וארא אל אברהם (ו,ג)

"וארא" הוא לשון עבר וגם לשון הווה. זאת אומרת שהתגלות זו, שהיתה אל האבות, מצויה גם עתה בנשמות ישראל. שהרי בנשמתו של כל אחד מישראל יש בחינת "אברהם" שבה (מידת האהבה לה'), וכן בחינת "יצחק" שבה (מידת יראת ה'), ובחינת "יעקב" שבה (מידת הרחמים); וכשמתגלות מידות אלו, הרי זה בדוגמת ההתגלות האלוקית אל האבות.

(אור-התורה שמות כרך ז' ע' ב'תקפט)

וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב (ו,ג)

וארא: אל האבות (רש"י)

מה מוסיף רש"י בפירושו על לשון הכתוב?

אלא ההתגלות האלוקית לאברהם ליצחק וליעקב לא היתה בגלל מעלתם הפרטית של כל אחד מהם, כי אם לפי שהיו אבות האומה, וכל מה שקיבלו - מסרו לבניהם אחריהם ולבית ישראל כולו.

(לקוטי-שיחות כרך ג עמ' 860)

ושמי ה' לא נודעתי להם (ו,ג)

סיבת שעבודם של בני-ישראל במצרים היתה כי הקב"ה רצה שיתגלה אליהם שם הוי' בשעת מתן-תורה [כדכתיב (דברים ה): "פנים בפנים דבר הוי' עמכם"]. לכן היו בני-ישראל זקוקים להקדמת זמן של סבל וייסורים, כי על-ידי זה נתעוררה בהם תשוקה עזה לצאת מאפלה לאורה, ואז נעשו ראויים להתגלות אור התורה [ובלשון רז"ל (ברכות ה): "שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על-ידי ייסורים: ...תורה וכו'"].

זהו שאמר הקב"ה למשה "ושמי הוי' לא נודעתי להם": אתה שאלת "למה הרעותה?". ובכן, סיבת הדבר היא, רצוני לגלות לישראל את שם הוי', גילוי שלא זכו לו אפילו האבות.

(תורה-אור פרשת שמות, דף נ' עמ' ב' וג')

* * *

מבואר בחסידות, שהאבות, אשר קדמו למתן-תורה, לא זכו לגילוי שם הוי', ואילו בני-ישראל זכו במתן-תורה לגילוי שם הוי' [כפי שנאמר בהמשך הכתוב "לכן אמור לבני ישראל אני הוי'... וידעתם כי אני הוי'"].

ויש לשאול, מכיוון שכבר עברו אלפי שנים מאז שנתגלה שם הוי' במתן-תורה, מה שייך אלינו העניין ד"שמי הוי' לא נודעתי להם" (והרי התורה היא נצחית)?

ויש לומר, דאף-על-פי שבמתן-תורה נתגלה שם הוי', מכל-מקום כיוון שלעתיד-לבוא יתגלה שם הוי' באופן נעלה לאין-ערוך, כמבואר בחסידות, נמצא, שגם המעמד ומצב שלאחרי מתן-תורה הוא באופן ד"שמי הוי' לא נודעתי" לעומת אותו הגילוי שיהיה לעתיד-לבוא.

(ספר-השיחות תשנ"ב כרך א עמ' 262)