מדורים נוספים
	שיחת השבוע גליון 1235 - כל המדורים ברצף
	חיבור לשורשים בסיס לאחדות
	יש חדש
	פסוקים בעלי מסר לימים האלה
	הקהל
	להעלים ולסלוח
	מכר את הרבנות
	תשובה שמביאה גאולה
	תשובה בכל עת
	הפיוטים מעוררים את הנשמה
	הכנות לחג ולשבת

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1235, ערב שבת-קודש פרשת נצבים-וילך, כ"ד באלול ה'תש"ע (03.09.2010)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

חיבור לשורשים בסיס לאחדות

אין זה מקרה כי הכרזת החרם על מאות-אלפי יהודים באה מפי אותם 'אנשי תרבות', העוסקים כבר שנים בקעקוע כל הקדוש והיקר לעם היהודי

השבוע הזה נפתח בסערה הציבורית שהתעוררה בעקבות מכתבם של אנשי תאטרון, שהצהירו כי לא יסכימו להופיע לפני תושבים ברחבי יהודה ושומרון. אין זה מקרה כי הקריאה הפלגנית הזאת, שהיא בעצם הכרזת חרם על מאות-אלפי יהודים, באה מפי אותם 'אנשי תרבות'. ה'תרבות' שהם מייצגים עוסקת כבר שנים בקעקוע כל הקדוש והיקר לעם היהודי ובהלעגה לאהבת העם והארץ, ואך טבעי שהיא מוליכה לקרע בעם.

הדבר קורה בדיוק בשבוע שאנחנו קוראים בו את המילים המופלאות המבטאות את אחדותו של העם היהודי: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם, ראשיכם שבטיכם... מחוטב עציך עד שואב מימיך". התורה מציגה תפיסה מעמיקה של אחדות. אכן, יש הבדלים בין יהודי אחד למשנהו. יש 'ראשיכם שבטיכם' ויש 'חוטב עציך' ו'שואב מימיך'. אך כולם 'ניצבים' ועומדים יחדיו ועוברים "בברית ה' אלוקיך".

בהעדר בסיס משותף

בימים לא-רחוקים הייתה אחדות העם טיעון מכובד בוויכוח ציבורי. כשאמרת שיש לעשות דבר-מה, או להימנע מעשיית דבר-מה, למען אחדות העם, זה היה נימוק ברור ומובן מאליו. בינתיים התפתח כאן תהליך מסוכן של היפרדות. במקום לדבר על עם אחד התחלנו לדבר על שבטים וקבוצות. כיום השאיפה היא שנצליח לגבש דרך שבה הקבוצות הנבדלות האלה יוכלו לחיות בשלום זו עם זו, וגם השאיפה הזאת נהפכת בהדרגה לחלום יומרני.

אפשר לקרוא לזה העמקת הקיטוב, אבל אין זה אלא תיאור מצב ולא הצבעה על שורשיו וסיבותיו. הסיבה האמיתית לתהליך הזה נעוצה בהתרחקות מהמטען התרבותי המשותף, שליכד את העם היהודי לדורותיו. כאשר המורשת היהודית כבר אינה משותפת לכל חלקי העם ורבים אינם מכירים אפילו את ערכי-היסוד שלה, קשה לגבש תודעה של עם אחד.

אם משמיטים את הבסיס המשותף לכל בני העם היהודי, מקבלים באמת אוסף של שבטים ושל קבוצות. מה קושר יהודי עולה מרוסיה עם יוצא צפון אפריקה? מה המשותף ליהודי ממאה שערים ולבן קיבוץ השומר הצעיר? מה מחבר יהודי בעל השקפות 'ימניות' ברורות עם יהודי המחזיק בעמדות 'שמאלניות' חדות?

