מדורים נוספים
	שיחת השבוע גליון 1230 - כל המדורים ברצף
	אין כמו לימוד התורה
	יש חדש
	הכוח לתבוע מהקב"ה
	אכילה ושתייה
	האב ובנו
	רבנות ללא חת
	תפקידו של אליהו
	שתי גאולות
	החסיד שהכניס את אשדוד למים
	מדיני תפילת הדרך

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1230, ערב שבת-קודש פרשת עקב, י"ט במנחם-אב ה'תש"ע (30.07.2010)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

אין כמו לימוד התורה

בני-אדם לומדים לצורך קבלת תואר, להשגת גמולים, לרכישת מקצוע. בעם היהודי יש תרבות לימוד שאין לה מקבילה. לימוד התורה הוא מטרה לעצמו

בעולם המושגים המקובל, לימודים נועדו למטרה כלשהי. מי שלומד רפואה רוצה להיות רופא, והלומד משפטים מעוניין בהסמכה לעריכת דין. בני-אדם לומדים לצורך קבלת תואר, להשגת גמולים, לרכישת מקצוע. ויש שנרשמים ללימודים כדי שיוכלו לעשות את מלאכתם בצורה טובה ויעילה יותר. המשותף לכולם, שהלימודים הם אמצעי להשגת מטרה.

מעטים בעולם של ימינו לומדים כדי לקנות דעת וחכמה. אלה אינם זקוקים לתואר ולנקודות גמול, אלא הם אוהבים ללמוד, להשכיל ולהחכים. הם נרשמים לקורסים בנושאים המעניינים אותם ולומדים למען עצם הידיעה. אך האמת היא שגם כאן ניתן גמול – רכישת הדעת בתחומי העניין של אותם בני-אדם.

בעם היהודי יש תרבות לימוד שאין לה מקבילה – לימוד כדרך להתחברות עם הבורא. כשיהודי לומד תורה הוא אמנם קונה דעת וחכמה, אך בעיקר הוא מקיים מצווה גדולה ומרכזית, שמאפשרת לו להתחבר עם הקב"ה ולאחד את שכלו עם חכמתו האין-סופית של בורא העולם.

עקרונות טהורים

מי שאינו מבין את מהותו של לימוד התורה יכול לתהות על בני-אדם חכמים ומשכילים שיושבים ולומדים עשרות שנים דברים שלכאורה שייכים למציאות-חיים עתיקה ולא-רלוונטית. יש שאף מלגלגים על מי שמשקיעים את ימיהם ולילותיהם ב'ביצה שנולדה ביום-טוב' וב'שור שנגח את הפרה'.

הלגלוג הזה נובע קודם-כול מבוּרוּת. התורה עוסקת בעקרונות וברעיונות שכליים, שיכולים לבוא לידי ביטוי בדוגמאות מכל מציאות-חיים. המשנה הדנה ב'שור שנגח את הפרה' בוחנת למעשה את הזיקה בין האדם ובין הנזקים שנגרמו על-ידי רכושו. 'וולוו שנגח סובארו' נשמע לנו אקטואלי הרבה יותר, אבל אם הולכים אל הרעיון השכלי הטהור, אין בעצם משמעות לדוגמאות שעל-ידן ממחישים אותו.

עובדה היא שהתורה נותנת תשובות לשאלות המודרניות ביותר, מהשתלות איברים ועד טיסות לחלל, מטכנולוגיה מתקדמת ועד הנדסה גנטית. כאשר התורה נכתבה עדיין לא היו קיימים כל החידושים האלה, אבל העקרונות הטמונים בתורה אינם מוגבלים למציאות כזאת או אחרת. מי שמבין את העקרונות האלה לעומקם, יכול להחיל אותם על כל מציאות-חיים, עתיקה ומתקדמת כאחת.

בכך גדולתם של פוסקי ההלכה, שהם יודעים לתרגם את עקרונות התורה לכל שאלה העולה על שולחנם. ואכן, אחד הדברים המרתקים בעיון בספרי הפסיקה של ימינו הוא לראות כמה צדקו דברי חז"ל : "ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא" (=אין דבר שאיננו רמוז בתורה). מדהים להיווכח כי בתורה כבר טמונות כל התשובות לשאלות הסבוכות והמודרניות ביותר.

