בזכות שיטת הבעל-שם-טוב בהשגחה פרטית שהוזכרה במאמר ללא הקשר, הצליח הרבי לשרוד את ייסורי המאסר * כאשר עשה ככל יכולתו עד מסירת נפש, אין לו להתחשב עוד לכאורה באם הצליח או לא, כי השאר תלוי בהקב"ה * הרבי ידע שאם המשך העבודה לא תעשה על-ידו, ייגרם עיכוב של כל העבודה בגלות, וממילא גם ביאת משיח * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בנוגע1 למאסר (שהסתיים בחופש והגאולה של י"ב תמוז) בשנת תרפ"ז2 – מצינו עניין מיוחד:
במאמרי ראש-השנה של השנה ההיא, נזכר בתוך המאמר עניין שלא היה שייך לכאורה למאמר, והוא – שיטת הבעל שם טוב3 אודות השגחה פרטית, שהיא גם על דומם-צומח-חי, ועל כל פרט ופרט, ועד שאפילו עלה המתגלגל מצד זה לצד זה, אם יתגלגל על-ידי רוח או באופן אחר, הרי זה גם בהשגחה פרטית.
בהקשר לכך התבטא כ"ק מו"ח אדמו"ר לאחרי זמן, שבעת אמירת המאמרים בראש השנה "האָט ער דאָס אַריינגעזאָגט אין מאמר" [='דחף' עניין זה למאמר]; למה אמר עניין זה? – הנה, בשעת מעשה לא סיים את העניין ("בשעת מעשה האָט ער עפּעס ניט מסיים געווען דעם וואָרט"), אבל לאחרי זה, כשאירע המאורע המיוחד בשנה ההיא (המאסר והגאולה) – אילולא היה נדבר עניין זה במאמר, אינני יודע – אמר הרבי – אם הייתי יכול דורכטראָגן (לסבול הייסורים ולצאת מן) המאסר4.
ב. וצריך להבין:
בנוגע למין המדבר, ובפרט איש הישראלי, ובפרט שומר תורה ומצות (ועל אחת כמה וכמה בנדון דידן כשמדובר אודות הרבי, מנהיג ונשיא ישראל שגדלה מעלתו למעלה מעלה עד אין קץ) – אין צורך בחידושו של הבעל-שם-טוב בעניין השגחה פרטית, כיוון שכן הוא גם לכל הדעות3; אלא, שעל-פי חידושו של הבעל-שם-טוב שישנה השגחה פרטית גם על דומם-צומח-חי, היתוסף עילוי שלא בערך גם בנוגע להשגחה פרטית על מין המדבר, שהרי הדברים קל וחומר: ומה בנוגע לדבר קטן כמו עלה נדף ישנה השגחה פרטית – בנוגע למין המדבר, איש הישראלי, שומר תורה ומצות, על אחת כמה וכמה!
אמנם, בנוגע למאסר (והחופש) של הרבי – לא זו בלבד שאין צורך (לכאורה) בהבנה מיוחדת בעניין השגחה פרטית שנתחדשה על-ידי שיטת הבעל שם טוב, אלא עוד זאת, שגם לולי לימוד והבנת עניין השגחה פרטית בכלל, יכול וצריך היה הרבי לסבול את המאסר על-פי תורה, כי:
מאסרו של הרבי היה בגלל עבודתו בהרבצת התורה וכו' – עבודה שהיה מוכרח לעשותה כדי למלא שליחותו של הקב"ה בעלמא דין. ומה גם שעבודה זו אינה לטובת עצמו, אלא לטובת הזולת, ובמילא, אין מקום לחשוש שמא מעורב בזה איזה עניין נוסף כו'.
וכיוון שכן, גם לולי הבנת עניין השגחה פרטית יכול וצריך לילך לבטח דרכו – משום ש"שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן"5, ובמילא, יכול וצריך להיות סמוך ובטוח שיצא בשלום.
אלא מאי, מצב זה הוא בגדר של מקום סכנה6 – הרי גם במצב כזה פשיטא שהיה צריך להמשיך ולעסוק בעבודתו מבלי להתפעל מגזירת המלכות, כפי שמצינו אצל רבי חנינא בן תרדיון7, ש"אמרו לו . . אי אתה יודע שאומה זו כו' ואתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים (והן גזרו על כך8), אמר לו, מן השמים ירחמו".
