ההבדל בין הגאולה העתידה לגאולות הקודמות * דווקא לאחר הירידה הגדולה ביותר, מגיעים לגאולה שאין אחריה גלות * מדוע חמישה-עשר באב ויום-הכיפורים קשורים ומסוגלים לשידוכין ונישואין? * בחמישה-עשר באב מתחילה תקופה חדשה וסדר חדש * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. הסיום של מסכת תענית (במשניות) הוא בפסוק1 "ביום חתונתו וביום שמחת לבו", ומפרשת המשנה: "ביום חתונתו זה מתן תורה (יום הכיפורים, שניתנו בו לוחות האחרונות2), וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו".
ובהקדמה – שעומדים אנו עתה לאחרי שכבר עברו הימים העצובים (שלשת השבועות) שהם ההיפך מ"יום חתונתו" ו"יום שמחת לבו": שבעה עשר בתמוז, שבו "נשתברו הלוחות"3 – היפך מ"יום חתונתו זה מתן תורה", ותשעה באב, שבו "חרב הבית בראשונה ובשניה"3 – היפך מ"יום שמחת לבו זה בנין בית המקדש".
ולאחרי שעוברים ימים אלה, אזי השמחה היא גדולה ביותר, וכמפורש במשנה: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וכיום הכפורים".
ב. האמת היא שהשמחה מתחילה כבר בתשעה באב עצמו – לאחרי חצות היום – שבו נולד משיחן של ישראל, מושיען של ישראל4, ולכן נוהגים לומר "נחם" בתפלת מנחה דתשעה באב5; אלא, ששלימות והתגלות השמחה היא בחמישה-עשר באב.
ועל דרך שמצינו בנוגע לטעם היום-טוב דט"ו באב "שכלו בו מתי מדבר"2 – שהאמת היא שכבר בתשעה באב כלתה הגזירה, אלא, שהיו מסופקים "שמא טעו בחודש, עד שראו הלבנה מלאה, ואז ידעו שכלתה הגזירה"6, שכבר כלו מתי מדבר, ואלו שנשארו, "כולם שלמים ועומדים להכנס לארץ"7.
ומזה מובן, שבט"ו באב מתברר שנסתיימו כבר כל הגזירות וכל העניינים הבלתי-רצויים, והגיע הזמן לצאת מ"מדבר העמים"8, ולהיכנס לארץ-ישראל, בגאולה האמיתית והשלימה.
ויומתק יותר – על-פי המבואר ברשימות הצמח-צדק למגילת איכה9 ש"בט"ו הוא עיקר שלימות הלבנה, וט"ו באב בפרט יש לו בחינה גבוה יותר משאר ט"ו בחודש . . כל שהירידה למטה יותר . . על-ידי זה העלייה יותר . . ולכן על דרך זה לפי שבתשעה באב עיקר ירידת המלכות, פני לבנה כו', על כן העלייה שלה בט"ו באב גבוה יותר כו'".
כלומר: המעלה של יום חמישה-עשר בחודש היא שבו נעשית הלבנה במילואה, ובזה מרומזת השלימות דישראל שנמשלו ללבנה10. ומעלה מיוחדת במילוי הלבנה (השלימות דישראל) בחודש אב – להיותה לאחרי הירידה היותר גדולה בתשעה באב, שאז גם העלייה היא היותר גדולה, ולכן נעשית שמחה מיוחדת בט"ו באב11.
ג. ויש להוסיף, ש"(ביום חתונתו כו' ו)ביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו", תהיה מעלה גדולה יותר מכמו שהיה קודם ש"חרב הבית בראשונה ובשניה" (בבית ראשון ושני) – כיוון שעכשיו נסתיימו כבר כל העניינים של חורבן וגלות, ונעשית גאולה שלימה שאין אחריה גלות 12.
והעניין בזה:
החילוק שבין גאולה שלימה שאין אחריה גלות לגאולה שיש אחריה גלות, הוא, לא רק בסוף העניין, בסוף הזמנים, היינו, שהחיסרון בגאולה שיש אחריה גלות הוא רק בכך שלאחרי זמן נעשה עוד גלות, ומעלתה של הגאולה העתידה שגם בסוף כל הזמנים לא יהיה עוד גלות, אלא, החילוק ישנו כבר בהתחלת הגאולה, היינו, שגאולה שיש אחריה גלות, כבר מתחילתה אינה גאולה שלימה, ומעלתה של הגאולה העתידה שמתחילתה היא גאולה שלימה ("פון אָנהויב'ס אָן איז שוין דער שטעל אַן אַנדערער").
