גיליון 778, ערב שבת-קודש פרשת קורח, כ"ז בסיוון ה'תשס"ט (19.06.2009)
דבר מלכות
'הילולא' שייך במיוחד לצדיק שעבודתו בגילוי פנימיות התורה
אצל נשיאי פנימיות התורה במיוחד, נקרא היום בשם הילולא – שאז נמשך כוח האין-סוף למטה * 'גאווה חסידית' מהקשר האישי של הרבי עם כל חסיד, ומהו ההיתר לגאווה כזו * כוונת כל ההסתרים היא להגביר את עבודת ה' * עם כל אחד מהחסידים כרת הרבי ברית, בבחינת ה"יחידה" שבנפש, על הפצת היהדות במסירת נפש! * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. מבואר במאמר של כ"ק מו"ח אדמו"ר מב' ניסן (שיצא לאור לקראת ב' ניסן השתא)1 ש"צריך להבין מפני מה נקרא יום הסתלקות הצדיק יום הילולא . . דהילולא היא שמחה כשמחת חתן וכלה", ומביא גם מאמר רז"ל2 "ביום חתונתו זו מתן תורה", "דמתן תורה נקרא חתונה שהוא עניין ההילולא", ומבאר שעניין ההילולא הוא גילוי כוח האין-סוף בנבראים, הן בנוגע לעניין ההולדה שעל ידי הנישואין, והן בנוגע ליום הסתלקות של צדיק, גמר ושלימות עבודתו בהמשכת אלקות בעולם.
ומבואר במקום אחר3 שעניין זה שייך במיוחד ליום הסתלקות של צדיק שעבודתו היתה בגילוי פנימיות התורה, שלכן, מצינו אצל רשב"י דווקא שיום הסתלקותו נקרא בשם הילולא.
ואם הדברים אמורים בנוגע לרשב"י שגילה פנימיות התורה ליחידי סגולה בלבד4 – בנוגע לבעל שם טוב שגילה פנימיות התורה לכל, על אחת כמה וכמה.
* * *
ב. בנוגע להסתלקות של משה רבינו – מצינו במדרשי חז"ל5 שהסיבה לכך שנשאר בחוץ לארץ, היא, בגלל שרצה להישאר עם אנשי דורו, כדי לקחת אותם ולבוא יחד עימהם לארץ ישראל.
וההסברה בזה – שמציאותו של משה רבינו כמו שהוא בכל עצמותו ומהותו, היא, בהיותו עם אנשי דורו ("מיט זיינע אידן")6, ואם לא יוכל להיות יחד עם אנשי דורו, מהי התועלת עבורו בהכניסה לארץ ישראל, או שאר עניינים נעלים?!... ולכן, אם אנשי דורו נשארים במדבר, נשאר אף הוא עימהם.
וכן הוא אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר – משה רבינו שבדורנו – שהסיבה לכך שנשאר לעת-עתה בחוץ לארץ, היא, מפני שאינו רוצה להיפרד מהחסידים המקושרים, ולכן נשאר עימהם, כדי לקחת את כולם – החסידים המקושרים וגם אלה שיש להם איזו שייכות אליו (ואפילו אלה שלעת-עתה הם במעמד ומצב של פושעים ומורדים בתלמידי-חכמים, שגם הם מקבלים חיותם מתלמידי-חכמים, מבחינת אחוריים על כל פנים7) – לקחתם יחד עמו לארץ ישראל אל הגאולה השלימה והאמיתית.
ג. ידיעת דבר זה – שמשה רבינו שבדורנו נשאר בחוץ לארץ כדי לקחת את כל אחד ואחד מאתנו אל הגאולה – מוסיפה בהכרת הערך והחשיבות שבעבודתו של כל אחד ואחד מאתנו:
לפעמים בא היצר הרע אל האדם וטוען: וכי מה איכפת ליה להקב"ה8 אם תתנהג באופן כך או באופן כך?! הרי מקרא מלא דיבר הכתוב9 "אם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה לו וגו'"! – מצינו אמנם שעבודת הנבראים פועלת נחת רוח למעלה, אבל, עניין זה – טוען היצר הרע – נאמר רק בנוגע לצדיקים גמורים, שאין להם שייכות לגשמיות וכו', ומצד גודל מעלתם פועלת העבודה שלהם נחת רוח למעלה; אבל אתה – טוען היצר הרע – שנמצא במצב ירוד כו', מי אתה שהעבודה שלך תהיה נוגעת למעלה?!... עליך נאמר "אם צדקת מה תתן לו"!...
על כך צריך לענות לו: הייתכן שאתה – היצר הרע – מבלבל אותי! אני בעצמי הייתי נוכח במעמד הר סיני, ולי אמר הקב"ה "אנכי ה' אלקיך וגו'"10, בלשון יחיד! משה רבינו, וכן משה רבינו שבדורנו – ממתינים עלי, ובלעדי לא תיסע הרכבת... וכיון שכן, הרי בודאי שהעבודה שלי נוגעת למעלה.
ד. ולהעיר, שאף שדברים אלו (על-דבר החשיבות שבעבודתו) יש בהם רגש של גאווה, וגאווה היא השרש לכל העניינים הבלתי-רצויים11 – מכל מקום, יש לנצל עניין זה גופא כדי להביא תועלת בעבודה.
ובהקדמה – שבנוגע לעניין הגאווה מצינו סתירה (לכאורה) בדברי חז"ל: מחד גיסא – "בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה"12, "לא מינה ולא מקצתה"13, היינו, שההנהגה בזה אינה יכולה להיות בדרך המיצוע (כבכל עניני דעות שהדרך הטובה בהם היא מדה בינונית14), אלא צריך להתרחק מזה "עד קצה האחרון"15; ולאידך גיסא – "תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית"13.
ומהתירוצים בזה16 – שכאשר נמצאים באמצע העבודה, בדרגא נעלית יותר, אזי צריך לשלול עניין הגאווה לגמרי, "לא מינה ולא מקצתה", מה שאין כן בהתחלת העבודה צריך להיות "שמינית שבשמינית", "כי אם לא יהיה בבחינת הגבהה כלל, לא יערב לבו לגשת אל העבודה, באומרו מי אנכי ומה עבודתי"17.
ונמצא, שלצורך העבודה מנצלים גם עניין בלתי-רצוי, כמו עניין הגאווה, לידע מעלת וחשיבות עבודתו שנוגעת למעלה, שעל ידי זה תהיה עבודתו כדבעי.
ונקודת העניין – שגם דבר בלתי-רצוי יכולים וצריכים לנצל לתועלת בקדושה, ובמכל-שכן וקל-וחומר מזה שמעניין של קדושה יכול לבוא דבר בלתי-רצוי ח"ו, כמו התהוות גבורות קשות מגבורות קדושות, כמאמר רז"ל18 "מזיעתן של החיות נהר דינור יוצא כו'", ודוגמתו בעבודת האדם, הכעס על הרשעים לאחרי ההתלהבות בתפלה19, ועל דרך זה בקו החסד20, שמאהבת ה' יכולים ליפול בתאוות זרות ח"ו, ועל אחת כמה וכמה שעניין בלתי-רצוי יכול להביא תועלת בקדושה.
ה. ויש להוסיף, שזהו עניין עיקרי בכללות העבודה:
"עבודה" – הוא מלשון עיבוד עורות21, שהעורות מצד עצמם הם במעמד ומצב הדורש עיבוד ותיקון, ולא עוד אלא שפעולת העיבוד והתיקון היא בניגוד לטבע העורות מצד עצמם ("זיי לאָזן זיך ניט"), אלא, שמצב זה גופא הוא לטוב – כיון שרק במצב כזה שייך כללות עניין העבודה.
ועל דרך זה בנוגע לכללות מציאות ותוקף הקליפה – שעניין זה גופא הוא כדי להביא תועלת בעבודה, כי, תוקף הקליפה מעורר ומביא לידי התגברות גדולה יותר בכללות העבודה.
ויש לומר, שעניין זה מרומז בלשון חז"ל22 (בנוגע ליפת תואר ש"יצר הרע מתגרה בו") "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע" – שהצורך ב"דיברה תורה" הוא דווקא בשעה שיש חשש מהתגרות היצר הרע (כשיצר הרע הוא בתקפו), ואז "דיברה תורה כנגד יצר הרע" – לא לוותר לו, אלא אדרבה, ללחום נגדו. ונמצא, שהתגרות היצר הרע גופא היא לצורך המלחמה בו, שזהו תוכן עניין "ושבית שביו"23.
ו. ומזה מובן גם בנוגע לכל ההעלמות וההסתרים שבעולם – שצריך לידע שהכוונה בזה גופא היא לצורך העבודה.
ובהקדמה – שעל פי המובן בשכלנו אנו לא היו צריכים להיות ריבוי העלמות והסתרים כל כך, שהרי לולא ההעלמות וההסתרים היו יכולים להשלים את הכוונה העליונה הרבה יותר טוב מכמו במעמד ומצב שיש ריבוי העלמות והסתרים. ועל אחת כמה וכמה אילו לא היו העלמות והסתרים כלל, והיו רואים אלקות בגלוי – שאז לא היה עניין התענוג אלא בעניינים רוחניים ועניני קדושה בלבד [על דרך המסופר24 אודות הרב הצדיק ר' מנחם נחום מטשערנאָביל שהיה שמן בגופו מפני גודל התענוג שבאמירת אמן יהא שמיה רבא] – הרי בודאי היתה העבודה באופן נעלה יותר.
אבל, כיון שבנוגע לפועל ההנהגה היא – לא כפי שמתקבל בשכלנו, אלא באופן אחר – כפי שנקבע מלמעלה,
– משל למה הדבר דומה, לספינה המהלכת בים [כמבואר בלקוטי תורה25 שענייני התורה ומצות נמשלו לספינות שבהם ועל ידם עוברים בים, וידוע גם שבזמן הגלות נמשלו בני ישראל לאשה שהלך בעלה למדינת הים26], שסדר הדברים הוא, שבסיפון העליון מתהלכים הספנים בבגדי לבן, ועורכים סעודות כו', ולמטה בבטן הספינה נמצא איש שלובש בגדים הכי פשוטים (אפילו לא בגדים רגילים, ובודאי לא בגדי לבן), ותפקידו להפעיל את המכונות שמוליכות את הספינה ולהשגיח עליהם שיפעלו פעולתם כראוי27. ואף שפעולת הילוך הספינה נעשית על ידי עבודתו של המכונאי, מכל מקום, מוליכים הספנים את הספינה (לצד זה או לצד אחר) כפי דעתם, מבלי להתחשב בדעתו של המכונאי. ודוגמתו בנמשל, שאף שהעבודה בפועל להשלים את הכוונה העליונה בבריאת העולם נעשית על ידינו דווקא, מכל מקום, לא מתחשבים בדעתנו בנוגע להנהגת העולם, שנקבעת מלמעלה –
שלא זו בלבד שאין העלמות והסתרים כלל, אלא אדרבה, שיש ריבוי העלמות והסתרים – אזי צריך לידע שהכוונה בזה גופא היא לצורך העבודה, שבמעמד ומצב של ריבוי העלמות והסתרים (לא זו בלבד שלא נעשית חלישות בעבודת ה', אלא אדרבה) נעשית התגברות גדולה יותר בעבודת ה'.
