131) אג"ק כ עמ' קיב. קמח. 'שערי הל' ומנהג' שם, עמ' קסא-קסב.
132) המסקנא: לקוטי-שיחות ח"ג פ' אמור, שערי הל' ומנהג שם סי' רכ.
133) היום-יום ז' אייר, ספר-המנהגים עמ' 43.
134) 'התוועדויות' תשמ"ה ח"ד עמ' 2143.
135) וכן נדפס בהבדלת מוצאי יו"כ במחזור השלם, שאין חילוק בזה בין שבת לחול. והטעם שזהו כעין חלק מגוף ההבדלה, כדעת הפרמ"ג במשבצות ר"ס תצא ע"פ הלבוש שם, ולא כמנהג העולם ע"פ המטה-אפרים סי' תרכ"ד ס"ה שבמוצאי יו"ט ויו"כ שחל בחול מתחילין בברכת הגפן, וביאר טעמם בליקוטי מהרי"ח (בדפוס המקורי ח"ב פב,א), לפי שא"א פסוקי הצלחה אלא במוצ"ש.
136) שו"ע אדמוה"ז סי' תצא ס"א.
137) לקוטי-שיחות ח"ז עמ' 266.
138) אג"ק יב עמ' שפא.
139) חוה"מ כהלכתו פ"ו סעיף עה, משו"ת היכל-יצחק או"ח סי' נו.
140) הדעות בזה בשו"ע אדמוה"ז סי' לא ס"ב. בסידורו, בהל' תפילין מזכיר את "המניח תפילין בחוה"מ בלא ברכה" (וצ"ע, כיוון שהסידור הוא ע"פ קבלה ושם נשללת הנהגה זו בחריפות), אך לאחר הלל מזכיר חליצת תפילין רק בר"ח ולא בחוה"מ, ומזה הוכיח בס' קצות-השולחן (סי' ח ס"ק ד ובפסקי הסידור אות נה) שלמעשה שולל הנחתן בחוה"מ. וכ"ה באג"ק טו עמ' רנט ועוד, הובאו בשערי הל' ומנהג או"ח ח"ב סי' קפו.
141) סידור אדמוה"ז.
142) הרה"ח ר' יוסף יצחק שי' אופן.
143) רמ"א סי' קמז ס"ח, גם כשא"א קדיש, כדי "שלא יסיחו דעתם מן המצוות", עיי"ש במשנ"ב ס"ק כז, משערי-אפרים שער ח,סעיפים: סב.עה.צא (אך בחוהמ"פ לא כ"כ בפירוש). ומה שנשמט ד"ז מקרה"ת שבסידור בשמח"ת, הרי אי"ז לאדמוה"ז (ראה פסקי הסידור במהדורת השו"ע הישנה ג-ד עמ' 1324, ובכלל קרה"ת שבסידור אינה לאדמוה"ז, ראה בסידור תורה-אור תשמ"ז עמ' 18 סי"ג, שהוסיפה בעל שעה"כ).
144) המלך-במסיבו ח"א עמ' רצא.
145) שו"ע אדמוה"ז סי' תצ ס"ב.
146) ראה שו"ע אדמוה"ז סי' רפה ס"ט-י וכף החיים שם. בשיחת ליל הושענא-רבה תשמ"ה סט"ו ('התוועדויות' ח"א ס"ע 351, בלתי מוגה) הובא כדבר הפשוט שעל-פי המנהג שנתפרסם ע"י כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, שאף שבשבת ראש-חודש מפטירין 'השמים כסאי' הרי ביחיד יש לומר גם את ההפטרה של פרשת השבוע, "ועל-דרך-זה בנוגע לשבת חול-המועד, שבציבור מפטירין בהפטרה המיוחדת לשבת חול-המועד, אבל ביחיד יש לומר גם את ההפטרה הקשורה עם פרשת השבוע" [השבוע – הפטרת פ' שמיני]. וכנראה, לפ"ז ההפטרה היא עניין בפ"ע. וע"ע. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