וראיה לדבר – מהפסוק13 (שהובא בחסידות14) "כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה גו' להסירה מעל פני", וההסברה בזה – שסיבת חורבנה של העיר הזאת היא משום שתחילת בנינה לא היה בשלימות, ואילו היה תחילת בנינה בשלימות, לא היתה נחרבת לעולם.
ועל דרך זה בנדון דידן: "בראשונה ובשניה" – כיוון שסוף כל סוף (לאחר ארבע מאות ועשר שנים, או לאחר ארבע מאות ועשרים שנים15) היה חורבן וגלות, מוכח, שמלכתחילה לא היתה הכניסה לארץ (הן בביאה ראשונה והן בביאה שניה) ובנין בית המקדש (הן בית ראשון והן בית שני) כדבעי למהוי.
וזוהי מעלתה של הגאולה העתידה ובנין בית המקדש העתיד ("ביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו") – עלייה גדולה ביותר (לאחרי ירידה גדולה ביותר) שהתחלתה בחמישה-עשר באב – שמתכוננים לגאולה כזו שמונעת ושוללת מלכתחילה אפשרות ואפילו מחשבה אודות מצב של חורבן וגלות, כיוון שההתחלה ("דער ערשטער שטעל") היא באופן ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"16, ובמילא, אין לך ארץ שתוכל להתחיל להצמיח דבר כזה שסוף כל סוף יצא ממנו עניין לא טוב.
ד. והנה17, סיום המשנה "ביום חתונתו וביום שמחת לבו" בא בהמשך להתחלת העניין – "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וכיום הכפורים, שבהם בנות ירושלים (ישראל18) יוצאות . . וחולות בכרמים, ומה היו אומרות, בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך וכו'" – שתכלית הדבר הוא עניין של שידוכים וזיווגים.
ובהקדמה – שכללות עניין השידוך אצל בני-ישראל למטה נשתלשל מעניין השידוך למעלה אצל הקב"ה וכנסת ישראל19,
– ולהעיר מהמבואר ברשימות הצמח-צדק לאיכה20 בפירוש "שא עיניך": "על דרך בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה . . ועל דרך זה גם כאן שלא יסתכל על התאווה גשמית שבאשה כי אם בשורש העניין יחוד עליון והמשכת אלקות כו'", ואז, יכוון ("וועט ער צו-טרעפן") לשידוך המתאים (כפי שהכריזו למעלה: "בת פלוני לפלוני"21) ללא בלבולים מדברים חיצוניים, שאינם תופסים מקום אצלו, כיוון שמסתכל בעיקר ושורש העניין כפי שהוא למעלה –
ומזה מובן שהסיבה לכך שט"ו באב ויום הכיפורים הם זמן של שידוכין למטה, היא, להיותם זמן של שידוכין למעלה, אצל הקב"ה וכנסת ישראל, שמזה נשתלשל גם למטה שזמנים אלה מסוגלים לשידוכים.
וההסברה בזה:
יום הכיפורים, "דאית ביה סליחה ומחילה"2 – להיותו לאחרי הירידה דחטא העגל, שלאחרי זה נעשית עלייה גדולה יותר, נתחדש בו עניין הנישואין דהקב"ה וכנסת ישראל שבמתן-תורה באופן נעלה יותר מאשר בלוחות ראשונות – "יום חתונתו", "שניתנו בו לוחות האחרונות".