חיבור עם האין-סוף

אך חשיבותו של לימוד התורה אינו רק בכך שהיא נותנת לנו תשובות לשאלות החיים. לימוד התורה הוא מטרה לעצמו, ולכן הוא מצווה גדולה. כל יהודי חייב ללמוד תורה לפחות "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית", ומי שאינו טרוד בפרנסת בני-ביתו – חייב להקדיש כל רגע פנוי ללימוד התורה.

על-ידי התורה אנחנו יכולים להתעלות מגדרי העולם החומרי והמוגבל ולהתחבר אל האין-סוף. התורה היא חכמתו של הקב"ה, וכאשר אנחנו לומדים אותה, נוצרת התחברות מופלאה בין השכל שלנו ובין חכמתו של הבורא. יהודי העוסק בלימוד תורה נמצא באותו רגע בעמדת תצפית עליונה, מעל מגבלות העולם, והוא רואה דברים כאילו ממעוף-הציפור.

אנחנו באים מט"ו באב, שבו הימים מתחילים להתקצר והלילות להתארך. היום הזה מציין את הצורך לפנות יותר זמן ללימוד התורה. זה הזמן לקבוע עוד שיעורי תורה, להגביר את תכיפות ההשתתפות בהם, ולשאוב כוחות לשנה עשירה ומרוממת יותר.

  יש חדש

ימי עיון בחסידות

בשבוע הבא תוגש בע"ה סדרת שיעורים מיוחדת בסוגיות מרכזיות בתורת החסידות, מפי גדולי המשפיעים. השיעורים יהיו בימים ראשון עד חמישי, כ"א-כ"ה במנחם-אב, בשעות הערב בהיכל מנחם, רח' ישעיהו 22 ירושלים. לפרטים: 050-4115279.

ימי-עיון לרבנים

ועד רבני חב"ד מקיים שני ימי-עיון שנועדו לרבנים, ובהם יידונו סוגיות חשובות מרכזיות בתחומי החינוך, המשפחה, הנוער הנושר, התמכרויות, אובדן ושכול ועוד. בין הדוברים הרבנים הראשיים לישראל, רבנים ואנשי מקצוע בתחומם. ימי-העיון יהיו בימים ב-ג, כ"ט-ל' במנחם-אב, בבית-ההארחה בית וגן, רח' הפסגה 8, ירושלים. טל' 08-9493176.

צלילים לילד הרך

ר' בערל סוקולוביץ , מוהל, מוזיקאי וסופר סת"ם, הפיק תקליטור ושמו צלילי לידה – נעימות חסידיות לרך הנולד. יש בו שלוש-עשרה נעימות חסידיות בעיבוד מרגיע ונעים. התקליטור נועד במקורו לילדים רכים, אבל גם מבוגרים ייהנו להשתמש בו כבמוזיקת רקע מרגיעה. טל' 1-700-704120.

משירי אהודנו

הרב שבתי סבתו והזמר ניסים אדרי חברו ליצירה מיוחדת במינה – התקליט משירי אהודנו, שישה-עשר שירי-קודש, שנכתבו בידי הרב סבתו, והולבשו על נעימות מוּכרות. כל שיר מבטא רעיון תורני עמוק. הפצה: גרינטק, טל' 1-700-700015.

  שלחן שבת

הכוח לתבוע מהקב"ה

בפרשת עקב קוראים את ההפטרה השנייה בסדרת 'שבע דנחמתא' – שבע הפטרות הנחמה שקוראים בשבע השבתות שאחרי תשעה באב. בהפטרות האלה הקב"ה מנחם את עם ישראל על החורבן.

ה'אבודרהם' מביא בשם המדרש שההפטרות האלה הן למעשה סוג של דו-שיח בין הקב"ה לעם-ישראל. בתחילה הקב"ה אומר לנביאים "נחמו נחמו עמי". על כך עם-ישראל משיב בהפטרת השבוע: "ותאמר ציון עזבני ה'". כלומר, איני מתפייסת בנחמת הנביאים. בהפטרת השבוע הבא אומרים הנביאים לקב"ה: "ענייה סוערה לא נוחמה". ואז, בהפטרה שלאחריה, חוזר הקב"ה ואומר: "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם".