ובכל אופן, בין אם הרבי היה סבור שיצא שלם, ובין אם חשש מההיפך חס-ושלום – היה לו לסבול את המאסר; ומהו הביאור בדבריו שאילולא היה נדבר במאמר ראש-השנה אודות חידושו של הבעל-שם-טוב בעניין השגחה פרטית – לא רק השגחה פרטית סתם, אלא דווקא החידוש שהיתוסף בהבנת עניין השגחה פרטית על-פי שיטת הבעל-שם-טוב – לא היה סובל את המאסר?!
ג. ויש לבאר עניין זה – בהקדמה:
במסירת נפש – ישנם ב' אופנים9: (א) הרצון הוא במעלת המסירת נפש כשלעצמה, כדברי רבי עקיבא "כל ימי הייתי מצטער . . מתי יבוא לידי ואקיימנו"10, (ב) למעלה מזה – שהרצון הוא (לא בעניין המסירת נפש, כי אם) למלא את שליחותו של הקב"ה, אלא שמצד תוקף הרצון למלא את שליחותו של הקב"ה אין שום דבר מעכבו ("קיין זאַך שטעלט אים ניט אָפּ"), ואינו חושב מה עלול לקרות עמו לאחרי זה.
ולכאורה, כיוון שהמסירת נפש של כ"ק מו"ח אדמו"ר היתה מצד תוקף הרצון למלא את שליחותו של הקב"ה מבלי להתפעל משום דבר (כאופן הב') – היה צריך להיות ביכולתו לסבול את המאסר מבלי לחשוב מה יהיה בסופו (אם יצא בשלום או חס-ושלום כו').
ד. אמנם, כד דייקת שפיר, גם גישה זו (שמצד תוקף הרצון למלא את שליחותו של הקב"ה אינו חושב מה יהיה בסופו) אינה עדיין שלימות העבודה:
כאשר יהודי חושב על עצמו – אלא שהמחשבה על עצמו היא (לא בנוגע לטובת עצמו, כי אם) שהוא צריך למלא שליחותו של הקב"ה – אזי הולך בדרכו מבלי להתפעל משום דבר, וגם כאשר בא לידי ניסיון, ממשיך לילך בדרכו – לא בגלל שסומך על נס (על מנת שיעשה לי נס), אלא גם אם לא יהיה נס עושה הוא את שלו; ומה שיהיה אחר כך – אם ינצל ויוכל להמשיך בעבודתו, אם חס-ושלום לאו – אין זה ענינו, ובלשון חז"ל11 "בהדי כבשי דרחמנא למה לך".
אבל, יהודי צדיק, מנהיג הדור – כ"ק מו"ח אדמו"ר – שחושב (גם) אודות הדור והעולם כולו, ביודעו שדור זה מוטל על כתפיו ("דער דור ליגט אויף זיינע פּלייצעס"), וצריך להאירו ב"נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר"12, שקאי על ה"מאור" שבתורה, פנימיות התורה, זוהי תורת החסידות13, וצריך לפעול בעולם את יתרון האור מן החושך, להיות בו קרן אורה, זו תורה (ומצוותיה); וביודעו מעמד ומצב העולם, שצריכים לשבור ("דורכברעכן") את ההעלם וההסתר שהיה באותו דור באותה שנה ובאותו מקום, יודע הוא שלצורך זה זקוקים לכוחות המיוחדים שניתנו לו,
[ואין זה בסתירה לעניין הענווה, כמבואר14 בנוגע למה שכתוב15 "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", שאין לפרש שמשה רבינו לא ידע מעלותיו; משה רבינו היה חכמה דאצילות, ובמילא ידע כל העילויים שבו, אלא, שידיעה זו לא גרמה אצלו כי אם רגש של ענווה, אבל את המעלות שלו בודאי ידע],
יהודי כזה – אינו יכול להתעלם מכל הניסיונות ולעשות את שלו מבלי לחשוב אודות המשך הדברים, אם ינצל ויוכל להמשיך בעבודתו, או כו' חס-ושלום, כי, אף שהוא מצדו עשה את שלו ("ער האָט זיינס אָפּגעטאָן, ובמילא קען ער זיך לייגן שלאָפן"... [=ויכול הוא לשכב לישון..]), ו"בהדי כבשי דרחמנא למה לך", הרי, צריכים לחשוב (גם) אודות המשך העבודה בהדור והעולם כולו!