ז. ונקודת העניין – שכאשר יהודי רואה דבר מסוים בעולם, צריך לידע שיש בזה כוונה עליונה, והכוונה היא לנצל דבר זה בעבודת ה'28.
ועל דרך המסופר29 אודות הרב הצדיק ר' מנחם נחום מטשערנאָביל שפעם הגישו לו (על פי טעות) חלב עכו"ם, ולא ראהו, ואחר כך הסביר זאת על פי מאמר המשנה30 "חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו כו'", שהפירוש בזה, ש"חלב שחלבו עכו"ם" אזי "אין ישראל רואהו", יהודי אינו רואה זאת, שכן, מה שאינו נצרך לראות אינו רואה.
וההסברה בזה – שראיית הדבר היא כדי להעלותו לקדושה, ובמילא, דבר איסור, למשל, שאי-אפשר להעלותו, אין ישראל רואהו.
וכיון שכן, הרי, בנוגע לכל העניינים שיהודי כן רואה בעולם – צריך למלא את הכוונה העליונה – לנצל כל עניין ועניין בעבודת ה'.
ח. ומזה מובן גם בנוגע לכל מקום ומקום שבו נמצא יהודי, אפילו בהיותו בפינה נידחת שאין בה אלא יהודים מתי-מספר, צריך לידע שהכוונה העליונה הביאה אותו למקום זה31 כדי לפעול בהחזקת היהדות, לקרב יהודים אלה ליהדות.
יכול מישהו לטעון שבמצב כזה, כאשר יהודים מתי-מספר נמצאים בין גויים, יכולים להקל חס-ושלום בשמירת התורה והמצות, שכן, מצב זה – טוען הוא – דומה למצב של מלחמה שאז מותר לאכול אפילו קדלי דחזירי32!...
הנה לכל לראש צריכים לידע שגויים אינם בעלי-בתים על יהודים! יכולה להיות להם בעלות בנוגע לעניינים גשמיים בלבד, אבל לא בנוגע לעניינים רוחניים!
וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר טרם צאתו לעיר מקלטו קאסטראמא33: "רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכיות, אבל נשמותינו לא נמסרו לגלות ושעבוד מלכיות . . כל מה שנוגע לדתנו . . אין מישהו שיכפה עלינו דעתו כו'".
– בעיירתנו (יקטרינוסלב) דר יהודי מפליטי פולין, יהודי זה קיבל צו-גיוס לצבא, וכעבור ימים אחדים מאז שהתייצב לצבא ראיתיו שוב בבית-המדרש, וכששאלתי אותו כיצד השתחרר מהצבא, סיפר לי, שכיון שאינו יודע רוסית, ציוו עליו לומר כל מה שיגידו לו. אני יהודי שלא יודע חכמות – המשיך לספר – עשיתי אפוא כפי שציוו עלי: כאשר המפקד אמר "נאַ פּראַוואַ" (לך ימינה), חזרתי ואמרתי "נאַ פּראַוואַ"; כשאמר "נאַ לעוואַ" (לך שמאלה), חזרתי ואמרתי "נאַ לעוואַ". בראותו זאת, אמר לי: "טי דוראַק" (הנך שוטה), חזרתי אף אני ואמרתי "טי דוראַק"... כששמע זאת המפקד התמלא כעס, נתן לי מכה עם רובהו וצעק: "פּאַשאָל דוראַק" (הסתלק מכאן שוטה), חזרתי ואמרתי "פּאַשאָל דוראַק", וברחתי...
על נשמתו של יהודי – אין בעלות לאף אחד בעולם, לא "ועדת-הגיוס" ("דרעפט-באָרד"), לא האלוף ("דזשענעראַל") הירש, ואפילו לא הנשיא טרומאַן! – כבודם במקומם מונח, אבל, אין להם שום בעלות על נשמתו של יהודי להביאו למקום שיש בו קושי בקיום התורה והמצות.
וכיון שכן, הרי, גם בהיותו במקום שיש בו רק מתי-מספר של יהודים בסביבה של גויים, לא זו בלבד שאין להם בעלות לגרום חלישות ח"ו בעניינים רוחניים, כך שגם במצב כזה יכול הוא לשמור ולקיים (במידה ידועה) כל עניני יהדות תורה ומצוותיה, אלא יתירה מזה, שצריך לידע שההשגחה העליונה הביאה אותו למקום זה כדי לפעול בהחזקת היהדות.
* * *
ט. בהמשך לאמור לעיל – הרי עד עתה דובר באופן סתום ובלתי מפורש ("מ'האָט גערעדט אויף אַ פאַרשטעלטן אופן"), ועתה צריכים להוסיף ולדבר גלויות ("מ'דאַרף רעדן אָפן"):
כאשר יהודי מגיע ונמצא במקום מסוים, צריך לידע שההשגחה העליונה הביאה אותו למקום זה כדי לפעול בהחזקת היהדות, ליצור קשר עם היהודים הנמצאים במקום זה, ולקרבם ליהדות.
(כ"ק אדמו"ר פנה לאחד המסובים34 ואמר לו:) כיון שהגיעו לכאן שתי אניות עם יהודים, עליכם לדעת ששתי האניות נמסרו לרשותכם, כדי שתשתדלו ליצור קשר עם יהודים אלה, לדבר עימם אודות עניני יהדות, ולקרב אותם ליהדות! (והוסיף:) באם הנכם מתביישים – תאמרו את הדברים בשמי: אמרו להם שיש יהודי אחד ששמו... (כ"ק אדמו"ר אמר את שמו הקדוש), שאינו מדבר אנגלית רהוטה, ומדבר במבטא כבד מאד ("מיט אַ מורא'דיקן אַקצענט"), כך, שמבינים את דבריו רק למחצה או לרביע, ומדבר דברים כאלה שאינם מתאימים למקובל באמריקה... יכולים אתם לדבר בשמי, ויפעלו הדברים פעולתם.
צריכים לדבר עם יהודים אודות עניני יהדות, הנחת תפילין, שמירת שבת וכיוצא בזה, ולא להתפעל מהעובדה שיש מישהו שאינו רוצה לשמוע דבריו, או אפילו לועג ממנו – כפסק הדין בהלכה הראשונה בשולחן ערוך (בהגהות הרמ"א, שמביא מדברי הטור): "לא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו"!
האמת היא שגם מי שלועג ואינו רוצה לשמוע – הרי נשמתו שומעת את הדברים הנאמרים [ובמכל-שכן וקל-וחומר מההוראה הידועה35 אודות אמירת חסידות, שגם מי שאינו מבין עניני השכלה עמוקים, יש תועלת בכך שנשמתו שומעת את הדברים, ועל אחת כמה וכמה כשמדברים דברים פשוטים בנוגע לקיום תורה ומצות, בודאי שנשמתו שומעת], ואדרבה: עצם העובדה שלועג מוכיחה שהדברים פגעו בו ("עס האָט אים אָנגערירט"), אלא שלעת-עתה התגובה שלו היא באופן של לעג, ובודאי שסוף סוף יפעלו הדברים את פעולתם ("עס וועט אים דערנעמען"). – צריכים להשתדל אפוא שלא להתפעל מהמלעיגים, ולמלא את השליחות של חיזוק והפצת היהדות.
י. צריכים לזכור את המסירת-נפש על החזקת היהדות שהיתה ברוסיה!
באותה36 תקופה קרא כ"ק מו"ח אדמו"ר עשרה מהחסידים, ועשה עמם כריתת-ברית על העבודה בהרבצת התורה והחזקת היהדות, מבלי להתפעל משום דבר, עד כדי מסירת-נפש בפועל ממש!
– נמצאים כאן אחדים מאותם עשרה חסידים, ולכן אינני מזכיר שמות, שכן, גם ללא הזכרת שמות נעשה כבר אצלם רגש של ישות...
כאשר37 הרבי בשעתו עשה כריתת-ברית על הרבצת התורה והחזקת היהדות, היה זה באופן הקשור ונוגע בבחינת היחידה שבנפש – הן בנוגע ליחידה של הרבי, והן בנוגע ליחידה של אלה שעמם עשה הרבי הכריתת-ברית (גם אם הם בעצמם לא ידעו זאת). וכיון שבחינת היחידה היא למעלה מהגבלות, הרי, גם הכריתת-ברית שמצד היחידה היא באופן שאין בה הגבלות, ובמילא, הכריתת-ברית היא לא רק בנוגע למדינה ההיא אלא גם בנוגע לכל שאר המדינות שבעולם, לא רק בזמן ההוא אלא גם עכשיו, ולא רק עם אלה שהיו נוכחים במעמד ההוא אלא גם עם אלה שלא היו אז, גם עמם עשה הרבי כריתת-ברית מצד בחינת היחידה שבנפש!
החילוק הוא רק שבמדינה ההיא היה צורך במסירת נפש בפועל ממש בשביל לעסוק בחיזוק היהדות והרבצת התורה, ואילו עכשיו, במדינות הרווחה, במצב של חירות, ה"מסירת נפש" הנדרשת אינה אלא שלא לפחד מפני המלעיגים שיאמרו עליו שאינו אדם מודרני או אפילו "בטלן"!...
[כ"ק אדמו"ר פנה לאחד המסובים ואמר לו: יכול אתה להסיר העניבה... אין צורך להקפיד כל כך להראות מסודר בגשמיות. – מסופר אודות החסיד ר' מיכאל38, שפעם ראה את אחד האורחים – שהגיעו לליובאוויטש מה"קאָלאָניעס" (מושבות של יהודים עובדי אדמה) – מחפש... מברשת לצחצח את מנעליו בערב שבת אחר חצות, ושאלו: "מה העבודה הזאת לכם", והשיבו, שרוצה לצחצח את הנעלים לכבוד שבת, נענה ר' מיכאל ואמר: כאן מצחצחים את הראש, ולא את הנעלים ("דאָ פּוצט מען די קאָפּ, ניט די שיך")!...].
וכיון שכן, צריך כל אחד ואחד למלא את השליחות של הרבי – לעסוק בהחזקת היהדות במקום שנמצא בו בהשגחה פרטית – בכל התוקף, מבלי להתפעל משום דבר, ובודאי שלא לחשוב אודות עזיבת המקום [כל זמן שלא השלים עבודתו בהחזקת היהדות, שאז צריך לילך למקום אחר כדי לפעול גם שם בהחזקת היהדות], ביודעו שהרבי עשה עמו כריתת-ברית על עבודה זו!
יא. וכאשר עוסקים בהחזקת היהדות בכל התוקף, בכוחו ובשליחותו של הרבי, בודאי שסוף סוף מצליחים בזה, שכן, דבר ברור הוא שהרבי ינצח ("דער רבי וועט אויספירן").
ועל דרך זה בנוגע לכל הברכות שהרבי העניק בנוגע לבני חיי ומזונא רויחא – הרי גם אם לעת-עתה לא נתקיימו עדיין ברכות אלה, צריכים להיות בטוחים שסוף סוף בודאי יתקיימו הברכות במילואן, הן בנוגע לבני, בנים זכרים חסידים [כפי שהיה נוהג אדמו"ר האמצעי לברך שיהיו בנים זכרים חסידים39], הן בנוגע לחיי, אריכות ימים ושנים טובות, והן בנוגע למזונא רויחא, פרנסה בהרחבה.