לא מקבלים תנחומין

נמצא כי כאשר בני-ישראל אמרו לקב"ה שאין הם מוכנים לקבל נחמה מפי הנביאים, אלא רק מפי הקב"ה עצמו, נעתר הקב"ה לבקשתם ואמר: "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם" – אני עצמי מנחם אתכם.

זה דבר פלאי ביותר: הלוא כל החורבן והגלות באו באשמתו של עם-ישראל, כפי שאנו אומרים בתפילה: "מפני חטאינו גלינו מארצנו". והנה, הקב"ה בא ושולח לעם-ישראל את נביאיו ובפיהם בשורת נחמה, ולא סתם נחמה אלא נחמה כפולה – "נחמו נחמו עמי". אך בני-ישראל משיבים לקב"ה שאין הם מקבלים את הנחמה מפי הנביאים, אלא רצונם שהוא עצמו ינחמם!

נחמה מהקב"ה עצמו

הפלא גדול עוד יותר, שכן גם נחמת הנביאים הלוא היא נחמה שבאה מפי הקב"ה. הנביא שרוי בהתאחדות מוחלטת עם הקב"ה, וכשהוא מוסר את דברי הנבואה הוא מעביר את דברי ה'. הוא משמש כעין צינור שדרכו עובר המסר האלוקי, עד שאינו נדרש לומר, למשל, "ונתן ה'", אלא הוא מתבטא בגוף ראשון: "ונתתי". מדוע אפוא לא ירצו בני-ישראל לקבל את נחמת הנביאים?!

ובכל-זאת הקב"ה מקבל את טענתם זו של בני-ישראל, והוא חוזר ומנחם אותם בעצמו: "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם". עד כדי כך הקב"ה נענה לבקשתם של ישראל וממלא את רצונם!

קשר של ברית ושבועה

 את המעלה המיוחדת הזאת של עם-ישראל אנחנו רואים גם בתחילת פרשתנו: "והיה עקב תשמעון... ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך". כאן באה לידי ביטוי ההתקשרות העמוקה בין הקב"ה לעם-ישראל.

הקב"ה קשר את עצמו עם עם-ישראל על-ידי 'ברית' ו'שבועה'. יש קשר שמבוסס על שכל ורגש, אבל עניינה של ברית, שהקשר יעמוד גם אם השכל והרגש לא יתמכו בו. וזה גם עניינה של שבועה, שהופכת את המחוייבות למשהו שמעל השכל וההיגיון. מכיוון שהקב"ה קשר את עצמו עם העם היהודי על-ידי 'ברית' ו'שבועה', הוא נענה לבקשת בני-ישראל ומנחם אותם בעצמו, ללא כל מתווכים, ומביא להם את הגאולה האמיתית והשלמה תיכף ומיד ממש.

(תורת מנחם כרך ג, עמ' 284)

  מן המעיין

אכילה ושתייה

אכילה ובירור המידות

"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך" (דברים ח,י). אדם המסגף עצמו ואינו מיטיב את דרכיו ומזכך את מידותיו, דומה לאותו איכר היושב במרזח וסובא, ואת סוסו מניח בחוץ ומרעיבו.

(רבי ברוך ממז'יבוז')

התועלת שבאכילה

בכל דבר גשמי טמון ניצוץ של קדושה. כדי לברר ניצוץ זה ולהעלותו לקדושה על האדם להילחם עם עצמו, שלא ירצה ליהנות מן הגשמי, אלא יבקש את התועלת שאפשר להפיק ממנו, בתורה, תפילה, קיום המצוות ועבודת השם יתברך.

(ספר השיחות תש"ג)

שובע מהברכה

"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך" (דברים ח,י). על האדם להיות שבע מן ה'ובֵרכת', מן הברכה שהוא מברך לה' לאחר הסעודה.

(רבי שלמה מקרלין)

המאכל מתעלה

האכילה מחזקת את המוח ואת הלב בעבודת הבורא. בכוח האכילה המוח מתבונן בגדולת ה', והלב מתעורר באהבת ה'. מהמאכל נעשה דם שמחיה את הלב ואת המוח. כך המאכל מתעלה, והוא נהפך ללב ולמוח של אדם.

