ואלה תולדות יצחק (כה,יט)
ואלה מוסיף על הראשונים (רש"י)
מבואר בחסידות, שתולדות יצחק, יעקב ועשיו, גורמים להוספת והרחבת גבול הקדושה, שכן יעקב מוציא ומברר את ניצוצות הקדושה מן הקליפה, מעשיו, ומעלה אותן לקדושה.
לפי זה יש לפרש דברי רש"י כאן: יעקב ועשיו – יעקב קודם לעשיו (אף שעשיו ראשון ללידה), שכן יעקב הוא שיוצר הוספה זו, על-ידי הבירור שהוא מברר את עשיו. האמורים בפרשה – בתורה, היינו כפי שעשיו הוא בשרשו ומקורו בקדושה, שכן יעקב מעלה אותו לשרשו.
(ספר-השיחות תש"נ כרך א, עמ' 154)
שני גויים בבטנך (כה,כג)
אל תקרי גויים אלא גאים, אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, דאמר מר: צנון – מחתך אוכל, חזרת – מהפך אוכל, קישות – מרחיב מעיים (ע"ז יא)
הגמרא מציינת את גדולתם ועושרם של רבי ואנטונינוס בענייני מאכל דווקא, משום שבפסוק נאמר "שני גויים בבטנך", רמז לשלושת המאכלים האלה, המאפשרים עיכול המאכל היטב בבטן.
רמז לדבר: שורש תיבת יצחק הוא – צחק, ו'צחק' ראשי תיבות: צנון, חזרת, קישות, לרמז שיהיו מאכלים אלו מצויים תמיד על שולחנם של שני יוצאי חלציו.
(לקוטי לוי-יצחק, עמ' ט')
ויעקב איש תם יושב אוהלים (כה,כז)
אוהלו של שם ואוהלו של עבר (רש"י)
יהודי חייב ללמוד תורה באופן של תמימות, "איש תם". כלומר, עליו לחפש את האמת של התורה, ולא לנסות להעמיס את יצרו בתורה.
(לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 114)
ויזרע יצחק בארץ ההיא (כו,יב)
וכי זרע דגן זרע יצחק חס ושלום? אלא – לקח את כל מעשר ממונו וזרע צדקה לעניים (פרקי דר"א פל"ג)
מה פשר התמיהה על כך שיצחק זרע דגן?
אלא רז"ל אמרו (ב"ר פמ"ז) "האבות הן הן המרכבה", זאת אומרת ש"כל איבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עולם הזה... כל ימיהם" (תניא פרק כ"ג). ואם-כן, איך ייתכן שיצחק יתעסק בזריעת דגן וכו'?
לכן מפרש המדרש, שאף שבחיצוניות זרע יצחק דגן, חלילה לנו לומר שהתוכן הפנימי של הזריעה היה זריעת דגן כפשוטה. אלא הכוונה היתה לצדקה – יצחק זרע דגן כדי שיוכל לקיים מצוות מעשר. נמצא ש"זרע צדקה" ולא "זרע דגן".
דוגמה לדבר בהלכות שבת: ההלכה היא, שהמוציא אוכלין פחות מכשיעור בתוך כלי, פטור אף על הכלי, מפני שהכלי טפל לאוכל (שבת צג). והיינו, שהואיל והכלי טפל לאוכל, אזי אין הוצאה זו נחשבת הוצאת כלי, אלא כהוצאת אוכל.
(לקוטי-שיחות כרך ה עמ' 74)
עד כי גדל מאוד (כו,יג)
כי גדל מאוד: שהיו אומרים – זבל פרדותיו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך (רש"י)
לכאורה, מהו הדיוק ב"פרדותיו" דווקא, והרי ליצחק היה "מקנה צאן ומקנה בקר"?
"זבל" – הוא מלשון בית זבול, בית מדור. "פרדותיו" – מלשון פירוד.
"זבל פרדותיו" – בית מדור בעולם של פירוד. והוא רמז לאדם העוסק בענייני הרשות, שאז הוא נמצא במצב של "דירה" בעולם-הזה הגשמי, שהוא עולם הפירוד.
