נושאים נוספים
	התקשרות גליון 822 - כל המדורים ברצף
	לא להינזר, אלא לנצל את העולם לעבודת ה'
	"אין לנו על מי להישען" – מסימני הגלות
	הגר"א מחייב לימוד פנימיות התורה
	פרשת אחרי-קדושים
	"הכול צפוי והרשות נתונה"
	הלכות ומנהגי חב"ד

בעבודת האדם אין דבר שהוא סתמי, אלא או שהוא "עשה טוב" או "סור מרע" * אלא שבדבר הרשות עליו להתייגע היטב כדי למצוא את האופן שבו יוכל לקיים "בכל דרכיך דעהו" * זוהי הוראה מיוחדת לבעלי כישרון בכלל ובהשפעה על הזולת במיוחד: אם לא ניצלו כוחם במילואו, ולכן תחסר ליהודי אחד השפעה זו, לא מילאו שליחותם בעולם * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כללות עניין ה"הקדש" היינו שלוקחים עניין שמצד עצמו היה יכול להיות חול, ועושים ממנו קודש – כב' הפירושים שבזה¹: מלשון הבדלה והפרשה, ומלשון קדושה, והיינו, שמפרישים אותו מחולין, ועושים אותו קודש, על-ידי זה שממשיכים בו אלקות.

ובמובן הרחב – כולל עניין ה"הקדש" את כללות עבודת האדם לעשות מגשמיות רוחניות, ורוחניות האמיתית, היינו, שיהיה כלי ודירה לו יתברך.

ועניין זה הוא למעלה מדרך הטבע:

איתא במדרש²: "כשברא הקב"ה את העולם גזר ואמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", "משל למה הדבר דומה, למלך שגזר ואמר בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי", והיינו, שרוחניות (שמים) אינה יכולה לירד למטה לגשמיות, וגשמיות (ארץ) אינה יכולה להתעלות ולהיות רוחניות.

כלומר: מצד הבריאה עצמה, גם כפי ש"עולם על מילואו נברא"³, קודם החטא – הסדר הוא שכל דבר יכול להתעלות עד לשרשו⁴, ובמילא, ככל שיתעלה הגשמיות, לא יוכל להיות רוחניות באמת; ועל דרך זה בנוגע לרוחניות, שאף שיכולה להיות בו ירידה ועד לנפילה, הרי ככל שתהיה הירידה למטה, לא יוכל להיות גשמיות, והיינו, לפי שרוחניות וגשמיות הם שני עניינים נפרדים.

ואילו כללות עניין ה"הקדש" – הרי זה רק מצד זה שבשעת מתן תורה "ביטל (הקב"ה) גזירה ראשונה, ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים", ולא עוד אלא ש"אני המתחיל, שנאמר⁵ וירד ה' על הר סיני", ועל-ידי זה ניתן הכוח ש"התחתונים יעלו לעליונים" – "ואל משה אמר עלה אל ה'"⁶, ולאחריו גם כל ששים ריבוא מישראל, ועל-ידם גם כללות העולם, שנברא בשביל ישראל⁷, ותכלית שלימותו היתה ב"יום הששי"⁸, "הששי המיוחד . . ו' בסיון שניתנה בו תורה"⁹; אבל לולי ביטול הגזירה, לא היתה יכולה להיות מציאות כזו [. .].

* * *

ב. דובר כמה פעמים שכללות הוראת התורה להורות לבני-ישראל את הדרך אשר ילכו בה, נחלקת לב' סוגים: מה שצריך לעשות ומה שאסור לעשות.