ה. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר16 אודות עובדה שהיתה באסיפת הרבנים בפטרבורג – בהשתתפותו של אביו, אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, וכן הגאון ר' חיים מבריסק, שהיו ממנהיגי האסיפה – בקשר לדרישת הממשלה שכל הרבנים צריכים לרכוש כמות מסוימת של ידיעות בלימודי חול, ומנהיגי הדור התנגדו לכך.
מפני כמה טעמים עמדה הממשלה בתוקף על רצונה לקבוע חוק כזה, עד כדי כך, שלקראת האסיפה האחרונה של הרבנים, נתקבלה ידיעה משר הפנים שאם הרבנים לא יסירו את התנגדותם לדרישת הממשלה, יעשו פרעות ("פוגרומים") ביהודים במאה ואחת עיירות ברחבי המדינה.
לקראת סיום האסיפה – לאחרי דבריהם של כמה רבנים, גם הגאון ר' חיים מבריסק, שהביעו דעתם נגד דרישת הממשלה, אבל דבריהם נאמרו בניחותא ("עס האָט זיך אַלץ גערעדט אַזוי בניחותא") – ביקש אדמו"ר נ"ע את רשות הדיבור, ועמד והכריז בהתרגשות – אותם דברים שעליהם חזר כ"ק מו"ח אדמו"ר לאחרי מאסרו, טרם צאתו לעיר גלותו – לא מרצוננו גלינו כו' רק הגוף הוא בגלות, אבל הנשמה אינה בגלות, ואף אחד אינו בעל הבית על הנשמה וכו' (כפי שכבר נדפס הלשון בדיוק17), ובמילא – סיים כ"ק אדמו"ר נ"ע – אסור בשום אופן לקבל את הגזירה, וסיים "מיט אַ האַרציקן וואָרט" ונפל בהתעלפות...
לאחרי שהוציאוהו מהאסיפה, הגיעה מיד פקודה מהממשלה – שנודע לה ממהלך האסיפה – להעמיד שומר על פתח חדרו במלון, ולהודיעו שהוא אסיר (מאסר-בית).
בינתיים הגיע הגאון ר' חיים מבריסק לבקר ולדרוש בשלומו של כ"ק אדמו"ר נ"ע, ומצאו יושב ובוכה. ואמר לו: ליובאוויטשער רבי, הרי עשינו כל אשר ביכולתנו?!... עכשיו צריכים לסמוך על הקב"ה!
על כך השיב לו כ"ק אדנ"ע – סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר – על-פי משל מהחילוק שבין פקיד ("אַן אָנגעשטעלטער") לבעל-הבית: פקיד – גם אם הוא מסור לעסק בלב שלם באמת לאמיתו, ובמשך כל היום כשנמצא בעסק עובד ומתייגע בכל כוחות נפשו, ובזמנים שהעסק נמצא בקשיים מוסיף ביגיעתו ועושה כל אשר ביכולתו, הרי, לאחרי שאין עוד מה לעשות, שב לביתו והולך לישון, וישן במנוחה, כיוון שסוף כל סוף אינו אלא פקיד בעסק ששייך למישהו אחר; אבל בעל הבית – נוסף לכך שבמשך כל היום כולו עובד בכל כוחו [שבזה יכול גם הפקיד להשתוות אליו, שכל היום מתרוצצים ומתייגעים בכל כוחות נפשם שניהם בשווה], הרי, גם לאחרי ששב לביתו, ויודע את החשבון שעשה כל אשר ביכולתו, ויותר מזה אינו יכול לעשות מאומה – אף-על-פי-כן, לישון, אינו יכול, כיוון שנוגע לו העסק שלו!...
ו. ועל דרך זה בנוגע לענייננו:
כ"ק18 מו"ח אדמו"ר לא חשב רק על חובתו למלא תפקידו ושליחותו, שהוא צריך לעשות כל מה שביכולתו לעשות, ומה שאין ביכולתו לעשות, אין זה באשמתו, ו"אונס רחמנא פטריה"19,
– חשבון זה שייך לשכר ועונש (אם הוא אשם או לא), ואילו הוא, מה נוגע לו שכר ועונש, בה בשעה שלגמרי לא נוגע לו כללות העניין דעל מנת לקבל פרס או שלא על מנת לקבל פרס?!...