(וסיים כ"ק אדמו"ר:) כשהרבי מעניק ברכה – בודאי שתתקיים בפועל, ואף על פי כן, חיזוק ותוספת-כוח בזה לא יכול להזיק, ובכלל, ברכתו של יהודי לא יכולה להזיק. ולכן, ברצוני לבקש שכל הרוצה יברך שהברכות שהרבי בירך אותי, יתקיימו בפועל.
[כל הקהל הכריז – בהתרגשות גדולה – "אמן"].
(מהתוועדות יום ב' דחג השבועות ה'תשי"א. 'תורת מנחם' תשי"א כרך ג עמ' 149-158, בלתי מוגה)
___________________________
1) ד"ה ואתם הדבקים תרפ"ו ספ"א (סה"מ תשי"א ע' 204). וראה גם בהנסמן בסה"מ מלוקט ח"ב ע' שח הערה 101.
2) תענית כו, ב (במשנה).
3) ד"ה להבין ענין הילולא דרשב"י תרנ"ד (סה"מ תרנ"ד ע' רסא ואילך).
4) ראה אד"ר בתחלתה (זח"ג קכז, ב ואילך). ועוד.
5) ראה במדב"ר פי"ט, יג. וש"נ.
6) ראה גם שיחת אחש"פ בתחלתה (לעיל ע' 39).
7) תניא פ"ב.
8) לשון חז"ל – ב"ר רפמ"ד. וש"נ.
9) איוב לה, ו-ז (בשינוי הסדר).
10) יתרו כ, ב וביל"ש עה"פ (רמז רפו).
11) ראה קונטרס ומעין מאמר טז. סה"מ פר"ת ס"ע רצב ואילך. תש"ב ע' 52 ואילך. ועוד.
12) רמב"ם הל' דעות פ"ב ה"ג.
13) סוטה ה, סע"א.
14) ראה רמב"ם שם פ"א ה"ד.
15) שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ה סוס"א. סקנ"ו ס"ג.
16) ראה גם "רשימות" חוברת טו ע' 34 ואילך. וש"נ.
17) תו"א מג"א צא, ב. שם בהוספות קכ, א. וראה גם לקו"ת במדבר טו, ג.
18) ראה חגיגה יג, סע"ב. ס' הליקוטים (דא"ח להצ"צ) ערך זיעה ס"ב (ס"ע פ ואילך).
19) ראה סהמ"צ להצ"צ פט, סע"ב.
20) ראה לקו"ת ואתחנן ה, א. תו"ח ר"פ תולדות פ"ו-ז.
21) ראה תו"א משפטים עו, א. לקו"ת ויקרא ב, ד. ובכ"מ.
22) קידושין כא, סע"ב ובפרש"י (הובא בפרש"י ר"פ תצא).
23) ר"פ תצא.
24) סה"מ תרס"ט ס"ע נ. תרע"ח ע' קצט (נעתק ב"היום יום" טו תמוז).
25) ס"פ ויקרא.
26) ראה תענית כ, א. וש"נ. זח"ב קכב, א. ועוד.
27) כ"ק אדמו"ר ביאר בפרטיות אופן ההשגחה על המכונה, היכן נכנסים מים קרים והיכן נכנסים מים חמים, והזהירות שלא להחליף המים הקרים במים החמים כו', וביאר תוכן הענין בעבודת ה' – חסר (המו"ל).
28) ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סרכ"ג ואילך. וש"נ. סה"מ תשי"א ס"ע 131. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ע' רפט. וש"נ (נעתק ב"היום יום" ט אייר).
29) ד"ה כי נער ישראל תרס"ו (נדפס בהמשך תרס"ו בהוספות) תשט"ז.
30) ע"ז לה, ב.
31) ראה "היום יום" י תמוז. חי אלול. יד חשון. ובכ"מ.
32) ראה מגילה יג, א. חולין יז, א. רמב"ם הל' מלכים רפ"ח. רמב"ן מטות לא, כג.
33) סה"ש תרפ"ז ע' 169 ואילך. וש"נ.
34) כנראה הכוונה למר יצחק גיטלזון. – נזכר במכתב ד' מנ"א שנה זו: "עתה הוא מלח על אחת האניות של א"י . . גם הי' נוכח בהתוועדות חג השבועות. כן מסרתי על ידו מכתב לחבריו באנייתו*" (המו"ל). (* נדפס באג"ק ח"ד ע' שי).
35) אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ע' של (נעתק ב"היום יום" כד אדר א).
36) ראה סה"ש תרפ"ד ע' 55 הערה 20. וש"נ.
37) בהמשך הענין נזכר מארז"ל (קה"ר פ"ז, א (ב)) "הלך הקב"ה מהלך ת"ק שנה לקנות לו שם" – חסר המשך הדברים (המו"ל).
38) בלינער – ראה אודותו – סה"ש תורת שלום ע' 39 הערה 2. וש"נ.
39) ראה גם תו"מ ח"א ע' 60.
משיח וגאולה בפרשה
אין לדחות עוד את הקץ!
עד כמה יש לחכות לבירור כל הניצוצות?!
...בעמדנו בהתחלת יום ההילולא ד"ויהי בארבעים שנה" נשלמו כבר כל עניני העבודה ומוכנים לגאולה האמיתית והשלימה:
ביום ההילולא ד"ויהי בארבעים שנה", מראים באצבע ואומרים זה: הנה החסידים של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, אשר ביום זה מלאו ארבעים שנה להילולא שלו, ארבעים שנה שעולה למעלה בעילוי אחר עילוי, וביחד עם זה, יורד ונמשך למטה מטה ("פועל ישועות בקרב הארץ"), כאמור, שהולך וניתוסף בריבוי מופלג בגילוי פנימיות התורה – "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר" – כפי שנתגלתה בתורת חסידות חב"ד ועד לאופן דהפצת המעיינות חוצה, כולל גם הבירור והזיכוך והצירוף דכל עניני העולם (חוצה) שגם הם "יזהירו כזהר הרקיע", עד שמסיימים כבר ה"פכים קטנים" דעבודת הבירורים.
ולהעיר, שהלשון "פכים קטנים" נאמר בנוגע ליעקב, שכבר אז נשארו רק "פכים קטנים", וכבר אז התגברו על הקשיים, שגם במצב שהיה צורך להיאבק עם שרו של עשיו, נצחו יעקב, ולא עוד אלא שעשיו ביקש מיעקב "נסעה ונלכה ואלך לנגדך", שיבואו יחד להר שעיר, ותהיה כבר השלימות ד"והיתה לה' המלוכה" (כסיום הכתוב "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והייתה לה' המלוכה"), אלא שיעקב "הרחיב לו הדרך", כיוון שרצה שתהיה עבודת הבירורים בשלימות; אבל לאחרי "מעשינו ועבודתינו" במשך כל הדורות (מזמנו של יעקב עד לימינו אלה) – בוודאי נסתיימה כבר עבודת הבירורים בשלימות.
במשך הדורות היו כמה צדיקים, אשר ביודעם גודל צער הגלות – "שכינתא בגלותא", חב"דניק בגלותא, וסתם יהודי בגלותא – רצו לדחוק את הקץ, וגילו להם מלמעלה שאם ידחקו את הקץ יישארו ריבוי ניצוצות שלא נתבררו עדיין (מפני קוצר הזמן), ועל-ידי זה פעלו לדחות את הקץ לזמן מאוחר יותר וכו'. אמנם בימינו אלה, בוודאי נשלם כבר הבירור דכל הניצוצות, שכן לאחרי אריכות הגלות יותר מ-1900 שנה, טוענים בני-ישראל: "עד כמה יש לחכות"... עד כמה היא המידה, לומר שעדיין נשאר ניצוץ שלא נתברר... – דבר מושלל לגמרי! בוודאי נתבררו כבר כל הניצוצות מבלי שיחסר חס ושלום אפילו ניצוץ אחד ויחידי, וכיוון שכן לא שייך לדחות את הקץ, ותיכף ומיד ממש באה הגאולה האמיתית והשלימה.
('התוועדויות' תש"נ כרך ב, עמ' 231, בלתי מוגה)
לעתיד לבוא תתמלא משאלת קורח
...על-פי הידוע גודל מעלתו של קורח בפנימיות העניינים – שקורח רצה שהלוויים יהיו למעלה מהכוהנים, בדוגמת אופן ההנהגה דלעתיד לבוא, כמבואר בתניא . . וזהו "והכוהנים הלוויים" – שמעלת הכוהנים תתבטא בזה שהם לוויים. שעניין זה קשור עם מעלת הגבורות על החסדים, "כמעלת הזהב על הכסף" (תניא שם) – זאת אומרת, ששאיפתו של קורח תתגשם בפועל לעתיד לבוא!
ומובן, שאצל יהודי כ"קורח" – אין תפיסת מקום לעונש דבלועים ושרופים וכו' ביחס לעיקר העניין: ניצחון שיטתו דמעלת הגבורות על החסדים – לעתיד לבוא!
ולכן, מבלי הבט על מה שנתבאר לעיל [שיחת ג' תמוז תשמ"ב] . . שעניינו של קרח הוא להרוס את העניין דאות ה"א שעל-ידה נברא מציאות העולם הזה – הרי כל זה הוא רק בנוגע לעולם הזה, אבל בנוגע לעולם הבא, לעתיד לבוא, תתגלה מעלתו של "קורח" בהתאם לאמיתת עניינו.
('התוועדויות' תשמ"ב כרך ד, עמ' 1788, בלתי מוגה)
ניצוצי רבי
רועה ישראל
שאלת כתב הניו-יורק טיימס * הוראות מיוחדות לביקורו של הרש"ג בארץ * התייחסות הרב חודוקוב לנוהל מכתבי הברכה מאת הרבי לאירועים * ומדוע נמנע הרבי מלציין את דברי תרגום יונתן בן עוזיאל כאסמכתא ל"מבצע מזוזה" – מכתב בפרסום ראשון * לרגל היום הגדול והקדוש ג' תמוז
מאת הרב מרדכי מנשה לאופר
בסמיכות לי"א ניסן תשל"ב (שנת השבעים להולדת הרבי) נכח בהתוועדות של הרבי עיתונאי יהודי ושמו ישראל שנקר, שעבד ב'ניו-יורק טיימס'. הוא אף זכה להיכנס ל'יחידות'. הרבי שוחח עמו וענה לשאלותיו.
בין השאר שאל העיתונאי את הרבי כיצד הוא מגדיר את תפקידו.
הרבי השיב (תרגום חופשי מאנגלית): "לגלות אצל כל אחד ואחד את הכוחות הטמונים בו" (מיומנו של אחד התמימים – שלהי ניסן תשל"ב).
