אמירת ק"ש בבוקר ובערב על תנאי
כתב אדמו"ר הזקן (סי' מ"ו ס"ט) שיש לקרוא קריאת שמע קודם התפילה דווקא אם הוא ירא שעד שיתפלל יעבור זמן ק"ש, אבל אם לא יעבור זמן ק"ש מוטב לקרוא ק"ש עם ברכותיה ולסמוך גאולה לתפילה, וכשקורא קודם התפילה יכוון שאם יעבור זמן ק"ש יהיה יוצא בזה ואם לאו יהיה כקורא בתורה.
והנה כתב המשנה-ברורה (סי' פ"ט ס"ק כ"ב): דמי שצריך לשתות או לאכול מעט קודם התפילה (לצורך רפואה) טוב שיאמר בתחילה על כל פנים פרשת שמע ישראל. ובביאור הלכה (שם ד"ה ולא לאכול) כתב: דאפילו מי שמוכרח לאכול לרפואה קודם התפילה יקרא עכ"פ ק"ש קודם (ובקצות-השולחן סי' י"א ס"ב פסק כביאור הלכה זה, בס"ק ה שם מציין שכן משמע גם מדברי אדמו"ר הזקן בקו"א סי' ע ס"ק ב). ואם כן כאן כתב שצריך (ולא רק טוב) לקרוא את כל הק"ש קודם התפילה.
ובפסקי תשובות (סי' פט אות יח, וראה גם באשי ישראל פי"ג הערה עח) מיישב, דבמשנ"ב מדבר שרק שותה או אוכל מעט, ואם כן הטעם שקורא ק"ש הוא מצד שמקבל על עצמו עול מלכות שמים, ולזה מספיק לקרוא רק הפרשה הראשונה (או אפילו פסוק ראשון – אדה"ז סי' ע ס"א), ובביאור הלכה מדבר שאוכל הרבה לפני התפילה ולכן צריך לקרוא את כל הק"ש, כיוון שאין לאכול קודם קיום מצות ק"ש (ועדיין צריך עיון, כיוון שמאדה"ז בקו"א שם משמע שטעם אמירת ק"ש קודם האכילה הוא מצד קבלת עול מלכות שמים ולא מצד שאין לאכול קודם קיום מצוה, אלא שאפשר לומר שזהו משום שמדבר שם שהתחיל לאכול בהיתר).
ומוסיף שם שישנה עוד נפקא-מינה אם אוכל מעט (פחות מכביצה) לבין אם אוכל הרבה, שאם אוכל מעט – כיוון שקורא ק"ש מצד קבלת-עול, אם כן יקרא על תנאי שלא מקיים בזה מצות ק"ש, מה שאין כן אם אוכל הרבה וצריך לקרוא ק"ש כדי לקיים המצוה קודם האכילה, אם כן צריך לכוון שבזה מקיים את המצוה דק"ש.
ולכאורה יש לדייק זה ממה שכתוב ב'היום יום' (יז אייר, ספר המנהגים עמ' 6 ושערי הלכה ומנהג ח"א עמ' קמח) ש"קריאת שמע שיש אומרים בבוקר – קודם התפילה – כדי לצאת חובת קריאת שמע בזמנה". וכן כתוב בשיחת ש"פ שלח תשי"ב ('תורת מנחם – התוועדויות' ח"ג עמ' 15) שהטעם לקריאת קריאת שמע קטנה (קודם התפילה) היא מפני שחוששים שמא יאחרו זמן קריאת שמע.
ואם כן, המנהג לקרוא את כל הק"ש קודם התפילה הוא בשביל לצאת ידי חובת ק"ש בזמנה (או אם אוכל הרבה וצריך לפני כן לקיים את מצות ק"ש), מה שאין כן מצד קבלת מלכות שמים (אם אוכל מעט) מספיק לקרוא את הפרשה הראשונה (או הפסוק הראשון כנ"ל), ואם חושב שאולי יספיק לקרוא ק"ש בזמנה בתוך התפילה יקרא על תנאי.
ומה שכתב בפסקי תשובות (סי' מו אות טז) שיש נוהגים תמיד לקרוא ק"ש בבוקר אחר הקימה, וכן כתבו ב'שערי ישיבה' (צפת, חי"א עמ' 292) שמנהג חסידים לקרוא ק"ש קטנה בכל אופן, יש לומר שזהו בשביל הקבלת עול ולא בשביל לצאת ידי חובת מצות ק"ש, או שעושים כן מצד האכילה שקודם התפילה, אבל בלאו הכי אם יודע שיקרא ק"ש בזמנה בתוך התפילה אין צורך לצאת ידי חובת מצות ק"ש קודם התפילה וכנ"ל.
