מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת-קודש פרשת צו
י"ב בניסן, שבת הגדול
דרשה: "נהגו בדורות האחרונים שהחכם דורש הלכות פסח בשבת שלפניו אם אינו ערב פסח... והעיקר... ללמד להם המעשה אשר יעשון, ולא כמו שנוהגין עכשיו"1.
הפטרה: "כה אמר ה'... אבדה האמונה ונכרתה מפיהם, [ומדלגים עד] כה אמר ה' אל יתהלל... נאום ה'" (ירמיהו ז,כא-כח; ט,כב-כג)2.
אחר תפילת מנחה אומרים את ההגדה, מ"עבדים היינו" עד "לכפר על כל עוונותינו"3. הרבי נהג לאומרה עם הציבור, בישיבה על מקומו.
מוצאי שבת-קודש – אין אומרים "ויהי נועם" ו"ואתה קדוש"4. עורכים קידוש לבנה.
יום ראשון
י"ג בניסן
יום ההסתלקות-הילולא של כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק' נ"ע, דור שלישי לנשיאי חב"ד. נסתלק בשנת תרכ"ו, ומנוחתו כבוד בליובאוויטש. יום התחלת הנשיאות של בנו הצעיר, כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע5.
כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, ינצלו 'עת רצון' זו, כדי: א) ללמוד פרקי משנה (על-כל-פנים פרק אחד, המתחיל באות אחת) של שמו הקדוש. ב) להוסיף בלימוד תורתו של בעל ההילולא. ג) להוסיף בעבודת התפילה. ד) להוסיף בנתינת צדקה, ומה טוב – לעניין השייך לעבודתו המיוחדת של בעל ההילולא או למוסדות העוסקים בעבודתו, ובעבודת רבותינו נשיאינו ממלאי-מקומו. ה) לקיים התוועדות של שמחה, שבה יקבלו עליהם הנאספים החלטות טובות בענייני תורה ומצוות6.
נשיא: היום אומרים את פרשת "זאת חנוכת המזבח"7 עד "כן עשה את המנורה", שהיא כנגד שבט לוי, ללא ה'יהי-רצון'8.
יום שני
י"ד בניסן, ערב פסח
יום ראשון בלילה, אור ליום שני
סוף זמן קידוש-לבנה. לכתחילה: כל הלילה (כיוון שאין אנו מקדשים את הלבנה ביום-טוב).
בדיקת חמץ:
הכנות: לפני הבדיקה צריך לנקות היטב את כל החדרים שצריך לבודקם9. כמו-כן יש לרכז במקום המשתמר מילדים וכו' את כל החמץ המיועד לאכילה בערב ולמחרת בבוקר10.
זמן קצר לפני הבדיקה מניחים במקומות שונים בבית עשר חתיכות של חמץ קשה11 (נכון שיהיו על-כל-פנים כל הפתיתים ביחד – כזית12). עוטפים כל אחד מהם בנייר13 (אך לא בנייר כסף, שאינו נשרף היטב).
זמנה: אור לארבעה-עשר – מיד אחרי צאת הכוכבים14 (בתל-אביב – בשעה 7:21 שעון קיץ), ותמיד לאחר תפילת ערבית15.
מקומה: כל המקומות שיש לחוש ולהסתפק שמא הכניס לתוכם חמץ, אפילו באקראי, צריכים בדיקה16.
אופנה 17: לאור נר של שעווה ועל-ידי נוצת עוף. הבודק מניח את החמץ שמוצא בשקית קטנה של נייר. בגמר הבדיקה: מניח את השקית, הנוצה והנר שנותר בתוך כף עץ קעורה, עוטף הכול בנייר (מלבד ידית הכף שנשארת מחוץ לעטיפה), כורך חוט סביב הנייר כמה פעמים, מהדקו וקושרו18 [צריך להיזהר להוציא בעוד מועד מהשקית את הדף ובו הברכה וכו'].
בין הברכה לתחילת הבדיקה אין לדבר כלל, אפילו מענייני הבדיקה (אלא בדבר שהכרחי לבדיקה). ונכון שלא לדבר כלל שלא מענייני הבדיקה כל זמן הבדיקה19.
כתב רבנו הזקן בסידורו: "ויעמיד מבני ביתו אצלו לשמוע הברכה שיבדקו איש במקומו, ולא ישיחו בינתיים, וייזהרו לבדוק תחילה בחדר הסמוך למקום ששמעו הברכה", וכותב הרבי שייתכן שכוונתו היא, שמצווה לזכות גם את בני-ביתו (הגברים) בבדיקת החמץ, וכיוון שגם בעל-הבית בעצמו יבדוק קצת – אין בזה סתירה לדין "מצווה בו יותר מבשלוחו"20.
את החמץ הנמצא בבדיקה שומרים כנ"ל, ושורפים למחרת בבוקר, כדלקמן.
אחר הבדיקה מבטלים את החמץ שלא מצאנו, באמירת "כל חמירא" (הראשון).
מכירת חמץ: נוהגים לעשות את הרב ל'מורשה', דהיינו מיופה-כוח למכירת החמץ21. מוכרים גם חמץ גמור22, וגם את כלי החמץ (שמא נותר עליהם חמץ 'בעין'), ואין צריך להטבילם לאחר הפסח23.
שחרית: אסור מן הדין לאכול מצה24. ומנהגנו שלא לאכול מכל המינים הנכנסים בחרוסת ומרור עד אחר 'כורך'25.
תפילה: משכימים להתפלל26. מהיום ועד סוף חג הפסח, אין אומרים 'מזמור לתודה'27.
תענית בכורות: הבכורים, בין מאב ובין מאם, מתענים, ואפילו כוהנים ולויים. ונהגו לאכול בסעודת סיום מסכת וכדומה ולהפסיק את הצום28.
סוף זמני אכילת ושריפת חמץ (שעון קיץ): בתל-אביב מותר לאכול חמץ עד השעה 10:40, ויש לשורפו (וכן למכור לגוי את החמץ שמשאירים) לפני השעה 11:42 (שעה זו היא בנוגע לרב המוכר, אך הציבור צריך להקדים ולהגיע אל הרב מבעוד מועד, לבל יאחר את המכירה!).
לאחר השריפה אומרים "כל חמירא" (השני), ובו מבטלים את כל החמץ, שמצאנו ושלא מצאנו.
אם לא נעשתה הפרשת חלה מהמצות – יש לזכור לעשות זאת קודם החג.
יום שלישי
ט"ו בניסן, א' דחג-הפסח
הדלקת הנר: ביום שני, קודם השקיעה29. מברכות 'להדליק נר של יום-טוב' ו'שהחיינו'. אם לא הדליקה קודם השקיעה, תדליק לפני הקידוש, מאש שהודלקה לפני החג.
אחר מנחה, קודם השקיעה, קוראים את 'סדר קרבן פסח'.
בני הבית מכינים הכול על השולחן ומסביבו (חוץ מסידור הקערה), כולל הצעת המושבים להסבה, בשעה שמתפללים ערבית בבית הכנסת.
טוב להרבות בכלים נאים בליל-פסח, דרך חירות31.
