נושאים נוספים
	התקשרות גליון 812 - כל המדורים ברצף
	שמחה בלי גבול מהיתרון שבעבודת המרירות
	לא תיתכן עבדות אצל יהודי
	"מפתחות" לספרים
	פרשת משפטים
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 812, ערב שבת-קודש משפטים / שקלים, כ"כ בשבט ה'תש"ע (12.02.2010)

  דבר מלכות

שמחה בלי גבול מהיתרון שבעבודת המרירות

כיצד יש להבין את מאמר חז"ל "כשם שמשנכנס אב ממעטין כו' משנכנס אדר מרבים כו'"? * מכיוון שהתכלית היא לעשות לו דירה, מובן שהעבודה צריכה להיות בשמחה תמידית * ובעניין הרפואה בעבודת ה': כאשר צריך לרפא את הזולת מחולי של ממש, אין לעסוק עם עצמו ברפואה של רשות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. הזמן שלאחר חצות שייך כבר ליום שלאחריו, ומטעם זה אין אומרים היום במנחה "צדקתך"¹.

ומכיוון שאמרו רז"ל² "משנכנס אדר מרבין בשמחה", ואיתא בספרים שאפשר להתחיל בשמחה זו כבר מיום א' דראש חודש³ – יש לעשות את ההתחלה בזה כבר עתה⁴.

* * *

ב. "משנכנס⁵ אדר מרבין בשמחה".

במשנה⁶ איתא "משנכנס אב ממעטין בשמחה", אלא שבגמראשגיאה! הסימניה אינה מוגדרת. איתא על זה "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה".

רואים אנו בזה שני עניינים הפכיים:

א) מהלשון "כשם" משמע, שהעיקר הוא עניין "משנכנס אב ממעטין בשמחה", שנאמר בפירוש במשנה, מה שאין כן עניין "משנכנס אדר מרבין בשמחה", אינו אלא "כשם", שנלמד מ"משנכנס אב".

ב) מאידך גיסא רואים אנו שבנוגע לפועל הרי עניין "משנכנס אב ממעטין בשמחה" הוא מוגבל. לא בכל העניינים ממעטין. ישנם עניני שמחה⁷ גם באב⁸. אבל זה ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה" – הרי זה ללא שום הגבלות, עד "עד דלא ידע"⁹.

לכאורה אינו מובן: כיוון שכל העניין ד"משנכנס אדר מרבין" נמשך מזה ש"משנכנס אדר ממעטין", כלשון הגמרא "כשם" – מדוע אפוא העניין של "משנכנס אדר מרבין בשמחה" הוא יותר מהעניין ד"משנכנס אב ממעטין וכו'"?

ג. הביאור בזה בפשטות – מכיוון ששמחה צריכה להיות תמיד, אפילו בחודש אב, שהרי תמיד ישנו הציווי "עבדו¹⁰ את הוי' בשמחה"¹¹. לכן, כשמיתוסף עוד "מרבין בשמחה" – הרי זה בלי גבול. ואילו ה"ממעטין" הוא מוגבל, כיוון שגם אז צריכים להיות עניני שמחה מסוימים, ובפרט מצד הציווי של "עבדו את הוי' בשמחה".

פנימיות העניין הוא¹²:

כמדובר במאמר¹³, תכלית הכוונה היא לפעול את העניין ש"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"¹⁴, שיהיה להקב"ה דירה כאן למטה. וכשם שהאדם הדר בדירה, נמצא הוא בדירה בכל עצמותו ("מיט זיין גאַנצן וועזן"), כך הוא גם הפירוש ד"דירה בתחתונים", שהקב"ה יהיה למטה בכל עצמותו ומהותו יתברך.

וכתיב¹⁵ "עוז וחדוה במקומו", שבמקום בו נמצא הקב"ה ישנה שמחה. ובמילא, כדי שיהיה "דירה בתחתונים", בהכרח שיהיה "עוז וחדוה", ואזי יוכל להיות מקומו ודירתו יתברך¹⁶.

ובזה יובן שצריכים להיות תמיד בשמחה. אפילו בזמנים שעליהם נאמר "ממעטין" – גם אז צריכים להיות בשמחה, במידה ידועה, מכיוון ש"דירה לו יתברך" בהכרח לעשות תמיד, בכל רגע ורגע, שהרי "זה כל האדם"¹⁷, "אני (לא) נבראתי (אלא) לשמש את קוני"¹⁸, ובמילא מוטל החיוב להיות תמיד, בכל רגע, בשמחה.

ד. ומה שלפעמים צריך סדר העבודה להיות בקו השני, קו ההפכי משמחה – יובן גם כן על-פי המבואר במאמר¹⁹, בעניין סדר עשיית הדירה לו יתברך, על דרך משל מאופן עשיית דירה למלך בשר ודם: לכל לראש בהכרח לנקות את המקום מכל לכלוך וכו', ולאחרי כן מייפים אותו בכלים נאים בכדי שיהיה ראוי לדירת המלך.

וכן הוא גם בעבודה הרוחנית: תחלה בהכרח לסלק את הלכלוך וכו', שעניין זה נפעל על-ידי קו המרירות. וזוהי עבודת חודש אב, "ממעטין בשמחה", כדי לסלק את העניינים של "ומפני חטאינו גלינו מארצנו"²⁰. אבל אין זה אלא הכנה לדירה, ואילו הדירה עצמה עושים על-ידי שמחה²¹.

ה. ומה שנאמר בגמרא בעניין "משנכנס אדר מרבין בשמחה", הדיוק "כשם", שמזה משמע שעניין "משנכנס אדר מרבין" נמשך מהעניין של "משנכנס אב ממעטין"²² – יובן על-פי המבואר בחסידות²³ שיתרון האור בא מתוך החושך²⁴ דווקא. ובמילא מובן, שהעניין שמעורר ומגלה ("רופט אַרויס") באדר את הבלי גבול של השמחה, "עד דלא ידע" – הרי זה בא מהחושך דווקא, שהוא עניין העבודה ד"אתכפיא סטרא אחרא" על-ידי מרירות, ואזי השמחה היא גדולה ביותר, בלי גבול.

וזהו הטעם שדווקא בחודש אדר השמחה היא בלי גבול, כיוון שאז באה השמחה "מתוך החושך", כמו שכתוב²⁵ "ורבים מעמי הארץ מתיהדים" – ש"עמי הארץ", ג' קליפות הטמאות, הם עצמם "מתיהדים", נעשו יהודים, כופרים בעבודה זרה²⁶ ומודים בכל התורה²⁷.

ומצד עבודה זו²⁸ נעשה "יתרון האור" – שבפורים חיוב השמחה הוא "עד דלא ידע", וגם בכל חודש אדר צריך להיות שמחה בריבוי, כמו שכתוב²⁹ "והחודש אשר נהפך", כל חודש אדר³⁰.

* * *

ו. בפרשתנו³¹ נאמר³² "ורפא ירפא", ועל זה אמרו רז"ל³³ "מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות". והיינו, שלא לומר "רחמנא מחי ואנא מסי?"³⁴  – על כך למדים מפסוק זה, ש"ניתן לרשות לרופא לרפאות".

ישנו לימוד נוסף, שלא זו בלבד שרשות לרפאות, אלא שזוהי גם חובה. ולמדים זאת מהפסוק³⁵ "והשבותו לו"³⁶, שנאמר בהשבת אבידה.

[ולימוד³⁷ זה הוא בקל-וחומר: ומה ממון הקל מחוייב להשיב, על אחת כמה וכמה שמחוייב ברפואה שהיא אבידת גופו.

ומטעם זה הביאו הרמב"ם ועוד ראשונים³⁸ רק הפסוק "והשבותו לו", ולא הפסוק ד"ורפא ירפא" – כי מ"ורפא ירפא" למדים רק ש"ניתן רשות", מה שאין כן מהפסוק "והשבותו לו" למדים יתירה מזו, שיש חיוב לרפאות (כמבואר באחרונים³⁹).

אלא שהקשו באחרונים³⁹, דהשתא דילפינן מ"והשבותו לו" שהוא חיוב, למה לי הלימוד ד"ורפא ירפא" להורות שניתנה רשות – דפשיטא שניתנה רשות, שהרי הקב"ה לא יצווה על דבר שלא ניתנה רשות לעשותו?

