משה היה אובד עצות. השנה מתקרבת לסיומה, ועדיין אין בידו לשלם את דמי החכירה של השנה שעברה. הוא ידע כי הפעם לא יוותר הרוזן.
לרוזן הפולני ויסוצקי היו שטחים נרחבים, שירש מאביו הזקן. אביו של משה חכר את הפונדק מידי הרוזן הזקן, שנהג בו חסד והתחשבות. לעומתו, בנו היה רגזן ולא אהד יהודים. בסוף השנה הקודמת נעתר אך בקושי לבקשתו של משה לדחות את מועד התשלום, אולם הסכים לדחייה של חצי שנה בלבד.
אלה היו שנתיים קשות במיוחד. החורפים היו מושלגים ועוברי הדרך היו מעטים. בהגיע הקיץ לא הצמיחה האדמה יבול ראוי, והאיכרים מיעטו לבקר בפונדק. במאמץ רב חסך משה פרוטה לפרוטה, אולם הסכום שהצטבר הספיק לכחצי שנה בלבד, בעוד הוא חייב בעבור שנתיים.
הוא התהלך מיואש וחסר-אונים, עד שיום אחד פתחה לו אשתו פתח של תקווה: "אתה זוכר מה סיפר לנו אחד האורחים על הצדיק ממז'יבוז' שעושה נפלאות?".
"כן, זוכר אני", השיב הבעל. הוא אכן שמע על הבעל-שם-טוב, אך לא האמין ממש בסיפורים שנפוצו. האישה לא הרפתה ודחקה בבעלה לנסוע אל הבעש"ט. "מה יש לך להפסיד?", שכנעה אותו.
קם משה ונסע למז'יבוז'. יראה גדולה נפלה עליו בהיכנסו לחדר הצדיק, ובקושי הצליח להוציא הגה מפיו. כשסיים לגולל את מצוקתו עודדו הבעש"ט לשים את מבטחו בה'. הוא הושיט לו מטבע ואמר: "צא לשוק, וקנה את הסחורה הראשונה שתוצע לך. לאחר מכן אומר לך מה לעשות".
הוראת הצדיק הייתה מוזרה בעיניו. ביום השוק התהלך אנה ואנה, עד שפנה אליו איכר ובידו פרוות כבשה, שהציע למכירה. בתחילה ביקש לדחותו אולם נזכר במצוות הצדיק. הוא שילם תמורת הפרווה במטבע שקיבל וחזר אל הצדיק.
הבעש"ט לקח את הפרווה מידיו, והחל להללה ולשבחה: "איזו פרווה יפה! איזה צמר משובח! עסקה מצויינת עשית!"... לאחר מכן אמר לו: "שמע-נא, בעוד כמה ימים יחול יום-הולדתו של הרוזן. את הפרווה הזאת תיתן לו מתנת יום-הולדת. לך לשלום וה' יהיה בעזרך".
משה חזר לביתו מבולבל ונבוך. הוא הראה לאשתו את הפרווה וסיפר לה על הוראתו של הבעש"ט. "הלוא אהיה ללעג בבואי לארמון הרוזן ביום-הולדתו, כשכל נכבדי הארץ יושבים סביבו, ואגיש לו את הפרווה", אמר.
שוב האישה, שאמונת צדיקים טהורה פיעמה בה, שבה והצליחה לעודדו ולחזקו. "עשה מה שציווה עליך הצדיק, ומן השמים תבוא הישועה", אמרה.
יום-הולדתו של הרוזן הגיע. העיירה לבשה חג. משה מביט מחלון הפונדק ורואה אורחים נכבדים מכל האזור נוהרים לארמון הרוזן, ועמם מתנות יקרות. ליבו נפל בקרבו כשחשב על הלעג הצפוי לו. כמעט השאיר את הפרווה בבית, אילולא אשתו שדחקה בו להביאה אל הרוזן.
ברגליים כושלות התייצב על מפתן חדר קבלת האורחים. המשרת הראשי קרא בקול: "הו, מושקה, גם אתה הבאת מתנה לרוזן?". חיש-מהר לקח מידיו את הפרווה והביאה לפני הרוזן, שישב בחברת רעיו, האצילים הפולנים.
"האם לצחוק לי בא היהודי?", קרא הרוזן בהבעת עלבון עמוקה, והשליך את הפרווה לעבר משרתו. "השלך את היהודי למרתף והלקהו כהלכה, ובערב כבר אטפל בו בעצמי", סינן בזעם.
השרים והאצילים, שהיו שתויים למחצה, העבירו את הפרווה מיד ליד והחלו להתלוצץ על חשבון הרוזן. פתאום נשמעה קריאה מפי אחד האצילים: "ראו מה גיליתי! לא ייאמן!".
הכול הצטופפו סביב האציל האוחז בפרווה. הוא שטח אותה על השולחן, ולעיני כול נתגלה מראה מדהים: במרכז הפרווה היה הצמר מסודר ומסורק להפליא בצורת אותיות שהצטרפו למילים, ובהן נכתבו שמו של הרוזן, שם משפחתו, שמו של אביו ויום לידתו. סביב כל אלה הופיע, כמעשה אמן, הסמל המיוחד למשפחתו של הרוזן.
המשרתים טרם הספיקו להוריד את משה למרתף, וכבר נתבקשו להחזירו. משה היה בטוח כי הרוזן מבקש לכלות בו את זעמו, ומיד נפל לרגליו והתחנן על נפשו. הרוזן הנרגש התקשה להסביר לו כי אינו מתכוון להרע לו אלא ברצונו להודות לו על המתנה היפה והמיוחדת.
"אמור-נא לי מושקה", שאל הרוזן, "מניין קיבלת את הפרווה הזו ומי האמן המסוגל לעשות עבודה יפה כל-כך?". משה סיפר לרוזן כי זו הייתה עצתו של הבעש"ט מהעיר מז'יבוז', והוא שאמר לו לקנות את הפרוה ולהביאה לרוזן ביום-הולדתו.
הסיפור עשה רושם עמוק על הרוזן וחבריו. הם מסרו ביד משה מתנות רבות, וביקשוהו שיעבירן אל הבעש"ט ויבקש את ברכתו בעבורם. בתוך כך הכריז הרוזן כי הוא מוותר למשה על כל החוב, ומעתה יוכל להחזיק בפונדק כל ימיו ללא תשלום.
אשתו של משה כמעט התעלפה בראותה את בעלה מגיע במרכבתו ההדורה של הרוזן, ומשרת לבוש שרד פותח לפניו את הדלת. משה ירד עמוס במתנות הרבות שקיבל, וסיפר לאשתו על הנס שאירע בפרווה. אולם מיד ביקש את רשותה לחזור אל המרכבה ולהמשיך הלאה למז'יבוז'. הפעם מתוך אמונה גדולה, כדי להודות לבעש"ט על ברכותיו. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