"זבל פרדותיו של יצחק" – עיסוקו של הצדיק בענייני הרשות גורם שמחה ותענוג (יצחק מלשון צחוק) למעלה, יותר מאשר,
"כספו וזהבו של אבימלך" – הרומז לעבודתו של איש רגיל העוסק בתורה ומצוות של אבי-מלך, אבינו שבשמים, מלך העולם, וחשובים הם אצלו ככסף וזהב.
כי כשהצדיק עוסק בענייני העולם גם אז מחשבתו קשורה ודבוקה בו יתברך בייחודים קדושים. ואילו אדם רגיל, גם בעת עסקו בתורה ובמצוות מעורבים בהם סיגים ופסולת של מחשבות-זרות, וכן של גאווה והתפארות.
זהו אם-כן "זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך".
(אור-תורה דף יג עמ' ב' (עמ' 26))
ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו (כו,יח)
'שמות' הראשון מלא (באות ו') והשני חסר.
האות ו' מורה על המשכה והשפעה. 'שמות' הבארות של אברהם כתובות בכתיב חסר (ללא ו'), ובכך רמז כי המשכה זו עלולה להיפסק. ואכן, הפלשתים סתמו אותן. ואילו 'שמות' הבארות של יצחק מופיעות עם האות ו', כי המשכת ונביעת בארות אלו לא הופסקה על-ידי הפלשתים.
(תורה-אור בראשית, דף יז)
ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ (כו,כב)
ופרינו בארץ: תרגומו, וניפוש בארעא (רש"י)
רש"י מלמדנו, שתיבת "ופרינו" אינה מלשון "פרו ורבו", דהיינו, הולדת בנים ובנות רבים, שהרי – ליצחק היו בסך-הכול שני בנים. אלא הפירוש של "ופרינו" הוא "וניפוש", היינו שיצחק עצמו יהיה בריבוי וגדלות, כדכתיב, "ויגדל האיש וגו'". והוא על-דרך מה שכתוב (בראשית ב) "שם האחד פישון", ופרש"י "על שם שמימיו מתברכין ועולין כו' נקרא פישון", היינו שהמים עצמם מתרבים ומתגדלים.
(לקוטי שיחות כרך י, עמ' 72)
ותאמר לו אמו עלי קללתך בני (כז,יג)
איזו הרגעה היא זו? כלום התנחם יעקב בעובדה שאם תבוא (ח"ו) קללה, תחול על ראש אמו?!
אלא הברכות באו מבחינה נעלית מאוד, דרגה שהיא למעלה מחכמה ושכל. משום כך ה'כלי' לקבלת השפעה וברכה זו היא עבודה במסירות-נפש, שהיא למעלה מטעם ודעת.
זהו שאמרה רבקה: "עליי קללתך בני" – כדי לזכות בברכות נעלות אלה, מוכנה אני אפילו למסירות-נפש, אם יהיה בכך צורך. בדבריה אלו השפיעה על בנה שגם הוא יהיה מוכן ומזומן להסתכן למען הברכות.
(ליקוטי שיחות כרך א, עמ' 54)
אנוכי עשו בכורך (כז,יט)
החסיד רבי הילל מפאריטש אמר:
כשלבש יעקב את בגדי עשיו אמר על עצמו "אנוכי עשיו בכורך". ללמדך, עד היכן מגיעה עוצם ה'קליפה' של לבושי הגויים.
ואף שיעקב אמר זאת במרמה, כפירוש רש"י ("אנוכי המביא לך, ועשיו הוא בכורך") – הרי זה גופא ראיה שלבושי עשיו השפיעו, שאף יעקב, שהוא 'איש תם', ידבר בעורמה ובמרמה!
(רמ"ח אותיות, אות כג)
וישלח יצחק את יעקב (כח,ה)
יצחק – מלשון צחוק ותענוג, רומז לתענוג העליון, ש"נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים... שכך עלה ברצונו יתברך, להיות נחת רוח לפניו יתברך, כד אתכפיא סטרא אחרא ואתהפך חשוכא לנהורא". כדי להביא לפועל תענוג זה, נעשה העניין דשליחות יעקב, י' עקב, דהיינו ירידת והשתלשלות אלוקות עד ל'תחתונים', בחינת עקב.
(ספר-השיחות תשמ"ח כרך א, עמ' 120) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