ערבית של יום-טוב. אחר שמונה-עשרה – הלל שלם בברכה תחילה וסוף. כופלים 'הודו לה'' אחר כל אחד מהשלושה פסוקים: "יאמר(ו) נא... כי לעולם חסדו", וגם ביחיד. דהיינו: הש"ץ מקריא: "הודו..." והציבור [אבל לא הש"ץ] עונים בקול: "הודו", ואומרים בנחת "יאמר נא ישראל..."; הש"ץ מקריא: "יאמר נא ישראל...", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו...", ואומרים בנחת "יאמרו נא בית אהרון..."; הש"ץ מקריא: "יאמרו נא בית אהרון...", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו...", ואומרים בנחת "יאמרו נא יראי ה'..."; הש"ץ מקריא: "יאמרו נא יראי ה'...", והציבור עונים בקול (והש"ץ עמהם בנחת): "הודו..."32.
לאחר ההלל – קדיש תתקבל. עלינו. קדיש יתום.
ליל-הסדר
מצווה למהר להתחיל את הסדר, בשביל התינוקות שלא יישנו33. [את מצוות-החג יש לקיים לאחר צאת הכוכבים, בת"א: 7:22].
אין לובשים קיטל לסדר, וכן אין מקפידין לאיזה רוח (מזרח, מערב וכו') יהיה מקום מושבו34.
סידור הקערה:
[כמה ממנהגינו בקשר ליין, זרוע, ביצה ושאר רכיבי הסדר, פורטו ב'התקשרות' גיליונות תתט"ז-תתי"ז].
* הרבי היה מסדר את הקערה מעומד35.
* בשעת סידור הקערה, לפני הנחת כל דבר בקערה, אומר הרבי את הכתוב בסידור בעניין זה, ואחר סידור הקערה אומר את כל סימני הסדר יחד, כפי שהם כתובים בהגדה. וכשמגיע זמנו של כל 'סימן', אומר 'סימן' זה לפרטיו. כל אמירות אלו היו בלחש36.
* צריך להניח קערה או מגש תחת המצות. ונהגו להפסיק במפה בין המצות37.
* בסידור רבנו הזקן איתא שמסדרים [קודם] הישראל, ועליו הלוי, ועליו הכהן.
* המינים מונחים על המפה, ולא בתוך קעריות נפרדות. מייבשים את המרור במפיות, למניעת חשש 'שרויה38.
* כל המינים הנאכלים בליל-הסדר נלקחים מעל הקערה עצמה, ולא כנוהגים להשאירם על הקערה ולאכול מהמונח על השולחן39.
* הרבי דקדק שלא לשבור את קליפת הביצה, אף שקשה להעמידה על מקומה כמות שהיא40.
* הרבי היה מודד ארבע כפות גדולות מלאות 'חריין' טחון, סוחט אותן היטב בידו, ומכין ממנו עיגול קרוב לגודל ביצה. אחר-כך עוטף זאת מכל צד בעלי חסה (שניים גדולים או שלושה קטנים), ובנוסף לכך הניח בפנים חתיכת 'חריין' שאינה מפוררת41.
* ל'כרפס' שעל הקערה נוטלים חתיכה גדולה של בצל (לפעמים הרבי לקח בצל שלם) עם קליפתה, ואוכלים רק מקצתו (הרבי נטל בסכין מחלקו הפנימי)42.
* מקפידים שתהא 'קערה' לכל בן-מצוות43.
* אדמו"ר מהר"ש היה מחלק כרפס ומרור משלו לנשים, גם לקרובות משפחה שהיו סועדות עמם, אך לא כזית מצה44.
* בנים ובנות קטנים חייבים במצוות הסדר לפי הבנתם (שזהו גדר 'הגיעו לחינוך') בכל אחת מהכוסות בנפרד, ולכן יש להכין עבור כל אחד מהם כוסות המכילים רביעית45. אין רגילים לחנך קטנים לפני גיל מצוות בהסיבה46.
* יש להכין כלי שבור, כדי לטפטף לתוכו (יש אומרים שאם מדובר בכלי חד-פעמי, או בסוג כלי שאינו בשימוש בפסח, די בזה)47.
* במשך כל זמן הסדר נמצא כוסו של הרבי, כוס גדולה של כסף, לימין הקערה48.
'קדש':
אומרים 'אתקינו' דיום-טוב, וקידוש.
* מנהגנו בקידוש ובכל כוס-של-ברכה למזוג עד שיישפך מעט החוצה (כבהבדלה), וגם בליל-הסדר יש לנהוג כך49.
* הרבי כתב בהגדה "אין מדקדקין שימזוג אחר", ובפועל אף לא הניח לאחרים למזוג לו50.
* נוהגים לקדש מעומד, הן בפסח הן בשבת ויום-טוב51. וגם השומעים עומדים.
* כוסו של הרבי גדולה ביותר. "מוזגין הכוס. לוקחו בימינו, מוסרו לשמאלו, מעמידו, דרך הורדה מלמעלה למטה, על כף ידו הימנית כשהיא כפופה קצת כעין בית קיבול, ארבע אצבעותיו מוגבהות והאגודל מושכב על הצד, ומקדש מעומד, והכוס מוגבה למעלה משלושה טפחים מעל גבי השולחן"52. כשמניח הכוס בימינו אינה מוגבהת טפח מהשולחן, אחר-כך מגביה ידו עם הכוס53. בכל פעם שנוטל הכוס במשך הסדר, עושה כסדר הנזכר בסעיף זה54.
* כשמתחיל – ייתן עיניו בנרות55 (גם כשלא חל בשבת), ובשעת ברכת הגפן והקידוש – בכוס56.
* אשה ובת שבירכו 'שהחיינו' בהדלקת הנרות, גם אם מקדשות בעצמן, לא יברכוה עתה57.
* כל אחת מארבע הכוסות של ליל הסדר – שותים אותה כולה ובבת-אחת 58.
* אין מנגנים 'ניגונים' בשעת הסדר, וכאשר צריכים להמתין זמן מה [וכן 'כדי שלא יישנו התינוקות'] שרים משירי ההגדה, כגון 'ממצרים גאלתנו', 'על אחת כמה וכמה' וכדומה59.
'ורחץ':
הרבי קרא לפני נטילה זו גם את האמור בסידור על 'כרפס'60. [לפרטי מנהגנו בנטילה, ראה להלן בסימן 'רחצה'].
'כרפס':
שיעורו: פחות מ-15 גרם61. מטבילים ואחר-כך מברכים, כדי לתכוף הברכה לאכילה ככל האפשר. ומכוונים להוציא גם המרור וגם הכורך. נוהגים לאוכלו שלא בהסיבה. לאחר מכן אין מחזירים את הנותר ממנו לקערה (ואף אם נשאר, מסירים ממנה)62.
הרבי הטבילו ג' פעמים במי מלח63.
'יחץ':
פורסים את המצה כשהיא בתוך המפה, מכוסה. פורסים את המצה לשני חלקים: האחד גדול והשני קטן ממנו. החלק הגדול מניחים לאפיקומן, והקטן מניחים במקומו בין שתי המצות64.
כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ומהוריי"צ נ"ע היו שוברים את האפיקומן לחמש חתיכות. פעם נזדמן שנשבר לשש חתיכות, והניח האדמו"ר אחת הצידה65.
מצפינים את האפיקומן בין שני כרים, ולא תחתיהם66. "אין נוהגים בחטיפת ['גניבת'] האפיקומן בבית הרב"67.
'מגיד':
"בבית הרב אין מגביהים הקערה, ורק מגלים מקצת המצות".
הרבי היה נוהג לגלות מקצתן של כל ג' המצות, גם הפרוסה, ויש אומרים שהיה מסבבה, שיהיה הצד השלם מגולה כלפי חוץ68.