אבל באמת קושיא זו מעיקרא ליתא, כי, לולי הלימוד ד"ורפא ירפא", "ניתן רשות לרופא לרפאות", לא היה אפשר ללמוד מ"והשבותו לו" החיוב דרפואה, שהרי אלמלא ניתנה רשות לרופא לרפאות לא היה כלל מציאות של לימוד חכמת הרפואה, וכיוון שאינו יודע חכמת הרפואה, הרי אי אפשר להטיל עליו החיוב ד"והשבותו לו". ורק לאחר ש"ניתן רשות לרופא לרפאות", שאז ישנה מציאות שאדם ילמד חכמת הרפואה מצד סיבות שונות, אזי ילפינן מ"והשבותו לו" לרבות אבידת גופו, שחל עליו חיוב לרפאותו].

ז. גם כפי שעניין זה הוא בעבודה הרוחנית, יש בו שני עניינים: "ורפא ירפא" – "שניתן רשות", ו"והשבותו לו" – שהוא חובה.

גם ברוחניות ישנו עניין החולי⁴⁰. ובזה ישנם כמה סוגים: חולה שיש בו סכנה, חולה שאין בו סכנה, ועד שישנה מדריגה ד"חולה" בגימטריא מ"ט⁴¹, שהכוונה בזה היא שהגיע כבר לכל מ"ט שערי בינה, ומכל מקום הרי הוא חולה, כיוון שחסר לו שער הנו"ן.

ומובן הריחוק שישנו בין סוגי חולים אלו. והביאור בקצרה:

ישנו חולה שהחולי שלו נוגע לקיום המצוות, שהרי רמ"ח מצוות עשה הם רמ"ח אברים ושס"ה ל"ת הם שס"ה גידים⁴². חולה בקיום המצוות רחמנא לצלן – הרי החולאת שלו היא עניין נוגע ביותר.

וישנו חולה שחסר לו שער הנו"ן, על דרך מדריגת משה רבינו, עליו נאמר⁴³ "ותחסרהו מעט מאלקים", כיוון שלא היה לו שער הנו"ן⁴⁴, וזכה לזה בשעת הסתלקותו בהר נבו, נו"ן בו⁴⁵.

לפי החילוק בין סוגי החולים – הוא גם החילוק באופן הכרח הרפואה:

בשעה שמדובר על חולה בקיום המצוות – אזי הרפואה היא חובה. אבל בשעה שעוסקים ב"חולה" בגימטריא מ"ט, שחסר לו רק שער הנו"ן – על זה נאמר "ורפא ירפא", "שניתן רשות לרופא לרפאות" – לא תמיד ולכל אחד שייך הדבר.

ח. עוד הוראה מהאמור:

בשעה שתובעים מיהודי שיעסוק בהפצת היהדות, שיפעל על יהודי בנוגע לקיום המצוות בפועל, והוא עונה שהוא חס על זמנו, ורצונו לנצל את הזמן טוב יותר ולעסוק עם עצמו⁴⁶, לעלות ב"שער הנו"ן" –

עליו לדעת, שמה שתובעים ממנו "לרפאות" את הזולת, מדובר במחלה שמחוייבים לרפאותה, מה שאין כן מה שברצונו לעסוק עם עצמו, זהו דבר נכון, אבל הוא רשות לגבי החוב המוטל עליו לגבי הזולת. ועל דרך לשון הגמרא⁴⁷, שלגבי חובה הרי זה רשות, ולגבי רשות הרי זה מצוה.

ט. במצוות מעשיות כל ישראל שווים, שזהו דבר ששייך לכל אחד. מצוות התורה, דקדוק קל של דברי סופרים – גם המאוחרים יותר, "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש"⁴⁸ – שייכים לכל ישראל. אבל בענייני הידורים – ישנם עניינים שלא הכול אוחזים בהם.

ואם אדם "נתפס" לעניין זה – יתכן לפעמים שהדבר מגיע מצד היצר הרע, שכדאי לו שיעשה עניין של הידור, אם על-ידי זה ימעט בעניינים שהוא מחוייב לעשותם⁴⁹.

ובנוגע לפועל: יש לעסוק בדבר שמחוייבים בו⁵⁰ – בהשבת אבדה⁵¹, ואז ייתן הקב"ה הצלחה גם בעבודה הפרטית בנוגע לעצמו, עד לשער הנו"ן.

* * *

י. בשבת⁵² זו ישנו עניין נוסף – שבת מחר חודש, ומסיימים את ההפטרה בפסוק ראשון ואחרון מהפטרת מחר חודש.

ענינו של ערב ראש חודש הוא, שהלבנה היא לגמרי בהעלם. זה שבועיים שהלבנה הולכת ומתמעטת ומתעלמת, עד שנעשית נקודה בלבד, ויתירה מזו, שלבסוף היא נעלמת לגמרי, שזהו הרגע האחרון שבערב ראש חודש. ואם כן, הרי אפשר להתייאש ח"ו. ועל כך אומרים – "מחר חודש"⁵³: תיכף ("אָט באַלד") תשוב הלבנה ותתחדש, היא מתחילה שוב להאיר, וכשיודעים זאת – קל יותר לסבול ("דורכטראָגן"), כיוון ש"ישראל⁵⁴ דומין ללבנה"⁵⁵.

זמן הגלות הרי הוא זמן ההעלם וההסתר – כמשך הזמן שהלבנה הולכת ומתמעטת, עד שנעשית נקודה בלבד, ועד שח"ו מתעלמת לגמרי, ואם כן יכול אדם ליפול ברוחו ("אַראָפּפאַלן ביי זיך") וליפול בייאוש.

– הן אמת שחציה העליון של הלבנה הוא תמיד בשלימות. כך מבואר בחסידות⁵⁶, וכך מובן גם בחכמת הטבע⁵⁷. אבל חציה התחתון של הלבנה, דהיינו זה שאנו רואים, מה שנוגע לעבודה, יש בו שינויים ולפעמים הוא מתעלם –

על כך אומרים: "מחר חודש", תיכף ישוב ויתחדש. יבוא זמן של גילויים נעלים ביותר, שעדיין לא היו מעולם.

וביודענו ש"מחר חודש", ושעניין "מחר חודש" תלוי במעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות, שעל-ידי העבודה שבזמן הגלות דווקא נבוא לידי הגילויים דימות המשיח⁵⁸ – הרי זה פועל עריבות וקלות ("אַ געשמאַקייט און אַ גרינגערקייט") בעבודה שבזמן הגלות.

והיינו שדווקא על-ידי העבודה עתה, נבוא לעניין "ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"⁵⁹ – "מאד" אותיות "אדם"⁶⁰, אבל בצירוף אחר, דהיינו שהוא למעלה מאדם הראשון, כמבואר בדא"ח⁶¹, ולזה באים על-ידי העבודה עכשיו דווקא,

שהולכים ומתקרבים ל"בעתה" ול"אחישנה"⁶²,

שבמהרה בימינו תהיה הגאולה השלימה על-ידי "עבדי" הנ"ל, על-ידי משיח, ותהיה בגלוי הדירה בתחתונים לו יתברך.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת משפטים, פ' שקלים, מבה"ח וער"ח אדר ה'תשט"ז. תורת-מנחם כרך טז עמ' 97-104)

______________________________

1)    ראה שו"ע אדה"ז או"ח סוסרצ"ב.

2)    תענית כט, סע"א.

3)    ראה גם סה"ש תנש"א ח"א ע' 339 הערה 11.

4)    ראה אוצר מנהגי חב"ד אדר ע' רלד. וראה גם שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר דאשתקד ס"ד (תורת מנחם – התוועדויות חי"ג ע' 280). וש"נ.

5)    מכאן עד סוס"ו – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 194 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

6)    תענית כו, ב.

7)    להעיר ממגילה ה, רע"ב.

8)    ראה שו"ע או"ח סתקנ"א ס"ב. ב"ח לטור ר"ס תקנא: אבל באכילת בשר כו'. וצ"ע במגן אברהם שם סק"א.

9)    מגילה ז, ב.

10)  תהלים ק, ב.

11)  וכמו"כ מש"נ "לא תהו בראה לשבת יצרה" (ישעי' מה, יח), הו"ע תמידי, גם בחודש אב (מהנחה בלתי מוגה).