דבר אחד קושר ומחבר את כולנו – היותנו יהודים, המחוברים לתורה אחת ולמורשת רוחנית משותפת. אחד מקיים יותר והשני מקפיד פחות, אבל כולנו יהודים והתורה היא של כולנו. אחד שר את התפילה בנעימה אשכנזית והשני מזמר אותה בנעימה מזרחית, אבל כולנו מתפללים לאלוקים אחד ומתאחדים באמירת 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. וגם מי שאינו נוהג להתפלל מרגיש שייך לתפילה שהתפללו אבותיו ולמסורת המשותפת לכולנו.

לא נתייאש

לעומת זה, ה'תרבות' שמייצרים אותם שחקנים ומחזאים היא תרבות של נתק ושל ניכור כלפי המורשת היהודית. היא מקדשת את התרבות הנכרית ובזה לערכים היהודיים. יהודים מאמינים מוצגים שם באור שלילי ומעוּות, מתוך שאיפה להדביק להם את כל המגרעות האנושיות. אין זו תרבות שמרוממת את הנפש, אלא תת-תרבות שמטפחת התבהמות ולעג לערכים רוחניים.

אבל אנחנו לא נתייאש מהאחדות, וגם על אותם אחים תועים לא נוותר. בשנים האחרונות מסתמנת מגמה מרעננת של שחקנים ויוצרים שחשים מיאוס מתרבות ההבל והריק ומחפשים את דרכם אל הערכים הרוחניים ואל האמונה. לא-מעטים מהם מפנים את כישרונם לאפיקים חיוביים, וממחישים כיצד הכלים האלה יכולים להנחיל ערכים ולעורר למחשבה חיובית.

המגמה הזאת תגבר ותתחזק בע"ה, כפי שהתורה מבטיחה בפרשתנו: "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו", ואז גם הקב"ה ישוב אלינו ויביא לנו את הגאולה האמיתית והשלמה.

  יש חדש

ברכה לשנה טובה

לקראת השנה החדשה נוהגים לכתוב 'פדיון-נפש' ולבקש שנה טובה ומתוקה. ב'פדיון-נפש' כותבים את השם הפרטי המלא ושם האם ומציינים את המשאלות הדרושות. רצוי להחליט קודם-לכן החלטה טובה בענייני תורה ומצוות. לאחר מכן נהוג להניח את המכתב באחד מספריו של הרבי מליובאוויטש, ולשגרו כדי להניחו על הציון הקדוש (מס' הפקס': 001-718-7234444).

עלוני חג חדשים

לקראת שנת תשע"א הפיק אגף ההוצאה לאור של צעירי-חב"ד מגוון של עלוני-הסברה חדשים. עלון נרות שבת-קודש נדפס בכחצי מיליון עותקים, והוא יחולק במהלך השנה לנשי ובנות ישראל. בעלון מופיע גם לוח זמני הדלקת הנרות לכל השנה. כמו-כן מופיעה סדרת עלונים מהודרים על חודש אלול וחגי תשרי, לילדים ולמבוגרים. עלונים אלו מוגשים בשפה ברורה ובעיצוב מודרני, והם זוכים להצלחה רבה בציבור הרחב.

חובה לבדוק מזוזות

הממצאים שנתגלו בעקבות המבצע הרחב שצעירי-חב"ד מקיימים בחודש אלול לבדיקת המזוזות מוכיחים את הצורך בבדיקה סדירה של המזוזות. בבדיקת כחמישה-עשר אלף מזוזות בשבועיים הראשונים של חודש אלול התברר כי רק 38% מהן היו כשרות, 18% מהמזוזות חייבו תיקונים, ואילו 31% מהמזוזות היו פסולות לגמרי! המוקד הארצי שמספרו 3770* פועל בימים א-ה מ-9 בבוקר ועד 9 בערב, ובימי שישי עד 11:30 בבוקר.