"איתא בכתבי האריז"ל שצריך לומר את ההגדה בקול רינה ובשמחה. ויש לומר שלכן היה כ"ק מו"ח אדמו"ר נוהג לומר את ההגדה בקול רם, ובזמנים שלא יכול היה לומר בעצמו בקול רם, זאת אומרת שנראה לאחר בחושיו הגשמיים שאינו אומר בקול רם, היה באותם זמנים דורש מאחרים שיאמרו הם בקול רם"69.
הניקוד: "הֵא לחמא עניא" (אף-על-פי שהכוונה היא כאילו אומרים בקמץ, היינו 'זה', ולא 'הנה')70.
אומרים זאת פעם אחת, ובישיבה71.
"לשנה הבאה בארעא דישראל" – מטעימים ב'מלעיל' (לשון עבר), ואילו "לשנה הבאה בני חורין" – מטעימים ב'מלרע' (לשון עתיד)72.
* אחרי 'הא לחמא' מסלקים הקערה עם המצות לצד אחר (הרבי רק הסיטה קימעה), אך המצות נשארות מגולות73.
* אין צריך לשטוף ולהדיח את הכוס לפני המזיגה, שהרי שטפוה והדיחוה קודם הקידוש.
'מה נשתנה':
אם אין לו בן, הבת שואלת. ואם אין ילדים, אשתו שואלת. ואם אין לו אישה, הוא שואל את עצמו74.
שואלים בשפה המדוברת (בבית רבינו – אידיש75), וגם המדברים בלשון-הקודש מפרטים ומפרשים את השאלות על-פי המפורט בביאורי הרבי להגדה.
לפני "והיא שעמדה" מכסים את המצות ורק אחר-כך מגביהים את הכוס76.
"והיא שעמדה" – בישיבה77.
הרבי לא היה מניח את הכוס מידיו, עד שמקריא ההגדה סיים את הפיסקה בקול רם.
שפיכת יין מהכוס:
נוהגים לשפוך יין מהכוס: שלוש פעמים באמירת "דם, ואש, ותימרות-עשן"; עשר פעמים בעשרת המכות דהיינו פעם אחת בכל אחת מן המכות; ושלוש פעמים נוספות באמירת הסימנים "דצ"ך, עד"ש, באח"ב"78.
אין מטיפים יין על-ידי אצבע, אלא שופכים באמצעות הכוס עצמה.
בבית הרב נזהרים שלא לשפוך את היין לכלי כשהוא על השולחן, אלא כשהכלי התחתון על הארץ 79. וכן אין מעבירים על-גבי השולחן את הכלי עם היין השפוך.
מילוי הכוס מחדש: הרבי ממלאה עד שנשפכת על גדותיה (כמו לקידוש), וממלאה שוב ושוב – ג' פעמים80.
'דיינו':
אין מפסיקים באמצע אמירת הארבעה-עשר 'דיינו'. כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ לא היה אומר ביאורים באמצע ה'דיינו', אלא לפני תחילתם או לאחרי סיומם79.
"רבן גמליאל":
*במילים "מצה ומרור" הביט הרבי במינים שבקערה79.
* "מצה זו" – מנהג בית הרב לאחוז את המצה השנייה והמצה השלישית יחד על-ידי המפה שעליהן, עד "על שום" השני81.
* "מרור זה" – מנהג בית הרב להניח (שתי) הידיים על המרור והכורך – עד "על שום" השני80.
* לפני "לפיכך" מכסים את המצות ואחר-כך מגביהים את הכוס. אוחזים את הכוס עד "ונאמר לפניו הללוי-ה", ומעמידים אותה על השולחן, לאמירת שני פרקי ה'הלל' הראשונים, וחוזרים ומגביהים אותה לברכת "אשר גאלנו"80.
* אין מברכים על ה'הלל' שבסדר. וקוראים אותו מיושב, דרך חירות82.
* לפני 'רחצה' אמר הרבי בפיו בלחש את כל הדינים שבסידור, מ'רחצה' עד 'כורך'83.
* נטילת ידיים. מנהגנו (בנטילת ידים תמיד)84: בודקים תחילה ומוודאים את נקיות הידיים. לוקחים את הכלי מלא מים ביד ימין ומושיטים אותו ליד שמאל. נזהרים מרטיבות בידיים. מנהגנו לאחוז את הכלי במגבת, ומנהג זה פשט בימינו גם בין נשי ובנות חב"ד. "נטילת ידים לסעודה ג' פעמים רצופות . . ומניח משפיכה הג' מעט מים בכף יד השמאלית, ובזה משפשף שתי ידיו". מתחילים את הברכה [לפני תחילת השפשוף, וממשיכים בעת השפשוף], ומשפשפים יפה את הידיים זו בזו, ואחר-כך מנגבים אותן היטב.
'מוציא' 'מצה':
* כל בני הבית חייבים במצוות אלו. ידי חובת 'לחם משנה' יוצאים על-ידי ראש המשפחה, אך כל אחד ואחד מברך לעצמו85.
* "וייקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך 'המוציא'".
"ולא יבצע מהן, אלא יניח המצה השלישית להישמט מידו. ויברך על הפרוסה עם העליונה טרם ישברם ... [על אכילת מצה]. ויכוון לפטור גם-כן אכילת הכריכה שממצה השלישית, וגם אכילת האפיקומן יפטור בברכה זו – 'על אכילת מצה'. ואחר-כך יבצע 'כזית' מכל אחת משתיהן, ויאכלם ביחד ובהסבה"86.
* הרבי היה מברך את כל הברכות הללו מיושב; נוטל בשתי ידיו את שלוש המצות, כשאצבעותיו מפרידות בין מצה למצה, ומברך המוציא. אחר-כך היה מניח למצה התחתונה להישמט מידיו, ומברך על אכילת מצה ושובר מהן – בהיותן מכוסות – לפרוסות קטנות כדי צורכו; מסדרן זו על גבי זו ואוכלן יחד בשתי ידיו; אינו מכניסן לפיו בבת-אחת. ניכר שלא בלע ה'זיתים' בשלמותם87.
* שיעור כזית: המקובל הוא, ששיעור 'כזית' במצה הוא 27 גרם, כשליש מצת-יד. יש מקום לומר88, שהואיל ושיעור ה'כזית' הוא מידת נפח, הרי 27 סמ"ק במצת-יד (ללא דחיסה) אינם יותר מ-11 גרם (כשמינית מצת-יד). במקום הצורך יש לסמוך על זה, ובוודאי ב'זיתים' שמדרבנן שאחרי הכזית הראשון.
* לכאורה עדיף להכין בשקיות ולחלק קודם הנטילה שני 'כזית' מצה לכל אחד מבני הבית, ולאחר ברכות בעל-הבית יקחו מעצמם קצת מהמצה העליונה89 בתור השתתפות ב'לחם משנה'90.
* מסיימים אכילת כל 'כזית' (גם במרור ובכורך) לכתחילה עד 4 דקות91, ובלבד שלא להיכנס לחשש 'אכילה גסה'.
'מרור':
* מרככים מקצת מהחרוסת שעל הקערה ביין שבתוך הכלי שתחת לכוס. טובלים מקצת המרור בחרוסת. מנערים את החרוסת, שלא יתבטל טעם המרירות. ואז מברכים "על אכילת מרור", ומכוונים לפטור בזה גם את המרור שב'כורך', ואוכלים שלא בהסיבה92. לועסים היטב כדי להרגיש את טעם המרירות.
* החסה וה'חריין' מצטרפים יחד ל'כזית' מרור93.