12)  כי עניין זה גופא דורש ביאור – מדוע נקבע שענין השמחה צריך להיות תמיד, משא"כ הקו ההפכי אינו תמיד והוא בהגבלה (מהנחה בלתי מוגה).

13)  ד"ה כי תשא שנאמר בהתוועדות (לעיל [תו"מ כרך טז] ע' 89 ואילך).

14)  ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

15)  דברי הימים-א טז, כז.

16)  עיין חגיגה ה, ב, דיש גורסין ובבתי גואי ליכא – הובא בעבודת הקודש ח"ג פנ"ז – וגם לגירסתנו מבואר ברשימות הצ"צ לאיכה עמוד כב-כג (אוה"ת נ"ך ח"ב ע' א'נב-ג). ואכ"מ (וראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"י ס"ע 311 ואילך).

17)  קהלת יב, יג.

18)  קידושין בסופה (ע"פ הגירסא בש"ס כת"י (אוסף כתבי היד של תלמוד הבבלי – ירושלים תשכ"ד) וכ"ה במלאכת שלמה למשניות קידושין שם. ועוד).

19)  פ"ה (לעיל [שם] ע' 93).

20)  נוסח תפלת מוסף ליו"ט.

21)  וזהו הטעם לכך שחסידים אינם "מהדרים" בהענין ד"משנכנס אב ממעטין בשמחה" – כיוון שאין זה אלא ענין טפל לעבודה; משא"כ בהענין ד"משנכנס אדר מרבין בשמחה", שהוא עיקר העבודה – בזה מהדרים.

ולכן נקבע שהענין ד"משנכנס אב ממעטין בשמחה" הוא בהגבלה – כי, נוסף על האמור שגם בחודש אב צ"ל ענין השמחה, כיוון שענין זה צ"ל תמיד, הרי הקו דהיפך השמחה אינו עיקר בעבודה, ואילו הקו ד"משנכנס אדר מרבין בשמחה" הוא עיקר העבודה, ולכן הוא בלי גבול (מהנחה בלתי מוגה).

22)  ולכאורה הרי זה סותר להמבואר לעיל שעיקר העבודה הוא הקו ד"מרבין בשמחה", ולא הקו ד"ממעטין בשמחה" (מהנחה בלתי מוגה).

23)  תניא פכ"ו. ד"ה באתי לגני תש"י פ"א (סה"מ תש"י ע' 111 ואילך).

24)  ע"ד לשון הכתוב – קהלת ב, יג.

25)  אסתר ח, יז.

26)  מגילה יג, רע"א.

27)  נדרים כה, סע"א. וש"נ.

28)  דאתכפיא ואתהפכא (מהנחה בלתי מוגה).

29)  אסתר ט, כב. וראה ירושלמי מגילה פ"א ה"א.

30)  וההתחלה בזה – בראש חודש, ועוד קודם לזה – בשבת מברכים, שכבר אז מתחיל הסדר דשמחה "עד דלא ידע" (מהנחה בלתי מוגה).

31)  מכאן עד סוס"י – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ב ע' 529 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

32)  כא, יט.

33)  ברכות ס, סע"א. ב"ק פה, א.

34)  פרש"י ב"ק שם.

35)  תצא כב, ב.

36)  סנהדרין עג, א. ועפמש"כ בפיה"מ להרמב"ם נדרים פ"ד מ"ד.

37)  המוסגר בחצ"ר – מהנחה בלתי מוגה.

38)  ראה הנסמן באנציקלופדי' תלמודית ערך אבדה ס"ז (כרך א ע' כט) הערה 71.

39)  ראה תורה תמימה עה"פ משפטים שם (אות קמה) ותצא שם (אות יח).

40)  ראה רמב"ם הל' דיעות רפ"ב.

41)  ראה טעמי המצוות להאריז"ל פ' וירא. מאו"א ח, לה. לקו"ת ברכה צז, ב. ובכ"מ.

42)  ראה זח"א קע, ב.

43)  תהלים ח, ו.

44)  ר"ה כא, ב.

45)  ל"ת וס' הליקוטים להאריז"ל ואתחנן ג, כו – הובא בשל"ה חלק תושב"כ פ' ואתחנן (שסט, א) בשם הרח"ו. ש"ך עה"ת עה"פ ברכה לד, א (בשם מצאתי כתוב). ובשם המגיד – בלקו"ת במדבר יב, א. אוה"ת ברכה ע' ב'קסג.

46)  כמו בענין של עבודת התפלה וכיו"ב (מהנחה בלתי מוגה).

47)  חולין קה, א.

48)  ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ"ב ה"ד. שמו"ר רפמ"ז. ועוד. הנסמן בלקו"ש חי"ט ע' 252.

49)  ראה בארוכה קונטרס העבודה פ"ז.

50)  ישנם כאלו שאינם מרוצים מהוראת נשיאנו, ששלחם למקומות שונים כדי לעסוק בהפצת היהדות, כיוון שהם היו מעדיפים לעסוק עם עצמם. על כך אומרים להם, שהתעסקות עם עצמם היא בבחינת דבר הרשות לגבי הענינים שבשבילם שלחום, ולכן עליהם לעסוק בדבר שמחוייבים בו, כנ"ל (מהנחה בלתי מוגה).

51)  כולל גם – כפירוש אדמו"ר הזקן (לקו"ת ויקרא ג, ד. ובכ"מ) במארז"ל (חגיגה ד, רע"א) "איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו", דקאי על בחי' מ"ה שבנשמה (מהנחה בלתי מוגה).

52)  סעיף זה הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש חי"א ע' 199 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

53)  שמואל-א כ, יח.

54)  ראה סוכה כט, א. ב"ר פ"ו, ג. אוה"ת בראשית ד, סע"ב ואילך. ועוד.

55)  ולכן – "מונין ללבנה" (סוכה שם) – מהנחה בלתי מוגה.

56)  סידור (עם דא"ח) קפב, ד ואילך. סה"מ תרנ"ד ע' קלד.

57)  ראה ספר נחמד ונעים – הובא בסידור שם.

58)  ראה תניא רפל"ז.

59)  ישעי' נב, יג.

60)  ראה זח"ג רמו, ב. ב"ר פ"ח, ה ובפרש"י.

61)  ראה תורת מנחם – התוועדויות ח"ב ע' 202. וש"נ.

62)  ישעי' ס, כב. וראה סנהדרין צח, א.

 משיח וגאולה בפרשה

לא תיתכן עבדות אצל יהודי

"שטרי קודם" לעניין הגלות

כמדובר כמה פעמים מה שכתב המהר"ל שבזמן יציאת מצרים נתבטל עניין העבדות מישראל מכל וכל, כך ששוב לא שייך אצלם עניין של שעבוד ועבדות. ובלשון ההלכה: "שטרי קודם" – כי לי בני-ישראל עבדים", עבדים להקב"ה.

ו"שטר" זה קודם לכל שאר שטרות, כולל "שטר חוב של גזירת כי גר יהיה זרעך" – ה"שטר" דעניין הגלות, אף שגם הוא קשור לכאורה עם הקב"ה, כידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו: "לא מרצוננו גלינו כו' אבינו מלכנו יתברך הגלנו כו'", מכל מקום, ה"שטר" ד"לי בני-ישראל עבדים" קודם ל"שטר" דעניין הגלות.

והעניין בזה – שגם זמן הגלות אינו מצב של עבדות ושעבוד אמיתי ח"ו, מכיוון שבכל רגע ורגע מרגיש יהודי שהעובדה שנמצא בגלות אינה מפני שישנו מישהו שיכול להיות בעל-הבית על יהודים; דבר כזה – לא יתכן כלל וכלל...

ומזה מובן, שגם כאשר יהודי נמצא בגלות – אין זה מצב של עבדות ושעבוד ח"ו, ובמילא, יכול יהודי להיות במצב של "חירות".

(משיחת י"ט אדר תשמ"ה. התוועדויות תשמ"ה כרך ג, עמ' 1509)

יש להקדים את תענוג העבד לתענוג האדון!