'דבר בעתו' תשע"א

לוח-השנה הפופולרי של הרב מרדכי גנוט, 'דבר בעתו', מופיע זו השנה ה-26. בלוח כל המידע הדרוש לכל יום: השיעורים היומיים, הלכות, מנהגים, זמנים, קורות העיתים, מידע אסטרונומי ועוד. בלוח החדש 1536 עמודים, ונלווה לו לוח זמני היום לערי ארץ-ישראל וחו"ל. הפצה: טל' 072-2328620.

  שלחן שבת

פסוקים בעלי מסר לימים האלה

הימים האלה הם ימי ההכנה לשנה החדשה, ואנו מתפללים ומקווים כי תהיה טובה יותר בכל המובנים. ומכיוון שכל דבר בחיי היהודי מונחה על-פי התורה, ודאי שגם עניינם של הימים האלה מופיע בבהירות בפרשה שאנו קוראים בתורה.

פרשת ניצבים נקראת תמיד לפני ראש-השנה, והמילה "היום" ("אתם ניצבים היום") מכוּונת לראש-השנה. זה היום שבו כולנו ניצבים ועומדים לפני הקב"ה. לפיכך הפסוקים שהפרשה נפתחת בהם נושאים את המסרים המיוחדים לימים האלה.

עמידה יציבה

בראש ובראשונה התורה אומרת: "אתם ניצבים". יהודים צריכים לעמוד עמידה איתנה, יציבה ומוצקה. אמנם הם "המעט מכל העמים", ובכל-זאת הם עומדים ביהדותם מתוך עוצמה ובלי להתכופף לפני העולם הלא-יהודי הגדול שמסביבם.

את הכוח לכך הם מקבלים מהמילה הבאה בפסוק: "כולכם". כאשר כל בני-ישראל מלוכדים ומאוחדים יחדיו, אין הם מתרשמים מהעולם שמסביבם, והם יכולים לעמוד בתקיפות נגד כל הקשיים וההפרעות.

מקור האחדות

אך עצם האחדות הזאת דורשת הסבר. איך ייתכן ליצור אחדות יציבה ואמיתית בין בני-אדם נבדלים, והלוא כל אחד ואחד חושב בדרך אחרת ויש לו מניעים אחרים ושאיפות אחרות?

התשובה ניתנת בהמשך הפסוק: "לפני ה' אלוקיכם". ההתאחדות של כל היהודים אפשרית משום שבעצם הם קשורים בנשמתם. בכל יהודי יש נפש אלוקית, שהיא "חלק א-לוה ממעל ממש". וכאשר כל נשמות ישראל עומדות לפני הקב"ה, מתוך תחושה שהוא "אלוקיכם" (כוחכם וחיוּתכם) – הדבר מביא התאחדות במידה המלאה ביותר בין יהודי אחד למשנהו ובין כל יהודי יחיד לכלל-ישראל.

ברית נצחית

בהמשך הפסוקים התורה מבהירה את המטרה והתכלית של ההתאחדות הזאת: "לעברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו אשר ה' אלוקיך כורת עמך היום". מטרת ההתאחדות היא להכניס כל יהודי בברית עם הקב"ה ולקבל את שבועתו. זו ברית שהקב"ה כורת היום, מחדש, עם כל יהודי ויהודי, ואנחנו מקבלים עלינו מחדש את מלכותו ומכתירים אותו למלך עלינו ועל העולם כולו.

בזכות הברית הזאת הקב"ה מבטיח שעם-ישראל יהיה עמו: "למען הקים אותך היום לו לעם". כאשר עם-ישראל מתנהג בחיי היום-יום על-פי הוראות התורה ומקיים את מצוות ה' – הוא נעשֶה עמו של הקב"ה וזוכה לקיום נצחי. על-ידי כך אנחנו זוכים לכתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה, בגשמיות וברוחניות, בטוב הנראה והנגלה.

(אגרות-קודש כרך כ, עמ' שמב)

  מן המעיין

הקהל

הפערים מיטשטשים

"הקהל את העם האנשים והנשים והטף" (דברים לא,יד). שנת השמיטה מביאה שלום ואחדות. בשנה הזאת מיטשטשים הפערים בין המעמדות. לכן בתום השנה הזאת יפה לקיים את מצוות "הקהל את העם".

