התאבדות היא הדבר האומלל ביותר שהאדם עלול לעולל לעצמו, כי במקום למצוא מפלט מצרותיו, הוא יצטרך לתת את הדין גם על המעשה הנורא הזה
שלא כתאונות-הדרכים, הזוכות לתשומת-לב ציבורית גדולה מאוד, יש רוצח מסוכן לא-פחות שכמעט אינו זוכה להתייחסות. זו מכת ההתאבדויות. הנתונים מבהילים: מספר המתאבדים בשנה הוא למעלה מארבע-מאות, בערך מספר ההרוגים בתאונות-דרכים. מזעזע עוד יותר הוא הנתון על מספרם של המנסים להתאבד – הוא גדול פי עשרה. כלומר, כארבעת-אלפים בני-אדם בישראל מנסים מדי שנה בשנה לאבד את עצמם לדעת.
התייחסותה של החברה המודרנית להתאבדות סובלת ממסר כפול ומבלבל. מצד אחד היא עושה כל מה שבידה למנוע מבעל כוונות התאבדות לממש את זממו, ואם ניסה לעשות זאת – החברה תפעל בכל האמצעים שברשותה במאמץ להציל את חייו. מצד שני היא מתייחסת למעשה הזה בסלחנות, כחלק מתפיסתה על זכותו של אדם לעשות בחייו ככל שיחפוץ.
חמורה מרצח
לעומת זה, עמדתה של היהדות ברורה וחד-משמעית. התאבדות היא מעשה נתעב, שאין שום דרך להצדיקו ו'להבינו'. התורה רואה בהתאבדות רצח ממש – המתאבד רוצח בן-אדם (את עצמו). לאחר המבול הקב"ה מזהיר את נח ואת בניו שלא לשפוך דמים. בין הדברים נאמר שם: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית ט,ה). אומרים חז"ל, שכאן האדם מוזהר "על שופך דם עצמו".
האיסור להתאבד הוא מן העוונות החמורים ביותר. בכמה מובנים ההתאבדות חמורה מן הרצח. ראשית, יש בהתאבדות ביטוי גלוי של כפירה בה' ובהשגחתו על ברואיו. לכן אמרו חז"ל שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא. שנית, על כל העוונות אפשר לשוב בתשובה, ואילו כאן הוא מת מתוך מעשה החטא ומאבד את האפשרות להתחרט על עוונו.
היהדות איננה מקבלת את התפיסה שהאדם הוא אדון על חייו. החיים אינם שלנו, ואין לנו הזכות להחליט להפסיקם. המשנה בפרקי-אבות מונה שורת דברים שאינם תלויים בנו, אלא הם נעשים על כורחנו: "על כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת, ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא". אין לנו אפוא הרשות לקצר את חיינו, יהיה אשר יהיה.
ההלכה קובעת כי גם אחרי מותו אין מתנהגים עם המתאבד כפי שנוהגים בכל מת. אין קורעים עליו קריעה, ולא מספידים אותו, ואין חולקים לו כבוד, וגם מי שבאים להלווייתו אינם באים לכבודו אלא כדי לכבד את קרוביו. אפילו קבורתו איננה עם כל המתים, אלא בחלקה נפרדת בבית-העלמין. ההלכות האלה מבטאות את החומרה שבה היהדות רואה את מעשה ההתאבדות.
מן הפח אל הפחת
טעותו הגדולה והנוראה של המתאבד היא, שהוא מדמה כי על-ידי המוות ישתחרר מייסוריו או מהקשיים שנקלע לתוכם. על כך כבר מזהירה המשנה: "ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית-מנוס לך". כלומר, אל תדמה כי המוות הוא מפלט. אתה עוד תגלה כי נפלת מן הפח אל הפחת והחמרת את מצבך עשרת מונים.
החיים אינם מתחילים בעולם הזה ואינם נגמרים בו. חיינו על-פני האדמה אינם אלא מקטע קטן ברצף הקיום הארוך שלנו. הנפש, שהיא-היא האני האמיתי שלנו, יש לה קיום מלא גם אחרי שהיא נפרדת מהגוף הגשמי. מבחינה זו, התאבדות היא הדבר האומלל ביותר שהאדם עלול לעולל לעצמו, כי במקום למצוא מפלט מצרותיו, הוא יצטרך לתת את הדין גם על המעשה הנורא הזה.
את הדברים האלה צריך להביא לתודעת הציבור, כדי לצמצם את השיעור המבהיל של מעשי ההתאבדות. בני-אדם צריכים לדעת שנטילת החיים איננה אופצייה, גם אם החיים קשים ומייסרים. כמה כואב שבגלל חולשה רגעית כל-כך רבים שמים את נפשם בכפם, ומאמללים את עצמם ואת קרוביהם. חייבים להפסיק זאת. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
