החורף בעיצומו בעיר ססוב. ברקים הבזיקו, רעמים קרעו את חלל האוויר ורוחות עזות נשבו בזעף. אנשי העיר העדיפו להישאר בבתיהם ולהתחמם מול האח הבוערת. רק איש זר, כובעו שמוט על פניו, מעיל כבד מכסה את רוב גופו, וזקנקן קטן מעטר את פניו, פסע ברחוב.
הצדיק רבי משה-לייב מססוב היה שקוע בעבודת הקודש, בלימוד התורה ובדבקות רוחנית. פתאום התעורר משרעפיו, קם ממקומו וניגש להביט בחלון. הרחוב נראה שומם לגמרי, ורק ענפי העצים העירומים היטלטלו עם הרוח אנה ואנה. אבל הנה נראית דמותו של ההלך הממהר לדרכו.
באותו רגע פנה הצדיק לעבר דלת הבית, וכשכותונת דקה בלבד לגופו יצא אל הרחוב. האיש כבר כמעט נעלם במעלה הרחוב, אך הצדיק החל לקרוא לעברו בקול גדול, במאמץ להתגבר על הרוחות העזות: "ר' יהודי, ר' יהודי, בוא-נא אליי, דבר חשוב לי אליך!".
מופתע הסתובב האיש והביט ביהודי הקורא לעברו. כמעט החליט להאיץ את פסיעותיו ולהמשיך בדרכו, אלא שאז הבחין כי הקורא אינו אלא הצדיק הנודע רבי משה-לייב. הוא פסע לעברו, נבוך למדיי. "יהודי יקר, כיצד לא יראת לצאת לדרכים בקור כזה?! הואל-נא להיכנס לביתי, להתכבד בשתייה חמה ולחמם את עצמותיך הקפואות", אמר לו הצדיק בקול אבהי, רך ואוהב.
האיש החל לגמגם מילים לא-ברורות בניסיון להתחמק מההזמנה, אולם רבי משה-לייב כבר תפסו בידו ומשכו בעדינות אל ביתו, עד שלא היה בכוחו לסרב.
בני ביתו של הצדיק צפו בפליאה באירוח המסור שנהג הצדיק כלפי אותו הלך. הוא לא הניח לאיש מהם לעזור לו. בעצמו הביא כיסא והושיב את האורח ליד האח הבוערת, הסיר מעליו את מעילו הכבד, ואף הכין לו שתייה חמה על מגש מכובד, לצד מיני מאפה משובחים. הם הניחו אפוא כי האיש הוא צדיק נסתר, ולכן הצדיק מתאמץ כל-כך לשמשו.
חום החדר ודאגתו של הצדיק השרו על האורח אווירה נינוחה. הוא הסביר כי אינו בא מדרך רחוקה אלא מהכפר הסמוך, והוא בדרכו לעיר ברוד. לאחר שסיים לשתות ביקש לקום ולצאת, אלא שכעת הזמינו הצדיק לאכול עמו סעודת צהריים. על-כורחו נעתר גם לזאת, ושוב הצדיק טורח סביבו, להכין ולהגיש לפניו מטובי המאכלים.
לאחר סעודה דשנה חש האורח כבדות. הזמנתו של הצדיק לנוח מעט אחר האוכל התקבלה מיד. כעבור כמה רגעים שקע האיש בתרדמה עמוקה.
עם דמדומי חמה ניגש הצדיק להעיר את האיש, מזכירו כי הגיעה שעת תפילת מנחה. פקח האיש את עיניו, הביט בתימהון סביבו ובשקיעה הנשקפת מהחלון, ופתאום תפס כי עבר היום, והוא החמיץ את ההזדמנות להגיע ליעדו.
שוב הרגיעו רבי משה-לייב בקולו החם והאבהי: "אל דאגה, בוא עמי לתפילות מנחה וערבית, לאחר מכן הישאר לסעוד את סעודת הערב וללון בלילה בביתי. בבוקר, לאחר תפילה וטעימה, תוכל לצאת לדרכך רענן וטוב-לב".
אסיר תודה הסכים האורח להצעתו. יחד שבו מתפילת ערבית וישבו לסעודת הערב. לאחר מכן ערך לו הצדיק מקום לינה ליד התנור, מרופד היטב בכרים ובכסתות, והאיש השתרע על המיטה בנוחות רבה.
רבי משה-לייב הניח שהאיש נרדם ופנה לעבודתו הקדושה, שבה היה רגיל בכל ערב. בתחילת הלילה עסק בלימוד תורה, בניגון שקט מרטיט-לב. כשהגיעה שעת חצות ירד על הארץ, חלץ את נעליו, והחל לקרוא 'תיקון חצות' בקול בכי, והדמעות זולגות על לחייו. כל זאת עשה בשקט, כדי שלא להפריע את שנת האורח.
אולם האורח, שנתו הייתה ממנו והלאה. המנוחה הארוכה במשך היום רעננה את חושיו, והוא התקשה להירדם. כך מצא את עצמו מאזין לקול לימודו של הצדיק ולתפילתו הנשפכת כמים, בגעגועים ובדמעות, בלב כמהַ לאדון הנשמות.
משהו עמוק זע בקרבו. מחשבות נוגות התרוצצו במוחו. הוא החל לשחזר את מאורעות חייו. מעולם לא חש התרגשות עמוקה כל-כך. סכר ליבו נפתח, ופרץ של דמעות חמות מילא את הכר ששכב עליו. הוא חש שנהפך לאיש אחר.
הלילה עבר. בבוקר העירו הצדיק לתפילת שחרית, וכששבו מהתפילה הגיש לפניו את ארוחת הבוקר. לאחר שסיים האורח לאכול, אמר לו רבי משה-לייב: "עכשיו תוכל להמשיך בדרכך כאשר תחפוץ".
אנחה בקעה מליבו של האורח. הוא הושיט את ידו לרבי משה-לייב, ואמר בקול חרישי: "אין לי עוד סיבה להמשיך בדרכי לברוד". נתן הצדיק מבט חודר בעיניו והאורח קרא בקול: "החלטתי לשוב לביתי".
יצא האיש מהבית, ובני-ביתו של הצדיק לא הסתירו את סקרנותם. "מיהו הצדיק הנסתר הזה?", שאלו. רבי משה לייב חייך וענה: "זה יהודי כפרי פשוט, שברבות השנים התגשם ונעשה גס ביותר, עד שחבר לחבורת גויים נחותים שמרכזם בעיר ברוד. אתמול היה בדרכו לברוד, כדי לעשות עמם אחד ממעשיהם השפלים והגרועים. החלטתי למנוע זאת ממנו, ולשמחתי, מנע את עצמו מאותו מעשה כאשר נענה להזמנתי, ואף נעשה בעל-תשובה גמור". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