אפילו יהודי שנמצא במעמד ומצב ד"עבד כנעני", "עבדא בהפקירא ניחא ליה" – הרי מצד "מדת חסידות ודרכי חכמה" דלמעלה ("מגיד דבריו ליעקב גו') צריך הקב"ה להתנהג עמו מתוך רחמים וצדק, להאכילו ולהשקותו "מכל מאכל ומכל משקה . . מכל תבשיל ותבשיל" שאוכל בעצמו...

נמצאים אמנם בזמן ומצב של גלות, שאז נמצאים במעמד ומצב של "עבדים", אבל אף-על-פי-כן הייתכן שיהיה מצב של "עבודת פרך" – כפי שהיה בתקופת ימי הביניים?!...

ואין צורך להרחיק-לכת עד לתקופת "ימי הביניים", שהרי גם בדורנו ראינו מצב ד"עבודת פרך" – אצל בעל ההילולא בהיותו במדינה ההיא!

- ח"ו וח"ו להשתמש בתואר ד"עבד כנעני", אבל אף-על-פי-כן, ישנו העניין ד"צדיק נתפס בעון הדור"...

וכן אצל תלמידיו ושלוחיו שמסרו נפשם על הפצת התורה והיהדות: כאשר היו צריכים להקים "חדר" – היה צורך ב"עבודת-פרך", מסירת נפש... כאשר היו צריכים להקים "מקוה" – היה צורך ב"עבודת פרך", מסירת נפש...

... ומה ש"מתאווה (תענוג) לתפלתן של צדיקים" שמבקשים על הגאולה – הרי פסק דין מפורש שצריך להקדים את הסעודה (התענוג) של העבד לפני התענוג שלו!...

ובפשטות – שתיכף ומיד יוציא הקב"ה את כל בני-ישראל מהגלות.

(משיחת ש"פ יתרו תשמ"ה. התוועדויות תשמ"ה כרך ב, עמ' 1218)

 ניצוצי רבי

"מפתחות" לספרים

הרבי תבע ועודד במרץ עריכת מפתחות לספרים בכלל וספרי רבותינו נשיאינו במיוחד, והתבטא: "זכות נפלאה לבעלי החוש בעריכת מפתחות" * ביקש להוסיף הקדשה מיוחדת למתעסקים בעבודה זו, והוסיף בה גם את שמו הקדוש * "זהו מפתח גם כפשוטו פתיחת הדלת ללימודים" * לרגל הופעת הכרך השמיני של 'ספר הערכים חב"ד'

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

"פשוט שכל מפתח, ספר ערכים וכיוצא-בזה – חשוב ביותר, ובפרט בתקופתנו חסרת הסבלנות, וקל-להבין. וה' יצליחו גם בזה.." – כתב הרבי בשנת תשל"ז (היכל מנחם כרך א' עמ' עה).

ובמכתב מכ"ו שבט תשט"ז (לקוטי שיחות כרך טז עמ' 548) כותב:

בטח נמצאים תחת ידו מפתחות לספרי חב"ד שערכתי בזמנים שונים... ואשר ראיתי בהם תועלת רבה, לא רק בשביל אחרים אלא גם בשבילי עצמי.

על השאלה: מדוע כדאי להקדיש זמן ולהתייגע בעריכת מפתחות, כאשר ניתן לנצל זמן זה ללימוד התורה עצמו נגלה וחסידות בהבנה והשגה – שזהו העיקר? – "כמה תשובות בדבר", השיב הרבי בשיחה משנת תשמ"א:

א) גם שלמה המלך (החכם מכל אדם) "לימד דעת את העם" ו"עשה לה (לתורה) אוזניים", מכאן רואים ההכרח שבדבר. וכן ראינו גם אצל הצמח צדק וכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ.

ב) רואים במוחש שהמפתחות הוסיפו בלימוד הנגלה והחסידות, ובאמצעותם נתגלו ללומדים מקומות נוספים בנושאים שלמדו, שאילולי המפתחות לא ידעו על קיומם, וכן חסכו זמן חיפוש שניתן להקדישו ללימוד עצמו. כמו כן הימצאות המפתחות מונעת את דחיית הלימוד מפיתוי היצר.

ג) המפתחות פותחים פתח לאלה הנמצאים ב"חוצה", ומסייעים ב"יפוצו מעיינותיך חוצה".

והרבי סיכם:

ואלו שהקב"ה העניק להם חוש בעריכת מפתחות צריכים לדעת שזוהי זכות נפלאה שמביאה הוספה בלימוד התורה אצל רבים מישראל, והעורך נוטל חלק במה שנלמד באמצעות ה"מפתחות".

ש"בני אדם כיוצא בו יבינו"

הרה"ג הרה"ח ר' שלום דובער לוין שליט"א, הספרן הראשי של ספרית הרבי ומהדיר רבים מספרי רבותינו נשיאינו, זכה לקבל התייחסויות רבות מהרבי בקשר לעריכת מפתחות.

בשנת תשמ"ז בעת הכנת הכרך הראשון בסדרת אגרות-קודש של כ"ק אדמו"ר, שאל את הרבי (ספר עבודת הקודש עמ' מט):

"בקשר למפתחות, בלקוטי שיחות יש גם מפתח פסוקים ומאמרי-רז"ל ובסדרת אגרות-קודש [=של רבותינו נשיאינו מאדמו"ר הזקן עד כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ] רק מפתח ענינים וכו'. בוודאי לא אספיק לעשות מפתח פסוקים ומארז"ל עד י"א ניסן, ואולי כדאי להדפיס ספר זה בלי מפתחות, או לערוך רק מפתח עניינים וכו', שאז על-ידי התאמצות מיוחדת, יש לשער שיוכל להיות מוכן לזמן הנ"ל".

הרבי הדגיש את המילים: לערוך מפתח ענינים וכו'.

בתחילת שנת תש"נ שאל את הרבי האם לערוך ולהדפיס מפתח ענינים וכו' לכל כרך משו"ת הצמח צדק שהוכן אז לדפוס מחדש באותיות מרובעות? הרבי השיב (שם עמ' נח): מספיק (מפתח ענינים) אחד לכל הכרכים.

באחת ההתייחסויות להדפסת הספר "פסקי פרי מגדים", שהמחבר הוסיף מפתחות לקיצורי פסקי הפרי מגדים שבתוך הספר, בצורה תמציתית ולא מובנת לפום ריהטא, הרב לוין הסתפק בהערה קצרה בשולי הגליון. הרבי (שם עמ' עד-עה) הסביר שיש צורך "להוסיף דוגמא... שאז גם בני-אדם כיוצא-בו יבינו הכתוב כאן", "בפשטות ..ובפרטות" (ראה שם פרטי הדברים).

נדרש מפתח שפותח

סח המזכיר הרה"ח הרב יהודה-לייב גרונר שפעם אחת נשאל הרבי שאלה על המקור להוראת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בדיני ספר תורה. הרבי השיב מיד כי יש באחרונים בעניין זה ונטל את הספר "שערי אפרים" העיף מבט ב"מפתח" – והתבטא: זהו מפתח כזה שאי אפשר למצוא באמצעותו את אשר מחפשים. אחר-כך מצא הרבי בעצמו את הנאמר שם, שאם הוציאו ספר תורה ולא היה זה הספר שצריכים, לא יחזירוהו וייטלו ספר שני במקומו, אלא יגללו בספר תורה זה שהוציאו עד מקום הקריאה, כי כבוד התורה דוחה טירחא דציבורא.

אנציקלופדיה לדא"ח

הרב יצחק דובער אושפל (ז"ל) שאל את הרבי בהיותו ביחידות (בכ"ח שבט תשט"ז) אם כדאי לחבר אנציקלופדיה לדא"ח.

הרבי ענה כי נכון הוא, מוטב שיעיינו הדרשנים בזה ולא בספרים אחרים, הרבי גם העיר לו על הטירחא הגדולה הקשורה במפעל כזה, ואם הוא משער שהעבודה היא לפי ערכו. והוסיף: נכון להתחיל מספר התניא, לקוטי תורה ולהמשיך מספרי דא"ח כפי סדר הנשיאים, לא לדלג.

בהמשך לאותה 'יחידות' שאל הרב אושפל את הרבי באיזה אופן לסדרם: א) שיהיו מסודרים על-פי הא"ב כמו הספרים אוצר דברי חכמים או היכל לדברי חז"ל, ב) על-פי נושאים אמונה, יראה, אהבה, ענוה.