(כלי יקר) 

הכול שווים

"תקרא את התורה הזאת" (דברים לא,יא). ב'הקהל' התאחדו כל ישראל למציאות אחת. לכן קראו אז בתורה שבכתב, שכן חלק זה בתורה הוא למעלה מהבנה והשגה, ובעניין זה כל ישראל שווים.

(הרבי מליובאוויטש)

המלך מקהיל

עניינה של מצוות 'הקהל' קיימת גם בעבודתו הרוחנית של יהודי. על כל יהודי להקהיל ולקבץ את כל כוחות נפשו, וכל מחשבותיו דיבוריו ומעשיו, ולהכניסם לתוך בית-המקדש הפנימי שלו. וכיצד עושים זאת? – על-פי דברי רש"י: "המלך הוא קורא". הקהלה זו נעשית על-ידי ה'מלך', על-ידי התבטלות וקבלת עול מלכות שמים.

(לקוטי שיחות)

לפני החזרה לעבודה

לאחר שעברה שנה שלמה של איסור מלאכה בשדה ובכרם, בני העם כבר משתוקקים לעבודה גופנית. לכן בא הציווי שדווקא אז, עם הגעגועים לחזרה לעבודה, יש לעכבם ולקרוא לפניהם את תורת ה'. להחדיר בליבם, שגם בעת ההשתוקקות לדברים חומריים ישתדלו לקרב את עצמם לתורה ולמצוות.

(משך חכמה)

שכר להורים

"והטף למה באים, לתת שכר למביאיהם" (חגיגה ג). אם האנשים והנשים עלו לירושלים, ודאי שנאלצו לקחת עמם את הילדים, שהרי לא יכלו להשאירם לבדם. אבל התורה כותבת זאת כדי שיהיו 'מצוּוים ועושים', ועל-ידי כך נשכרים וזוכים בעוד מצווה.

(רבי מנחם-מנדל מקוצק)

חינוך מלידה

"האנשים והנשים והטף". לדעת ה'מנחת חינוך' גם תינוק שנולד הוא בכלל המצווה. נמצאנו למדים שחינוכו של ילד יהודי מתחיל מיד עם לידתו.

(הרבי מליובאוויטש)

עומדים בפרצות

אותו היום כוהנים עומדים בגדרים ופרצות, וחצוצרות של זהב בידיהם, תוקעין ומריעין ותוקעין (להקהיל את העם אל בית-המקדש). כל כוהן שאין בידו חצוצרות, אומרין דומה זה שאין כוהן הוא.

(תוספתא)

כל יהודי כוהן

כל יהודי הוא בבחינת 'כוהן', ככתוב (יתרו יט) "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים". חובתו של כל יהודי לעמוד "בגדרים ופרצות" ולתקוע בחצוצרות כדי להקהיל את העם ולהביא אליהם את דבר ה'.

(ליקוטי שיחות)

  אמרת השבוע

להעלים ולסלוח

פעם אחת עמדה אישה אחת בפתח חדרו של הצדיק רבי אברהם-יהושע-השל מאפטה, המכונה 'אוהב ישראל', אך הצדיק הורה למשמשו שלא להכניסה. כשהתעקשה האישה קרא הרבי לעברה: "הלוא אתמול חטאת חטא פלוני, ועכשיו את באה לפניי?!".

החווירה האישה ופרצה בבכי, אך מיד התאוששה ואמרה: "גם הקב"ה יודע את חטאיו של האדם, ובכל-זאת אינו מכלימו ואף מוחל לו על חטאיו. והרבי מאפטה אינו יכול להתאפק מלגלות את חרפתה של אישה מסכנה?!".

