אמירה הקשורה עם עצם נפשו ורצונו הפשוט של כל יהודי, ומבטאת את נכונותו להתמסר לעבודת ה' כל היום * מה ניתן ללמוד מהמלים "בחמלה רבה", מדוע קדם 'מודה' ל'אני', מאיזה גיל מתחילים לומר מודה אני, ומה שינה הרבי בבואו לערוך את סידור התפילה * ביאור מיוחד בעניין 'מודה אני' בהתוועדות האחרונה של שבת ויקהל תשנ"ב
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
מודה אני – אליו בעצמו
אחת ההנהגות על-פי שולחן ערוך שקיבלה על-ידי הרבי משמעות ותוכן מרכזיים ביותר בחיי היהודי, בבחינת "בא... והעמידן על אחת", היא אמירת 'מודה אני' מיד עם הקימה בבוקר.
ידועים דברי חז"ל על התפילה בפשטות, שהיא "אליו ולא למידותיו". כמו כן ידועה אמירתו של אחד מגדולי ישראל שאמר "אני מתפלל לדעת זה התינוק", כשכוונתו היא, שכשם שאין לתינוק שום השגה בענייני ספירות כו', אלא הוא מתפלל אל הקב"ה עצמו, כך גם תפילתו היא לעצמותו ומהותו יתברך (ולא לבחינות של שמות וספירות בדרגות אמצעיות).
בהתוועדות יום ב' דחג השבועות תשמ"ט (התוועדויות תשמ"ט כרך ג' עמ' 284) הסביר הרבי שבעצם גם באדם גדול, שיש לו הבנה והשגה כו' – הרי סדר העבודה שלו מתחיל באופן כזה:
בהתחלת היום כשנעשה "בריה חדשה", שלהיותו עדיין קודם ההתבוננות באופן של הבנה והשגה, אזי היא [אמירת מודה אני] להקדוש ברוך הא בעצמו (לא ל"מידותיו") – "מודה אני לפניך כו' רבה אמונתך", ורק לאחרי זה מתחילה העבודה דברכת השחר, עבודת התפילה, על-ידי התבוננות באופן של הבנה והשגה כו'.
אמירה ששורשה ברצון הפשוט
וכך מתבארים הדברים בלקוטי שיחות כרך לא עמ' 190-189:
נטילת ידיים שחרית הרי היא בבוקר כשקם ממיטתו ובאה בהמשך לאמירת "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך", שאף שהטעם בפשטות שאמירה זו יכולה להיות בידיים בלתי טהורות הוא "מפני שאין קדושה בתיבות נוסח זה, כיוון שאין בו שום שם (שולחן ערוך אדמו"ר הזקן), הרי מבואר במקום אחר (היום יום, י"א שבט) שהטעם הפנימי לזה הוא לפי שכל הטומאות שבעולם אין יכולים לטמאות את ה"מודה אני" של יהודי, שאפילו יהיה חסר בעניין זה או בעניין אחר, אבל ה"מודה אני" שלו נשאר תמיד בשלימות.
והיינו שההודאה באמירת "מודה אני" שרשה הוא ברצונו הפשוט של כל אחד ואחד מישראל, שישנו תמיד בכל נפש מישראל יהיה מי שיהיה ובכל מצב שהוא, וכפסק-דין הרמב"ם הידוע שכל איש ישראל רוצה תמיד לקיים רצון קונו. ועניין זה הוא בהדגשה תיכף בקומו משנתו .. שכל איש מישראל תיכף כשקם משנתו מוכן הוא לעבוד להשם-יתברך בכל יכולתו ולשרתו כל היום.
בהזדמנות נוספת, בהתוועדות שבת פרשת תצווה תשמ"ט, ציין הרבי (התוועדויות תשמ"ט כרך ב' עמ' 346):
כשיהודי ניעור משנתו, ונעשה זה עתה "בריה חדשה"... מצד עצם מציאותו – "אני" (כמו "אתה") – הרי הוא במעמד ומצב של "מודה אני לפניך", הודאה וביטול והתקשרות עם הפנימיות דלמעלה ("לפניך"), עד לעצמותו יתברך ("אתה" האמיתי) שלמעלה משמות ותוארים...
עניין זה הוא בהתחלת היום, ונעשה היסוד לעבודת כל היום כולו, היינו שנקודת הביטול וההתקשרות של עצם הנשמה עם העצם שלמעלה נמשכת ומתפשטת על ובכל היום, בבחינת "נר תמיד.