הרבי כתב בתשובה:

"לסדרם על-פי הא"ב, ולזה לצרף מפתח ע"ד [=על דרך] הענינים".

פתיחת הדלת ללימודים

בראש-חודש כסלו תשמ"א נקראו לחדרו של הרב חדקוב מספר אברכים, ונמסר להם בשם הרבי לערוך מפתחות לספרי רבינו הזקן ולסיימם לקראת ט-י כסלו.

כותב הרב שלום דובער לוין (עבודת הקודש עמ' ס-סא):

כשסיימנו את העריכה הראשונה של המפתחות שאלתי אם לחזור לעבודתי בעריכת המאמרים הקצרים [=של רבינו הזקן], או להמשיך בהכנת המפתחות לדפוס, והרבי השיב לי, בקשר לספר המפתחות:

ולהגיה היטב בהגהת הפרופס [=עלי ההגהה] – יתעסקו בזה וחבריהם שי' בכל הזריזות וביחד עם זה בכל הדיוק והרי זה כאילו עוסקים במאמרי אדמו"ר הזקן – כיוון שזהו מפתח גם כפשוטו פתיחת הדלת ללימודים.

אזכיר על הציון.

כשהכנסנו – ממשיך הרב לוין – את עלי ההגהה של המפתחות, החזירם הרבי למחרת בבוקר עם הגהות מרובות בכל הכרך. וכשסיימו את ההדפסה בזמן (לפני י"ט כסלו), הורה להדפיס בסופה הקדשה עבור העוסקים בספר הזה "על עבודתם, על עריכת הספר ועל הזריזות.... וההוצאה-לאור בין ימי הגאולה יו"ד כסלו – י"ט כסלו". ואף הורה לכתוב את שמות כל המשתתפים בספר זה ושם אמם, לפי סדר הא"ב. כשהכנסנו אל הרבי את עלי ההגהה של ההקדשה, רשם אף את שמו הקדוש, במקומו בתוך הא"ב.

על פרשה זו ישנה סקירה מפורטת ביומן שנת הקהל תשמ"א; וראה גם 'מאוצר המלך' כרך א' עמ' 351; תשורה שושן פורים קטן תשס"ה ב"הקדמה קצרה"; מבוא של הרב זליגסון למפתח עניינים שיחות-קודש תש"א – תשכ"ד עמ' III.

על ה'מפתחות' שערך הרבי כותב בקצרה הרב מיכאל א. זליגסון במבוא למפתח עניינים לשיחות קודש תש"א – תשכ"ד – ב"מעשה רב עריכת מפתחות על-ידי כ"ק אדמו"ר" (שם).

 ממעייני החסידות

פרשת משפטים

כי תקנה עבד עברי (כא,ב)

מדוע נבחר הדין של עבד עברי להיות הציווי הראשון בתורה לאחר מתן-תורה בהר סיני?

אלא הסיבה שרוצעים את אוזנו של עבד עברי לאחר שעבד שש שנים, היא, כפירוש רש"י (פסוק ו), "אוזן זו ששמעה על הר סיני 'כי לי בני-ישראל עבדים'" (או: "אוזן זו ששמעה על הר סיני 'לא תגנוב'") – תירצע.

נמצא מזה, שבעבד העברי ניכר (אפילו בגופו הגשמי), הקשר שלו עם מעמד הר-סיני. לכן פתחה התורה בדיני עבד עברי.

(ליקוטי-שיחות, כרך טז, עמ' 256)

שמוע אשמע צעקתו (כב,כב)

כאן נאמר שמיעה כפולה – "שמוע אשמע", ואילו להלן (פסוק כו) הוא אומר, "והיה כי יצעק אלי ושמעתי", שמיעה אחת בלבד. מה ההבדל?

אלא: שני הכתובים רומזים לשלוש התפילות – ערבית, שחרית ומנחה. הפסוק "כי יצעק אליי ושמעתי", רומז לתפילת הלילה – ערבית, ולכן נזכר בו "שמיעה" אחת בלבד. ואילו כאן ("שמוע אשמע צעקתו") רומז לתפילות היום שהן שתיים: שחרית ומנחה ולכן נזכרה בו "שמיעה" פעמיים.

(ליקוטי לוי-יצחק, חלק א, עמ' קלז)

אם כסף תלוה (כב,כד)

כסף – (מלשון כוסף, תשוקה וגעגועים) רומז לנשמה הנכספת תמיד להתעלות מעלה מעלה.

"אם כסף תלווה" – ה"כסף", כלומר הנשמה, נתונה לאדם בתורת הלוואה לתקופה מסויימת, כנאמר (תהילים קלט, טז), "ימים יוצרו". לכל אדם יש קצבה של ימים ושנים כמה יחיה בעולם-הזה. על האדם לנצל אפוא כדבעי כל יום מן הימים שניתנו לו ב"הלוואה".

(היום-יום, ח"י ניסן, עמ' מו)

את עמי, את העני עמך (כב,כד)

את עמי: ...הווי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני (רש"י)

על-ידי העבודה באופן של "העני" – התבטלות והכנעה להקב"ה ("תפילה לעני כי יעטוף") – נעשה האדם "כלי" לבחינת "כי עמך מקור חיים" (תהילים לו).

(ספר המאמרים תרכ"ז, עמ' קלג)

לא תהיה משכלה ועקרה בארצך (כג,כו)

"משכלה" – אשה היולדת ולדות נפלים. "עקרה" – אשה שאינה מסוגלת ללדת. וכך גם ברוחניות:

משכלה – אדם שהאהבה והיראה הבאות מההתבוננות בגדלות הבורא, אין להן קיום.

עקרה – כלל לא נולדות בליבו רגשי אהבה ויראה לה', על אף התבוננותו בגדולתו יתברך.

הסיבה ל'משכלה' ו'עקרה' – היא "בארצך". ארץ מלשון רצון. "בארצך" – רצונות שלך, היינו שבכל דבר הוא אומר: 'אני', ומשום כך מתטמטם ונסתם מוחו.

(תורה אור, דף עט עמ' א')

* * *

בדרך שונה במקצת מסביר זאת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:

ארץ – מלשון רצון.

כשיש לאדם שביעות רצון מעבודתו (דבר המורה שהוא מרגיש את מציאותו: הוא עובד ה', לו יש אהבה ויראה), עלול הוא ליפול ח"ו מדרגתו, כי בתחילה עבודתו מוגבלת לפי שביעות הרצון שלו, אחר כך הוא בורר בין עבודה אחת לשנייה: הוא מוכן לקיים רק סוג מצוות שיש לו 'חוש' בהן, וכך יורד מדחי אל דחי עד שנופל ח"ו לגמרי מדרגתו.

כדי לבטל רגש זה, עליו להתבונן ב"מספר ימיך": עליו לדעת שניתן לו מספר מסויים של ימים ושנים למלא שליחותו בעולם; חבל על כל רגע שאין מנצלים אותו לצורך מילוי שליחותו ותפקידו. ידיעה זו מבטלת כל רגש של מציאות עצמית, והאדם מסור ונתון כל-כולו למילוי שליחותו.

אז מבטיח לו הקב"ה – "את מספר ימיך אמלא": אפילו אם בעבר היו ימים שהאדם לא עסק בהם במילוי שליחותו כדבעי למהווי, מובטח לו שהקב"ה ישלים וימלא גם ימים אלה.

(לקוטי שיחות חלק טז, עמ' 273-274)

כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (כד,ג)

בילדותו שאל פעם כ"ק אדמו"ר האמצעי את אביו, כ"ק רבנו הזקן: תחילה נאמר "כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה", ולאחר מכן נאמר "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע"?

ענה רבנו הזקן: בתחילה אמרו ישראל "נעשה" – כל אשר יצוה ה' נעשה. אך משה רבנו, בהיותו רועה נאמן ואוהב ישראל, רצה לפעול בהם שהעשייה, ה'נעשה', תהיה מתוך הכרה, 'נשמע'. ואכן השפיע עליהם, עד שאמרו "נעשה ונשמע": נעשה עם הכרה.