קריאה להוספה בשיעורי תורה
הנה 'קול קורא' שהרבי ביקש לפרסם לאחר חג-השבועות תש"נ – על הוספה בלימוד ושיעורי תורה, ועליו הגהה בכתב-יד-קודשו:
שינוי התכניות מגבוה
בו' תמוז תשכ"ו הודיע הרש"ג – חתנא וגיסא דבי נשיאה – לרב אפרים וולף ('ימי תמימים' כרך ג' עמ' 365) על כוונתו להגיע לביקור קצר בן יומיים בארץ, בדרכו לדרום-אפריקה, אחרי שהייה קצרה ביוון. הוא ביקש להכין בעבורו מקום במלון דבורה בתל-אביב, וציין:
"בקשר לביקורים שאעשה בארץ:
ביום שני, בכפר חב"ד ובלוד. ביום שלישי, בתורת אמת ובשיכון חב"ד ואצל הרב שלמה יוסף זוין שליט"א, ואם יהיה הכרח גם אצל הרה"ג אונטרמן שליט"א".
יומיים לאחר מכן, בח' תמוז (שם עמ' 366), שיגר הרש"ג מכתב נוסף ובו הוא מודיע:
"לפי ההוראות של כ"ק גיסי אדמו"ר שליט"א עלי להתעכב בארץ-ישראל רק עד יום ד' פ' מטות-מסעי, 13 ביולי, והנסיעה שלי לארץ-ישראל היא עניין פרטי בלבד, להתראות עם אמי תחי'.
"ובזה הנני לבטל את מכתבי שכתבתי לו ביום ו' עש"ק העבר, והנני להדגיש אשר בעת שהותי בארץ-ישראל לא אבקר בשום מקום, רק שעה אחת בכפר חב"ד לראות את הישיבה, וגם אבקר אי"ה את הרב זוין שליט"א, ולא אבקר ישיבת תורת אמת ולא שיכון חב"ד.
"בבקשה לראות אשר ביקורי בארץ-ישראל יהיה בסדר גמור, ולא יהיו אצלי שום רעפארטערס וקארעספאנדנטן [=עיתונאים], וזה על-פי הוראת כ"ק גיסי אדמו"ר שליט"א.
"בפרישת שלום ואיחולים הכי לבביים אשאר בזה".
לא נחה דעתו של הרש"ג ובי"ב תמוז ("יום הולדת וחג הגאולה של כ"ק מו"ח אדמו"ר זוצקללה"ה נבג"מ זי"ע") כתב איגרת נוספת (שם עמ' 368):
"במענה על מכתבו מיום י' תמוז דנא, הנני בזה להדגיש עוד הפעם שנסיעתי לארץ-ישראל יהיה בלי שום פרסום ולא לתת על-דבר-זה בהעיתונים.
"כפי שכתבתי לו במכתבי מיום ח' תמוז דנא, אבקר אי"ה בהישיבה בכפר חב"ד שעה אחת וגם אתראה אי"ה עם הרב זוין שליט"א ולא יותר.
"אבקשו עוד הפעם שביאתי לארץ-ישראל יהיה בסוד גמור ולא יגלה לשום איש מזה כי הנסיעה שלי לארץ-ישראל הוא עניין פרטי בלבד לבקר את אמי תחי'.
"בזכותו הקדוש של בעל השמחה והתעוררות רחמים רבים עלינו לפני כסא מרום, נזכה להיות כלים טובים לקבלת הברכה ממעל וקיום ברכותיו הק' בכל עת כי דברי צדיקים חיים וקיימים לעד.
"בפרישת שלומו ואיחולים הכי לבביים אשאר בזה.
"ברגשי כבוד ויקר ובברכת התורה,
"הרב שמרי' גורארי', חתנא-דביה-נשיאה".
התעניינות רשמית בשלום ה"לב שמחה"
אור לי"ד מנחם אב תש"מ קיבל הרב אפרים וולף הוראה-הטלפונית, שאותה רשם למחרת (ימי תמימים כרך ז – באדיבות המערכת):
"להתקשר באופן רשמי אל חצר גור ולברר את שלומו של האדמו"ר מגור [בעל 'לב שמחה'] כי כ"ק אדמו"ר שליט"א נתעניין בזה".
למה אין 'בית עלמין' בכפר חב"ד
במכתבו לרב אפרים וולף משנת תשכ"ב מדווח הרה"ח ר' חיים שמריהו גוראריה ('ימי תמימים' כרך ג' עמ' 124):
"הייתי על יחידות אצל כ"ק אדמו"ר שליט"א .. בעניין לעשות בית החיים [=בית העלמין] בכפר חב"ד. ביטל את ההצעה באומרו שכפר חב"ד נוצר בשביל לחיות ולא חס-ושלום כו'".
'יחידות' לא בכל זמן
בתחילת חודש ניסן תשכ"ו ביקר בניו-יורק מר דוד טנא, ששימש מנכ"ל משרד השיכון. עסקני חב"ד באה"ק ת"ו פנו למזכירות הרבי בבקשה לאפשר לו "שייכנס ליחידות לכ"ק אדמו"ר שליט"א, כי באפשרותו של הנ"ל לעזור לכפר חב"ד הרבה יותר לאין ערוך מאשר כל גורם אחר... ולכן הננו בבקשה מכם לקבוע לו יחידות אצל כ"ק אדמו"ר שליט"א לאחד מהימים הקרובים..." (ימי תמימים כרך ג עמ' 347).
בד' ניסן תשכ"ו (שם עמ' 349) שיגר הרב חודוקוב מכתב תשובה, ובו נאמר:
"הנה כידוע ומפורסם, וכנהוג זה הרבה שנים, אין בחודש זה [=ניסן] יחידות – לבד היחידות לאורחים באסרו חג. ואשר לכן מובן שאין אפשרות לסדר בזה יוצא מן הכלל".
והרב חדקוב מסיים:
"ויבוא הנס והעזר וכו' גם מבלי ביקור הנ"ל".
אגב, תשובה ארוכה כתב הרבי בתוכן זהה בשנת תשל"ב ('אגרות קודש' כרך ז"ך עמ' שמח-שנ), אל ר' זלמן יפה (ע"ה) מאנגליה. נקודת המכתב: לא ללחוץ על אחרים לבקר את הרבי ואי התועלת שבדבר.
מברק ברכה או לקיחת משקה
בד' תשרי תשכ"ו כותב הרב חודוקוב לרב אפרים וולף ('ימי תמימים' כרך ג' עמ' 320):
"במענה למכתבו מכ"ה אלול בדבר הכינוס של תלמידי תומכי-תמימים-ליובאוויטש בח"י אלול ["הכנס הראשון של כל תלמידי ישיבות תות"ל בכל מקום שהם", שהתקיים ביום ח"י אלול תשכ"ה בכפר חב"ד – ראה 'ימי תמימים' שם עמ' 303-302] –
"לפלא שהחליט שבאם לא יקבל מענה עד זמן קבוע יבוא לידי מסקנה כזו וכזו וכו', כי אף שמאיזה טעם שהוא אינו מגיע מכ"ק אדמו"ר שליט"א מענה מפורש לאיזו שאלה שהיא, הנה ברורה היא מאז דעת כ"ק אדמו"ר שליט"א אשר משבת בחיבוק ידיים ודאי אינם רואים תוצאות רצויות. ואשר לכן באם כת"ר רואה תועלת מפעולות בנידון הנזכר-לעיל, ודאי הדבר שאין שום מקום להימנע מהן".
ושוב התקיים בי"ב תמוז תשכ"ו אירוע של חנוכת הבית לאולם הישיבה בכפר חב"ד (ראה שם עמ' 369). גם הפעם לא נתקבלה ברכה מכ"ק אדמו"ר, והרב וולף כתב לרב חודוקוב ביום ט"ו תמוז ('ימי תמימים' שם עמ' 368) כדלהלן:
"דואגים אנו על משמעות הדבר שלא קיבלנו ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א לחנוכת אולם הישיבה בכפר חב"ד, לאחר שבכל החגיגות של הנחת אבן פינה או חנוכת בית ממוסדותינו קיבלנו ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א ועתה לא נתקבל.
"נודה לכבודו אם יואיל בטובו להודיענו בקשר לזה".
התשובה לא איחרה לבוא (נדפסה שם עמ' 320):
"...במענה למכתבו מט"ו תמוז ותמיהתו על שלא נתקבל מכתב ברכה וכו'. יש לדעת אם אמנם כל מוסד שעוסק בדברים טובים זוכה לברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א לכל עניין חדש שמוסיפים בעבודתם הקדושה, הלא יחד עם זה מובן כי מהנמנע הוא שכ"ק אדמו"ר שליט"א יוכל לעסוק בכל מאורע כנ"ל בסידור מכתב מיוחד בכל תוכן. מי יתן וירבו חגיגות במוסדותינו ו.. ימצא הזמן לכתיבת מכתבי ברכה לכל אחד ואחד.
"בפרט שנהוג לסדר הרבה חגיגות כנ"ל בי"ב תמוז, אשר אז ההכרח להתחשב גם בזה, שבאם מוסד אחר יקבל מכתב ברכה יוכלו ללמוד 'פשטים' אלה שלא קיבלו.
"ולדוגמא עד כמה שממעטים בכתיבת מכתבים כנ"ל הוא, שגם מרכז הישיבות תומכי-תמימים ליובאוויטש דכאן מקבל מכ"ק אדמו"ר שליט"א מכתבי ברכה לחגיגותיהם – לא יותר מפעמיים בשנה.
"בטח יספיק הכתוב לעיל להרגיע את רוחכם.
"בברכת כל טוב סלה,
"הרב ח.מ.א חדקוב"
אגב, בשנת תשמ"ז ('התוועדויות תשמ"ז' כרך א' עמ' 517) העיר הרבי:
מדוע היה קשה כל-כך לבקש ממישהו להכניס קנקן משקה עבור הכנס. ...
קבלת "מברק" לקראת הכנס – הרי זה אצלם דבר הכי חשוב, ואם יתאחר המברק "חס ושלום", מתפרש הדבר אצלם כאי-הכרה בגודל חשיבותו של המאורע (וזאת למרות שהמנהג לשלוח "מברק" לא ראינו אצל רבותינו נשיאינו, ששה דורות של נשיאי חב"ד) בעוד שהמנהג דלקיחת משקה (עבור מסיבה והתוועדות וכיוצא בזה) הרי זה מנהג החסידים...
'שהחיינו' על המשך תער"ב
בשנת תשל"ז, כשהופיע המשך "בשעה שהקדימו תער"ב", שיגר הרבי כרך אחד לגה"ח הרב יעקב לנדא זצ"ל. כאשר השליח להבאת הספר (הרב"י שי') מסר לו את הספר, קם הגר"י ממקומו ואמר: הרבי יודע שזה – ההוצאה-לאור של התער"ב – נוגע לי בנפש, אברך בלא שם ומלכות "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
אסמכתא למבצע מזוזה
בשנת תשל"ו הזכיר הרבי, דרבן והפציר בנושא 'מבצע מזוזה' (בתוככי שאר המבצעים). אחד האישים פנה לרבי בשאלה, מדוע אין הרבי מזכיר את הנאמר בתרגום יונתן-בן-עוזיאל לפסוק (שופטים כ, ה) "מי האיש אשר בנה בית-חדש ולא חנכו גו'" – "מאן גברא די בנא ביתא חדתא ולא קבע ביה מזוזתא לשכללותיה .. דלמא יגרום ליה חובא..".