לכל אחד הכוח להאיר את סביבתו
בעקבות שיחה שניהל הרבי עם יהודי תושב העיר ניו יורק ב'יחידות', כתב לו הרבי את הדברים הבאים, במכתב ארוך מב' שבט תשי"ב (אגרות קודש כרך ה, עמ' קצה – כאן בתרגום חופשי):
ההתחלה של [הבוקר של] יהודי היא, שכאשר הוא קם משנתו הוא אומר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". היינו שהוא מכיר שהשם-יתברך הוא בעל-הבית ומושל על העולם בחמלה רבה. כלומר, דרישותיו של השם-יתברך מאדם [=בכלל] ויהודי בפרט, הרי הוא – ברוך הוא – דורש רק מה שיכולים לעשות. ליתר דיוק, מה שדורשים מיהודי, בוודאי באפשרותו לבצע בזמן המתאים.
בהמשך המכתב תובע ממנו הרבי להאיר את סביבתו באור תורה ומצוות, ובאופן של צמיחה והתעלות!
גם לתינוק שאינו יודע לדבר!
בנוסח הברכה שנהג הרבי לשגר לרגל התספורת של ילדים היה מצטט את הוראתו של חמיו כב' קדושת אדמו"ר מוהריי"צ (המובאת בלוח "היום יום"): "נהגו להדר להרגיל את התינוק בעניין נשיאת טלית-קטן וברכות השחר וברכת-המזון וקריאת שמע שעל המיטה".
בהזדמנות מסויימת בשנת תשמ"ב (התוועדויות תשמ"ב כרך ב' עמ' 708) הסביר הרבי:
ולהעיר, שאין הכוונה לומר שקודם לגיל שלש שנים אין להדר בעניינים אלו, אלא הכוונה היא- שמגיל שלש שנים ההידור בזה הוא דבר המוכרח, אבל מובן שגם לפני-זה כדאי להדר בעניינים אלו. וכפי שרואים בפועל ש"מנהג ישראל" לחנך את התינוק באמירת "מודה אני" משמתחיל לדבר כו'.
לפני-כן באותה התוועדות התבטא הרבי:
ועד שאפילו כאשר מדובר אודות ילד קטן, אפילו קודם לגיל חמש שנים (שאז מתחיל ללמד מקרא) – הרי "מנהג ישראל" לחנכו לומר "מודה אני לפניך כו'" שבסידור.
גם בשיחה מוגהת (לקוטי שיחות כרך יט עמ' 233 הערה 48) כותב הרבי:
וכמו שהוא בהנהגת כל בני-ישראל גם בן חמש ועוד קודם לזה, שהתחלת כל יום ויום הוא באמירת "מודה אני (איני כפוי טובה) כו' שהחזרת וכו'".
ובשולי הגיליון צויין:
כידוע הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר דמבן שלש (יום הגזיזה והנחת פיאות הראש) נהגו כו'.
בהתוועדות שבת קודש פרשת בחוקותי תשמ"ט (התוועדויות תשמ"ט כרך ג' עמ' 188) הביא הרבי דוגמא לחינוך יהודי באופן של 'חקיקה' ("מרגילים אותו לעשות מצוות עוד בהיותו ילד קטן, כך שזה נעשה טבעו ורגילותו"):
לדוגמא, כשקם משנתו, אומר מבלי לחשוב לפני-זה, "מודה אני".
ובשיחה למסיימות "בית רבקה" ולמדריכות מחנות הקיץ "אמונה" ו"פרדס חנה" ביום ה' פרשת שלח, כ"ו סיון תשל"ו (שיחות קודש תשל"ו כרך ב' עמ' 345), אמר הרבי:
וכפי מנהג ישראל שמחנכים ילדי ישראל עוד בהיותם בקטנותם ("גאָר קליין"), שיחלו באמירת "מודה אני לפניך" מיד בקומם משנתם... וזה רמוז ב"ראשית עריסותיכם" – מיד כשצריכים להתחיל יום פעיל בדרך היהדות, על-פי השולחן ערוך – על הדבר להיות באופן של "תרימו תרומה לה'" – הוא מפריש עצמו להשם יתברך.
בהתוועדות שבת-קודש פרשת וישב תשמ"ט (התוועדויות תשמ"ט כרך ב' עמ' 33) ציין הרבי כבדרך-אגב:
אמירת "מודה אני לפניך כו' שהחזרת בי נשמתי" – כולל כל חמש הדרגות דהנשמה, נפש רוח נשמה חיה (ועד גם) יחידה.
והוסיף באותה הזדמנות (שם עמ' 37):
ולהעיר שעניין זה שייך אצל כל אחד ואחד מישראל, למגדול ועד קטן, גם מי שאינו יודע לשון-הקודש, ואומר תוכן זה בלשון עם ועם.
עוד ציין הרבי (שם):
וגם תינוק קטן שאינו יודע לדבר, כמנהג כמה נשים צדקניות לומר "מודה אני" עבור (ועם) התינוק – שאצל כל אחד ואחד מהם ישנו עניין "החזרת בי נשמתי", הן בפשטות (שנעשה "בריה חדשה") והן מצד בחינת היחידה שבנשמה (נקודת האמונה, "רבה אמונתך").
ההודאה קודמת ל"אני"!
