התנהגותו ומעשיו של געצל-שלמה היו חידה בעיני תושבי העיירה הרקי. מחזר על הפתחים היה ושתקן עצום. מדי פעם בפעם עזב את ביתו לתקופות ארוכות, כיתת את רגליו בערים ובעיירות הסמוכות, וקיבץ נדבות.
הכול ידעו כי געצל-שלמה הוא עם-הארץ וחסר-דעה. נראה היה כי אף צורת אות אינו יודע. כל שאמר בכל עת היה – "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". פסוק זה השמיע בכל פעם שקיבל נדבה. גם אם מישהו סירב לתת לו נדבה היה משמיע את המילים האלה, ונראה היה כי אלה המילים היחידות שהוא מכיר.
אשתו ובנו, חיים-שמואל, חיו חיי דוחק וצער. כמעט לא היה מי שהתעניין בהם. חיים-שמואל גדל בור ועם-הארץ. רק בהגיעו לגיל בר-מצווה ריחם עליו המלמד המקומי, ולימד אותו להניח תפילין ולהתפלל.
לא-אחת תהו תושבי הרקי מה געצל-שלמה עושה בכסף שהוא מקבץ. על-פי מידת השקעתו בקיבוץ נדבות, והמסעות שערך מעת לעת, היה אמור להצטבר בידו סכום נכבד למדיי. מדוע אפוא אשתו ובנו מוסיפים לחיות בסבל ובמצוקה? אולם העיסוק בו ובמנהגיו המוזרים נחשב בזבוז זמן. הבריות נדו בראשם והפטירו ברחמנות: אדם תמהוני ומוזר.
כשהגיע געצל-שלמה לעת זקנה לא יצא עוד למרחקים, אך הוסיף לקבץ נדבות בעיירתו. חלפו השנים, ויום אחד הזמין אליו את נציג החברא קדישא. הקברן, שהיה אדם פשוט, היה סקרן לדעת מה יוכל געצל-שלמה לומר. הוא לא האמין שגעצל-שלמה מסוגל לומר דבר מלבד 'שמע ישראל', ופתאום שמע ממנו הוראות ברורות:
"הנני מבקש לקבור אותי בשורות האחרונות שבבית-העלמין, ליד העניים והאנשים הפשוטים. עם זה אני מבקש שקברי יהיה בראש שורה. ומכיוון שאין בידי לשלם את שכר הקבורה, השארתי כאן חבית מים לטהרה ובד תכריכים, כדי לחסוך מכם לפחות את הטרחה הקשורה בהכנת הדברים האלה".
געצל-שלמה הראה לקברן תרמיל בקצה החדר, והוסיף: "אבקש להניח עמי בקבר את התרמיל הזה".
משועשע חזר הקברן אל חבריו וסיפר להם על בקשותיו של הקבצן. "מי יודע אילו חידושים גאוניים יש בתרמיל, שמהם געצל-שלמה אינו יכול להיפרד גם במותו", גיחך. אולם דווקא הפרט הזה עורר את סקרנותו של הגבאי הראשי. הוא הורה לקברן למסור לידיו את התרמיל ולחזור אל הקבצן כדי לומר עמו וידוי לפני צאת נשמתו.
הגבאי לקח את תרמילו של הקבצן אל רב העיירה, הגאון נחמן-יצחק. יחד פתחו את התרמיל ומצאו בו דפים כתובים בכתב-יד צפוף. עיון בדפים האלה העלה לתדהמתם כי געצל-שלמה רשם במדוייק כל תרומה ונדבה שקיבל. בצידו השני של כל דף הופיע פירוט של העניים בעיירה, שקיבלו את הכספים.
הגבאי והרב הביטו זה בזה משתוממים. הם התקשו לעכל את התמונה שנתגלתה לפניהם. התברר כי הקבצן התימהוני הקדיש את כל חייו לעזרה לעניים, ולא לקח פרוטה לעצמו.
הרב לקח מיד את מעילו וכובעו, וזירז את הגבאי לבוא עמו אל ביתו של געצל-שלמה, כדי שיוכלו לבקש את סליחתו לפני פטירתו. כשנכנסו אל הבית קידם את פניהם הקברן, נרגש ומופתע, ואמר כי לפני כמה דקות נפטר הקבצן, לאחר שאמר את הווידוי בעצמו ובכוונה גדולה.
בהוראת הרב נערכה לקבצן הלוויה רבת-משתתפים, בכל הכבוד הראוי. הרב סיפר לנוכחים את סיפורו האמיתי של געצל-שלמה. לפתע קלטו הכול כי געצל-שלמה, אשר חי ביניהם כל השנים, לא היה אלא צדיק נסתר.
הרב הורה לכבד את רצונו של געצל-שלמה להיקבר בשורות הפחותות, אך העמידו על הקבר מצבה מכובדת, וקברו של 'הקבצן' נהפך למקום עלייה לרגל.
ופתאום עלתה השאלה: היכן הבן? חיים-שמואל לא נראה שנים רבות. בינתיים אמר הרב כי הוא רוצה לזכות באמירת קדיש אחר הנפטר.
חיים-שמואל עזב מכבר את הרקי ונדד בעיירות. את פרנסתו מצא בעבודות כפיים קשות. בהיותו בן שלושים נשא לאישה בת-כפר, שהייתה אישה קשה, והוסיף להתייגע לפרנסתו. את סבלו נשא בדומייה.
חיים-שמואל לא ידע קרוא וכתוב, אולם ליבו היה חם וטהור, מלא יראת שמים. לעיתים התענה ימים שלמים וחזר ואמר את פרקי התהילים שידע על-פה, כדי לזכך את עצמו לפני הבורא.
רק כעבור שנתיים הצליחו בני הרקי לאתרו, ואז נודע לו על פטירת אביו. הוא חזר להתגורר בהרקי, ואף ששמו של אביו נישא בהערצה, נותר עני מרוד.
בהרקי פעל מרכז חשאי של החסידות. כמה מהצדיקים הנסתרים, תלמידיו של הבעל-שם-טוב, התגוררו בעיירה. יום אחד הורה הבעל-שם-טוב לשניים מהם: "לחיים-שמואל נשמה גבוהה, וצריך ללמדו ולקרבו. אחרי כל הקשיים שעבר עתיד הוא להיות עשיר בגשמיות וברוחניות".
השניים חזרו להרקי והתמסרו למשימתם החדשה. עד מהרה נראו התוצאות. חיים-שמואל נעשה יהודי יודע-ספר. בה-בעת החלה ההצלחה להאיר לו פנים, ובזמן קצר נעשה עשיר נכבד ובעל צדקה מיוחד. אך כאביו, גם הוא הסתיר את מהותו, ורוב תושבי העיירה לא ידעו כי בנו של הקבצן הצדיק הוא מחסידיו הנסתרים של הבעל-שם-טוב. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