(ספר השיחות תרצ"ו עמ' 124)

ואל אצילי בני-ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלקים (כד,יא)

פירוש: לא נתגלתה להם הדרגה הנעלית – בחינת 'יד' ("לא שלח ידו"), אלא בחינת 'תחת רגליו' בלבד. זהו גם "ויחזו את האלקים", היינו הצמצומים דשם אלוקים, ולא זכו לגילוי שם הוי'.

מה שאין כן לגבי משה נאמר: "וניגש משה לבדו אל הוי' והם לא יגשו", היינו שרק משה השיג את הבחינה של שם הוי'.

(תורה אור, פר' משפטים, דף עז עמ' ד')

ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה (כד,יח)

אמרו רז"ל (עבודה-זרה ה) "לא קאים איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין" (אין אדם עומד על דעתו של רבו עד 40 שנה). יום שלמעלה חשוב אצלנו כשנה, ועל כן היה משה בהר ארבעים יום דווקא, כדי שיהיה "קאים" על התורה ויקבל אותה קבלה אמיתית.

(אור התורה דברים כרך א, עמ' יח)

ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר (כד,י)

כיצד אפשר לו לאדם להגיע לדרגת "ויראו את אלוקי ישראל"?

המענה לכך – "כמעשה לבנת הספיר". ושני פירושים לדבר:

א) הגוף נמשל ל'לבנה', והנשמה – ל'ספיר". "לבנת הספיר" – האדם מזכך את חומריות גופו עד שהגוף נעשה כמו דבר אחד עם הנפש.

ב) אמרו חז"ל (שבת פח) על הפסוק (ירמיהו כג) "וכפטיש יפוצץ סלע" – הסלע שהוא ספיר, מפוצץ את הפטיש (ראה תוד"ה פטיש שם). כן על האדם להיות בבחינת 'ספיר' ו'לפוצץ' את יצרו הרע, כמאמרם (קידושין ל) "אם ברזל הוא מתפוצץ".

על-ידי זה יזכה לבחינת "כעצם השמים לטוהר" – ככתוב (דניאל יב): "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע".

(כתר שם טוב, חלק שני, סי' ש', עמ' 102)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת פרשת משפטים – פרשת שקלים¹
כ"ט בשבט, מברכים החודש וערב-ראש-חודש אדר

השכם בבוקר² – אמירת תהילים בציבור³. אחר-כך לומדים בציבור במשך כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך התפילה⁴.

[כמה ממנהגי שבת-מברכים פורטו לאחרונה בגיליונות: תשצה, תתז].

רצוי לגלול את ספר-התורה השני לפרשת שקלים לפני תפילת שחרית, כדי למנוע 'טירחא דציבורא'⁵.

פותחים את הארון, ומוציאים שני ספרי-תורה. לאחר שמגיעים לבימה, ניתן למסור גם לקטן להחזיק ספר.

קריאת התורה ⁶: בספר הראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת השבוע – משפטים, לאחר-מכן מניחים את הספר השני על הבימה (ונשאר על הבימה עד הקריאה בו)⁷ ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר פרשת 'שקלים' – מתחילת פרשת כי-תישא עד 'לכפר על נפשותיכם' (שמות ל,יא-טז). הגבהה וגלילה.

אם יש רק ספר-תורה אחד, אזי לאחר חצי קדיש אין מגביהים אלא גוללים לפרשת שקלים. ומגביהים וגוללים רק לאחר גמר כל הקריאות, דהיינו לאחר מפטיר.

הפטרה: "ויכרות יהוידע... לכוהנים יהיו" (מלכים-ב יא,יז-יב,יז), ומוסיפים פסוק ראשון ואחרון של הפטרת 'מחר חודש' (שמואל-א כ,יח. מב)⁸.

אם קרא את הפטרת השבוע או כל הפטרה אחרת, קורא אחריה הפטרת פרשת שקלים 'ויכרות יהוידע', ואם נזכר אחר הברכות – קורא אותה בלא ברכה⁹.

המולד: מוצש"ק, אור ליום ראשון, שעה 2:27 ו-12 חלקים.

מברכים החודש: ראש חודש אֲדָר, ביום הראשון וביום השני¹⁰.

אין אומרים 'אב הרחמים'¹¹.

התוועדות בבית-הכנסת¹².

"משנכנס אדר מרבין בשמחה" ¹³ – כולל גם שבת מברכים אדר, שבו מתחילה כבר ה'כניסה' דחודש אדר, ועד להמשכת הברכה בכל החודש¹⁴.

מנחה: אין אומרים 'צדקתך'¹⁵.

יום ראשון
ל' בשבט, א' דראש-חודש

[מנהגי ראש-חודש פורטו לאחרונה ב'התקשרות', בגיליונות תרל"ט, תרמ"ג, תרנ"ב].

כמה דרגות בשמחה:

א) עבדו את ה' בשמחה: שמחה זו היא מכוסה בעבודה וטפלה אליה. שהרי העיקר הוא העבודה, אלא שהעבודה צריכה להיות בשמחה.

ב) מועדים לשמחה: ביום-טוב השמחה גלויה, והשמחה עצמה היא מצווה ודבר עיקרי. אבל מכל-מקום השמחה היא שמחת החג – בעניין של מצווה¹⁶.

ג) משנכנס אדר מרבים בשמחה: שמחה זו אינה מסובבת בסיבת איזה דבר-מצווה, כי אם מרבים בשמחה, איזה שמחה שתהיה, גם שמחה בענייני הרשות¹⁷, כי העיקר היא השמחה.

ד) שמחת פורים: "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע". אינו מרגיש כלל לא רק את סיבת השמחה כי אם גם [את] השמחה עצמה. הוא שקוע כל כך בהשמחה עד שאינו מרגישה כלל¹⁸.

ערבית: "יעלה ויבוא" (אין מפסיקים לפני שמונה-עשרה להכריז זאת, אבל טופחים על השולחן כדי להזכיר זאת לציבור).

התוועדות: רגילים היו אנ"ש להתוועד פעמיים בשנה, בי' ובי"ט בכסלו. ומאז שנוסדה ישיבת תומכי-תמימים, היתה הוראת אדמו"ר מהורש"ב נ"ע לסדר בכל ראש-חודש התוועדות עם התלמידים, ומזמן לזמן נתפשט הסדר גם במקומות אחרים¹⁹.

דבר נכון ביותר, שבכל ראש-חודש²⁰ יתאספו יהודים בכל מקום ומקום, בכל קהילה ובית-כנסת²¹ להתוועדות²², להגיד דברי תורה, לומר "לחיים", "לחיים ולברכה", לברך איש את רעהו בכל הברכות הטובות ולקבל ביחד החלטות טובות בענייני תורה ומצוות, ומתוך שמחה וטוב לבב, התוועדות של שמחה, וכפסק דין הרמ"א²³ "וטוב לב משתה תמיד". וכדאי לקשר את ההתוועדות ואת שיעורי התורה ברבים (בימות החול) גם עם נתינת הצדקה, שיש בה סגולה מיוחדת, ש"גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"²⁴.

שחרית: "יעלה ויבוא". חצי הלל²⁵. "ואברהם זקן... זבדיה..." ג' פעמים. קדיש-תתקבל. שיר-של-יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום.

קריאת התורה לראש-חודש. אשרי, ובא לציון [הש"ץ לא יסיימנו בקול], יהללו. הכנסת ספר-תורה. חליצת התפלין. הנחת תפילין דרבנו-תם²⁶, קריאת-שמע, פרשיות: 'קדש' 'והיה כי יביאך', שש זכירות²⁷ וחליצת התפילין. מזמור (כלשהו, כדי לומר הקדיש), חצי קדיש, מוסף²⁸.

אמירת ההלל כסדר התפילה חשובה יותר מאמירתו בציבור²⁹.

פרשיות מלאכת המשכן:

"מכיוון³⁰ שנכנסים לשבוע דפרשת תרומה (החל מהקריאה במנחת שבת), ולאחרי-זה פרשת תצווה³¹, שבפרשיות אלו³² נתבארו כל פרטי הציוויים דמעשה המשכן, כלי המשכן, בגדי כהונה וכו' – כדאי ונכון ביותר שנוסף על לימוד חלק הפרשה בכל יום (עם פירוש רש"י) בשיעורי חת"ת, יוסיפו וילמדו גם מפירושי חז"ל בתורה שבעל-פה³³ (על-כל-פנים מאמר ופירוש אחד על פסוק אחד), כפי שנלקטו כבר בספרים³⁴ (ואין צורך לחפש בספרים), "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם"³⁵.