(תורה אור)

גם כשטוב לאדם

לא רק בשעת רעבון ודחקות, אלא גם בעת שובע, כשטוב לאדם והוא בבחינת 'ואכלת ושבעת' – גם אז יש לזכור את ה' ולהודות לו.

(נר למאור)

מחשבה באכילה

שלושה דברים באכילה: 'מחשבה' – הכוונה שעומדים ליהנות מדבר ה' שבמאכל, וכן המחשבה לפני מי עומדים לברך; 'דיבור' – ברכת הנהנין; 'מעשה' – האכילה עצמה.

(ספר השיחות תש"ג)

פעולת המזלג

הרבי הרש"ב מליובאוויטש אמר: מאכל גשמי, כל עוד הוא מונח על השולחן, הוא 'קליפת נוגה'. ברגע שלוקחים את המזלג כדי לאכול, המאכל עלול להידרדר ל'שלוש קליפות הטמאות לגמרי'.

(דברי חפץ)

רק חזק

הרבי הריי"צ מליובאוויטש אמר: אין אנו יודעים עד כמה צריכים להיזהר כשמכניסים דבר-מה לפה. בכל התורה כולה מופיע רק פעם אחת הביטוי 'חזק' בעניין זהירות מאיסור, והוא קשור לאכילה – "רק חזק לבלתי אכול" (דברים יב,כג).

  אמרת השבוע

האב ובנו

הגאון המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון היה נוהג לשזור בדרשותיו את כל חלקי התורה – פשט, רמז, דרש, סוד. ענייני הקבלה העמוקים ביותר נקשרו אצלו לפרשת השבוע ולענייני הלכה וכיוצא-בזה.

כאשר בנו, הרבי מליובאוויטש, שהה בפריז, התוועד מדי פעם בפעם עם החסידים, וגם הוא הלך בדרך זו של שזירת כל חלקי התורה זה בזה. באחת ההתוועדויות אזר עוז החסיד ר' זלמן בוטמן ואמר: "זכיתי לשמוע מרבי לוי-יצחק שבנו עושה את החיבור הזה טוב ממנו".

נענה הרבי: "נו, אב צריך לומר כך על בנו".

הגיב החסיד: "נו, בן צריך לומר כך על אביו"...

  מעשה שהיה

רבנות ללא חת

פחד! המילה האחת הזאת ביטאה את תחושותיהם של יהודי רוסיה הסובייטית בשנות המהפכה הקומוניסטית. כל התכנסות נחשבה עוון פלילי. פעילות יהודית, כגון תפילה או שיעור תורה, כונתה 'אנטי-מהפכנית', והייתה עלולה לעלות בחיי הפעיל, או בהגלייתו לסיביר לשנים רבות.

אלה היו הימים האפלים של שלטון סטלין, אשר רדף ללא רחם כל מי שנחשד בפעילות ה'אסורה'. הנשיא הרשמי של רוסיה היה מיכאיל קלינין, שמדיניות הפנים הייתה בסמכותו.

מגמת השלטון הייתה לדכא את מעמד הרבנים ברחבי המדינה. הרוסים ניסו לכפות עליהם את דרכם באיומים. רבנים רבים חששו לעורם, ולא אחת חתמו שלא ברצונם על מסמכי הממשלה. כך התפרסמה עצומה חתומה בידי רבני ישראל כי ממשלת רוסיה אינה רודפת את הדת.

יוצא מן הכלל היה רבי לוי-יצחק שניאורסון, רבה של יקטרינוסלב (כיום דנייפרופטרובסק) ואביו של הרבי מליובאוויטש. את רבנותו ניהל ברמה ועמד בתוקף על אמונתו, בהצהירו כי לא יוכל לתת את הסכמתו על שום דבר שאינו תואם את ההלכה.

פעילותו הגיעה לשיא בלתי-נתפס בסיפור המדהים של אפיית המצות לקראת הפסח.

יקטרינוסלב הייתה עיר-מחוז ראשית באוקראינה. בגלל שטחי-הענק של שדות התבואה בסביבותיה, נהפכה ליצרנית הקמח העיקרית בעבור רוב ערי רוסיה ואוקראינה.