וחמישה-עשר באב – הוא לאחרי הירידה דתשעה באב, שבו היה עניין הגירושין, כדאיתא במדרש22 (ונתבאר בארוכה במאמר שנדפס זה עתה23) שעניין החורבן והגלות הוא בדוגמת חטא עץ הדעת שבו נידון אדם הראשון בגירושין, "דנתי אותו בגירושין . . וקוננתי עליו איכה, שנאמר24 ויאמר לו איכה, איכה כתיב (שהיה לו לכתוב איך בקמ"ץ בלא ה"א) . . אף בניו . . דנתי אותם בגירושין . . וקוננתי עליהם איכה, איכה25 ישבה בדד" – על דרך גט כריתות, היפך עניין הנישואין. ובבוא חמישה-עשר באב, שבו נעשית העלייה היותר גדולה לפי ערך הירידה היותר גדולה דתשעה באב (כנ"ל ס"ב) – נעשה עניין הנישואין דכנסת ישראל והקב"ה.
* * *
ה. [. .] ידוע שלאחרי תשעה באב (כשמסתיימים הימים דהיפך השמחה) ובפרט מחמישה-עשר באב ואילך – מתחילה תקופה חדשה וסדר חדש בהנהגתם של בני-ישראל:
"האחרונים קבלו לומר משכבי עד קומי שכבי, ומקומי עד שכבי קומי", "מתשעה באב שאומרים קומי (רוני בלילה)26 עד חג השבועות שאומרים שכבי (עד הבוקר)27, קומי, חייב לקום קודם אור הבוקר, בראש אשמורת, ללמוד, כיוון דהלילות ארוכים"28.
[ולהעיר, שהפסוק "קומי רוני בלילה" נאמר באיכה (בנוגע לקינה על החורבן), ואף-על-פי-כן, מנצלים פסוק זה באופן שעל-ידו יתוסף בלימוד התורה – על דרך המבואר ברשימות הצמח-צדק29 פירוש כל הפסוקים באיכה למעליותא – על-ידי זה שפועל בעצמו הזזה שלא להתפעל מהמעמד ומצב ד"לילה", ואדרבה, "קומי רוני בלילה", "רינה של תורה"30, שיהיה בית שנשמעת בו רינה של תורה בלילה31].
ומפורש בסיום מסכת תענית בנוגע לחמישה-עשר באב – "מכאן ואילך דמוסיף יוסיף", ופירש רש"י "דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה, יוסיף חיים על חייו", היינו, שהסדר של הוספה בלימוד התורה בלילה מתחיל מחמישה-עשר באב, והולך ונמשך על כל השנה.
ויומתק יותר שחמישה-עשר באב הוא התחלת תקופה חדשה על כל השנה כולה – על-פי המבואר בספרים32 ש"חמישה-עשר באב" בגימטריא "כתיבה וחתימה טובה" (והפטיר כ"ק אדמו"ר: "דאָס איז אַ פּוילישע גימטריא").
ו. ובתקופה חדשה זו צריכה להיות כללות ההנהגה מתוך שמחה.
ובהקדם מה שכתוב בספרים33 בפירוש מאמר רז"ל34 "משנכנס אדר מרבין בשמחה" ו"משנכנס אב ממעטין בשמחה" – שכשם ש"משנכנס אדר מרבין (בצד הקדושה על-ידי ההוספה) בשמחה", כך, "משנכנס אב", שאז נעשית השליטה דלעומת-זה, "ממעטין" העניינים הבלתי-רצויים דלעומת-זה על-ידי ההוספה "בשמחה".
ובכל אופן, גם אם יש מקום לשקלא-וטריא בנוגע להנהגה בתשעת הימים, הרי, לכל הפחות עכשיו, מחמישה-עשר באב ואילך . . שאין שום ספק בדבר – בודאי צריכה להיות ההנהגה מתוך שמחה.
ועל-ידי השמחה נעשים כל עניני העבודה באופן אחר לגמרי,
– כידוע35 המשל מאנשי-חיל, שגם בשעה שיוצאים להלחם עם השונא, שזקוקים ביותר לישוב-הדעת כדי לארגן ולכוון את עמדות הירי וכו' באופן היותר טוב, צועדים עם שיר-לכת שמח ("מיט אַ פריילעכן מאַרש") דווקא –
כיוון ששמחה פורצת גדר36, שמבטלת כל ההגבלות של העלמות והסתרים, ופועלת עשיית כל העניינים מתוך חיות, שאז נעשים בשלימות, כדבעי למהוי.