ומה טוב – לתרגם (על-כל-פנים חלק מפירושים אלו) גם בלשון עם ועם, כדי שיהיה "כשולחן הערוך לפני האדם" – גם עבור אלו שלעת-עתה אינם יודעים ללמוד אלא בלשון עם ועם.

ומהמעלות שבזה: א) 'לחיות עם הזמן' – להוסיף חיות בלימוד פרשת השבוע.

ב) ועוד ועיקר – שההוספה בלימוד ענייני המשכן ומקדש ממהרת ומזרזת עוד יותר את בניין בית-המקדש השלישי – לא רק "אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבניין הבית"³⁶, אלא בניין הבית בפועל ממש.

יום שני
א' באדר³⁷, ב' דראש-חודש

בקשר למצוות ומבצעי חג הפורים, כתב הרבי: "אשר כל זה דורש זמן והכנה ופעולה – על-כל-פנים מתחיל מראש החודש"³⁸ וכן "כבכל דבר חשוב – צריכה להיות הכנה מבעוד מועד, על-כל-פנים מראש החודש"³⁹.

יום רביעי
ג' באדר

יום שלישי בלילה, אור ליום רביעי: אם צפויה עננות מוגברת, יש לקדש את הלבנה מיד כשאפשר⁴⁰ גם אחר ג' ימים (מעת-לעת⁴¹) מהמולד⁴² (החל מהלילה), ואין להמתין עד אחר שבעה ימים מהמולד⁴³.

______________________

1)    מנהגי קריאת התורה (שהופיעו במשך השנים כשהם משולבים בתוך מנהגי שבת זו) – הופיעו לאחרונה בגיליון תשס"א.

2)    בשיחת ש"פ קורח, מברכים-החודש תמוז ה'תשמ"א סי"א (שיחות-קדש תשמ"א ח"ג עמ' 760), מזכיר הרבי 'טענות' שיש לאנשים שונים אודות תקנות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בקשר לשבת מברכים: "לשם מה עליו למעט משנתו, ולהתעורר שעה או שעה וחצי (=כמה שנמשך זמן אמירת תהילים שלו) מוקדם יותר [מבכל שבת]?".

3)    הפסוקים הנדפסים לאומרם לפני ואחרי התהילים, אין מנהגנו לאומרם, ובפרט לפני התהילים שלאחרי התפילה (ראה מענה הרבי בנדון ומשמעותו, 'התקשרות' גיליון תפד עמ' 17). לגבי ה'יהי רצון', הרבי לא נהג לאומרו אחר כל ספר (גם כשאמרו קדיש בינתיים), אך י"א (כ"ה גם ביומן תש"כ של הרה"ח ר' צבי הירש גאנזבורג, שבס' 'דיוקנו של חסיד'  תשס"ח, עמ' קמט) שאמרו על כל הספרים בפעם אחת, בסוף התהילים (וראה מה שהציע הרבי לחולה, שיאמר "את כל התהילים... בלי הפסק, היינו גם בלא אמירת 'יהי רצון' כ"א אחרי כל הספרים" - אג"ק ח"ה עמ' קפא), כמובן בשינויים המתחייבים.

4)    ספר-המנהגים עמ' 30.

5)    לוח דבר-בעתו.

6)    ע"פ לוח כולל-חב"ד.

7)    רמ"א סו"ס קמז. שערי-אפרים שער י סי"ב. י"א שהרבי הקפיד להניח את הס"ת השני מימין הראשון דווקא.

8)    לוח כולל-חב"ד, וכ"מ בספר המנהגים עמ' 33.

9)    לוח כולל-חב"ד, ש"פ מקץ.

10)  תיבת 'מחר' אומרים רק כשמברכים ר"ח לימי שבת וראשון, כדי לשלול את יום הראשון הקרוב (כך מסר הרה"ח ר"מ שוסטערמאן ז"ל, הבעל-קורא אצל הרבי).

11)  לוח כולל-חב"ד. אעפ"י שלגבי ד' פרשיות לא הזכיר אדמוה"ז בשולחנו ובסידורו שאין אומרים בהן 'אב הרחמים', ואדרבה - מפורש בלוח 'היום-יום' לש"פ זכור ופרה שאומרים 'אב הרחמים', וראה קצות-השולחן סי' פג בבדי-השולחן סוף ס"ק יג (הדעות בזה הובאו במשנ"ב סו"ס תרפ"ה), מ"מ בשבת זו (וכן בפרשת החודש) שהיא שבת מברכים (או ר"ח) אין אומרים אב הרחמים, כמובן.

12)  היום-יום, ל' ניסן.

13)  תענית כט,א.

14)  ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 303 הערה 112. ספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 309 סוף סעיף י'. וראה להלן בפנים הלוח בראש-חודש בקשר לסוג השמחה.

15)  לוח כולל-חב"ד.

16)  ראה ספר-המנהגים עמ' 38, וש"נ.

17)  נמוקי או"ח סי' תרפו בסופו, לקוטי-שיחות כרך ט"ז עמ' 345.

18)  כל העניין – לקוטי-שיחות כרך ד' עמ' 1274.

19)  אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ז עמ' שכד, עיי"ש.

20)  ראה גם תורת מנחם תשי"ג כרך ב (ח) עמ' 178.

21)  בלוח 'היום יום' ל' ניסן איתא, שההתוועדויות דראש חודש צריכות להתקיים בבית- הכנסת.

22)  לדינא נפסק שאסור להתענות בראש-חודש (שו"ע ר"ס תיח) אבל אין חיוב לאכול פת דווקא (שו"ע אדמוה"ז סי' קפח ס"י).

סעודת ראש חודש: ראה 'דיני ומנהגי ראש חודש - חב"ד' פ"ה, שמקורה מקרא מלא (שמואל-א כ,ה,יח. רש"י ורד"ק שם) ובשו"ע ניתן לה סימן מיוחד – סי' תיט, בו נפסק שמצווה להרבות בה, וטעמיה: א) מפני כבוד היום, שהוא כפרה לישראל. ב) כדי שנזכור תפילת המוספין ושהיום אסור בעשיית מלאכה לנשים, והוא יום-טוב אף לאנשים. ג) זכר לסעודה שעשו לעדי הלבנה בזמן שהיו מקדשין על-פי הראייה (ארחות-חיים הל' ראש חודש בתחילתו. כל-בו וסמ"ג). ומהאחרונים שם: שטוב להדר לאכול פת (ראה סה"ש תרצ"ו עמ' 148), ושסעודה זו היא ביום ולא בלילה.

בטור שם הביא מפסיקתא דרב כהנא שגם על סעודת ראש-חודש אמרו ש"כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש-השנה... חוץ ממה שמוציא בשבתות וימים טובים וראשי חדשים... אם מוסיף, מוסיפין לו", והובא בט"ז. ובבית-יוסף פירש, שמה שלא נזכר 'ראש חודש' במימרא זו [שהובאה להלכה גם בשו"ע אדמוה"ז סי' רמב ס"ג והל' תלמוד-תורה פ"א ה"ז] בגמרא, יש לומר שבכלל 'יום טוב' הוא.

23)  בהג"ה שבסוף השו"ע אורח-חיים.

24)  כל העניין – מספר-השיחות ה'תש"נ ח"ב עמ' 539. ולהעיר מהמובא בס' 'דיני ומנהגי ר"ח - חב"ד' ס"ע עז, שמנהג ישראל להרבות בנתינת צדקה בראש-חודש.

25)  ההוראה בסידור אדמוה"ז היא: "ובימים שאין גומרים את ההלל, יש לנהוג שהש"ץ לבדו יברך בתחילה ובסוף, והקהל יענו אמן ויצאו בברכתו". הנוהגים כך, צריכים לוודא מראש שהש"ץ יאמר בקול את כל ברכת "יהללוך" ולא רק את סיומה "ברוך... בתשבחות" (ע"פ הרי"ף [ברכות פ"ז, בדפי הרי"ף לד,א. וראה בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' כ] שאין יוצאים י"ח בשמיעת חצי ברכה - הגרז"נ גולדברג שליט"א בשם הגאון רבי יעקב קלעמעס ז"ל, אב"ד מוסקבה, שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע כתב עליו "שנים רבות עבדנו שם שכם אחד בעבודת הכלל" אג"ק ח"ט עמ' רלד, ראה גם בערכו במפתחות האג"ק ובמפתחות ס' 'תולדות חב"ד ברוסיא הסובייטית').