במכתב המענה מתייחס הרבי ללועגים ומחפשים טענות על ה'מבצעים', ומשיב על השאלה.
להלן צילום המכתב במלואו בפרסום ראשון:
נ.ב.
ת"ח על ההערות – ההארות בעניני מזוזה ותוקפה וכו', ובפרט שלענ"ד [=שלעניות דעתי] היא מצוות השעה, שעה דזקוקים במיוחד לשומר דלתות ישראל וכו'.
מה שלא ציינתי להתיב"ע [=להתרגום יונתן בן עוזיאל] דלא חנכו גו' – הוא מפני המלעיגים עכ"ז [=על כל זה], ולתואנה הם מייחלים ומצפים אולי, ח"ו, אכשל במשהו ויגבירו תומ"י [=תיכף ומיד] הלעג ע"ז [=על זה] ועל מבצע אהבת ישראל וכו', ויתכבדו בכ"ז [=בכל זה] וכו',
ומביאים ראיה להנהגתם מכל אלו השותקים – דש"מ [=דשמע מינא] דקא ניחא להו.
שהרי מהתיב"ע מוכח שאין בזה חטא כלל (מפני שרק בנה בית ועדיין לא דר בו וכיו"ב), אלא שיגרם לי חובא (סתם),
משא"כ בולא חללו ובלא לקחה – דמתרגם שזה עצמו הגורם.
ממעייני החסידות
פרשת קורח
ויקח קורח (טז,א)
אחר ביאת מרגלים היתה בליעת קורח (סדר עולם רבא פ"ח)
פרשת קורח אירעה לאחר שובם של המרגלים, משום שכל עניין המחלוקת של קורח התעורר ועלה בהמשך לסיפור המרגלים:
המרגלים רצו להישאר במדבר ולהתמסר ללימוד התורה במנוחה ובשלווה, הרחק מטרדות העולם, ולא רצו לעסוק בקיום המצוות המעשיות, כפי המתחייב בארץ-ישראל. כאשר הוכח לכול שטעו, ושצריכים בכל זאת להיכנס לארץ ולקיים שם את המצוות המעשיות, שכן "המעשה הוא העיקר", עמד קורח וטען: לו היה העיקר לימוד תורה – הרי שאין אדם היכול להידמות למשה רבנו, מקבל התורה; אך מאחר שהעיקר הוא מעשה המצוות, שבזה כל ישראל שווים – "מדוע תתנשאו"?
על כך ענה לו משה "בוקר ויודע ה'". כלומר: "בוקר" – מעשה המצוות צריך להיות מואר באור וחיות פנימיים של אהבת-ה' ויראתו, "ויודע ה'" – כך שיביאו לידי ידיעת וגילוי אלוקות. ובכוונת המצוות הרי יש הבדל גדול בין זו של משה לזו של כל שאר ישראל.
(ליקוטי-שיחות כרך ד, עמ' 1048)
ומדוע תתנשאו על קהל ה' (טז,ג)
כך טען קורח: מילא בדורות רגילים יש צורך במנהיגותו של משה רבנו, שהיה נשמה דאצילות, אך בדור המדבר, שכידוע היה 'דור דעה' ולכולם היו נשמות דאצילות, דור כזה אינו זקוק למשה רבנו; אם-כן – "מדוע תתנשאו"! ובכך הייתה טעותו, שכן הכול זקוקים לנשמת משה רבינו.
(ליקוטי-שיחות כרך ב עמ' 329)
וירדו חיים שאולה (טז,ל)
גם מי שמצוי ב'שאול' חושב שהוא חי.
אך גם ברכה יש בדבר, והיא, שגם ב'שאול' יהיו 'חיים', ויוכלו לעשות תשובה (שהרי תשובה מועילה רק כל עוד האדם חי). זהו שנאמר (פינחס כו,יא) "ובני קורח לא מתו", "נתבצר להם מקום גבוה בגיהינום וישבו שם" (רש"י), ועשו תשובה.
(היום-יום כ"ו בסיוון)
וגם את אחיך מטה לוי... הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך (יח,ב)
'לוי' מורה על התקשרות ודבקות בהקב"ה (כמו "הפעם יילווה אישי אלי"). מצד שני, עבודת הלוויים היא רק לסייע לכוהנים, ואילו הם עצמם אינם משרתים בקודש; איך מתיישבים שני הדברים?
אלא היא הנותנת: מכיוון שהלויים רק עזרו לכוהנים, שהם יוכלו להיות משרתי עליון – לא הרגישו את עצמם 'מציאות' כלל, אפילו לא מציאות דקדושה (משרתים בקודש); דווקא התבטלות מוחלטת זו מביאה לדבקות אמיתית בקב"ה.
(ליקוטי-שיחות כרך כח, עמ' 115)
עבודת מתנה אתן את כהונתכם (יח,ז)
"עבודת מתנה" – היינו 'אהבה בתענוגים', שהיא הרגשת תענוג אלוקי נפלא, מעין עולם-הבא. עבודה זו קרויה 'עבודת מתנה', שכן אי-אפשר לו לאדם להגיע לאהבה זו באמצעות השתדלות ויגיעה, אלא היא ניתנת כמתנה מן השמים.
(תניא פרק יד)
ואני הנה נתתי לך וגו' (יח,ח)
לפי שבא קורח וערער כנגד אהרון על הכהונה, בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה (רש"י)
"לפי שבא קורח וערער על הכהונה" – קורח טען ש"כל העדה כולם קדושים", ועל כן אינם זקוקים להשפעת והדרכת הכוהנים.
"בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה" – כדי להדגיש את תלותם של העם בכוהנים, שהם זקוקים לכוהנים כדי להעלות את ענייניהם הגשמיים לקדושה.
(ליקוטי-שיחות, כרך יח, עמ' 219)
כל חלב יצהר... אשר יתנו לה' (יח,יב)
והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב, שיהיה מן הנאה והטוב... וכן הוא אומר כל חלב לה' (רמב"ם סוף הלכות איסורי-מזבח)
כשהתעוררה שאלת סדר הלימודים בישיבות ובתי-הספר הדתיים בארצות-הברית, עמד אדמו"ר הריי"צ על כך שלימודי הקודש יתקיימו בבוקר, שאז הראש צלול, ואילו לימודי החול יתקיימו אחר הצהרים.
וטעמו ונימוקו עמו: את הזמן המובחר והמשובח, שהוא בחינת 'חֵלֶב', יש להקדיש לגבוה.
(לקוטי-שיחות כרך ב עמ' 326)
אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קודש הם... כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה (יח,יז-יח)
שלא תאמר כחזה ושוק של תודה (רש"י)
בספרי יש קא-סלקא-דעתך להשוות בכור לחטאת ואשם ("מה חטאת ואשם ליום ולילה אף בכור ליום ולילה"), ואילו רש"י אינו מזכיר אלא תודה בלבד.
הטעם הפנימי לכך, על-דרך הרמז ברש"י:
'בכור' רומז לעם-ישראל, כנאמר (שמות ד) "בני בכורי ישראל". בכור אדם – היינו הנפש האלוקית; ובכור בהמה – הנפש הבהמית. לכן אין אפילו סלקא-דעתך להשוות בכור לחטאת ואשם, שכן אפילו הנפש הבהמית (מצד עצמה) אינה שייכת כלל לחטא ועוון, והיא איננה מתאווה אלא לדברים המותרים בלבד.
אך רש"י שולל אפילו את ההשוואה בין בכור לתודה. המשמעות הפנימית של קרבן זה היא שהאדם היה בסכנה רוחנית, עמד בפני ניסיון גדול וניצל ממנו בעבודה 'ניסית', עבודה של מסירות-נפש. רש"י מלמדנו אפוא, כי אין כאן שום דמיון לתודה, שכן אצל יהודי מושללת לחלוטין האפשרות של פירוד מהקב"ה, ואין צורך ב'נס' כדי לעמוד בניסיון. יהודי אינו זקוק ל'נס' זה אלא אם כן נקלט בתוכו מבחינת 'אינו יהודי'.
(ליקוטי-שיחות כרך כג עמ' 139)
ברית מלח עולם (יח,יט)
מלח מצד עצמו אין בו טעם, לעומת בשר ולחם שיש בהם טעם. ובכל-זאת המלח משביח את טעם הבשר. 'לחם' ו'בשר' מסמלים את לימוד הנגלה דתורה, שבה יש לאדם השגת המהות (טעם). 'מלח' מסמל את פנימיות התורה, שכאשר היא בפני עצמה אין בה טעם, כי בלימוד פנימיות התורה יש רק השגת המציאות (ולא המהות).
אך כשם שעל-ידי נתינת המלח על-גבי הבשר מיתוסף לבשר טעם, כן על-ידי לימוד הנגלה והחסידות גם יחד, מיתוספים מתיקות וטוב-טעם בלימוד הנגלה.
(ליקוטי-תורה ויקרא ה,ג)
ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו (יח,לב)
מנין אתה אומר שאם הפרשת אותו שלא מן המובחר שאתם בנשיאות עוון? תלמוד לומר, ולא תשאו עליו חטא (ספרי)
מדברי הספרי נמצינו למדים עד כמה חייב אדם לקיים כל מצווה באופן של הידור, לפנים משורת-הדין. וזה היה אחד הדברים שתבע כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ יותר מן הנשיאים שקדמו לו, ובמיוחד בשנותיו האחרונות.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת קורח תשכ"ד)
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת-קודש פרשת קורח1
כ"ח בסיוון
יום הצלת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו "איש וביתו" ע"ה מעמק הבכא האירופי, בהגיעם לשלום לארה"ב (תש"א)2.
ביום זה החלה תנופה חדשה בהפצת היהדות והמעיינות, בייסוד שלושת המוסדות המרכזיים: 'מחנה ישראל', 'קה"ת' ו'מרכז לענייני חינוך', שנמסרו על-ידי מייסדם, כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, לניהול חתנו, כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, כ"יושב ראש ועד הפועל" של כל אחד מהם3.
נקבע על-ידי כ"ק רבנו כיום סגולה4, להפצת המעיינות והיהדות חוצה והתוועדויות חסידיות. ובלשונו: "כבר נקבע על-ידי רבים מישראל ליום התוועדות וקבלת החלטות טובות5 בכל הפעולות דהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה, וכבר ראו התוצאות מהתוועדויות אלה במעשה בפועל במשך יותר משלוש שני חזקה"6.
השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור 7. אחר אמירת כל התהילים יאמרו קדיש יתום. ואם יש חיוב – יארצייט או אבל – אומרים קדיש יתום אחרי כל ספר8. אחר-כך לומדים במשך כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך תפילה9.
* בשבת-קודש זו10, שקודם יום ההילולא ג' תמוז, ישתדלו לעלות לתורה. אם אין מספר העליות מספיק – יקראו בתורה בחדרים שונים11 אבל לא להוסיף על מספר הקרואים.
* ישתדלו שמפטיר12 יהיה הגדול שבחבורה – בריצוי רוב המניין – או על-פי הגורל.