ובמיוחד יש לנצל שמחה זו לעבודה של הימים הבאים לקראתנו – חודש אלול, והימים הנוראים – באופן ד"גילו ברעדה"37, ועל אחת כמה וכמה בנוגע לימים שלאחרי זה שבהם השמחה היא בגילוי – "זמן שמחתנו" – חג הסוכות, עד לשמיני-עצרת ושמחת-תורה.
ז. (וסיים כ"ק אדמו"ר:)
כיוון שנמצאים עתה במעמד של כמה וכמה מישראל, אשר, "כל בי עשרה שכינתא שריא"38, הרי זה בודאי עניין של שמחה, ובמילא, צריך כל אחד לפעול בעצמו רגש השמחה, וגם לפעול ולהמשיך השמחה בעולם.
ולכן, ינגנו עתה ניגון שמח, וכל אחד ישתדל כפי יכולתו – ובלשון הרגיל במדינה זו: "טרייען דהי בעסט"... – לפעול בעצמו רגש של שמחה, וכשישתדלו ("אַז מ'וועט טרייען") פעם אחת, פעם שנייה ופעם שלישית – בודאי יעזור השם יתברך ויצליחו להמשיך השמחה למטה מעשרה טפחים.
(מהתוועדות כ"ף מנחם-אב ה'תשי"א. 'תורת מנחם' כרך ג עמ' 242-245, 255-257, בלתי מוגה)
__________________________
1) שה"ש ג, יא.
2) גמרא שם ל, ב.
3) משנה שם.
4) איכ"ר פ"א, נא ובמת"כ שם.
5) שער הכוונות ענין ט"ב בסופו.
6) פרש"י ותוס' שם (ל, ב) – מאיכ"ר פתיחתא לג.
7) פרש"י חוקת כ, כב.
8) יחזקאל כ, לה.
9) אוה"ת נ"ך ח"ב ע' א'צו.
10) ראה סוכה כט, א. ב"ר פ"ו, ג. אוה"ת בראשית ד, סע"ב ואילך. ועוד.
11) ראה גם סה"מ מלוקט ח"ד ע' שמז ואילך. וש"נ.
12) ראה מכילתא בשלח טו, א. הובא בתוד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז, ב.
13) ירמי' לב, לא.
14) תו"א נח ט, ד. תו"ח שם עא, ב. ביאוה"ז לאדמו"ר האמצעי בראשית א, א. מקץ לב, ג. אוה"ת נ"ך ח"ב ע' א'פג. דרמ"צ קסא, ב. סה"מ תרמ"ט ע' רלט. המשך תער"ב ח"ב ע' תערב. ועוד.
15) ראה יומא ט, א. ועוד.
16) זכרי' יג, ב.
17) תוכן וקיצור ה'הדרן' נדפס בהוספות ללקו"ש ח"ד ס"ע 1336 ואילך.
18) ראה שינויי נוסחאות למשניות. וש"נ. וראה לקו"ש חי"ט ע' 80 הערה 2.
19) ראה גם לקו"ש ח"ג ע' 984.
20) אוה"ת שם ע' א'צז.
21) מו"ק יח, ב. וש"נ.
22) פתיחתא דאיכ"ר ד (ובפי' מת"כ שם).
23) ד"ה איכה עת"ר – נדפס כהוספה לקונטרס רשימות הצ"צ על מגילת איכה (קה"ת תשי"א). ולאח"ז בסה"מ עת"ר ע' ריג ואילך.
24) בראשית ג, ט.
25) איכה א, א.
26) איכה ב, יט.
27) רות ג, יג.
28) ב"ח (הובא במג"א) או"ח סרל"ח.
29) נדפס באוה"ת נ"ך ח"ב ע' א'לד ואילך.
30) שמו"ר פמ"ז, ה. וש"נ.
31) הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ה"ח. וש"נ.
32) ראה שער ישכר מאמר יום תבר מגל ס"ב. הובא בדרכי חיים ושלום סתרפ"ד.
33) ראה מאור ושמש פ' וישב (עה"פ לט, ב). ועוד.
34) תענית כט, סע"א.
35) ראה סה"ש תש"ה ע' 3. 59. סה"מ תש"י ע' 104. 191.
36) ראה בארוכה סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך.
37) תהלים ב, יא. וראה לקו"ת נצבים מז, רע"א.
38) סנהדרין לט, א. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