עם התקרב חג-הפסח החליטה הממשלה ליטול לעצמה את החסות על ייצור המצות לכלל יהודי המדינה. לשם כך הפעילה טחנות קמח רבות, שהוחזקו על-פי-רוב בידי יהודים, ודרשה מהרבנים לחתום על כשרות המצות לפסח.

קהילות היהודים ברחבי המדינה נתנו את אמונן אך ורק בכשרותו המיוחדת של רבי לוי-יצחק שניאורסון. היה ברור לכול כי חתימות שאר הרבנים הושגו בלחץ ובהפחדות, ואילו רבה של יקטרינוסלב הוא היחיד שבפיקוחו המצות נאפות בתכלית ההידור.

בשנת תרצ"ט זימנו נציגי השלטונות את רבי לוי-יצחק לפגישה ובה ביקשו ממנו לאשר כי כל תוצרת הקמח והמצות שבמפעלי הממשלה כשרה לפסח. רבי לוי-יצחק השיב כי הוא מוכן לקבל עליו את האחריות לכשרות, אך עליהם להסכים שיעמיד משגיחים מטעמו שיפקחו על מלאכת טחינת הקמח ואפיית המצות, ושלא יגבילו את המשגיחים בפעילותם בשום צורה.

אנשי השלטון השיבו כי הנהלים המחמירים שהוא מציע יגרמו לפסילת כמות גדולה של קמח, והדבר יסב למדינה הפסד גדול. זה צעד נגד הממשלה, הזהירו אותו.

רבי לוי-יצחק לא נבהל. פתאום קם ממקומו וקרא: "אני מעוניין להיפגש עם קלינין וראשי הממשל, כדי להסביר את העניין", אמר. באולם הושלך הס. אחרי רגע של דממה הסכימו נציגי השלטון לבקשתו.

רבי לוי-יצחק נסע למוסקווה ונפגש עם נשיא רוסיה קלינין ועוזריו. הוא הסביר את עמדתו, כי האינטרס הממשלתי הוא שלא לשקר לאזרחים. אם ייתן הכשר על-כורחו, יאבדו היהודים את אמונם בממשלה, טען.

תוצאת הפגישה הייתה בלתי-נתפסת: ראשי השלטון במוסקבה הוציאו צו לכל טחנות הקמח באוקראינה, שיש לתת למשגיחים של הרב שניאורסון יד חופשית, לעזור ולסייע להם, ולמלא בדיוק את כל הוראותיהם. אנשי השלטון התחייבו שלא להתערב בשום צורה בעבודת הרב ואנשיו, גם אם יפסלו המשגיחים קמח רב.

מצוייד ברישיון המפתיע חזר רבי לוי-יצחק לעירו והחל במלאכה. הוא הכשיר את שתי טחנות הקמח הגדולות ביותר בעיר, והרכיב בהן נפות חדשות, שעלו ביוקר. כמו-כן העמיד במקום צוות משגיחים מיומן, ונתן בידם רשימה של עשרה כללי-ברזל בהשגחה. רשימה זו הועברה גם לידי הרשויות הממשלתיות, והן הבהירו כי כל הוראותיו יתמלאו.

הלא-ייאמן קרה: בתקופה שבה היה במדינה עוני משווע, כאשר אזרח קיבל כשלושים גרם לחם שחור ליום, תמורת כרטיסים מיוחדים – סיפקו השלטונות קמח לבן בשקים חדשים ובכמויות ענקיות בעבור אפיית המצות!

הרב שניאורסון ניצח על כל המלאכה, והוראותיו היו קפדניות ביותר. בצק שהושאר דקות אחדות מעבר לזמן, הועבר מיד למאפיות החמץ. מהמאפיות היו מתקשרים לבית הרב, לברר בדיוק את שעת הפסקת העבודה בימי שישי, ושעת התחלת העבודה במוצאי השבת. גם פקחי הניקיון הממשלתיים קיבלו הוראות מפי הרב כיצד לדאוג שהכול יהיה על טהרת הכשרות לפסח.

באותה שנה היו הזמנות-שיא מכל רחבי רוסיה למצות הכשרות של יקטרינוסלב.