* הרבי נהג לאכול גם חלק מראש התמכא, לא-טחון. אכל שיעור גדול במיוחד. אך הזהיר בשם אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, שאין יוצאים ידי חובה במרור שאין יכולים לסובלו מחמת חריפותו94.
* לפי ספר 'שיעורי תורה'95 – שיעור כזית מרור 19 גרם. אולם אם אוכלים קלח (שהוא דחוס יותר), דרוש להוסיף עוד 2 גרם, וכן נכון להוסיף (תמיד) עוד 2 גרם עבור מה שנשאר בין השיניים.
הרבי לקח כשיעור ביצה של ימינו. את קלחי החסה לא אכל96.
'כורך':
לוקחים כזית מהמצה התחתונה וכזית מרור (בסך הכל) משני הסוגים. מניחים מעט חרוסת יבשה על המרור, ומנערים אותה מיד אחר-כך (הרבי מרח חרוסת – אולי כשנפלה החרוסת שטבל בה מהתמכא – על התמכא ולא על העלים. בסוף ה'כורך' היה טובל את חתיכת התמכא השלמה בחרוסת, ואוכלה עטופה בעלי החסה – ולא ניער97). כורכים אותם יחד, אומרים "כן עשה הילל..." ואוכלים אותם ביחד ובהסיבה98.
'שולחן-עורך':
* אוכלים את הסעודה שלא בהסיבה.
* מתחילים באכילת הביצה שעל הקערה99. הרבי לא בדק ולא פתח כלל את הביצה לפני אכילתה. טבל אותה תחילה ג' פעמים במי-מלח. במשך הסעודה טובל את המצה ג' פעמים במלח ואוכלה100.
* למים אמצעיים ואחרונים אין להעביר האצבעות על השפתיים – בכל שבעת ימי הפסח101.
* אין נוהגים לומר 'לחיים', שלא ייראה כמוסיף על הכוסות102.
* הרבי שתה מכוסו במשך הסעודה, ולפני מזיגת כוס שלישי מסרה לשוטפה, ואח"כ (כבכל השנה) קינחה מבפנים ומבחוץ במפית-נייר103.
'צפון':
לפני אכילת האפיקומן יש לשתות באופן שלא יבואו לידי צימאון אחר כך104.
בסוף הסעודה מוציאים את האפיקומן, מחלקים לכל אחד ואחת כזית. טוב לאכול שני 'כזיתים', אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עמו34. יש לאכול את כולו במקום אחד105. אוכלים בהסיבה, ויש לסיימו קודם חצות106 (12:45 בתל-אביב).
'ברך':
* הרבי מזג 'כוס של אליהו' תמיד קודם ברכת-המזון, ואחריו מזג לעצמו כוס שלישי107.
* הרבי השתמש בכוס זכוכית לכוסו של אליהו, ובדקה תחילה בשוליה אם היא חלקה ללא פגם108.
* מקריא ההגדה הוא המזמן109.
* כל אחד מהמסובים אוחז בידו את הכוס עד אחרי 'בונה ירושלים'.
"שפוך חמתך": אחר שתיית כוס שלישי, מוזגים כוס רביעי. לוקחים נרות דולקים והולכים לפתוח את כל הדלתות שבין מקום עריכת הסדר לבין רשות הרבים (או החצר). אומרים "שפוך חמתך" בישיבה ואין צריך לעמוד. כל המסובים אומרים זאת במקומם, ורק השלוחים אומרים אותו אצל הדלת110.
שעת פתיחת הדלת היא עת רצון רבתי, ויש לבקש בה (במחשבה) על עניינים רוחניים111.
'הלל' – 'נרצה': כשהשלוחים חוזרים, מתחילים "לא לנו". אין מדקדקים לומר 'הלל' קודם חצות112.
גם אורחים שאינם מסובים לסדר, עונים 'הודו', כסדר הנהוג בבית-הכנסת בעת אמירת הלל113.
"הודו... כי לעולם חסדו": מכוונים באותיות שם הוי"ה כנדפס בסידור114.
"לשנה הבאה": שלא כב'הא לחמא עניא' (ראה שם), כאן אין מדקדקים בהטעמה מלעיל-מלרע. כי העיקר שתבוא הגאולה השלמה מיד, וממילא יהיה 'לשנה הבאה בירושלים'115.
* מנהג בית הרב: אחר אמירת "לשנה הבאה בירושלים", האדמו"ר מחזיר ושופך היין מכוסו של אליהו [לכוס שלו, ומהבקבוק לכוסו (לתקן) ושוב] אל הבקבוק [וחוזר חלילה פעמים רבות], וכל המסובים מנגנים בשעה זו הניגון "א-לי אתה ואודך" – מעשרת הניגונים של רבנו הזקן116.
* בבית הרב אין נוהגים לומר פזמונים (המובאים בשאר סידורים והגדות-של-פסח).
* אין אומרים "חסל סידור פסח".
* משנת תשי"א עד תש"ל ועד בכלל, לאחר הסדר, היה הרבי נוהג להתוועד (כמובן – בלא 'לחיים') בבית-הכנסת.
סדר כללי – לעולים ולציבור הרחב
* ממכתב הרבי117: "נהניתי ממה שכתב אודות עריכת הסדרים בבית-הכנסת, ושלכל קערה היתה מצה שמורה".
קריאת שמע שעל המיטה: נוהגים לקרות על המיטה בלילה זה רק פרשת 'שמע' וברכת 'המפיל'118.
תפילת שחרית:
אם לא הספיקו להכין את שני ספרי-התורה לקריאת היום מערב יום-טוב, יש לגוללם לפני תפילת שחרית, כדי למנוע 'טרחא דציבורא'.
הלל שלם. עונים 'הודו' בקול, כנ"ל בליל הסדר.
לאחר ההלל – קדיש תתקבל. שיר של יום, קדיש יתום. הוצאת שני ספרי-תורה, שלוש-עשרה מידות (פעם אחת), רבש"ע, בריך שמיה וכו'.
בספר-התורה הראשון קוראים לחמישה עולים בפרשת בא "משכו וקחו", מניחים את הספר השני על הבימה ליד הראשון (ונשאר על הבימה עד הקריאה בו) ואומרים חצי קדיש, הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר בפרשת פינחס "ובחודש הראשון". הגבהה וגלילה. הפטרה "ויאמר יהושע". אשרי. יהללו. חצי קדיש.
אם יש רק ספר-תורה אחד – אין מגביהים אחר חצי קדיש, אלא גוללים למפטיר. ומגביהים וגוללים (רק) לאחר גמר המפטיר. אולם את החצי קדיש אומרים תמיד אחרי הקריאה שלפני עליית המפטיר.
קודם מוסף מכריז השמש "מוריד הטל", ובתפילה זו מפסיקים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם". (אמר 'מוריד הגשם', אם נזכר טרם שסיים ברכת 'מחיה המתים' – חוזר ל"אתה גיבור" [ולא מהני לומר מיד 'מוריד הטל'], נזכר אחר שאמר "ברוך אתה ה'", יסיים 'למדני חוקיך' ויתחיל "אתה גיבור", נזכר אחר-כך – חוזר לראש התפילה. נזכר כשהגיע זמן מנחה, מתפלל שתיים. אמר "משיב הרוח ומוריד הטל" אינו חוזר, והמסופק – עד שלושים יום, חוזר. שמע הכרזת 'מוריד הטל' קודם שהתפלל שחרית – אם אינו מתפלל במניין אחר – יאמר גם בשחרית 'מוריד הטל')119.