המולד: יום שני בלילה, אור ליום שלישי, בשעה 8:35 ו-4 חלקים.
מברכים החודש: "ראש-חודש תמוז ביום השני וביום השלישי, הבא13 עלינו לטובה".
אין אומרים 'אב הרחמים'.
התוועדות בבית-הכנסת.
פרקי אבות – פרק ד14.
יום ראשון,
כ"ט בסיוון, ערב ראש-חודש
במנחה אין אומרים תחנון.
יום שני,
ל' בסיוון – א' דראש-חודש תמוז
ערבית: בראש-חודש (ובכל יום שיש בו מוסף) אין האבֵל (רח"ל) יורד לפני התיבה, ואפילו לא בתפילת ערבית ומנחה15.
קודם שמונה-עשרה טופחים על השולחן להזכיר 'יעלה ויבוא', אבל אין מכריזים זאת בדיבור.
שחרית: יעלה ויבוא. חצי הלל. קדיש תתקבל. שיר של יום, ברכי נפשי, קדיש יתום.
קריאת התורה דראש-חודש. חצי קדיש. אשרי, ובא לציון16, יהללו. חולצים תפילין דרש"י ומניחים תפילין דרבנו-תם, קוראים קריאת-שמע, קדש, והיה-כי-יביאך. שש זכירות17. חולצים תפילין דר"ת. הש"ץ אומר איזה מזמור, חצי קדיש, מוסף.
יום שלישי,
א' בתמוז – ב' דראש-חודש
ערבית ושחרית וכו' כדאתמול.
שכח יעלה ויבוא במנחה, ונזכר בערבית מוצאי-ראש-חודש – מתפלל פעמיים שמונה-עשרה, והשנייה בתורת 'נדבה' דווקא, ואין מזכיר בהן 'יעלה ויבוא'18.
יום חמישי,
ג' בתמוז
ביום זה, בשנת תרפ"ז, נשתחרר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע מהמאסר בבית-האסורים ('שפלרניה', בעיר פטרבורג, שנקראה אז 'לנינגרד'), בתנאי שייסע מיד לגלות, בעיר מקלטו 'קוסטרומה' למשך שלוש שנים19.
יום ההילולא החמישה-עשר של הוד כ"ק אדמו"ר מרנא ורבנא מנחם-מענדל זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע (תשנ"ד), דור שביעי לנשיאי חב"ד, ומנוחתו כבוד בניו-יורק, ארצות-הברית, על-יד ציון כ"ק חמיו אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע.
סדר יום ההילולא:
ביום רביעי, תיכף אחר [התחלת] השקיעה20, מדליקים (בכל בית) נר שידלק כל המעת-לעת. אם אפשר בקל – נר של שעווה21.
יבחרו וירימו מי שיתפלל לפני התיבה ביום ההילולא, ונכון לחלק שיתפלל אחד ערבית, שני – שחרית, שלישי – מנחה, כדי לזכות בזה מספר יותר גדול של אנ"ש.
בשעת התפילות ידלקו חמישה נרות.
אחר התפילה (ובבוקר – אחר אמירת תהילים) ילמוד (יסיים) המתפלל לפני התיבה פרק כ"ד דכלים ופרק ז' דמקוואות. אחר-כך יאמר המשנה "ר' חנניא בן עקשיא... ויאדיר". בלחש – איזה שורות בתניא22, קדיש דרבנן.
אחר תפילת ערבית – יחזרו בעל-פה חלק מהמאמר האחרון המוגה שזכינו לו, ד"ה "ואתה תצווה" תשמ"א (קונטרס פורים-קטן תשנ"ב, שחילקו כ"ק אדמו"ר בו ביום בידו הקדושה לכל אחד ואחד מהנאספים23). אם אין מי שיחזור בעל-פה – ילמדוהו בפנים. וכן אחר תפילת שחרית. ולסיימו אחר תפילת מנחה.
בבוקר קודם התפילה – פרק תניא24. וכן לאחר תפילת מנחה25.
בבוקר קודם התפילה – ירים כל אחד26 תרומה להעניינים השייכים לנשיאנו, בעד עצמו ובעד כל אחד מבני ביתו שיחיו, וכן קודם תפילת מנחה.
לאחר תפילת שחרית – [יכתוב ו]יקרא כל אחד פ"נ27 (הנשואים – כמובן בחגירת אבנט). אלו שזכו להיכנס ליחידות, או על-כל-פנים לראות את פני כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו – יצייר עצמו, בעת קריאת הפ"נ, כאילו עומד לפניו. להניח הפ"נ אחר-כך בין דפי מאמר, קונטרס וכו' של כ"ק אדמו"ר. ולשלחו (אם באפשרי – בו ביום) על מנת לקראותו על הציון שלו (מס' הפקס שליד הציון: 1-718-7234444).
במשך המעת-לעת – ללמוד פרקי המשניות של אותיות השם [של הרבי]28.
במשך המעת-לעת – לעשות "התוועדויות פעילות ומתוך אהבת-ישראל"29, ולהתחזק בכל ענייני לימוד התורה נגלה וחסידות, חיזוק התורה והיהדות והפצת המעיינות, ובמיוחד באהבת-ישראל ואחדות-ישראל, כפי שהורנו הרבי, החל מההתוועדות הראשונה דקבלת הנשיאות30, ועד ההתוועדות האחרונה לעת-עתה בש"פ ויקהל תשנ"ב – "גילוי האחדות הכללית בהבריאה ובבני-ישראל"31.
לקבוע שעה במשך המעת-לעת – לבאר לבני ביתו שי' אודות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ועבודתו אשר עבד בה כל ימי חייו, ואשר גם עתה, כיוון "שגם בזה העולם המעשה אשתכח יתיר"32 – בוודאי שהוא מנהיג את העולם כולו, ואנ"ש בפרט, ומעורר רחמים רבים וכו', כמו שהיה עד עתה,
ואדרבה, ביתר שאת וביתר עוז33. ולכן, גם השפעותיו לכל השייכים אליו מתעלות יותר ויותר. וכדי שיתקבלו בפנימיות, צריכים גם ה'כלים' של השייכים אליו להיות מזוככים יותר34.
במשך המעת-לעת – לבקר (אלו הראויים לזה) בבתי-הכנסת ובבתי-המדרש אשר בעיר, לחזור שם מימרא או פתגם מתורתו של כ"ק אדמו"ר, לבאר אודות אהבת כל ישראל שלו, להודיע ולהסביר תקנותיו35 על-דבר לימוד הרמב"ם לכל אחד ואחת (שלושה פרקים ליום, פרק אחד ליום או ספר המצוות), ועל-דבר מבצעי המצוות הכלליים שלו: מבצע אהבת-ישראל, חינוך, תורה, תפילין, מזוזה, צדקה, בית מלא ספרים – יבנה וחכמיה, נרות שבת קודש ויום-טוב, כשרות האכילה ושתייה וטהרת-המשפחה, ואחדות כל בני-ישראל בכתיבת ספרי-התורה הכלליים36; לעורר את בני-נח בדבר קיום שבע מצוות שלהם37; ועד המבצע האחרון והעיקרי – 'עמדו הכן כולכם'38, לפרסם בכל מקום את הנבואה ש"לאלתר לגאולה" וש"תיכף ומיד ממש " הנה זה (משיח) בא"39, וההשתדלות האחרונה של כל אחד ואחת מישראל להביא את המשיח על-ידי לימוד התורה בענייני מלך המשיח ובענייני הגאולה40, כדי להתחיל "לחיות" בענייני משיח וגאולה41; ואף "שישו ושמחו בשמחת הגאולה"42.
אם באפשרי, לעשות כל הנ"ל מתוך התוועדות.
במשך המעת-לעת – לבקר (המוכשרים לזה) במקום כינוסי הנוער החרדי – ולהשתדל, ככל האפשרי בדרכי שלום, גם במקום כינוסי הנוער שלעת-עתה אינו חרדי – ולבאר להם איך שחיבה יתירה נודעת להם תמיד מאת כ"ק אדמו"ר, לבאר להם את אשר תבע מהם והתקווה והביטחון אשר בטח בהם, אשר סוף-סוף ימלאו את תפקידם בהחזקת היהדות והפצת התורה בכל המרץ החום והחיות שהם מסגולות הנוער.
מובן אשר, בהתאם לתנאי המקום, בכל אתר ואתר, ימשיכו בכל הנ"ל בימים אשר אחרי יום ההילולא, ובפרט ביום השבת-קודש שלאחריו.
ויהי-רצון, שתיכף ומיד 43 ממש, עוד לפני ג' בתמוז, יחיש הוי' ביאת גואלנו, מהרה יגלה44, והקיצו ורננו שוכני עפר, ונשיאנו, הוא כ"ק אדמו"ר, בעל ההילולא, בתוכם ובראשם, ישמיענו נפלאות וינהלנו בדרך העולה בית א-ל45.
וכפי שסיים כ"ק אדמו"ר את מאמר-החסידות הראשון שלו46: "ונזכה להתראות עם הרבי פה למטה, נשמה בגוף ולמטה מעשרה טפחים47, והוא יגאלנו".
ביקור ב'אוהל':
"שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, שקודם ההליכה על ציון ואוהל – נוהגים שאין אוכלים, אבל שותים48.
מהנהגות הרבי ב'אוהל'49:
נוסע לאוהל בנעלי בד (דתשעה-באב ויום-הכיפורים).
לפני שנכנס לאוהל, מקיש (שתי דפיקות בכל דלת) על שתי הדלתות, הדלת השנייה מהכניסה, והדלת שבחדר האוהל [חדר הפ"נים, שאינו קיים כיום] – כנוטל רשות הכניסה50.
מיד כשנכנס, מתחיל באמירת ה'מענה לשון'. כשמגיע ל"הריני מדליק הלאמפף"51, מדליק נר.
אחרי הדלקת הנר, ממשיך ב'מענה לשון', עד לפני מזמור "לדוד אליך", ששם נכתב לקרוא את הפ"נ, ואחרי-כן מתחיל לקרוא את הפ"נים וכו'. פתקים בודדים (בעיקר מאלה שבהם היה כתוב על העדרו של מישהו. רק אחדים מאלה החזיר להיכלו) קורע ומניח על הציון הק', והורה לשורפם על אתר, ורובם ככולם מכניס בחזרה לשקית. את הקרעים היו שומרים ושורפים בערב-פסח. לאחר תשל"ח חלו שינויים בעניין זה.
באם נשאר נייר חלק מסביב לכתב הפ"נ, קורעו ומפרידו מהפ"נ52, ורק אחר-כך מניח את הפ"נ באוהל.
לאחר סיום קריאת הפ"נים, המשיך באמירת 'מענה לשון' עד מזמור קיט, ודילג עד ה'יהי רצון' שמתחיל תיכף אחרי ה'זוהר' שם, וסיים עד אחרי 'אנא בכוח'.
לפני צאתו, מקיף (פעם אחת) את האוהל53.