הורה הצדיק למשמשו לקבל את פתק הבקשות מיד האישה, וכשעיין בו זלגו עיניו דמעות. הוא היה אומר כי מעולם לא ניצחהו אדם אלא אישה זו, שצדקה בדבריה.

  מעשה שהיה

מכר את הרבנות

הטענות על השוחט הזקן הסעירו את תושבי העיר קוז'יקלוב שבפולין. שנים רבות עשה את מלאכתו נאמנה, והיה ידוע ביראת-השמים שלו, בהידוריו ובזהירותו הרבה. לא היה בעיר מי שפקפק בכשרות הבהמות והעופות ששחט. אולם בעת האחרונה ניכר היה כי הזקנה נותנת את אותותיה בשוחט הזקן. ידיו החלו רועדות.

הכול ידעו כי העברת השוחט ממשרתו היא צעד מכאיב וקשה, אך לא הייתה ברירה. כמה מבני העיר פנו אל רב העיר, הגאון רבי שלמה שטנצל, וסיפרו לו על מצבו של השוחט.

הרב שטנצל היה חסיד לבית רדומסק-סוכוטשוב. בגיל צעיר נודע בחריפותו ובבקיאותו, ולמד תורה מפי גדולי הדור בזמנו. בהיותו בן עשרים ואחת בלבד מונה לרב הראשי של העיר צ'לדז, וכעבור כמה שנים קיבל את רבנות העיר קוז'יקלוב.

עתה עמד הרב הצעיר לפני התמודדות קשה ביותר. הוא החליט לזמן אליו את השוחט ולבחון את עבודתו. השוחט הבין את סיבת זימונו אל הרב, והתייצב לפניו מושפל.

הרב ביקש מהשוחט הזקן לשחוט תרנגול לנגד עיניו. השוחט רצה להוכיח את יכולתו, ובזריזות תפס את התרנגול ועשה את המלאכה, אבל הרב הבחין ברעד ניכר בידו של השוחט, שאחזה בסכין. התברר כי השוחט אינו מסוגל עוד לעסוק במלאכת השחיטה, שאחד מתנאיה שהסכין ישחט שחיטה חלקה וללא רעד.

בלב כבד נאלץ הרב להודיע לשוחט כי מהיום והלאה לא יוכל עוד לעסוק במלאכת השחיטה. השוחט שב לביתו במפח-נפש, ובעיר החלו להתארגן למציאת שוחט שימלא את מקומו.

שבועיים חלפו. ערב אחד, בשעה מאוחרת, כאשר הגאון רבי שלמה ישב ועסק בתורה, נשמעו דפיקות בדלת. בפתח עמדו השוחט הזקן ואשתו, שפופים ונכלמים. הרב הזמינם להיכנס וביקש לשמוע את אשר על ליבם.

בקול שבור הסבירו השניים כי מלאכת השחיטה, שבה עסק הבעל, הייתה מקור פרנסתם כל השנים. לאחר שהופסקה עבודתו כלתה הפרוטה מכיסם, והם באו כמעט עד פת לחם.

ליבו של רבי שלמה נשבר. כמה קשה הזקנה, הרהר לעצמו. יהודי ירא-שמים, שנהנה מיגיע כפיו ועסק במלאכת-הקודש בנאמנות כל ימיו, נאלץ עתה לחיות חיי עוני ומחסור. הרב הצעיר עודדם והבטיח לפעול למענם. בני-הזוג יצאו מביתו רגועים יותר.

בראשו של הרב הבשיל רעיון. באותם ימים פנה אליו בן-משפחתו, הרב אריה-צבי פרומר, לימים ראש ישיבת חכמי לובלין, וביקש שאם ייוודע לרב שטנצל על עיר כלשהי שהתפנתה בה משרת רב, יעדכן אותו על כך. הרב פרומר היה אז אברך צעיר וחיפש משרת רבנות.