למרבה הצער, ולמרות התענוג הרוחני שהסב ההישג האדיר לרבי לוי-יצחק, הוא עצמו לא זכה לחגוג את חג-הפסח בביתו. כמה ימים לפני החג נעצר, ומאז החלה מסכת ייסוריו. הוא הוגלה למקום נידח בקזחסטן, בריאותו לא עמדה לו בחמש השנים המפרכות שעברו עליו, והוא נפטר בכ' במנחם-אב תש"ד בעיר אלמה-אטה.

באחת מחקירותיו שאל אותו החוקר: "כיצד עלה בידך לאפות כמות אדירה כזאת של מצות לפסח, בשנה של מחסור בקמח, ועוד בעבור צורכי דת?!".

"שיחדתי את קלינין", ענה הרב בחיוך, והחוקר השתתק...

  לומדים גאולה

תפקידו של אליהו

בתודעת הציבור קשורה ביאת המשיח עם הופעתו של אליהו הנביא, מבשר הגאולה. המקור הראשון לכך הוא, כמובן, הפסוק (מלאכי ג,כג): "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום-ה' הגדול והנורא". וכך אנו אומרים בברכת-המזון: "הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב, ויבשר לנו בשורות טובות ישועות ונחמות".

במדרש רבה (דברים ג, טז) נאמר: "בשעה שהקב"ה גואל את ישראל, קודם שלושה ימים שיבוא משיח, בא אליהו ועומד על הרי ישראל... ואחר-כך אומר להם: בא שלום לעולם, שנאמר הנה על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום (נחום ב,א)... באותה שעה מראה הקב"ה את כבודו ומלכותו לכל באי עולם וגואל את ישראל ונגלה בראשם".

מתי בדיוק אמור להופיע אליהו הנביא ומה תפקידו בגאולה? האם תפקידו רק להכריז על בואו של המשיח, או שמור לו תפקיד מעשי בשלב מתקדם יותר של הגאולה?

הניצחון הסופי

העיון במדרשי חז"ל בנושאים האלה אינו מסייע להבהרת התמונה ואף מגדיל את הערפול. יש בזה מחלוקות בין החכמים ותיאורים סותרים. זו אגב הסיבה שמי שמנסים לשרטט תחזיות על-סמך המקורות בנושאים האלה מגיעים לתרחישים שונים ומנוגדים זה לזה בתכלית.

אגב, מהגמרא (עירובין מג,ב) משמע, שבשורת אליהו היא על ניצחונו הסופי של המשיח, שבעקבותיו "הכול עבדים הן לישראל". ורבי יצחק אברבנאל, בספרו 'משמיע ישועה', ב'מבשר' הט"ו, אומר שאליהו הנביא "יבוא בתחילת תחיית המתים", ו"הוא יהיה ראש לקמים בתחייה".

את ההתייחסות הנכונה לסוגיות האלה אנו מוצאים בהלכה. כבכל עניין אחר, גם בסוגיה זו הרמב"ם פוסק בסוף ספרו (הלכות מלכים פרק יב, הלכה ב) דברים ברורים. את ביאת אליהו הנביא ואת מלחמת גוג ומגוג הוא כולל בתוך הדברים שאותם "לא יֵדע אדם איך יהיו עד שיהיו".

וכך הוא אומר: "ייראה מפשוטם של דברי הנביאים, שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא ליישר ישראל ולהכין לבם, שנאמר: הנה אנכי שולח לכם את אליה... ויש מן החכמים שאומרים, שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו. וכל אלו הדברים וכיוצא-בהם, לא יֵדע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הם אצל הנביאים. גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים. ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו".

להתרכז בעיקר

כלומר, הרמב"ם קובע שכל העניינים האלה – ביאת אליהו הנביא, מלחמת גוג ומגוג וכו' – הם מן הדברים שאי-אפשר לצפות מראש כיצד יתרחשו. הוא אף ממליץ להימנע מלעסוק בתחומים האלה, שאינם עיקר בנושא הגאולה ושאין בידנו כלים מספיקים להבינם נכון. וכלשונו: "אין סידור הוויית דברים אלו ולא דקדוקיהם עיקר בדת. ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בעניינים אלה וכיוצא-בהם, ולא ישימם עיקר".