לפני צאתו נעצר, נכנס שוב לחדרו שבתוך האוהל (החדר הקטן שבו עומד וקורא את הפ"נים), והמשיך לומר 'מענה לשון' עד ה'יהי רצון' האחרון. ואחרי-כן יוצא – לא מאותו פתח שדרכו נכנס, אלא מהפתח הפנימי. כן היה נוהג תמיד שלא לצאת דרך פתח הכניסה54.
לפני היציאה, נעמד בפתח היציאה החוצה, ואומר את ה"יהי רצון" שבסוף ה'מענה לשון'.
עד שנת תשכ"ה, לפני כניסתו לרכב, ניגש לציון הרבנית שטערנא-שרה ע"ה. משנת תשכ"ה, כשיצא מן האוהל, הלך לפני-כן לציון אימו הרבנית חנה ע"ה. משנת תשל"א, הביט גם על ציון הרבנית נחמה-דינה ע"ה, ומאז תשמ"ח גם על ציון הרבנית חיה-מושקא ע"ה. כל זה – לדקות ספורות.
לפני הכניסה למכונית, תולש עשבים ג' פעמים, וזורקם לאחוריו55.
מעולם לא ראינו את הרבי מניח אבן על הציון, או על קברים אחרים56.
בנסיעתו חזרה, ממשיך באמירת ה'מענה לשון', עד גמירא. אם היה פנאי, היה אומר את ה'קרבנות' שלפני תפילת מנחה. בשנת האבל תשמ"ח-ט אמר גם את פרקי המשניות של אבל (פכ"ד דכלים ופ"ז דמקוואות). אחרי כ"ב בשבט תשמ"ט, אם נותר פנאי, היה לומד גם את שיעור הרמב"ם היומי.
במידת האפשר, יש להשתדל לקרוא את הפ"נ "בין שני הציוני קודש, אצל מקום רגליהם הקדושים"57.
_____________________
1) בחו"ל – פרשת שלח.
2) פרשת הדברים בספר 'ימי מלך' ח"א פרק טו.
3) ראה שם ח"ב, פרקים יז-יח.
4) בלקוטי-שיחות כרך לג עמ' 274 מביא ממגילת תענית פ"ג, שבכ"ה סיוון ערערו אומות העולם על בעלות ארץ-ישראל, והשיב להם גביהה בן פסיסא "תשובה ניצחת", וביקשו "תנו לנו זמן שלושה ימים" וכאשר "הלכו ולא מצאו תשובה, מייד הניחו בתיהם כשהיו מלאים, שדותיהם כשהן זרועות, כרמיהם כשהן נטועות, הלכו וברחו להם... ועשו אותו היום יום-טוב" וכיוון שהוויכוח התנהל בכ"ה סיוון, נמצא שביום כ"ח סיוון (בסוף שלושת הימים) היתה ההצלה בפועל מאומות העולם. ומקשר זאת עם הצלתו ביום זה, שהביאה תנופה חדשה – ע"י העמידה בתוקף עם התורה – בהעבודה ד'כיבוש הארץ' ("עשה כאן ארץ-ישראל") דחצי כדור התחתון, עד שמתבררים לא רק הניצוצי קדושה שבנכסיהם, אלא גם האומות עצמן, ש"הלכו וברחו" למקומם האמיתי, עיי"ש.
5) "להתחזק ולהוסיף... ובאופן של התעסקות בכל כוחו [=כח סיון], ועוד יותר מכפי כוחו" – סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 546.
6) ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 545.
7) כך היתה עיקר התקנה דשבת מברכים (אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג עמ' תל, וכן מוכח מדבריו שם עמ' תקע"ח), כמו לגבי תקנת אמירת תהילים בכל יום, כידוע הפתק שנמצא על שולחנו של אדמו"ר מוהריי"צ לאחר מאסרו (אג"ק שלו ח"א עמ' תקצ"ט), אע"פ שגם היחיד חייב בה (כאמור באג"ק שלו ח"ב עמ' תקכ"ב. וראה שם בהמשך עמ' תקכ"ד: "לגודל העניין של אמירת תהילים בציבור").
אגב, כך נדפס גם בכותרת "תקנת אמירת תהילים בציבור" הנדפסת לראשונה בסידור 'תורה אור' תש"א ואילך, אחרי יקום פורקן ומי שברך, ולאחר-מכן בראש ספרי התהילים 'אוהל יוסף יצחק' (וכן בהקדמה של הוצאת קה"ת שם). במהדורת ס' תהלים עם פירוש הצמח-צדק בשנת תשי"ג, חסרה תיבת 'בציבור', אבל ישנה (מסתמא – ע"פ הוראת הרבי) בתהילים שבסידורי 'תהילת ה'' (תח"י משנת תשי"ז ואילך, ואולי עוד לפני כן).
8) הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ב"תקנת אמירת תהילים בציבור" הנ"ל.
והוסיף על כך הרבי: "נראה לי, שבמקרה שאומרים קדיש בין ספר לספר – יאמרו מקודם ה'יהי רצון' שאחרי הספר (על-כל-פנים יאמרו – זה האומר קדיש), שעניינו סיום אמירת מזמורים, שלכן אומר קדיש אחרי-זה. ואחר-כך, כשמתחיל ספר שלאחריו – הוא מעין דבר חדש. ועל-דרך ברכת המזון כשמחלקין סעודה לשנים (ראה שו"ע רבינו סי' רצ"א סוף ס"ג)" – אג"ק של הרבי כרך י' עמ' דש ובסוף התהילים הנ"ל עמ' 223, ס' המנהגים עמ' 30 ועמ' 55.
9) הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ – אג"ק ח"ד עמ' תכג, קובץ מכתבים שבסו"ס תהלים 'אהל יוסף יצחק' עמ' 192, לוח 'היום-יום' כו כסלו וספר המנהגים עמ' 30.
10) מנהגי יום ההילולא – הוראת בי"ד רבני חב"ד בארה"ק*, ע"פ מכתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו משנת תשי"א (אג"ק ח"ד עמ' קמב, ספר-המנהגים עמ' 95, ובכ"מ).
_______________________
*) "בכל עניין ועניין, הן בעניינים הפרטיים והן בעניינים הכלליים, יש להתנהג ע"פ הוראת הבד"ץ של רבני ליובאוויטש (בכל מקום ומקום)..." (משיחת 'חשבונו של עולם', מוצש"ק פ' תרומה, ב' אדר ה'תשמ"ח, 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 403).
_______________________
11) כאשר לפחות שישה מהמשתתפים לא שמעו את קריאת-התורה (קצות-השולחן סי' כה סי"ד). ואפשר לעשות זאת אף לפני תפילת שחרית, כנפוץ בין אנ"ש ובבית-חיינו (עיין אג"ק ח"ג עמ' ד, שלא חייב להיות קשר בין התפילה לקריאת התורה. וע' בספר 'התפילה כהלכתה' פט"ז ס"ה ובהערות שם).
12) ברכי-יוסף או"ח סי' רפד ס"ק א. שערי-אפרים שער ט סמ"ב. 'דרכי חיים ושלום' אות רי. לוח היום יום כו כסלו וס' המנהגים עמ' 30.
13) ולא "הבאים", שהרי הכוונה לראש-חודש, ולא לימים בהם הוא חל.
14) בחו"ל – פרק ג.
15) ספר-המנהגים עמ' 8.
16) פעם אירע במניין של הרבי שהש"ץ סיים בקול "יגדיל תורה ויאדיר", לפני החזרת הס"ת, והרבי הורה לו לומר מיד את הקדיש [כנראה משום שעיקר חיוב אמירת קדיש הוא על ובא לציון ולא כהקדמה לתפילת מוסף. וראה בנימוקי או"ח ר"ס נה שהורה במצב זה (שמפסיקים בתפילין דר"ת ואף בדברים בטלים לפני הקדיש) לומר את הקדיש לפני החזרת הס"ת], וזה כנראה גרם שהתחילו לנהוג להחזיר את הס"ת לפני אשרי ובא-לציון.
17) בספר-המנהגים עמ' 36: "כל התפילין מניחים קודם מוסף, אבל השיעורים (שהפירוט שלהם בד' זוגות תפילין מופיע שם בעמ' 5) לומדים אחר סיום כל התפילה". לא נתפרש מה בדבר ה'זכירות'. ולכאורה קשה לכוללן ב"שיעורים", כיוון שהן בגדר מצוה ולא תורה (ובפרט שהכוונה באמירתן לתוכן הפסוקים ולא ללשונם, כמבואר באג"ק חי"ב ס"ע ג), ומאידך יש להן שייכות לתפילת שחרית, כי ע"פ האריז"ל יש לזוכרן במחשבה ב'אהבת עולם' (שו"ע אדמו"ר הזקן סי' ס ס"ד), וגם יש זכירת שבת בשש"י (שער הכולל פי"א סכ"ה), ואדמוה"ז תיקן (גם) לאומרן אחר התפילה, ולכן כיוון שיש הוראה לאומרן בתפילין, אומרים אותן לפני מוסף, משא"כ בשבת ויו"ט הן נאמרות אחרי סיום תפילת מוסף, כיוון שנזהרים מלהוסיף אמירות בתוך סדר התפילה. וע"ע.
18) לוח כולל-חב"ד בדר"ח מרחשוון, משו"ע אדמוה"ז סי' קח סי"ז.
19) ראה בפירוט ב'ספר התולדות – אדמו"ר מהוריי"צ', כפר-חב"ד תשל"ב, ח"ג פרק כא. ספר-השיחות תרפ"ז, מבוא עמ' י. עמ' 168. ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 649. מענה כ"ק אדמו"ר בעניין אמירת תחנון ביום זה (נדפס בספר 'היכל מנחם' ח"ג עמ' מז, עיי"ש בהערות): "בעניינים התלויים ברגש אין לשאול, כיוון שזו הוכחה שאין רגש". במניין של הרבי אמרו תחנון ביום זה (אבל אולי היה זה משום שהרבי לא רצה להורות בזה, אלא שהדברים יבואו באתעדל"ת), אך המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטערפאס ע"ה, שחי והרגיש את הגאולה דשנת תרפ"ז, לא הניח לומר תחנון ביום זה.
20) ספר-המנהגים עמ' 79 (בקשר ליארצייט פרטי). בנטעי-גבריאל הל' אבילות ח"ב פרק עה ס"א כתב בטעות שמנהג חב"ד להדליק לפני השקיעה.
21) "ראשי-תיבות: 'הקיצו ורננו שוכני עפר'" (מהמכתב שצויין בהערה שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת.). למעשה, נר של שעוות-דבורים טהורה אינו דולק יפה (מוציא הרבה גזים וכבה מהרה, מלבד באבוקת-הבדלה הפתוחה לאוויר), ונרות ה'שעווה' המצויים בשוק מעורבים בהרבה 'סטיארין'. ולכאורה די שיהיה הרוב שעווה לקיום המנהג כראוי.
22) י"א שהרבי אמר את התיבות "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש", מנהגי-מלך ס"ע 32.
23) ספר-המאמרים – מלוקט חלק ו עמ' קכט.
24) על-פי אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א עמ' שצ – ללמוד אגרת-הקודש סימן ז"ך.
25) על-פי הנפוץ בין אנ"ש ביו"ד שבט – ללמוד את הביאור לאגה"ק האמורה.
