אמר רבי אהרון מקרלין: "העצבות אינה עבירה, אבל ירידה כמו זו שהיא עלולה לגרום, לא יכולה לגרום העבירה החמורה ביותר". החסידות הרחיקה ביותר את העצבות וראתה בה רעה חולה מסוכנת ביותר. כך כותב כ"ק אדמו"ר הריי"צ באחת מאיגרותיו: "רבותינו הקדושים גזרו אומר, אשר הדאגה והעצבות, גם ממילי דשמיא, היא מידה רעה, ואסרוה באיסור גמור ומוחלט, ודנוה בדין ארבע מיתות, לגרשה מנחלת חסידים ולעקר אחריה אשר לא יישאר ממנה גם ריח דריח רע, המביא הפסד רב".

ספרי החסידות מסבירים, שהעצבות היא תחבולה של היצר, שמטרתה להפיל את האדם ברשתו. העצלות מביאה לידי עצלות וכבדות, ואז האדם אינו יכול לעמוד מול מזימותיו של יצר-הרע. וכך נאמר בספר התניא: "אי-אפשר לנצחו (את היצר) בעצלות וכבדות, הנמשכות מעצבות... כי-אם בזריזות, הנמשכת משמחה". בעל התניא מביא משל לזה: "כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה, הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות, ינוצח בקל וייפול, גם אם הוא גיבור יותר מחברו".

מקלקלת את צינורות השפע

ל'צמח-צדק' היה חסיד, חנווני. הוא התפלל בציבור והקפיד על שיעורים קבועים בתורה. בשבת היה מאריך בתפילה וחוזר על מאמר חסידות ברבים. פעם אחת נפלה עליו מרה שחורה מאופן עבודתו, והתעצב והצטער מאוד על מצבו. נכנס אל הרבי ושפך לפניו את מר-ליבו. אמר לו הרבי: "נלכדת ברשת הנפש הבהמית, שהטילה בך מרה שחורה כדי לבלבל אותך מעבודתך. שוב לנהוג כפי שנהגת עד עכשיו, ועורר בעצמך שמחה על שעוסק אתה בעבודת ה'".

העצבות היא סוג של 'אצטלא דקדושה' שבה מתעטף היצר. הוא מוכיח את האדם על חטאיו, מייסר אותו על חסרונותיו, אבל מגמתו האמיתית אינה לתקנו, אלא להחדיר בו עצבות, כדי שאחר-כך יהיה לו קל יותר להפילו ברשתו. לכן החסידות מזהירה מתחושות של חוסר נחת מהמצב הרוחני, כאשר הן מתעוררות באמצע העיסוקים היום-יומיים של האדם. ייתכן מאוד שאין כאן אלא תחבולה של היצר, שמטרתה להפילו במלכודת העצבות.

בזוהר נאמר עוד, שהעצבות והמרה השחורה מקלקלות את צינורות השפע מלמעלה. הכלי לקבלת הברכה העליונה הוא השמחה והחדווה, ולכן על-ידי העצבות פוגמים בשפע שניתן לאדם.

לא נכשלתי בעצבות

מעניין, שמכל המידות הרעות שעלולות להימצא בנפש האדם, החסידות שמה דגש רב כל-כך על העצבות. בספר התניא מיוחדים לכך שלושה פרקים, וגם בהרבה מאמרי חסידות מדובר בגנותה של העצבות.

הסביר זאת אחד מגדולי החסידים: בכל מידה רעה, כמו למשל הכעס, יודע האדם כי זו מידה מגונה ומתבייש בה. אם נשאל אותו: מדוע אתה כעסן? ודאי יתנצל על שאינו יכול לשלוט בעצמו ולהיפטר ממידה רעה זו. שונה הדבר בעצבות. כאן בטוח הוא שהסיבות שהביאוהו לעצבותו מוצדקות, ועל-כן אין הוא מתבייש במצבו. על השאלה: מדוע אתה עצוב? ישיב: אני עצוב בגלל מצוקה זו או אחרת, רוחנית או גשמית. לאיש כזה יש לומר, כי עליו להתאמץ ולשמוח למרות כל הקשיים וחלילה לו מליפול לזרועות העצבות.

אמרו גדולי החסידות: הענווה היא כלי לשמחה, ואילו הרגשת הישות העצמית היא סיבה לעצבות. מי שיקר הוא בעיני עצמו חושב שמגיע לו הכול, ולכן הוא מתעצב על שחסר לו דבר זה או אחר. אבל העניו שמח, כי הוא מלא תודה על כל מה שניתן לו.

החסיד ר' מנחם-מענדל פוטרפאס, שעבר סבל רב במחנות-העבודה הסובייטיים, נכנס פעם אל יהודי אמיד בלונדון, ומצאו מדוכדך. הלה הסביר שיש לו בעיות אלה ואחרות. אמר לו ר' מענדל: "אתה יודע שעברתי הרבה במחנות-העבודה. העובדה שלא נכשלתי במאכלי טריפה – זה פשיטא, שהרי יהודי אני; אך זאת אומר לך – כל ימיי במחנות לא נכשלתי אפילו פעם אחת בנפילה לעצבות!".