דבריו אלה של הרמב"ם באים בהמשך לפרק הקודם, שבו הגדיר את מהותו של משיח, תפקידו וסדר התגלותו. כאן עלולה להתעורר שאלה גדולה: וכי זה כל עניינו של משיח – פשוט מלך מבית דוד שיביא שלמות בתורה, יסיר את ההפרעות מצד האומות, יבנה את בית-המקדש וכו'?! היכן הם כל הדברים המופלאים שנאמרו על ימות המשיח, כמו הופעתו של אליהו הנביא, מלחמת גוג ומגוג, שינוי טבעו של העולם, ועוד?!

על כך הרמב"ם משיב, כי דברים אלו אכן יקרו, אך לא נדע איך ומתי; ומכל-מקום, אין הדברים הללו תנאי הכרחי, ואין הם צריכים להסיח את דעתנו מעיקר מהותו של המלך המשיח, כפי שתיאר בפרק הקודם.

  פתגם חסידי

שתי גאולות

"עם-ישראל יזדקק לשתי גאולות: האחת, להוציא את ישראל מן הגלות; השנייה, להוציא את הגלות מתוך ישראל. והשנייה קשה מן הראשונה" (רבי אברהם-מרדכי מגור)

  חיים יהודיים

החסיד שהכניס את אשדוד למים

שלושים אברכים עמדו על שפת הבריכה ור' צביקה, המדריך, הכריז: "אחת, שתיים, שלוש – קפוץ!". עשרים ותשעה קפצו למים, אבל אברך אחד נשאר עומד. "אם אתה לא קופץ, תתקשה להכריע בהחלטות חשובות בחיים, גם בעסקים", קרא לעברו המדריך. האברכים שהיו במים גיחכו. אותו אברך הוא איש-עסקים מצליח שעומד לפני אין-ספור הכרעות. לבסוף הוא קפץ למים. שבוע לאחר-מכן אמר למדריך: "עמדתי לקראת עסקה גדולה מאוד, והקפיצה למים נתנה לי את הדחיפה הפנימית לסגור את העסקה"…

המדריך הוא ר' צבי הנדלס (36), חסיד גור, מנהל מרכז 'בועות' באשדוד, המעניק טיפולי הידרותרפיה, לימודי שחייה וקורסים בענף הספורט הטיפולי. בעיניו, כמעט כל בעיה שמתעוררת אצל ילד או אצל מבוגר, אפשר לפותרה על-ידי מים.

טיפולים במים

הכול התחיל לפני חמש-עשרה שנה. הוא למד אז בכולל, ונחשף להשפעות החיוביות הרבות של המים והשחייה. כיוון שכך פתח קורס הכשרה למדריכי שחייה באשדוד. " אט-אט התחלנו להחדיר לציבור את העניין של בריאות הגוף", הוא מספר. "במשך הזמן גיליתי את התרומה הגדולה שהדבר תורם לכל אדם".

השלב הבא היה הקמת הארגון, העוסק בלימודי שחייה ובטיפולי הידרותרפיה (טיפול באמצעות מים). בעזרת הידרותרפיסטים ופיזיותרפיסטים מקצועיים ומנוסים הצליח להכשיר מאות מורים חרדיים. "שיטת הטיפול הידרותרפיה לא הייתה קיימת במגזר החרדי. התחלנו להכשיר עוד ועוד מדריכים, וכיום אין ריכוז חרדי שאין בו מדריכים, בוגרים שלנו. בעיות בריאותיות רבות נפתרו בשיטת הטיפול הייחודית הזאת", הוא מעיד.

בין שחייה לריכוז

לדבריו, לשחייה תוצאות מוכחות. "אם ילד שוחה פעמיים בשבוע, אני מתחייב כי יתקדם בלימודים", הוא מצהיר. "ילדים רבים סובלים מבעיות של ריכוז או מביטחון עצמי ירוד. שחייה בבריכה פותרת את שתי הבעיות הללו. מובן שזה לא קורה ביום אחד. זה תהליך, אך בסופו כל הורה יראה שיפור ניכר אצל הילד".