בחזרת הש"ץ – תפילת טל.
לאחר אמירת תהילים, לפני הקידוש, אומרים 'שש זכירות'120.
בקידוש: 'אתקינו', 'אלה מועדי', ו'בורא פרי הגפן'.
אכילת מצה: "צריכה להיות [על-פי חסידות] אכילת מצה גם בהשישה ימים, ויש בזה קצת מצווה"121.
שמחת יום-טוב: חייבים בה מדאורייתא, וחייבים (הגברים) לשתות רביעית יין בכל יום ביום-טוב ובחול-המועד 122 (אם כי יוצאים ידי-חובה זו גם ביין הקידוש123); ועם-כל-זה, כדברי הרמב"ם, "לא יימשך ביין"124.
יום רביעי, ט"ז בניסן
א' דחול-המועד פסח
מוצאי יום-טוב125:
ערבית: בתפילה הראשונה של חול-המועד יש לזכור לומר ארבעה דברים אלו126: א) מוריד הטל; ב) אתה חוננתנו; ג) ותן ברכה; ד) יעלה ויבוא.
שכח אחד מהם, ונזכר אחר שסיים תפילתו:
א. אמר "משיב הרוח ומוריד הגשם" – יחזור לראש התפילה.
ב. שכח לומר "אתה חוננתנו" – לא יחזור (אלא אם צריך לעשות מלאכה לפני הבדלה יאמר אחרי שמונה-עשרה: "ברוך המבדיל בין קודש לחול").
ג. אמר 'ותן טל ומטר' – יחזור לראש התפילה.
ד. שכח 'יעלה ויבוא' – יחזור לראש התפילה.
קדיש תתקבל.
ספירת העומר
* מברכים וסופרים בעמידה127, אחר צאת-הכוכבים128. ולכתחילה צריך לדעת את הספירה של הלילה בשעת הברכה129. אחרי הספירה (והנוסח שלאחריה): עלינו, קדיש יתום130.
למנהגנו – גם הנשים סופרות131, ובברכה132.
* בנוגע למנהגו של הרבי בכוונות ספירת-העומר133 – "זה מה שראינו: לפני אמירת הברכה, היה מסתכל על הנדפס באותו יום. ונראה היה שהביט לא רק על היום, אלא גם על הכוונות של אותו יום. אחר-כך, בעת אמירת 'למנצח' ו'אנא בכוח', היה מדגיש הכוונה של אותו יום, ולפעמים היה שוב מביט – בעת אמירת הנ"ל – בהנדפס לאותו יום".
* סדר הכוונות כנדפס בסידור: הספירה, התיבה מ'אנא בכוח', התיבה מ'למנצח' והאות מ'ישמחו'.
* השומע ספירת-העומר מאחרים בטרם ספר בעצמו, יכוון במפורש שאינו רוצה לצאת עתה ידי-חובה כלל134.
* מי שלא ספר בלילה, יספור ביום בלא ברכה, ובשאר הלילות יברך. ואם דילג פעם אחת שלא ספר גם ביום – יספור שאר הלילות בלא ברכה, ויכול לצאת ידי חובתו בשמיעה מאחרים. ובספק אם דילג יום – סופר בברכה135.
* המתפללים ערבית בעוד היום גדול וקוראים אחר-כך קריאת-שמע בזמנה, יספרו גם את ספירת-העומר בזמנה. המתפללים ערבית וספירה בעוד היום גדול, יש לסדר שיספרו עוד פעם למחרת בעת תפילת שחרית, כמובן בלא ברכה136. לכאורה (כנהוג בכמה קהילות), רצוי להכריז את הספירה בכל בוקר מימי ספירת-העומר אחרי סיום תפילת שחרית בבית-הכנסת, כדי להזכיר ולהוציא ידי-חובתו את מי ששכח לספור.
* כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ היה נוהג לציין ולשרטט סימן בסידורו לאחרי הספירה של כל לילה137.
* "לכאורה, אף שמברכים בכל לילה כי כל לילה היא מצווה בפני עצמה, ויש אומרים שגם אינן תלויות זו בזו – המצווה דכל לילה היא לא רק לספור ולדעת שהוא יום אחד וכו' לעומר, אלא גם לדעת (לכוון – כחלק מקיום המצווה, על-דבר הידיעה שזהו יום אחד וכו' לעומר) שזהו חלק מ(ספירת) שבעה שבועות"138.
* המסופק באיזה יום לספירה עומד, וסופר מספק שתי ספירות, לא יברך על ספירתו139.
* קטן שהגיע למצוות באמצע ימי הספירה, ממשיך ספירתו בברכה. ואף גדולים, כשיבוא משיח צדקנו באמצע ימי הספירה, ימשיכו ויספרו מן התורה, כיוון שהספירה הקודמת גם היא מציאות של תורה ו'מצוותיה – אחשביה'140.
* רצוי שלא לחצות את 'קו התאריך' בימי ספירת-העומר ("באם אין הכרח גמור בדבר", וכן הורה הרבי לשלוחיו לאוסטרליה וכו'), מאחר ולפי דעת הרבי, אדם ש'הרוויח' או 'הפסיד' יום על-ידי מעבר מערבה או מזרחה מקו התאריך, ממשיך וסופר לפי הימים שלו ולא לפי ספירת כלל ישראל או אנשי המקום, ואף חג-השבועות שלו נקבע ביום החמישים לספירתו-הוא וינהג (רק) בו יום-טוב גמור לכל דבר ועניין (אלא שלא יאמר אז 'זמן מתן תורתנו')141.
* נוהגים ללמוד בימי הספירה מסכת סוטה – נוסף על השיעורים הקבועים – דף ליום142.
בדבר חלוקת מ"ח דפי מסכת סוטה למ"ט ימי הספירה, הורה הרבי: "התחלת המסכת, דף ב', לומדים ביום ראשון של חול-המועד [בחו"ל], יום ב' דספירת העומר (ולא ביום שני של יום-טוב שהוא יום ראשון דספירת העומר), וביום שני של חול המועד לומדים דף ג', וכן הלאה, עד לערב שבועות שבו לומדים דף מ"ט, סיום המסכת". והסביר זאת, שביום הראשון לומדים את 'דף השער' שכולל את שם המסכת, ומחליטים ללמוד ממחר ואילך דף ליום143.
הבדלה:
מתחילים "הנה א-ל ישועתי"144.
אין מברכים על הבשמים ולא על האש.
בעניין שמחה ביין – ראה לעיל יום א' דחג-הפסח.
לימוד תורה:
"ובהמשך למדובר על דבר "כיבוש" כל העולם כולו על-ידי הוספה ויגיעה בלימוד התורה וביתר שאת וביתר עוז – מהראוי ונכון וטוב אשר בימי חול-המועד פסח יוסיף כל אחד ואחד בעסק התורה, הן בלימודו הוא והן בנוגע לזולת: להשתדל עם כל מי שיכול לפעול עליו, שגם הוא יוסיף אומץ בלימודו בימים אלו ובהתאם להנ"ל. ופשיטא שעניין הנ"ל שייך במיוחד לתלמידי הישיבות, דגם בשאר הימים הרי "תורתם קבע" היא – גם במובן כמות הזמן – עליהם מוטל חיוב מיוחד לנצל את כל ימי חול-המועד פסח הבא עלינו לטובה להוסיף בלימוד התורה ביתר שאת וביתר עז"145.