הוא לא שיער שהתשובה לבקשתו תינתן מהר כל-כך. הרב שטנצל פנה אל הרב פרומר והציע לו עסקה. "מה לרב שטנצל ולעסקים?!", תהה הרב פרומר, אולם מיד נוכח כי מדובר בעסקה מסוג אחר.

הסביר הרב שטנצל: "יודע אני כי קיבלת נדוניה נכבדה לחתונתך. מוכן אני לעשות איתך עסקה ולמכור לך את הרבנות שלי כאן, בעיר קוז'יקלוב, תמורת מחצית דמי הנדוניה שקיבלת". הרב שטנצל תלה את מבטו ברב פרומר והמתין לתשובתו.

דבריו הדהימו את הרב פרומר. האוּמנם הרב מבקש להתפטר ממשרתו ולמסור לו אותה תמורת כסף?! הוא הביט שוב ושוב ברב שטנצל וראה כי ארשת פניו רצינית לחלוטין. הוא הבין כי לרב שטנצל יש מן הסתם סיבות כִבדות משקל להחלטתו זו, והשיב בחיוב. באותו יום העביר לידיו את הכסף – מחצית דמי הנדוניה.

בשעת לילה מאוחרת נקש הרב שטנצל על דלת ביתו של השוחט. כשנכנס אל הבית לא האמינו השוחט ואשתו למראה עיניהם. הרב הושיט לידיהם צרור גדול ובו שִטרות כסף רבים. זה היה הכסף שקיבל מהרב פרומר, והועבר במלואו לידי השוחט.

הרב אמר לשוחט ולרעייתו כי בכסף הזה יוכלו לכלכל את עצמם עד יומם האחרון, נפרד מהם בלבביות וחזר לביתו. כעבור כמה ימים נודע לכול כי רבי שלמה שטנצל ארז את מיטלטליו ועזב את העיר קוז'יקלוב, וכי את מקומו מחליף הרב אריה-צבי פרומר.

הרב שטנצל עבר לעיר סוסנוביץ, ושם מונה לראש ישיבה ולאחר מכן לרב ודיין העיר. בסוסנוביץ הוסיף לעסוק בתורה, בשקידה מופלאה, ושם נודע בכינויו 'הגאון מסוסנוביץ'.

למרבה הצער, לא זכה לאריכות ימים, ונפטר בה' באלול תרע"ט, בהיותו בן שלושים וחמש שנים בלבד. את ספרו 'קהלת שלמה' הדפיסו בני משפחתו לאחר פטירתו. הספר נדפס בשנת תרצ"ב בפייטרקוב, וקיבל את הסכמתם של רבנים בעלי-שם, ובהם מי שהחליף את המחבר ברבנות קוז'יקלוב, הרב אריה-צבי פרומר. וכך הוא כותב עליו:

"שם לילות כימים ולמד תורה מתוך הדחק, והיה צדיק תמים, עניו ושפל ברך, ויראת השם חופף עליו כל היום. היה ממרי דחושבנא [=בעלי-החשבון], ומן יום חופתו, שהיה בשנת שבעה-עשר לימי חייו, ועד יום עלות נשמתו הטהורה השמימה... בהיותו בן ל"ה שנים, רשם לו בכל יום לפני שכיבתו איך עבר עליו כל היום במחשבה, דיבור ומעשה, לא הניח דבר קטן ודבר גדול".

 (תודה לשולח הסיפור ר' יונתן שרייבר-שטנצל, מצאצאי בעל המעשה)

  לומדים גאולה

תשובה שמביאה גאולה

יהודי נדרש להאמין כי הגאולה קרובה לבוא וכי היא עומדת על סף דלתנו ממש. אך הלוא ידוע שהגאולה תלויה בתשובה, ואם-כן, איך הגאולה יכולה לבוא עכשיו בשעה שיהודים רבים כל-כך אינם שומרים את התורה ומצוותיה?!