אף שהוא עומד בראש הארגון, הוא עדיין נמצא בשטח, כלומר במים. "אני נתקל באין-ספור מקרים של ילדים שלא ידעו לשחות, מתוך פחד וחרדה. כאלה היו גם באופיים החברתי. אחרי שלמדו לשחות, פתאום קיבלו ביטחון עצמי ונעשו חברותיים הרבה יותר. אני יכול לומר היום בגאווה שיותר משמונים ושלושה אחוזים מילדי אשדוד יודעים לשחות בזכות הארגון שלנו", הוא אומר.

ונשמרתם מאוד

מלבד היתרונות הרבים של השחייה, צביקה רואה בה מרכיב חיוני בהצלת חיים. "ראינו את הילד שטבע למוות לפני שנה באחד הנחלים בארץ. צוות המורים היה מוכשר וחרוץ, אולם איש מהם לא ידע לשחות. הילד טבע לנגד עיניהם, ולא היה מי שיצילו. זה פיקוח-נפש כפשוטו ממש".

ויש עוד נקודה שצביקה מבקש לחדד: "בריכה איננה משחק ילדים. כל הורה ששולח ילד לבריכה צריך לוודא שהאתר מוכשר ומפוקח. יש בריכות מזוהמות שעלולות להעביר מחלות נוראות".

הוא מתכנן להרחיב את הארגון לערים אחרות. "מים, בשבילי, זה משהו שמעל הטבע. כולנו צריכים ליהנות מהם", הוא אומר.

צביקה: מים – משהו שמעל הטבע

  פינת ההלכה ומנהג

מדיני תפילת הדרך

שאלה: מתי וכיצד אומרים את 'תפילת הדרך'?

תשובה: כשיוצאים אל מחוץ לעיר יש לומר את תפילת הדרך. אין לאומרה בנסיעה בדרך קצרה מ'פרסה' (כ-4 ק"מ), אלא אם כן היא בגדר 'מקום סכנה'.

לדעת שולחן-ערוך אדמו"ר הזקן והמשנה ברורה גם אם נוסעים בדרך כזאת בכלי-רכב חייבים לומר את תפילת הדרך (ויש מחמירים לסיים "ברוך שומע תפילה", בלא שם ה', אם משך הנסיעה פחות מ-72 דקות).

אומרים אותה לאחר שיוצאים כ-36 מטרים מחוץ לקו העירוב של היישוב. לכתחילה יש להזדרז לומר את התפילה ב'פרסה' הראשונה של הדרך, ובדיעבד, אם עדיין נותרה 'פרסה' עד סוף הדרך - יאמרנה, ואם לאו - יסיימה בלא שם ה'.

טוב לומר אותה בעמידה, אם אפשר בנקל, כמו באוטובוס או ברכבת, גם כשהם ממשיכים בנסיעה באותה שעה. הנוסע ברכב פרטי טוב יעשה אם יעצור את הרכב בצד הדרך (כשאין סיכון בדבר) ויצא ממנו לאמירת התפילה.

יש המהדרים לברך לפני-כן על מאכל וכדומה (לאכול כשיעור ולברך ברכה אחרונה), מכיוון שתפילת הדרך אינה פותחת ב'ברוך'. אבל מסורת בידנו שאדמו"ר הזקן פסק שאין צורך להדר בזה, וכך נהג הרבי מליובאוויטש.

תפילת הדרך פוטרת את כל הנסיעה המתוכננת עד הבוקר שלמחרת. אם חושבים לחזור לפני-כן, יש להוסיף "ותחזירנו לשלום". כששוהים במלון או בקייטנה, אפילו לעת ארוכה, רצוי לומר את התפילה בכל יום, בלא שם ה' בסיומה (ויש שנהגו לאומרה בשמונה-עשרה בתוך ברכת 'שומע תפילה').

מקורות: שו"ע אדמו"ר הזקן או"ח סי' קי, סעיפים ו-ח (ובסידורו, נדפס שם בעמ' 349 ובמהדורה החדשה בעמ' תרכד). משנ"ב ופסקי תשובות שם. שו"ע הקצר ח"ב פרק פח, וש"נ. ספר השיחות תש"א [לה"ק] עמ' 148. אלבום 'בנאות דשא' עמ' 84 ,47.