כל רצונו וחפצו ומגמתו – שיבוא הזמן עליו נאמר20 "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" למטה מעשרה טפחים,
ובמילא, כשרואה שיש על זה מניעה ועיכוב, הרי, אף שהוא מצדו לא התפעל מזה, ועשה כל אשר ביכולתו, עד כדי מסירת-נפש, מכל מקום, כשתופס ("ווען ער גיט זיך אַ כאַפּ") שצעד זה (להמשיך בעבודתו גם אם יאסרוהו כו') עלול לגרום לכך שלאחרי כן ייקחוהו לגמרי ("מ'וועט אים צונעמען") ובכך מסתיימת עבודתו ("דערמיט ענדיקט זיך זיין אַרבעט") ח"ו, ובמילא, יכול להתעכב היעוד ד"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" לרגע מיותר... ובמילא תתעכב שכינתא בגלותא... לרגע מיותר, ויתעכב עם ישראל בגלות לרגע מיותר, ויתעכבו התורה ומצוות בגלות לרגע מיותר, וכל העניינים שצריך משיח להביא עמו ("וואָס משיח דאַרף מיט זיך בריינגען") יבואו באיחור של רגע אחד – כיצד יכול לוותר על כך?!...
יכולים אמנם לטעון שהוא צריך לעשות את שלו ללא חשבונות, דממה-נפשך: כיוון שהעבודה שלו היא כפי רצון התורה – יש לו הבטחה ש"שלוחי מצוה אינן ניזוקין", ואם משום שזה מקום סכנה ולפעמים עלול לקרות משהו ("עס קען אַמאָל יע פּאַסירן") – גם לא איכפת לו, שכן, מה נוגע לו המציאות שלו ("וואָס איז אים זיך נוגע")?!...
אבל, לאמיתו של דבר – היא הנותנת – מצד זה שלא נוגע לו המציאות שלו ("אים איז זיך ניט נוגע"), נוגע לו שהעולם יהיה מה שהוא באמת – "אין21 עוד מלבדו"... (כפי שיתגלה בפועל בביאת המשיח, כאמור, "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"), ובמילא, אינו יכול לסבול את המחשבה שיתכן שהמאסר יביא לידי כך שתסתיים עבודתו חס-ושלום, וכתוצאה מזה תתעכב ביאת המשיח (וכל השייך לזה) רגע נוסף!
ז. ויש להוסיף בזה:
איתא בגמרא22 "מפני מה נתאווה משה רבינו ליכנס לארץ-ישראל, וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך, אלא כך אמר משה, הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ-ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על-ידי".
ומבואר בחסידות23 דיוק הלשון "שיתקיימו כולן על-ידי" (ולא שאקיים את כולן) – שרצונו היה (לא רק שהוא יקיים את המצוות, אלא) שהמצוות דארץ-ישראל ייעשו כפי שמשה רבינו יכול לעשותם ("זיי זאָלן זיך טאָן אַזוי ווי משה רבינו קען זיי טאָן") – באופן נעלה יותר, שלא בערך, לגבי אופן עשייתם על-ידי מישהו אחר – שעל-ידו יהיה להם קיום.
ועל דרך זה בנדון דידן – בנוגע למעמד ומצב בשנת פ"ז:
כ"ק מו"ח אדמו"ר ידע אמנם שאפילו אם בעקבות המאסר תסתיים עבודתו חס-ושלום, יהיה המשך העבודה מכאן ולהבא, בשנת פ"ח, וכן הלאה, על-ידי מישהו אחר... אבל, באותה מדה ידע גם שבמקרה כזה תהיה העבודה רק כפי שמישהו אחר יכול לעשות, תמורת זה שהיתה יכולה להיעשות על-ידי משה שבדור... באופן "שיתקיימו על-ידי"...