26) "נתינת הצדקה (בקשר עם יו"ד שבט וכיו"ב) – הוא שייך גם לנשים, ואדרבה (מצד כמה טעמים) להן דבר הצדקה שייך יותר" (ספר-המנהגים עמ' 85). מובן שיש לשתף גם את הטף (ומכספם) בזה, וכן בשאר ההנהגות, שגם נשים וטף שייכים בקיומן.
27) נוהגים לכתוב את הפ"נ על נייר חלק דווקא. מקפידים לכתוב דווקא אם טבלו באותו היום במקווה (אם לא טבל – יכתוב ע"י אחר). כותבים בחגירת אבנט (ונוטלים ידיים לפני-כן).
כשכותב אדם פ"נ על עצמו, כותבים "עלי", "עלינו", ואלו כשכותב עבור אחרים הלשון הוא "עבור..." (הרה"ח רי"ל שי' גרונר).
"בנוגע לנוסח הפדיון... אילו יישר חילי, הייתי מבטל הנוסח שכותבים "ממקור הרחמים כו' [-והחסדים האמיתיים] ע"ד מכניסי רחמים כמבואר בתשובת מהרי"ב ז"ל", כי: א) "ע"ד... ז"ל" הוא ביאור ההיתר על נתינת פדיון לרבי (שלכאורה ה"ז עניין של ממוצע) ובמילא אי"ז נוגע ושייך לנוסח הפדיון שעניינו בקשת רחמים... ולא ביאור ההיתר על זה. ב) ובנוגע להנוסח 'ממקור הרחמים' – אין צורך ליתן לרבי 'כתובת' מהיכן לעורר רחמים... ואולי רצונו לעורר רחמים ממדריגה נעלית יותר...
"כ"ק מו"ח אדמו"ר [וכן הרבי עצמו – ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' תג-תד, ובכ"מ] היה אמנם כותב נוסח זה, אבל זוהי הנהגה שלו, ואין זה ראיה שגם אנו... צריכים לכתוב כן..." (משיחת ליל ב' אייר תש"י ס"ד, 'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"י עמ' 39).
ראה באג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"א עמ' קנד: "לדעתי אחשוב אשר פ"נ על קברי הצדיקים בעניינים רוחניים בעבודה, איננו צריכים לכתוב החסרונות שמוצא בנפשו, כי אם לבקש שיתתקן... הפרט ההוא באופן כך וכך, ולא לכתוב כמו שהוא עתה בחסרונו..." עיי"ש. כ"ק אדמו"ר מהר"ש, בשובו מהאוהל, ביאר זאת פעם לבני-ביתו (מבוא לקונטרס ומעין עמ' 55), בכך שברוחניות נראה כל דבר, גם החסרון, כאילו הוא חי ממש.
כשאי-אפשר כלל לכתוב פ"נ, ידוע המעשה מהמשפיע הרה"ח ר' מ"מ פוטערפאס ע"ה שנעצר בחודש טבת תש"ז, והיה נתון בחקירות קשות וכו' עד ערב ל"ג בעומר, ובאותו יום הגיע 'לשבת' בכלא. רק אז יכול היה לחשוב על מצבו, ורצה לשלוח פ"נ לכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, אך הדבר היה בלתי-אפשרי. ונזכר בדברי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לפני צאתו מרוסיה בשמח"ת תרפ"ח [לא מצאתי הלשון ברשימת השיחה הנדפסת. וראה לקוטי-דיבורים כרך א, דף ב ע"א ובהערה] "כשתחשבו עליי, אחשוב אני עליכם" ואז 'שלח' אליו פ"נ במחשבה. לאחר חודש וחצי הגיע לידי זוגתו (שכבר היתה אז בצרפת) מכתב מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ מתאריך י"ז אייר, ובו אישור "המברק נתקבל". בני המשפחה תמהו איך ייתכן ששלח מברק ממאסרו. לאחר שנים רבות, כשיצא והגיע לרבי לי"ט כסלו תשכ"ד ביקש ממזכירו של הרבי הריי"ץ (בשנת תש"ז) לבדוק אם יש מברק ממנו בארכיון, ולא מצא, ונזכר שבאותו יום הכתיב לו אדמו"ר מהוריי"צ את המכתב – ונזכר ב'משלוח' הפ"נ (מפי נכדו הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' ליברוב).
28) כגון הפרקים דלהלן: מ – ברכות פ"א; נ – שבת פכ"א; ח – חלה פ"א; ם – סוטה פ"ח; מ – אבות פ"א; ע – פסחים פ"י; נ – ידים פ"ב; ד – סנהדרין פ"ג; ל – סוכה פ"ד.
29) מברק לי' בשבט תשנ"ב – ספר-השיחות תשנ"ב ח"ב עמ' 535.
30) לקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 499. וראה גם מכתבו של הרבי נשיא דורנו מיום השלושים להסתלקות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ – אג"ק ח"ג ס"ע רמד: "...כי המשכת כל רוחניות אינה אלא על-ידי אהבה רבה. נקווה אפוא כי על-ידי זה שנעמוד כולנו בהתקרבות ואהבה רבה אמיתית נמשיך אלינו כוח להוציא לפועל כל אותם העניינים אשר רצונו של כ"ק מו"ח אדמו"ר שייצאו לפועל טוב על-ידינו".
31) ספר-השיחות תשנ"ב ח"ב עמ' 440. וראה בשיחת ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון תנש"א, אודות חשיבות העניין בהבאת הגאולה. ובשיחת י"ג ניסן תשכ"ו (שיחות-קדש, ס"ע 331-יד) סיפר כ"ק הרבי נשיא דורנו בשם כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ על מענה כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק, כשהכניס עצמו לסכנת-נפשות בעומדו בתוקף נגד הממשלה באסיפה הידועה, ושאל אותו אחד הגדולים הייתכן, איך מעמיד עצמו בסכנה, ואפילו אם לא חשב על עצמו, היה עליו לחשוב אודות החסידים וכלל-ישראל, וענה (תוכן המענה, מתורגם): "כאשר חסידים יפעלו ביחד, הם יעברו זאת... כשחסידים מתאחדים, הם עוברים זאת, שוברים את החושך כפול ומכופל של הגלות... על-ידי האחדות של החסידים... שמבטלת את כל הגזירות וכל העניינים, ופורצת כל הגדרים, ומורידה עד כאן למטה את 'ואמת הוי' לעולם'".
32) תניא, איגרת-הקודש, ביאור לסי' ז"ך.
33) 'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"י עמ' 16, עיי"ש.
34) לקוטי-שיחות, כרך יב, עמ' 146.
35) לקוטי-שיחות, כרך כז, עמ' 229, 'התוועדויות' תשד"מ ח"ג עמ' 1622, ובכ"מ.
36) לקוטי-שיחות, כרך כ, עמ' 579 ,428 ובמקומות רבים.
37) לקוטי-שיחות, כרך כו, עמ' 132, חידושים וביאורים בש"ס חלק ב סי' ח.
38) ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 122. וראה שם עמ' 257. וידועה הפנייה: "עשו כל אשר ביכולתכם – עניינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון" (ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 474); "על-ידי שהוא מסביר את עניינו של משיח, כמבואר בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה, באופן המתקבל אצל כל אחד ואחד לפי שכלו והבנתו, כולל במיוחד – על-ידי לימוד ענייני משיח וגאולה" (ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 112).
39) ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 792, ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 26.
40) 'התוועדויות' תנש"א ח"ג עמ' 164.
41) ספר-השיחות תנש"א ח"ב ס"ע 691 (היינו במוחין ומדות ועד למחשבה דיבור ומעשה המתאימים לזמן הגאולה, עיי"ש. וזה כולל, כלשון הרמב"ם בסוף ס' היד, העדר "קנאה ותחרות" ו"לא יהיה עסק... אלא לדעת את ה' בלבד").
42) לקוטי-שיחות כרך כי עמ' 384.
43) ראה ספר-השיחות תשנ"ב עמ' 341, 376.
44) רמב"ם ספ"ג מהל' פרה אדומה, ליקוטי-שיחות, כרך כח, עמ' 131 ואילך. התגלות מציאותו, בתור מלך המשיח, וכתוצאה והסתעפות ממנה – גילוי פעולותיו (ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 131).
45) אגב, מכתיבת המלה "א-ל" (בסוף המכתב שבהערה שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת.) בצורה זו, מוכח שדעת הרבי היא שהמקף שבין אותיותיה מועיל להפרידן שלא תהיה בזה קדושת השם, כמנהג העולם, ודלא כמ"ש בשו"ת אבני נזר חיו"ד ר"ס רסה.
46) ספר-המאמרים – מלוקט ח"א עמ' י. וראה 'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"י עמ' 201.
47) ראה לקוטי-שיחות ח"ב עמ' 518.
48) ספר-המנהגים עמ' 96. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ו עמ' רפב. והכוונה שמקפידים לשתות (ולא רק שאין נמנעים מכך. וכבר העירו מלקוטי-דיבורים עמ' 1354).
49) נמסרו ע"י חברי המזכירות: הרה"ח ר' יהודה שי' קרינסקי (שהסיע את הרבי לאוהל ברוב הפעמים מאז תשח"י), והרה"ח ר' בנימין שי' קליין (שהסיע את הרבי לפעמים) מתוך 'כפר חב"ד', גיליון 648 עמ' 16. הוספות ותיקונים מתוך 'מנהגי מלך' עמ' 35, בשילוב הערותיו של הרה"ח רי"ל שי' גרונר (שליווה את הרבי לאוהל בתמידות משנת תש"י עד תשח"י, ומאז ואילך בכל ערב ר"ה, ובאקראי בפעמים מסויימות) מתוך 'התקשרות' גיליון שיג עמ' 18. בכמה מן ההנהגות אולי יש גם משום הוראה לרבים.
50) הטעם, מפי זקני אנ"ש, כדי "להמשיך את הרבי" אל הנכנס.
51) עמ' 4.
52) רבים חושבים שזהו כדי שלא לזרוק את שאריות הנייר באוהל, אך הרה"ח רי"ל שי' גרונר מסביר מפני שאין זה לכבוד למסור לרבי דף ריק.
53) ראה בעניין הקפת הקברים במגן-אברהם, באר-היטב וכף-החיים סו"ס תקפא.
54) ראה גשר-החיים ח"א עמ' קלא שיש נוהגין בהלוויה לחזור בדרך אחרת אם אפשר, עיי"ש.
55) ראה טושו"ע יו"ד סי' שעו ס"ד, ואו"ח סו"ס תקמ"ז, ונו"כ. אולם שם איתא שעושים זאת אחר הקבורה.
56) ודלא כנהוג. מקור המנהג בדרשות מהר"ש [רבנו שלום מנוישטט, רבו של מהרי"ל, אבי מנהגי אשכנז] הובא בא"ר סי' רכד ס"ק ז, בשע"ת שם ועוד, וטעמו שם "משום כבוד המת, להראותו שהיה על קברו". בשנים האחרונות, עמד הרבי במרחק-מה מן הקברים של הרבניות.
57) כך סיפר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע ברשימתו על מנהג אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע באוהל הצמח-צדק והמהר"ש בליובאוויטש. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