חינוך:
בהוראת כ"ק רבותינו, אדמו"ר מוהריי"צ והרבי נשיא דורנו, על המורים/ות לשמור קשר עם התלמידים/ות בימי חול-המועד146.
מותר (ומצווה) לפתוח בית-ספר, ואם יש צורך – גם לכתוב, כדי להעסיק את התלמידים שלא יסתובבו ויבלו את זמנם בחוצות בימי חול-המועד147.
יש להכין את ספרי-התורה לקריאת-התורה מחר עוד הערב, ולפחות לפני תפילת שחרית.
שחרית: אין מניחים תפילין. אין אומרים 'מזמור לתודה' (בכל ימי הפסח). יעלה ויבוא. חצי הלל, קדיש תתקבל. שיר של יום, קדיש יתום. מוציאים שני ספרי-תורה, בראשון קוראים לשלושה עולים בפרשת אמור 'שור או כשב' (ויקרא כב,כו–לג, כג,א-מד. מיקום ההפסקות – כפי קריאת כהן, לוי, ישראל שבסידורנו ליום-טוב, והישראל קורא עד גמירא148), הגבהה וגלילה, ובשני יעלה רביעי בפ' פינחס 'והקרבתם', חצי קדיש. הגבהה וגלילה. אשרי, ובא לציון גואל. יהללו. חצי קדיש. תפילת מוסף.
טוב לעשות בסעודה איזה דבר (דהיינו הוספה: באכילה, בניגון, ב'לחיים' או בכולם149) זכר לסעודת אסתר שהייתה ביום זה, שבו נתלה המן150.
יום חמישי, י"ז בניסן
ב' דחול-המועד
בשחרית מוציאים שני ספרי-תורה. בספר הראשון קוראים לשלושה עולים בפרשת בא "קדש לי... ממצרים" (שמות יג,א-טז). הגבהה וגלילה. ובספר השני – לרביעי, "והקרבתם". חצי קדיש. הגבהה וגלילה. אשרי, ובא לציון וכו'. מוסף.
יום שישי, ח"י בניסן
ג' דחול-המועד
בשחרית מוציאים שני ספרי תורה. בספר הראשון קוראים לשלושה עולים בפרשת משפטים "אם כסף... בחלב אמו" (שמות כב,כד-ל, כג,א-יט). הגבהה וגלילה. ובספר השני – לרביעי "והקרבתם". חצי קדיש. הגבהה וגלילה. אשרי, ובא לציון וכו'. מוסף.
בשיחת ליל הושענא-רבה תשמ"ה151 הובא כדבר הפשוט, על-פי המנהג שנתפרסם ע"י כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, שאף שבשבת ראש-חודש מפטירין 'השמים כסאי', הרי ביחיד יש לומר גם את ההפטרה של פרשת השבוע, "ועל-דרך-זה בנוגע לשבת חול-המועד, שבציבור מפטירין בהפטרה המיוחדת לשבת חול-המועד, אבל ביחיד יש לומר גם את ההפטרה הקשורה עם פרשת השבוע" [השבוע – הפטרת פ' שמיני]. זאת למרות שאין אומרים היום 'שניים מקרא'152.
בהדלקת נש"ק מברכים "להדליק נר של שבת-קודש" בלבד.
______________________
*) חלק מהדינים והמנהגים הנוגעים להכנות לחג הפסח ולליל-הסדר עצמו הובאו בגיליונות קודמים, במדור "שואלים ודורשים".
1) שו"ע אדמוה"ז סי' תכט ס"ב.
2) ספר-המנהגים, עמ' 33. לוח כולל-חב"ד.
3) הגש"פ של הרבי.
4) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדמוה"ז סי' רצה ס"ג.
5) לקוטי-שיחות כרך לב, עמ' 23 הע' 39, וראה אג"ק הצמח-צדק, עמ' שסג-ד.
6) קטע זה ע"פ ההוראות שבלקוטי-שיחות כרך כא, עמ' 276 ועמ' 296. אג"ק ח"ד, עמ' קמב. התוועדויות תשמ"ז ח"ב, עמ' 286 (מוגה) ועמ' 292. שיחות-קודש תשנ"ב ח"א, עמ' 382.
7) לקוטי-שיחות כרך לב, עמ' 19 (ע"פ שיחת י"ג ניסן תשמ"ה, ודלא כמ"ש בשו"ע אדמוה"ז סי' תכט סעיף טו להתחיל ביום זה "בהעלותך", ראה בספר-המנהגים, עמ' 36 בהערה וב'אוצר מנהגי חב"ד' ניסן-אייר, עמ' ז).
8) לקוטי-שיחות כרך לב, עמ' 21 הערה 21.
9) שו"ע אדמוה"ז סי' תלג סעיף לח.
10) שם סי' תלד ס"א-ג.
11) שם סי' תלב סי"א, סידור אדמוה"ז, ספר-המנהגים.
12) כי רק בכזית מקיימים ביעור חמץ לדברי הכל, כמ"ש בשו"ע אדמוה"ז סי' תמו ס"ג. נכון לרשום היכן הניחו כל פירור, שמא ישכח – נטעי-גבריאל פ"ח ס"ח.
13) ספר-המנהגים.
14) שו"ע אדמוה"ז סי' תלא ס"ה.
15) ספר-המנהגים. וראה המובא ב'אוצר מנהגי חב"ד – חודש ניסן', עמ' פג (כנראה הכוונה: שהרגיל להתפלל ערבית ביחיד – יתחיל לבדוק בין מנחה למעריב ויתפלל לאחר הבדיקה, אך אם כבר הגיע זמן מעריב וטרם החל לבדוק – יתפלל תחילה. ועצ"ע).
16) שו"ע אדמוה"ז סי' תלג סי"ב-יג ואילך.
17) "מנהגנו להאריך ביותר בבדיקת חמץ" (בבדיקה וחיפוש בפועל ממש – אג"ק ח"ב, עמ' שדמ. וראה המובא ב'אוצר', עמ' פג).
18) ספר-המנהגים.
19) שם סי' תלב ס"ו-ז.
20) אג"ק חט"ו, עמ' קנז, 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב, עמ' פג.
21) בשער-הכולל, סדר מכירת חמץ (נדפס בסוף שו"ע אדמוה"ז הוצאת קה"ת תשכ"ז חלק ג-ד, עמ' 1401) ס"ק י, כתב שנוהגים – עוד מזמן אדמוה"ז – לעשות את הרב ל"מורשה". וכן הורגלו רבני וקהילות אנ"ש. אבל ב'היום יום' דהיום איתא: "בבית רבינו נוהגים שלא לעשות את הרב למורשה, אלא למכור לו את החמץ, ובערב קבלן" (נעתק בספר-המנהגים, עמ' 37. ולכאורה, ע"פ השיחה הנדפסת בראש ס' זה, מנהגי בית-הרב שפורסמו ברבים, מהווים הוראה לרבים. וע"ע). בס' 'שאלות ותשובות הרב' ר"ס כו מביא הטעם, כיוון שי"א דלא מהני הרשאה בזה, וש"נ (כן מוכיח שם, שלא רק בשאלה שנדונה שם, אלא גם בליובאוויטש בזמן הצמח-צדק, נהגו כן כולם. וע"ע). בשעתו היו מאנ"ש שפנו אל המרא-דאתרא בבית חיינו, הגרז"ש דבורקין ע"ה, וביקשו למכור לו ממש את החמץ, וענה: "בשביל הרבי אני מוכן להיות 'גוי', אבל לא בשבילך". אך הרבנים שלאחריו, הגרי"ק מארלאו ע"ה ויבלח"ט הגר"א אזדאבא, נענו לבקשה זו.