והעניין בזה¹⁰:

לאחרי ההתבוננות מגיעים למסקנה שענייני התורה אינם באופן שיש שלשה סוגים: א) דבר שחובה לעשותו, ב) דבר שאסור לעשותו, ג) ודבר הרשות שתלוי ברצון האדם לעשותו או לא;

– סדר זה שייך רק מצד בריאת העולם, קודם שהאדם ניגש למלא את השליחות שהקב"ה הטיל עליו, אבל כאשר האדם צריך לפעול בעולם, אין לפניו שלשה דרכים: טוב וחיים, הפכו, ומה שבאמצע –

שכן, כאשר הקב"ה נותן כוחות ואפשרויות ודרכים שונות, לא יתכן שכולם יביאו תוצאות שוות – להגדיל את חלק הטוב בעולם ולהקטין את חלק הרע בעולם,

ובמילא, גם כאשר ישנו דבר הרשות, הרי זה כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא¹¹ שהוא מעורב טוב ורע, ולכן, יש אפשרות להשתמש בו כדבעי, שאז מבררים ונוטלים את הטוב שבדבר, או להשתמש בו שלא כדבעי, שאז מתגבר הרע שבדבר; אבל, לא יתכן שיהיו שתי ברירות בנוגע לפעולת האדם, ושתיהן יהיו על-פי התורה, והיינו, שבין אם יעשה כך ובין אם יעשה להיפך, תהיה התוצאה בשווה.

וטעם הדבר – לפי שלא יתכן שיהיה בעולם דבר אחד לבטלה¹², דכיוון שיש בעל הבית לבירה זו¹³, שהוא תכלית השלימות, הרי מעצמו מובן שברא את העולם באופן שאין דבר אחד לבטלה, היינו, שלא יתכן שיהיה דבר מסויים שיכול להיות ויכול גם שלא להיות, שכן, דבר כזה גורם בלבול בכל שלימות הבריאה. וכמו כן גם בנוגע לפעולת האדם: בכל פעולה ועניין יש לו שליחות – שעניין זה יקרב אותו לאלקות, לטוב וחיים אמיתיים; ואם אינו עושה זאת, אזי נעשה עניין הפכי. אבל אין בינתיים מצב ניטראלי; אין דבר ניטראלי בעבודת האדם.

אלא, ישנם בעולם גם עניני הרשות, שבהם צריכה להיות עבודת האדם באופן ש"בכל דרכיך דעהו"¹⁴ – לנצל את כל הדרכים והעניינים שלו באופן שיהיו כלי וממוצע שעל-ידם יתקרב לאלקות, שזהו עניין "דעהו", שידע ויכיר באופן עמוק ורחב ונעלה יותר עניני האלקות שבעולם, "דע את אלקי אביך"¹⁵, "ואהבת את ה' אלקיך"¹⁶, להכיר את הקב"ה, להתקשר אליו ולדבקה בו.

וכללות העניין הוא – שאף-על-פי שבעולם ישנם שלשה קוין, "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"¹⁷, הרי שלשה קוין אלו הם כולם עניינים חיוביים, שפועלים עמידה וקיום בעולם; אמנם, בנוגע לעבודת האדם ישנם רק שני דרכים: "סור מרע ועשה טוב"¹⁸. הנהגת האדם יכולה להיות באחד משתי הדברים: "לב חכם לימינו" או "לב כסיל לשמאלו"¹⁹, ואילו דרך ממוצעת ביניהם – לא קיימת.

ג. והנה, בנוגע לקו הימין, נקל לדעת מה הם הדברים שחייבים לעשותם, וכן בנוגע לקו השמאל, נקל להבין ולא לטעות מה הם הדברים האסורים על-פי תורה;

אך עיקר הקושי בעבודה הוא בנוגע לדברי הרשות – שלא לטעות, ולכוון לרצון העליון, שאכן תהיה ההנהגה באופן ש"בכל דרכיך דעהו",

ועל זה ניתן סיוע מלמעלה – כסיום הפסוק¹⁴: "והוא יישר אורחותיך", היינו, שהקב"ה יעזור לך שתלך בדרך הישר.

והעניין בזה:

כאשר מתעסקים בדבר הרשות, אזי יש צורך בהבנה והשגה עמוקה יותר – כי, במבט שטחי ("אויבנאופיק") אין זה דבר איסור, אבל, כאשר האדם רואה שיש לו רצון ונטייה באופן מסויים, אזי מתעורר החשש שהסיבה לכך שיש לו משיכה לדבר היא מצד עניין של תאווה, שכן, אצל רוב בני האדם אין נפש האלוקית המושל ושולט היחידי, אלא "זה וזה שופטן"²⁰, כמבואר בתניא²¹ שישנו גם היצר-הרע שהוא לכל-הפחות "כמו שופט ודיין האומר דעתו במשפט", ובמילא, יש צורך בהבנה והשגה עמוקה כדי להבחין איזה עניין בא מהיצר-טוב ואיזה עניין בא מהיצר-הרע²².