אולם מאז שהזכיר הרבי (שיחות-קודש תשמ"א ח"ד עמ' 322 סל"ז) את "מנהג חסידים, אז מ'כאפט אריין אויך די ברכה בחשאי", רבו הנוהגים כן, לברך לפני הש"ץ, או לברך ולסיים עמו, ולא לענות אמן על ברכתו – ראה בארוכה ב'התקשרות' גיליונות: שלח עמ' 17, תמז עמ' 17, ו-תמט עמ' 19 הע' 47.

26)  יש לדון אם הנחת תפילין דר"ת 'כסדר' קודם מוסף, כנדרש ע"פ הסוד (ע' כף-החיים סי' כה ס"ק צד ואילך), דוחה תפילה בציבור למאחר או למתפלל במניין בנוסח אחר, אף שב'אות חיים ושלום' (להרה"צ וכו' ממונקאטש, סי' כה ס"ק ב) ובלקט-הקמח החדש (שם ס"ק קז) שללו הנהגה זו.

באם לא הניחו תפילין דר"ת קודם מוסף – מפני שכחה או סיבה אחרת – יניחם אחר מוסף (משמרת-שלום סי' ל ס"ק ג, הובא בהוספות לשו"ע אדמוה"ז ח"ג-ד עמ' 1310 הערה 7).

27)  בהיום-יום (י"ט מנ"א) ובספר-המנהגים (עמ' 5) נזכרו "הזכירות שנדפסו בסידור" בין הדברים הנאמרים בתפילין דר"ת, כשמניחין ארבע זוגות תפילין; ובהערות וציונים ל'סידור עם דא"ח' (שהרבי עבר עליהן והסכים לפירסומן) עמ' 718, נדפסה ההוראה גם כשמניחים רק שני זוגות תפילין. ולא מסתבר שה'זכירות' שהן בגדר 'מצווה' ולא 'תורה' [וגם אומרים בהם חצאי פסוקים עם שמות השם כבתפלה, ראה התקשרות גליון רעח עמ' 17. ובפרט שהכוונה בהן לתוכן הפסוקים ולא ללשונם, אג"ק כרך יב ס"ע ג] ייכללו בהוראה (היום-יום א טבת, ספר-המנהגים עמ' 36) "השיעורים לומדים אחר סיום כל התפילה" וייאמרו ללא תפילין כבשבת ויו"ט.

28)  בפרמ"ג (סי' לד, משבצות סוף ס"ק ב) כתב שאין לקפל התפילין בשעת חזרת הש"ץ (כיוון שלמעשה אין מאזינים לש"ץ אז – ראה בשו"ע אדמוה"ז סי' קכד ס"ו וס"י). וא"כ – כש"כ בשעת קדיש (שאז אסור מדינא אפילו להרהר בד"ת, פר"ח סו"ס סח) וקדושה (ראה שו"ע אדמוה"ז סי' נו ס"ז).

שכח לחלוץ התפילין והחל להתפלל בהן מוסף, כ' במשנה ברורה (סי' כה ס"ק סא) שלא יחלצן באמצע שמו"ע, כיוון שהחליצה אינה אלא מנהג. ובכף-החיים (שם ס"ק צח) מזכיר רק שיצא בדיעבד.

שמע קדושת 'כתר' מהש"ץ ועודנו בתפילת שחרית – יכסה התפילין-של-ראש ויענה ('מאסף לכל המחנות' סי' כה סוף ס"ק קלו, ובלקט-הקמח החדש שם ס"ק קה, ואין נוהגין כפר"ח סי' תכג שכתב לחלצן או להזיז תש"ר ממקומן ולחצוץ בין ידו לתש"י).

29)  בשנים הראשונות סיפר הרה"ח רי"ל שיחי' גרונר בשם הרבי בשם אדמו"ר מהוריי"צ בשם אדמו"ר מהורש"ב, שאין לומר הלל שלא כסדר התפילה, כי אח"כ כשיתפלל שמו"ע ללא הלל, יהא זה כמו "אן אלטן געבאקענעם בולקע" [חלה ישנה שנאפתה מזמן]. וראה כף-החיים סי' תכב ס"ק לח, והמובא ב'התקשרות' גיליון תלב  בלוח השבוע הערה 1.

30)  ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 252 וכן שלוש ההערות הבאות. וראה הערה 86 שם.

31)  "וכן בהתחלת פרשת תשא – הציווי דעשיית כיור וכנו, ומעשה הקטורת".

32)  "משא"כ בפרשיות ויקהל-פקודי – שחוזר ונשנה בנוגע להעשייה בפועל".

33)  "נוסף על פירוש רש"י, פשוטו של מקרא – גם הלימוד על-דרך הדרש וכו'".

34)  כמו 'תורה תמימה', 'תורה שלימה' וכיוצא בהם.

[ברור מכל השיחה שהכוונה רק לנושאים הללו (ורק באותם ימים שהם מופיעים בשיעורי חת"ת), ולא לשאר העניינים שבפרשיות אלו (ולא כפי שנדפס כמה פעמים ב'התקשרות').

וצ"ע אם נכללים בזה גם המאמרים שאינם דנים בעשיית המשכן אלא בפעולתו (הקרבת קרבנות, קטורת וכו'), עיין בגמ' שבת עד,ב "ונקט אופה" ובפירש"י שם, דמשמע לכאורה שמה שקשור בפעולת המשכן, כמו אפיית לחם הפנים, אינו נכלל בל"ט מלאכות שבת הנלמדות מ'מלאכת המשכן'. מאידך, נאמר לגבי מלאכת הוצאה במשנה (צו, סע"א): "שכן היתה עבודת הלויים", בהובלת הקרשים. ואולי גם זה נכלל בבנייה. דיון בנושא מופיע בפתיחת ס' אגלי טל, וע"ע].

35)  רש"י ר"פ משפטים.

36)  מדרש-תנחומא פ' צו אות יד [ובעניין פרשיות אלו במיוחד, ציינו למאור ושמש ר"פ פקודי].

37)  הנפטר ביום ל' באדר-א' בשנה מעוברת – היארצייט שלו בשנה פשוטה (כמו השנה) היום, ל' בשבט – אדר"ח אדר. הנפטר היום – היארצייט שלו בשנה מעוברת ביום ל' בשבט, ולא ביום ל' באדר-א'.

בר-מצווה שנולד בשנת תשנ"ז שהיתה שנה מעוברת: נולד בכ"ט אדר-א' – נעשה השנה בר-מצוה ביום כ"ט באדר; אבל אם נולד יומיים מאוחר יותר, ביום א' באדר-ב' – נעשה בר-מצווה חודש מוקדם יותר, מחר, ביום א' באדר.

לעניין בת-מצווה אין שאלה השנה, כי שנת תשנ"ח היתה שנה פשוטה, כשנה זו.

38)  לקוטי-שיחות כרך יא עמ' 340.

39)  ממכתב (כללי-פרטי) אדר"ח אדר תשמ"ב.

40)  שער-הכולל פרק לג ס"ק ב בשם הצמח-צדק, ובהגהות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב על הסידור (בסידור תו"א עמ' 489).

41)  סי' תכו בפרמ"ג בא"א ס"ק יג, משנ"ב סק"ד ושעה"צ שם ס"ק יט , וראה המובא בס' קידוש לבנה פ"ג ס"ד.

42)  לוח כולל-חב"ד הנ"ל, ע"פ מ"א ופמ"ג סו"ס תכו, סידור יעב"ץ ועוד.

43)  שער-הכולל פרק לג אות ב, עיי"ש בסופו, ממ"א סי' תכו ס"ק ז. וכן בהגהת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב על זה (בסידור תורה-אור תשמ"ז עמ' 489) ובסופה. וראה המובא בכף-החיים סי' תכו ס"ק לב-לג ובס' 'דיני ומנהגי ראש-חודש – חב"ד' פי"ב הע' 32.