ח. ולכן, הדבר היחידי שנתן לו את הכוח לעבור ולסבול את המאסר (על-ידי שלילת החשש האמור), הוא, הדיבור במאמר ראש-השנה על דבר עניין השגחה פרטית כפי שיטת הבעל שם טוב:
העובדה שבראש השנה הזמין לו הקב"ה "אַריינזאָגן" במאמר על דבר עניין השגחה פרטית על-פי שיטת הבעל שם טוב,
– שבזה מודגש שכל פרטי המאורעות בקשר למאסר הם בהשגחה פרטית כפי שיטת הבעל-שם-טוב דווקא, שהוא (הבעל שם טוב) זה ששמע ממשיח החידוש דהפצת המעיינות חוצה, שבזה תלויה ביאת המשיח 24 –
נתנה לו את הכוחות לעבור ולסבול ולא להתפעל מן המאסר – כיוון שיודע שיצא משם שלם ("מ'וועט אַרויס גאַנץ"), לא בגלל שהוא רוצה להישאר שלם, אלא בגלל שבזה תלויה שלימות העבודה להביא את המשיח, על-ידי זה "שיתקיימו על-ידי".
וכוח זה ניתן לו, כאמור, באמירת המאמר של ראש השנה, ה"ראש"25 של כל השנה כולה26.
(מהתוועדות י"ג תמוז ה'תשי"א. תורת מנחם תשי"א, כרך ג, עמ' 207-214, בלתי מוגה)
______________________________
1) השיחה דלקמן הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (בשנת תשמ"ב), ונדפסה בלקו"ש חכ"ג ע' 157 ואילך, עיי"ש. ולשלימות הענין – כיוון שנתגלה לאחרונה סרט ההקלטה ובו ענינים נוספים שלא נכללו בלקו"ש – באה כאן (באופן יוצא מן הכלל) רשימת השיחה כפי שנערכה ע"פ סרט ההקלטה, אלא שהיא, כמובן, הנחה בלתי מוגה (המו"ל).
2) בכלל הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר במאסר כמה פעמים (ראה אג"ק שלו ח"ג ס"ע עט ואילך. וש"נ), והמדובר כאן הוא אודות המאסר והחופש די"ב תמוז, שהי' בשנת תרפ"ז.
3) ראה בארוכה קונטרס השגחה פרטית (אג"ק ח"א ע' קסח ואילך). וש"נ.
4) ראה "רשימות" חוברת קעא ע' 7 ואילך. וראה גם ברשימת המאסר בהערה (סה"ש תרפ"ז ע' 194. וש"נ). תו"מ ח"א ע' 120.
5) פסחים ח, ב. וש"נ.
6) ראה פסחים שם: "היכא דשכיח היזיקא שאני".
7) ע"ז יח, א. וש"נ.
8) פרש"י שם.
9) ראה סה"מ תרח"צ ע' קע. ה'ש"ת ע' ו. ע' טו. ע' 30. סה"ש תש"ג ע' 94. שיחת י"ב תמוז תש"ב ס"א (סה"ש תש"ב ע' 154). תש"ד ס"ט (סה"ש תש"ד ע' 156).
10) ברכות סא, ב.
11) שם יו"ד, סע"א (לגירסת הע"י).
12) משלי ו, כג.
13) קונטרס עץ החיים ספט"ו.
14) סה"מ תש"י ע' 236. וראה לקו"ש חי"ג ע' 30 ואילך. וש"נ.
15) בהעלותך יב, ג.
16) ראה גם סה"ש תש"ב ע' 111 ואילך.
17) בקונטרס י"ב-י"ג תמוז תרצ"א בתחלתו (סה"מ קונטרסים ח"א קעה, ב). ולאח"ז בסה"ש תרפ"ז ע' 169. וש"נ.
18) מכאן ועד סוף השיחה – דיבר כ"ק אדמו"ר בקול שקט ומאופק, ומפעם לפעם נעצר בבכי חנוק (המו"ל).
19) ב"ק כח, סע"ב. וש"נ.
20) זכרי' יד, ט.
21) ואתחנן ד, לה.
22) סוטה יד, א.
23) ראה לקו"ת דרושי סוכות פא, סע"ב ואילך. אוה"ת ואתחנן ע' צג.
24) אגה"ק דהבעש"ט – כש"ט בתחלתו. ובכ"מ.
25) ראה לקו"ת דרושי ר"ה נח, א ואילך. עט"ר שער ר"ה בתחלתו.
26) כאן יש הפסק בסרט ההקלטה, ולאח"ז מתחילה שיחה הבאה, ולא ברור אם בכך נסתיימה השיחה, או שהמשכה חסר בסרט ההקלטה (המו"ל). |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