ולפעמים יש צורך שתהיה גם שייכות לענייני העולם – כפי שמצינו בנוגע לסנהדרין (שהם הפוסקים היותר גבוהים שעליהם נאמר²³ "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"), שהוצרכו ללמוד זמן מרובה אצל מי שבקי בענייני העולם, כדי שיוכלו להבחין ("פאַנאַנדער-קלייבן זיך") אם הוא בעל-מום ופסול לקדושה, או שאינו בעל-מום וראוי לקדושה²⁴ – כאמור לעיל שכללות עבודתו של יהודי היא לעשות מהעולם כולו, קדושה.

ד. אמנם, למרות הקושי שבעבודה בענייני הרשות, קובעת תורת החסידות שאין זו הדרך להינזר ("אָפּזאָגן זיך") מענייני הרשות ולא לבוא במגע עימהם:

ההינזרות מענייני הרשות – אינה תכלית העבודה, שהרי יכול להיות שמזה יבוא ל"דעהו", שימצא בזה עניין שיחזק אותו ביהדות, בתורה ומצוות, ובטוב וחיים אמיתיים,

ואם כן, כדאי כל היגיעה וההשתדלות בבירור הספקות באיזה אופן לנצל את הדבר הרשות,

ומה גם שדווקא באופן כזה הרי הוא ממלא את רצון הבורא, שברא גם את חלק הרשות, כדי שיעשו ממנו קדושה, ולהבטיח שלא ייפול בלעומת-זה.

וזהו גם תוכן תורת הבעל שם טוב בפירוש "עזוב תעזוב עמו", שצריכים לעבוד את ה' יחד עם הגוף:

אין לחשוב שכיוון שענייני הגוף הם דברי הרשות, אזי יתנזר מהם על-ידי תעניות וסיגופים (ומה שיהיה עם ניצוצות הקדושה שבדברים אלו – הרי זה שייך אל הזולת כו'), אלא העבודה צריכה להיות באופן של "עזוב תעזוב עמו", להתייגע עם הגוף כדי שיוכל יחד עמו לעבוד את ה', ועל-ידי זה יפעל שגם מ"שונאך" יהיה סיוע בעבודת הבורא.

ה. [. .] ועל דרך זה בנוגע לעניין של כשרון:

מי שהוא בעל כשרון בעניין השכל, ויכול לטעון, שגם אם יתייגע מעט, אזי ישיג הרבה יותר מאשר איש פשוט, ואם כן, מדוע מחויב הוא להתייגע כמה שעות ביום בלימוד התורה,

ועל דרך זה בנוגע לעבודת התפלה, עבודת הדביקות באלקות – שיכול לחשוב: למה צריכה להיות דביקותו בתפלה עד ל"התפשטות הגשמיות" (כמו שכתוב בשולחן ערוך²⁵) – מספיק שתהיה אצלו דביקות כפשוטה, שלא יהיו לו מחשבות זרות, ויכוון פירוש המילות שבתפלה.

על כך אומרים לו: אם עבודתו אינה "כדבעי ליה למיעבד"²⁶, היינו, שיש לו כוחות לפעול יותר ויותר, ואינו עושה כל מה שביכולתו – אזי חסר אצלו העיקר!

וכפי שמצינו בדיני קדשים – כאמור לעיל שעניינם של בני-ישראל הוא לעשות מכל עניני העולם עניני קדשים – ש"כלי שרת מקדשין מלאין"²⁷:

כדי ש"כלי שרת" יקדשו מה שנותנים בתוכם – צריכים ה"כלי שרת" להיות מלאים. אם הכלי הוא קטן, יש צורך שהכלי הקטן יהיה מלא; ואם הכלי הוא גדול כמה פעמים ככה מהכלי הקטן, כך, שיכול לחשוב שגם אם ימלאו חציו או שלשת רבעיו אזי תהיה הכמות כמה פעמים ככה מאשר הכלי הקטן – הנה אם הכלי הגדול אינו מלא, לא נתקדש כלל מה שבתוכו; רק כאשר הכלי שלך הוא מלא, אזי מקדש מה שבתוכו.

