הם היו שני ידידי-נפש. בין המשפחות נקשר קשר הדוק, שהחל עוד מימי אבותיהם, שאף הם היו ידידים טובים. ר' אשר קבע את משכנו בעיר קטנה, חמלניק שמה, הסמוכה לברדיצ'ב. הוא התגורר בבית גדול וניהל עסקים ששגשגו במרוצת הזמן. חברו, ר' שמשון, חי חיים צנועים יותר ואת מסחרו עשה במקום מגוריו, בעיר ברדיצ'ב.
יום אחד הזדמנה לר' אשר עסקה טובה. הוא קנה במחיר מוזל שלוש-מאות חביות של דבש, והתכונן למוכרן במחיר כפול ביום השוק בעיר. באותו יום שכר עגלות, העמיס את החביות, ויצא העירה.
בהגיעו לעיר התברר לסוחר כי מחירי הדבש ירדו פלאים, וכי אין כל סיכוי להרוויח ממכירה זו. האם הייתה כל טרחתו לשווא? ומה יעשה עתה, שוב ישכור עגלות כדי להחזיר את הסחורה לביתו?
לפתע נצנץ במוחו רעיון. "ר' שמשון ידידי יהיה לי לעזר", חשב ומיד החל לצעוד לעבר ביתו של חברו.
ר' שמשון שמח לפגוש את ידידו הטוב ונעתר מיד לבקשתו, לשמור במחסנו את חביות הדבש עד שיעלה מחירו. יחדיו הורידו את החביות למחסן ונפרדו לשלום איש מרעהו.
עבר זמן, השניים המשיכו בשגרת חייהם, ועניין חביות הדבש נשכח מליבם לגמרי. יום אחד הגיעה לר' אשר ידיעה מרה: ידידו רבי שמשון חלה ונפטר פתאום. צער רב הצטער על האבדה הגדולה, ובעודו מהרהר בו נזכר לפתע בחביות הדבש. החליט ר' אשר להמתין מעט ולאחר מכן לקחת ממחסנו של חברו את החביות ולנסות למכרן.
חודש ימים עבר ובתוך כך נודע כי מחירי הדבש עלו מאוד. "זו ההזדמנות לעלות לעיר, לקבל את הסחורה מבניו של רבי שמשון ולמוכרה", אמר ר' אשר בליבו.
אולם כאשר הגיע לביתו של רבי שמשון נכונה לו הפתעה. בניו של רבי שמשון קיבלוהו בסבר פנים יפות, אך לא הבינו את טענותיו בעניין חביות הדבש. אכן, יודעים הם על קיומן, אך מעולם לא שמעו מאביהם כי החביות שייכות לאדם אחר. מדוע יסכימו למסור את החביות לידי ר' אשר הטוען לבעלות על הדבש?
נבוך ר' אשר, ובהסכמת בניו של רבי שמשון הוחלט לגשת לדין-תורה אצל רב העיר החדש, רבי לוי-יצחק מברדיצ'וב.
ר' אשר הציג את סיפורו, תיאר את ידידותו עם ר' שמשון וסיפר על אותו יום שוק שבו ביקש מחברו לאחסן בעבורו את חביות הדבש.
לעומתו טענו הבנים, כי אף שאין הם מפקפקים ביושרו ובנאמנותו של ר' אשר, בהיותו סוחר ישר וגומל חסד, אין הם יכולים לדעת אם באמת הדבש שלו. אולי שכח או טעה, ואת סחורתו לקח מכבר?
רבי לוי-יצחק האזין לדבריהם ברצינות רבה ושאל את ר' אשר: "האם לא כתבתם שטר?". ר' אשר נאנח וענה, כי ידידים היו ולא ראו כל צורך בשטרות.
הרבי שקע בהרהורים כבדים. נראה היה כי הוא מתחבט מאוד. זה היה דין-התורה הראשון שלו כרב העיר, והמשפט צריך להיות משפט צדק אך גם מקובל על הבריות. "נראים הדברים", חשב הצדיק, "שהצדק עם הבנים, שהרי באין הוכחות, אין רשות ליטול רכוש מידי יתומים; אולם האם גם בשמים יסכימו לדין כזה, כאשר ניכרת בעליל אמיתות דבריו של ר' אשר?".
בעלי הדין ציפו למוצא שפתיו של הרבי ולא הבינו מדוע הוא מתמהמה כל-כך, כאשר ההלכה ברורה למדיי. פתאום קם הצדיק ממקומו, נטל ספר תהילים וכשפניו אל הקיר החל קורא בו ברגש רב. הנוכחים הופתעו מאוד לנוכח המראה. שתיקה רבת-הוד שרתה בחדר, ורק פסוקי התהילים הבוקעים מפי הצדיק נשמעו בחלל החדר.
ר' אשר שקע במחשבות. זיכרונות מהעבר הציפו אותו. ופתאום נזעק וקרא: "רבי! יסלח-נא לי על ההפרעה, אך מוכרח אני לספר דבר מופלא העולה בזיכרוני ברגע זה".
פנה הצדיק אל ר' אשר, וזה החל לספר: הדבר היה לפני כחמישים ושלוש שנים. אבינו, שהיה עשיר גדול ובעל נכסים, נפטר ונותרנו יתומים. אני הייתי כבן ארבע-עשרה ואחי כבן שש-עשרה. יום אחד הופיע בביתנו ידיד המשפחה, הלוא הוא סבם של הנכדים העומדים פה, וטען כי היינות והשמנים שבמרתף ביתנו, שלו הם. לדבריו, אבינו הסכים לאחסן את סחורתו במרתף, כדי שיוכל למוכרה בעיר בבוא העת.
אנו, הילדים, לא ידענו על כך מאומה. אבינו לא הניח שום מסמך המעיד על כך. זומַנו לדין-תורה אצל רב העיירה. אני זוכר בבירור את פסקו של הרב. הוא קבע כי אין להוציא מידי היתומים מאומה בלי הוכחות. אכן, בבוא הזמן מכרנו את היינות והשמנים במחיר נכבד.
פנה אליו הצדיק ושאל: "התזכור את שוויים של היינות והשמנים?".
החל ר' אשר לחשב את ערך הסחורה ההיא ולפתע חוורו פניו והוא הזדעק: "לא יאומן כי יסופר!... הכסף שקיבלנו אז תמורות היינות והשמנים הוא בערך כמחיר חביות הדבש שהפקדתי במחסן ביתו של ר' שמשון"...
אנחת רווחה יצאה מליבו של רבי לוי-יצחק, והוא אמר: "ודאי תמהתם על שעמדתי להתפלל באמצע הדין. בדיוק על זה הייתה תפילתי, שאזכה להוציא דין שיהיה גם של צדק וגם של רחמים. עתה זכינו לראות את משפטי ה' והשגחתו בעולמו"... | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