אלא שעדיין אפשר לדון בזה, ולומר שכל זה הוא רק לאלו שנוהגים לא לאכול לפני קיום מצוה שתלויה בזמן (ואין סומכים בזה על העמדת 'שומר') כמו ק"ש ותפילין, וגם מניחים תפילין לפני שאוכלים (ראה משנ"ב שם בביאור הלכה ד"ה וי"א שאינו צריך ופסקי תשובות שם, אג"ק הרבי הריי"צ ח"י עמ' ב, אגרת ג'שב), אבל אלו שאין נוהגים כן, וסוברים שעניין זה שייך רק במצוות מיוחדות כמו תקיעת שופר ולולב (וכמ"ש הרוקח (סי' שנ"ג) ש"חסידים הראשונים היו מתענים על מצוה חביבה כגון לולב ושאר מצוות"), אם כן זה שקוראים ק"ש קודם האכילה הוא מצד הקבלת עול ולא בשביל לקיים המצוה, ואם כן עדיף שיכוונו לא לצאת ידי חובת המצוה בק"ש שקודם התפילה אלא במה שיקראו בזמנה בתוך התפילה.
אבל עדיין אפשר לומר, שגם אלו שלא מניחים תפילין קודם האכילה מכל מקום צריכים לקרוא ק"ש לפני כן, כיוון שאפשר לחלק בין מצות ק"ש לתפילין שגם מצות ק"ש נקראת מצוה חביבה שאין לאכול לפניה, וכמו שמביא המגן אברהם (סי' תרצ"ב ס"ק ז, מהתוספתא דפ"ק דשבת) שיש דמיון בין מצות קריאת המגילה לבין מצות לולב שופר וקריאת שמע (וראה גם משנ"ב סי' פט ס"ק כז שמשווה בין ק"ש ללולב), ולפי זה כשאוכלים הרבה לפני התפילה צריך לקרוא לפני כן ק"ש ולכוון לצאת בזה ידי חובת המצוה.
ולכאורה כך היה צריך להיות הדין גם לגבי ק"ש דערבית, שאם מתכונן לאכול הרבה אחר שהגיע זמן קריאת שמע, גם אם מתפלל במניין קבוע שדבר זה נחשב ל'שומר' ואפשר לאכול לפני התפילה (פסקי תשובות סי' רל"ה אות ו ואילך, אשי ישראל פכ"ז סעיף י"ט), מכל מקום לא יאכל לפני שיקרא קריאת שמע.
אלא שמצאנו שיש אומרים (שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' פו, הובא בפסקי תשובות שם הערה 50) שבמקרה זה עדיף שיקרא ק"ש על תנאי (אם ישכח), ולא יסמוך על השומר לעניין מצוה דאורייתא (ולמעשה מקילים בזה בפוסקים שם כשיש צורך בכך). ואם כן (גם לשיטת המחמירים) כל הצורך לקרוא קריאת שמע במקרה זה, הוא מצד שמא ישכח לקרוא אחר כך, ולא מצד זה שאין לאכול קודם מצוה חשובה כק"ש, ובודאי שמותרת טעימה לפני קריאתה (פסקי תשובות שם, אשי ישראל שם סכ"ג) דלא כק"ש של הבוקר, ולפי זה יוצא שיש חילוק בין ק"ש דערבית לשחרית. ועדיין צריך עיון בכל זה למעשה.
הרב שבתי פרידמן, עיה"ק צפת
אמירת 'אב הרחמים' בשבת מברכים סיוון שיש בה מילה1
בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן סו"ס רפד כתב, שביום שאין אומרים בו 'צדקתך' במנחה, אין אומרים 'אב הרחמים', וכן כשיש חתונה או מילה. ויש מקומות שאין אומרים אותו כשמברכין החודש. ומסיים, שבימי הספירה, כשמברכין ר"ח אייר וסיוון אומרים אותו, מפני הגזירות שאירעו בימים ההם [בימי רש"י, בשנת ד'תתנ"ו] אף אם אירעה מילה באותן שבתות, ורק בראש-חודש שחל בשבת אין אומרים אותו.
אבל בסידורו הגביל אדמו"ר הזקן את אמירת 'אב הרחמים' בימי הספירה רק לשבת מברכין סיוון, ולא אייר.