וזהו גם הציווי ליהודי – שצריך לנצל את כל כוחותיו במילואם, ואז הוא מקדש את חייו, שנעשים חיים אמיתיים, חיי נשמה בגוף, אבל, כפי ש"אתה בחרתנו" להיות "גוי קדוש" ו"ממלכת כהנים"²⁸.

ו. ואם הדברים אמורים בכל כשרון, גם בעניין שנוגע לעצמו – הרי על אחת כמה וכמה בנוגע לכשרון ההשפעה על הזולת:

מי שההשגחה העליונה חננה אותו בכשרון להשפיע על הזולת, על הסביבה, וסביבה גדולה ביותר, בריחוק מקום (וגם בריחוק זמן, כיוון שההשפעה תומשך גם בדור שלאחרי זה) – מובן בפשיטות שאם מנצל כשרון זה רק למחצה, הרי, מלבד זאת שהכלי שלו אינו מלא (כנ"ל), הנה כל זמן שאינו מנצל את הכישרון שלו במילואו, אזי יישארו מספר אנשים או מספר כתות שתחסר אצלם כל ההשפעה שהיו צריכים לקבל על-ידו, כיוון שהוא השליח מלמעלה למסור להם השפעה זו.

דהנה, כיוון ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה"¹², הרי מובן, שמי שיש לו כשרון להשפיע על אלף אנשים, ומשפיע רק על תשע מאות תשעים ותשע – יתכן אמנם שיקבל "עולם הבא", אבל, תכלית בריאתו שבשבילה נברא בעולם, לא מילא, כיוון שישנו יהודי בעולם שהולך וזועק: פלוני בן פלוני הוצרך למסור לי שליחות מלמעלה, ולא עשה זאת, ואם כן, למה מגיע לי עונש, בה בשעה שפלוני הוא האשם!...

ומזה מובן, שאפילו אם הדבר דורש יגיעה והשתדלות,

– לכל לראש, לידע כיצד לנצל השפעתו עבור עניינים רצויים ולא עבור עניינים בלתי-רצויים, ולאחרי כן, לעשות זאת באמונה, כפי שאמר יעקב – ה"ישראל" הראשון – "ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני"²⁹, כיוון שעליו מוטלת האחריות שיהיה מעמד ומצב ש"רחליך ועזיך לא שכלו"³⁰ –

הרי אין זה עניין של הידור מצוה, אלא עניין ש"מידי תבקשנה" (כלשון הכתוב³¹), שכן, אם ישנו אפילו אחד שהיה יכול להשפיע עליו ולא הגיעה השפעתו אליו, אזי תובעים ממנו: מדוע נטלת מפלוני השפעות טוב וחיים שהיו יכולים להגיע אליו?!...

והטענה והמענה שיכול להראות שהציל את פלוני ופלוני, את זה העמיד על דרך הישר, ואת זה הציל מרדת שחת, ואת זה עשה לצדיק גמור – הרי זה עניין שנוגע לכללות החשבון בעולם; אבל בנוגע לפלוני שהיה צריך לקבל השליחות מלמעלה (ההשפעה), בעל-פה או בכתב או בדפוס, על-ידי מכתב, מכתב-עתים, או ספר, ולא עשה זאת – הרי הוא הולך וזועק: הקב"ה שלח עבורי שליחות שנמסרה על-ידי יהודי פלוני, והלה נרדם באמצע הדרך, ואינני יודע מה אירע לו, ואילו אלי לא הגיע דבר השליחות!

– התירוץ על השאלה למה בוחר הקב"ה שליח שנרדם בדרך, הרי זה עניין שעליו אומרים³² "בהדי כבשא דרחמנא למה לך"...

ולכן, כיוון שיש בידו היכולת שעל-ידו יגיע דבר ה' לעוד יהודי ועוד יהודי, לעוד עיר ולעוד מדינה – אזי "ותדד שנתי מעיני", עד שיביא את דבר השליחות בכל מקום שידו מגעת.