בשיחות חורף תשנ"ב ובהתוועדות האחרונה – שבת פרשת ויקהל – שזכינו לשמוע מהרבי (ספר השיחות תשנ"ב כרך ב' עמ' 435, שם עמ' 441-440) דייק הרבי בנוסח זה, ושאל מדוע מתחילים "מודה אני לפניך" ולא "אני מודה" או "אני לפניך". וההסבר שהביא בעומק היה – שכן עד כדי כך קשור ה"אני" של היהודי עם השם יתברך, שלמרות שמציאותו קיימת לפני-כן – "אני", הרי ה"אני" מיד בקומו במצב של הודאה "מודה אני".
במילים אחרות: תיכף בקומו מתחיל ומדגיש מיד את עבודתו – "מודה".
בסגנון שונה קצת הוסברו הדברים במקום אחר (שם כרך א' עמ' 128-127):
עוד לפני שנרגשת מציאות האדם, "אני", ישנו כבר הביטול וההודאה (להקב"ה), "מודה", שזהו הביטול וההודאה שמצד העצם שבנפש, לא בחינת ההרגש שבה.
ברורה דעתי – לומר קודם הנטילה
בשנת תשט"ו (אגרות קודש כרך יו"ד עמ' כג) פנה הגאון רבי אפרים אליעזר הכהן יאלעס לרבי ושאל, אם למרות שרבנו הזקן פוסק בסידורו ש"אין איסור לומר קודם נטילת ידיים", בכל-זאת שמא לכתחילה טוב יותר לאומרו אחר נטילת ידיים.
הרבי השיבו:
כיוון שרבנו הזקן בסידורו מסדר זה קודם ענין וסדר הנטילה הרי ברורה חוות-דעתי לאמר זה קודם נטילת ידים כדמוכח גם-כן מלשונו שם "לומר מיד שניעור", וגם לולא המפורש, כנ"ל, הרי פלא למה לאחֵר הענין כיוון שיש לו הקדימה.
הרבי הוסיף "ולכאורה אפשר להיות... בלי נטילת ידיים", וציין שורה של פוסקים בנושא הנ"ל.
למה שינה הרבי מ"תיכף" ל"מיד"?
בסמיכות להגעתו לארצות-הברית, בחודש תמוז תש"א, החל הרבי, על-פי הוראת חותנו כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, בהכנה לדפוס של סידור תפילה לחסידי חב"ד.
ראשית דבר החל ברשימת הגהות לסידור שנדפס בחיי כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע ברוסטוב.
ההערה השנייה שרשם הרבי לעצמו התייחסה לנדפס בסידור רוסטוב דף ב' עמ' א: "תיכף כשיעור משנתו יתגבר כארי לעבודת בוראו ויאמר מודה אני, ואין צריך לזה נטילת ידיים".
הרבי רשם לעצמו את הדברים הבאים (נדפסו ב'הגהות לסדור רבנו הזקן', קה"ת תשס"ז, עמ' א):
על-פי לשון אדמו"ר הזקן בסידורו "ומיד שיתעורר... ירגיל את עצמו להתבונן מיד... וטוב להרגיל את עצמו לומר מיד שניעור נוסח זה מודה אני וכו' ועל-ידי-זה יזכור את ה' הניצב עליו ויקום בזריזות" אולי גם כן נכון יותר "מיד כשיעור משנתו יאמר מודה אני ואין צריך לזה נטילת-ידים ויתגבר כארי לעבודת בוראו".
לעיין הלשון בשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן [מהדורה קמא סימן א סעיף ה' ומהדורה בתרא סימן א סעיף וא"ו: מיד שניעור משינתו. והרי יש חילוק בין מיד לבין] תיכף [שפירושו] עד כ"ב אמה (תוספות-דיבור-המתחיל כל, סוטה לט. [תיכף לסמיכה שחיטה כו' דלא הוי טפי מעשרים ושתים אמה]. לעיין שולחן-ערוך [אדמו"ר הזקן] סימן ח [ראה קונטרס-אחרון ס"ק ח דיבור-המתחיל דמה, שדן בדברי התוספות הנ"ל] סימן קסו [בשהייה כדי הילוך כ"ב אמה, שבשיעור זה נקרא הפסק אפילו יושב במקומו]).
[=וכאן מקור דברי רבינו הזקן הוא] לשון סדר היום [בתחלתו: ובקומו יאמר מיד מודה אני].
ברמ"א [סימן א' סעיף ט] וטור [שהוא מקור דברי הרמ"א, אבל שם לא נזכר "מיד"] ומיד [כ]שיעור משנתו יקום בזריזות וכו' [ואם כן מוכח מכל הנזכר לעיל, שצריך להיות מיד, ולא לחכות אחר שמתעורר בכדי הילוך כ"ב אמה].
עוד בנושא 'מודה אני' על-פי תורת החסידות ראה בהרחבה בסדרת "אור התפילה" בהוצאת קה"ת. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