ה'קצות-השלחן' (סי' פג בבדי-השלחן ס"ק יג, ובספרו 'פסקי הסידור' אות קלג) דייק מהסידור שרק בשבת מברכין חודש סיוון אומרים אותו ולא בשבת מברכין אייר, הרי שסובר שחודש ניסן עדיף משבת מברכין, ומוכיח משולחן ערוך אדמו"ר הזקן שגם כל יום שאין אומרים בו תחנון עדיף משבת מברכין, כי ביום זה אין מזכירין נשמות כלל, ובשבת מברכין מזכירין רק "למי שנקבר באותו השבוע". ומזה למד, שלא יאמרוהו גם בשאר שבתות הספירה כשאין אומרים תחנון, כמו כשאירעה בו מילה. עד-כאן. [אבל משינוי הלשון בסידור, שהקדים שבת מברכין ליום שאין אומרים בו תחנון, כפי שהעיר בקיצור הלכות, משמע לכאורה דסבירא ליה בסידור ששבת מברכין חשובה יותר].
מאידך, ב'קיצור הלכות' (במילואים לסימן רפ"ד) כתב הטעם, בגלל שבסביבות שבת מברכים וראש-חודש סיוון היו גזירות קשות ותכופות יותר מבשאר ימי הספירה, כפי שהביא מפיוטים וקינות. ולפי זה מסיק, שגם אם אירעה מילה בשבת זו אומרים אותו. ומבאר שלכן הפסיק בסידור בין שבת מברכין רגילה לבין שבת מברכין סיוון בעניין יום שאין אומרים בו תחנון, ללמדנו שגם כשחלה שבת מברכים סיוון ביום כזה אומרים אותו, וכפי שפסק בשולחן ערוך. וכן כתבנו בלוח זה כל השנים.
אמנם נשמט ממני, שלשון 'פסקי הסידור' הובאה בהוספות לשו"ע (הישן, ח"ב ס"ע 877), ושם הוסיף הרבי במוסגר שתי שורות, וז"ל: "וכן כתב בסידור מהר"י קאפיל – משמע דכשמברכין ר"ח אייר [אין] אומרים. ויש-לומר הטעם מפני שהם ימי ניסן (ראה פרי-מגדים או"ח סו"ס רפ"ד בא"א2)". [ולא הזכיר שזה בגלל ריבוי הגזירות בסביבות ר"ח סיוון].
והעירו לנכון, שהכוונה לדברי הפרי מגדים באשל-אברהם שם, שהרמ"א כתב [והוא מקור דברי רבינו בשו"ע] שכשמברכין החודש בימי הספירה אומרים 'אב הרחמים', אף שיש אז תרתי לטיבותא: א) ימי ניסן. ב) שבת מברכין, ואם כן אף כשיש עניין שלישי, שאירעה בו מילה, אומרים זאת, כי אינו מחלק בין תרתי לתלתא לטיבותא. אבל לפי משמעות סידור רבינו שכשיש תרתי לטיבותא בימי ניסן נמנעים מלאומרו, הרי גם בשבת מברכין סיוון כשיש תרתי לטיבותא, שבת מברכין וברית מילה, יש לדלגו, וזה כדעת הגרא"ח נאה שם3. ולכן כתבנו השנה בלוח, שבשבת כזאת נמנעים מלומר 'אב הרחמים'.
__________________
1) 'בירור' זה הוא הערה 7 ב'לוח השבוע' לש"פ בהר-בחוקותי השתא, 'התקשרות' גיליון תתכ"ד, שמסיבות טכניות נשמט חלקה מהדפוס, ולכן היא נדפסת כאן בשלמותה, בשינויים קלים.
2) בהוספות לשו"ע נדפס "באו"א (=באופן אחר), אבל ב'תשורה' לחתונת פלדמן, אדר תשס"ט, מופיע צילום גוף כי"ק, ושם - בא"א. (שינוי נוסף שם: "אין אומרים" במקום "אומרים", ואולי הוא פליטת הקולמוס). ההערה דלהלן קיימת גם לפי הנוסח הנדפס.
3) הרב לוי-יצחק ראסקין, 'הערות וביאורים – אהלי תורה' פ' תזו"מ תשס"ט עמ' 49. ולכאורה זה מכריע שלא כמשמעות השיחה (התוועדויות תשמ"ג ח"ג עמ' 1448) שאמירת אב הרחמים בשבת זו הוא עניין למעליותא בלבד ("אתהפכא חשוכא לנהורא"), ע"כ; וא"כ צ"ל זאת תמיד. אבל אולי ה"אתהפכא" נפעל רק במצבים כאלה שבמשך הדורות אמרו זאת כ"הזכרת נשמות" רגילה. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