ועל-פי המבואר בחסידות³³ שקו העונג וקו הצער שווים הם ושקולים זה כנגד זה, הרי כאשר רואים את גודל התועלת שיכולים לפעול על-ידי זה שמביאים דבר ה' בכל מקום שידו מגעת, אזי מובן גודל הצער שגורמים על-ידי ההיזק הכי מבהיל, כאשר לא זו בלבד שלא ממלאים את השליחות, אלא מנצלים את הכוחות והאפשרויות להביא (לא דבר ה', אלא) עניין שהוא נגד דבר ה'.

אמנם, כמדובר לעיל מה שכתוב בהתחלת התניא שאומרים לכל יהודי "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", ומסבירים לו מיד שזהו "בעזה"י", ש"הקב"ה עוזרו", בהבטיחו ש"לא ידח ממנו נדח", ולכן, אם רק מקבלים החלטה תקיפה ומוחלטת להתנהג על-פי מה שכתוב בהתחלת השולחן ערוך: "שויתי הוי' לנגדי תמיד"³⁴, הנה בבואו גם לסימנים שלאחרי זה, עד לסימן שבו מדובר אודות "בכל דרכיך דעהו", אזי מתקיימת ההבטחה "והוא יישר אורחותיך", היינו, שסומכים על הקב"ה כמו בן שסומך על אביו שינהיג אותו בדרך הישרה, "ישר יחזו פנימו"³⁵, לנצל את הכוחות והאפשרויות שלו במילואם, להביא דבר ה' בכל מקום שידו מגעת.

וכיוון שדבר ה' הוא גם "מכלכל חיים בחסד מחיה מתים"³⁶ – הרי ביחד עם דבר ה' שמביא שם, נמשך גם בני חיי ומזוני רויחי.

(קטעים מהתוועדות י"ט כסלו ה'תש"כ. תורת מנחם כרך כז עמ' 174-175, 211-218)

________________________

1)    ראה תניא פמ"ו. אגה"ת פ"י. ובכ"מ.

2)    שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו.

3)    ראה ב"ר פי"ב, ו. פי"ג, ג. פי"ד, ז.

4)    ראה סה"מ תרנ"ד ע' ר. תרע"ח ע' קסה. תרפ"ט ע' 269. תש"ג ע' 23. תש"ו ע' 96. ועוד.

5)    יתרו יט, כ.

6)    משפטים כד, א.

7)    ראה ברכות ו, סע"ב. וש"נ. פרש"י ורמב"ן עה"ת ר"פ בראשית. ובכ"מ.

8)    בראשית א, לא ובפרש"י. שבת פח, א.

9)    פרש"י שבת שם.

10)  ראה גם "רשימות" חוברת מד ע' 9. תו"מ ח"ז ע' 359. ח"י ע' 71. חי"ג ע' 223. חי"ד ס"ע 120 ואילך. חט"ו ע' 127 ואילך. ועוד.

11)  פ"ז.

12)  שבת עז, ב.

13)  ראה ב"ר רפל"ט.

14)  משלי ג, ו.

15)  דברי הימים-א כח, ט.

16)  ואתחנן ו, ה.

17)  אבות פ"א מ"ב.

18)  תהלים לד, טו. לז, כז.

19)  קהלת יו"ד, ב.

20)  ברכות סא, ב.

21)  רפי"ג.

22)  ראה גם אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ע' סז (נעתק ב"היום יום" כג סיון).

23)  פ' שופטים יז, יא.

24)  ראה סנהדרין ה, ב. וראה גם שם ז, ב.

25)  טושו"ע ואדה"ז או"ח סצ"ח ס"א.

26)  כתובות סז, רע"א. וש"נ.

27)  זבחים פח, א.

28)  יתרו יט, ו.

29)  ויצא לא, מ.

30)  שם, לח.

31)  שם, לט.

32)  ברכות יו"ד, סע"א.

33)  ראה המשך תרס"ו ע' קז. ועוד.

34)  תהלים טז, ח.

35)  שם יא, ז.

36)  נוסח תפלת העמידה.