22) 'אוצר', עמ' פ – מאדמו"ר הצמח-צדק ומאדמו"ר מהורש"ב.
23) לקוטי-שיחות כרך יח, עמ' 364, 'שערי הלכה ומנהג' שם סי' קצד, וש"נ.
24) שו"ע אדמוה"ז סי' תעא ס"ד.
25) ספר-המנהגים. ולכאורה בליל הסדר הראשון בחו"ל אין חשש לאכול חרוסת ומרור ב'שולחן עורך' כמו שאין איסור לאוכלם בליל ערב-פסח (וכן משמע בשוע"ר סי' תעא סי"א שחילק את אי-האכילה בע"פ וביום א' דפסח לשני עניינים) – הרב שבתי פרידמן, צפת.
26) לוח כולל-חב"ד.
27) סידור אדמוה"ז. וראה צמח-צדק , חידושים רח,ב (שמצדיק את האומרים זאת בערב פסח) וביאור דבריו בלקוטי-שיחות חי"ז, עמ' 426.
28) לקוטי-שיחות חי"ז, עמ' 67, שערי הל' ומנהג או"ח ח"ב, עמ' קז. 'אוצר', עמ' פט-צ.
29) קיצור דיני נש"ק, עמ' לו, ממטה-אפרים סי' תרכ"ה סל"ג, וכן הורה הגרז"ש דבורקין ז"ל, וכ"מ בלקוטי-שיחות חכ"ד, עמ' 297 הע' 69.
30) "בזמן שהקרבת קרבן-פסח כשרה" הגש"פ של הרבי.
31) שו"ע אדמוה"ז סי' תעב ס"ו.
32) טור סי' תכב. הגש"פ של הרבי.
33) שו"ע אדמוה"ז ר"ס תעב.
34) ספר-המנהגים.
35) הגש"פ היכל-מנחם.
36) 'אוצר מנהגי חב"ד', עמ' קכה.
37) ספר-המנהגים.
38) ויש הזוכרים שהרבי השתמש במפית, ותחת החרוסת היו שתי מפיות (הגש"פ היכל-מנחם).
39) 'אוצר', עמ' קלו.
40) שם, עמ' קלא, וראה בהגדה הנ"ל.
41) שם, עמ' קלה.
42) שם, עמ' קלג-ד.
43) שם, עמ' קכג.
44) שם, עמ' קמח.
45) ראה שו"ע אדמוה"ז סי' תעב סכ"ה, נטעי-גבריאל פסח ח"ב עג,י-יב.
46) אך ראה בנטעי-גבריאל עח,כד שהביא מבן-איש-חי ועוד, שיש לחנכם בזה.
47) ראה בהגדה הנ"ל, עמ' סח.
48) 'אוצר', עמ' קלח.
49) שם, עמ' קמב, וש"נ.
50) שם, עמ' קמ-קמא.
51) ספר-המנהגים.
52) הגש"פ של הרבי ('קדש' הב'). ספר-המנהגים, עמ' 28 (גם בקידוש דכל שבת ויו"ט).
53) אלא ש(עכ"פ פעמים רבות) הרבי עצמו לא הגביה כל-כך.
54) 'אוצר', עמ' קסז.
55) וטוב שיהיו אלו (עכ"פ אחד מה)נרות שברכו עליהם, ובפרט ביו"ט שמברכים גם 'שהחיינו' (לקו"ש דלהלן).
56) הגש"פ של הרבי, משו"ע אדמוה"ז סי' רעא,יח-יט. ביו"ט – לקוטי-שיחות כב, עמ' 283 ע"פ שוע"ר שם ס"ד.
57) 'אוצר', עמ' קמה, וש"נ.
58) הגש"פ של הרבי.
59) 'המלך במסיבו' ח"א, עמ' קמד.
60) הגש"פ היכל-מנחם, עמ' מב.
61) ע"פ 'שיעור מקוה' ר"ע קפב.
62) 'אוצר', עמ' קמט.
63) שם, עמ' קמח.
64) סידור אדמוה"ז וספר-המנהגים.
65) ספר-המנהגים.
66) 'אוצר', עמ' קנא.
67) הגש"פ של הרבי. ספר-המנהגים. וכן המנהג הבא.
68) שם, עמ' קנז. וב'הגדת הרבי' מספר הרב אופן שהרבי כיסה את המצות אח"כ.
69) שם, עמ' קנד (וראה נוסח שונה בתורת-מנחם חט"ז, עמ' 196).
70) הגש"פ של הרבי.
71) שם.
72) ספר-המנהגים.
73) שם, עמ' קנט.
74) שו"ע אדמוה"ז תעג,מ. 'התוועדויות' תשד"מ ח"ג, עמ' 1525.
75) התרגום המלא לאידיש – בס' שבח-המועדים, מהדורת תשנ"ג עמ' 207.
76) ספר-המנהגים, ובאריכות בהגש"פ של הרבי.
77) 'אוצר', עמ' קסז. וכן המנהג הבא.
78) סידור אדמוה"ז. וכן המנהג הבא.
79) 'אוצר', עמ' קע.
80) שם, עמ' קעא.
81) ספר-המנהגים.
82) שו"ע אדמוה"ז סי' תעג סמ"ז-מח.
83) הגש"פ היכל-מנחם.
84) ע"פ: סדר נט"י לסעודה ס"א-ו. היום יום כ' שבט. ספר-המנהגים, עמ' 21. תורת-מנחם ח"י, עמ' 197. 'התקשרות' גיליון שט עמ' 18.
85) ראה אג"ק חי"ד, עמ' כט, 'שערי הל' ומנהג' או"ח ח"א סי' קמג.
86) סידור אדמוה"ז.
87) 'אוצר', עמ' קעו.
88) ראה מש"כ בקובץ יגדיל-תורה נ.י. חוברת סה סי' סד. ובכ"מ.
89) שלדעה העיקרית בשוע"ר סי' תעה ס"ה – עליה מברכים 'המוציא'.
90) כיוון שצריכים לטעום משל בעה"ב (שוע"ר סי' רעד ס"ד וקס"ז ס"כ), ומאידך אין לבעה"ב לעשות הפסק גדול בין המוציא לטעימתו, כאשר בני הבית מברכים כ"א לעצמו כמנהגנו – הערת הרב שבתי פרידמן, צפת.
91) שיעור-מקוה, עמ' קפב.
92) ספר-המנהגים.
93) שו"ע אדמוה"ז סי' תעג סכ"א.
94) 'אוצר', עמ' קלה-ו.
95) סי' ג סי"ג.
96) 'אוצר' שם.
97) ראה שם, עמ' קעט.
98) ספר-המנהגים. וכן המנהג הבא.
99) שם. לעניין אכילת מרור וחרוסת כאן בליל א' בחו"ל, ראה לעיל הערה 25.
100) שם, עמ' קפג.
101) ספר-המנהגים.
102) שם, עמ' קפד.
103) שם, עמ' קפח.
104) הגש"פ של הרבי.
105) שו"ע אדמוה"ז סי' תעח ס"ב.
106) שם סי' תעז,ד.ו. וספר-המנהגים (קודם חצות – בסדר א' בלבד).
107) 'אוצר', עמ' קצב.
108) שם, עמ' קצד.
109) שם, עמ' קפט. וכן המנהג הבא.
110) ספר-המנהגים.
111) 'אוצר', עמ' קצה.
112) הגש"פ של הרבי. ספר-המנהגים (העניין השני – לעיל בפיסקא 'צפון'). וראה הנסמן ב'אוצר', עמ' קצז.
113) ספר-המנהגים, ושם, עמ' קצח.
114) הגש"פ של הרבי (ואין הספק שעורר הרבי בזה במכתב פרטי, באג"ק ח"ב, עמ' קכד, מוציא מידי הוראה ודאית לרבים, כמובן).
115) לקוטי-שיחות ח"ב, עמ' 543.
116) ספר-המנהגים. וכן שני המנהגים הבאים.
117) אג"ק חי"א, עמ' סד.
118) שו"ע אדמוה"ז סי' תפא ס"א. ובסדר השני – כבכל יו"ט (ספר-המנהגים).
119) לוח כולל-חב"ד, ע"פ שו"ע אדמוה"ז סי' קיד ס"ד וס"ב.
120) ע"פ מחזור-השלם.
121) לקוטי-שיחות חכ"ב, עמ' 276 [מכתב זה בלה"ק: אגרות מלך ח"ב, עמ' רלז], מביאורי הזוהר להצמח-צדק, עמ' צו וסה"מ תרס"ח, עמ' קעא. מלשון המכתב ברור, שהכוונה גם ליום ראשון דחה"פ. בלקו"ש שם, עמ' 33 נתבאר, שזה בדומה לעניין 'תפילת ערבית רשות', וחבל שב'שערי הל' ומנהג' סי' רט לא ציינו זאת (וע"ע 'הגדה שלמה', עמ' 160).
122) שו"ע אדמוה"ז סי' תקכ"ט ס"ז. ובתו"א מגילת-אסתר צט,ג: רביעית.
123) שיחות-קודש תשל"א ח"ב, עמ' 87, פסחים קח,ב תוד"ה ידי יין. ועצ"ע, שהרי צריך גם "לקבוע סעודתו על היין", כמ"ש בשו"ע אדמוה"ז שם ס"ד. וראה ב'התקשרות' גיליון תקל"ט.
124) הל' יו"ט פ"ו הי"ז-יח, ספר-המנהגים, עמ' 38 (ה'רשימה' הנזכרת שם [בנושא: שמחת פורים] נדפסה במלואה בלקוטי-שיחות חי"א, עמ' 336 ובאג"ק ח"ה, עמ' רנה).
125) לבני חו"ל: אין אוכלים מהמינים הנכנסים בחרוסת ומרור עד אחר כורך של ליל סדר שני. יום שני של פסח. הנחלב והנולד ביום הראשון – מותר ביום השני. ערבית דיום-טוב. הלל שלם. קדיש תתקבל. ספירת-העומר וכו'. סדר-פסח שני. בקידוש: יין, קידוש, שהחיינו. הגדה כדאתמול (אלא שאין מקפידין לאכול האפיקומן קודם חצות). ק"ש שעל המטה כמו בכל יום-טוב. שחרית כדאתמול. מוציאין שני ספרי תורה, בראשון קורין לה' עולים בפרשת אמור 'שור או כשב', ובשני מפטיר כדאתמול 'ובחודש הראשון'. הפטרה: וישלח המלך ... (מלכים ב כג,א-ט, כא-כה). מוסף דיום טוב.
126) ע"פ 'שבח המועדים'. אתה חוננתנו – שו"ע אדמוה"ז סי' רצד ס"ג. טל ומטר – סי' קי"ז ס"ג. יעלה ויבוא – סי' תצ ס"ג.
127) שו"ע אדמוה"ז סי' תפט ס"ד.
128) אג"ק חי"ט, עמ' ערב-ג, וראה בשו"ע רבינו שם סי"ב.
129) שם, סי"ט.
130) במקום שסופרים אחר עלינו, כדאי להנהיג שיאמרו רק קדיש אחד לאחר הספירה (אלא אם מנהג המקום כך הוא, ולא ניתן לבטלו) – אג"ק ח"ה, עמ' שיג.
131) ע"פ שו"ע אדמוה"ז סי' תפט ס"ב וסו"ס תצג. זאת למרות משמעות הזוהר ח"ג (ברע"מ צז,א), כפי שהבין בשו"ת רב פעלים, חלק 'סוד ישרים' סי' יב וב'שו"ע הזהר' סי' תפט ס"ק טז לשלילה מוחלטת. אבל בס' הליכות ביתה סי' יט סוף הערה ה, מדייק מזוהר פ' תצוה (קפג,א) שלא התמעטו נשים אלא מחיוב.
132) ראה 'אוצר', עמ' רנד.
133) ממכתב הרה"ח רי"ל שי' גרונר. ראה 'התקשרות' גיליון רמה, עמ' 15.
134) שו"ע אדמוה"ז סי' תפט סי"ב. ואם לא כיוון, יספור אח"כ בלא ברכה, שם (אלא כששמע מהש"ץ כרגיל, שאז כאילו כיוון במפורש שלא לצאת, שהרי חושב לספור אח"כ).
135) שם, סכ"ג-כה. וראה 'אוצר', עמ' רנג.
136) אג"ק הנ"ל בהערה 125. וראה 'אוצר', עמ' רנא.
137) 'תורת-מנחם –התוועדויות' תש"י, עמ' 47, 64.
138) לקוטי-שיחות חי"ב, עמ' 235, 'שערי הל' ומנהג' או"ח ח"ב ס"ע קמא.
139) ראה באג"ק חי"ז, עמ' רסה, 'שערי הל' ומנהג' שם ס"ע קמב, ולמעשה – בחי"ז עמ' קנג ובשערי הל' ומנהג ריש עמ' קס. ושם, שכדאי שיפסיק בעניין כלשהו בין שתי הספירות, למנוע "מיחזי כשיקרא".
140) לקוטי-שיחות חל"ח, עמ' 7. 'שערי הל' ומנהג' שם סי' קנט. ודלא כמ"ש בילקוט-יוסף ח"ה, עמ' 417.
141) ע"פ המסקנא וההוראות ב'שערי הל' ומנהג' שם סי' רכ.
142) היום יום ז' אייר, ספר-המנהגים, עמ' 43.
143) 'התועדויות' תשמ"ה ח"ד, עמ' 2143, ובכ"מ.
144) כן מנהגנו, כמ"ש בפרמ"ג סי' תצא שאומרים זאת גם במוצאי יו"ט וכ"מ בלבוש, ודלא כמנהג העולם שלא לומר פסוקים אלו במוצאי יו"ט ע"פ מטה-אפרים סי' תרכד ס"ה ולקוטי מהרי"ח בהבדלה דמוצש"ק.
145) לקוטי-שיחות ח"ז, עמ' 267.
146) אג"ק חי"א, עמ' סא וחכ"ב, עמ' רמז.
147) חוה"מ כהלכתו פ"ו סע"ה.
148) כן מסר הרב יוסף-יצחק שי' אופן.
149) 'המלך במסיבו' ח"א, עמ' רצא.
150) שו"ע אדמוה"ז סי' תצ ס"ב. (בפיוט 'אדם בקום' בסליחות לתענית אסתר, מקשר זאת עם הפסוק 'וישבות המן ממחרת' בהפטרה דאתמול).
151) סט"ו, 'התוועדויות' ח"א ס"ע 351, בלתי מוגה.
152) ראה שו"ע אדמוה"ז סי' רפה ס"ט-י וכף החיים שם. וכנראה לפ"ז אמירת ההפטרה היא עניין בפ"ע. וע"ע. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