השאלה מבוססת על הנחה שהגאולה תוכל לבוא רק כשעם-ישראל כולו יחזור לדרך התורה, וכשלא יהיו עוד חטאים ועוונות. אולם הנחה זו טעונה בירור. הלוא תיקון העולם והחזרתו של עם-ישראל לדרך התורה הם עצמם מתפקידיו של המשיח. גם בדברי הנביאים נאמר שרק כאשר "ייתקע בשופר גדול" יחזרו "האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים", דבר המוכיח כי רק אור הגאולה יחזירם למוטב.

הבטיחה תורה

אכן, הגלות באה "מפני חטאינו", והגאולה תבוא על-ידי התשובה, כפי שהגמרא (סנהדרין צז,ב) אומרת: "כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה". אבל כאן עלינו לברר שני דברים: מהי אותה תשובה הדרושה להבאת הגאולה, וכמו-כן, אם הגאולה מותנית בתשובה, מי מבטיח לנו שעם-ישראל אכן ישוב באחד הימים באמת? האוּמנם לא תוכל הגאולה לבוא עד שנעשה תשובה שלמה?

בגמרא (שם) יש מחלוקת בעניין זה בין רבי אליעזר לרבי יהושע: "ר' אליעזר אומר, אם ישראל עושין תשובה – נגאלין, ואם לאו – אין נגאלין". רבי יהושע אינו חולק על עצם הצורך בתשובה לפני הגאולה, אלא על מה שרבי אליעזר אומר "אם לאו – אין נגאלין". לדעתו, כשיגיע זמן הגאולה, שום דבר לא יוכל לעכב אותה. אם ישראל יעשו תשובה מעצמם – מה טוב, ואם לאו – יאלץ אותם הקב"ה לשוב בתשובה ולהיגאל: "הקב"ה מעמיד להן מלך שגזֵרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב".

הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ז, הלכה ה) קובע בפסק-הלכה: "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין". כלומר, הגאולה תבוא לאחר שעם-ישראל ישוב בתשובה, והתורה הבטיחה שבסוף הגלות ישוב העם בתשובה.

כבר עשו תשובה

אך לאיזה סוג של תשובה הקב"ה ממתין כדי שתבוא הגאולה? האם הכוונה שעם-ישראל כולו צריך לחזור לשמירת התורה והמצוות, ועד אז אין הגאולה יכולה לבוא?! וכי הכרח הוא שכל ישראל יהיו צדיקים גמורים עוד לפני הגאולה?!

בעל 'מנחת אלעזר' כותב בפירוש (ספר 'דברי תורה' מהדורה ג,כד) שהטיעון "שהגאולה מתעכבת עד שישובו כל ישראל, זהו נגד מקראות רבים", והוא מביא ראיה מסימני חז"ל על תקופת 'עקבתא דמשיחא', ש"אדרבה, יהיה רוב פני הדור כן (=במצב של "חוצפא יסגי" ושאר הסימנים השליליים). אם-כן, איך יהיה זה דורו של משיח, הרי יעכבו מלבוא משיח עד שישובו כולם ויהיו צדיקים כולם!", והוא מסיים: "אלא ודאי כי הדברים הנ"ל הם הבל וריק וכזב".

כשמעיינים בתורה, בַפרק (דברים ל) שמתאר את התשובה שתהיה לפני הגאולה, מוצאים שתי רמות של תשובה: תחילה תשובה כללית – "ושבת עד ה' אלוקיך", שהיא תביא את הגאולה – "ושב ה' אלוקיך את שבותך... וקיבצך מכל העמים"; ורק לאחר הגאולה תהיה תשובה שלמה יותר – "ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצוותיו".

הרבי מליובאוויטש התבטא (ספר השיחות תנש"א כרך א, עמ' 323 ועוד) כי "כבר עשו תשובה", והסביר: "אין לך אדם מישראל שלא הרהר תשובה כמה פעמים במשך ימי חייו, שעל-ידי זה נעשה 'בשעתא חדא וברגעא חדא' מרשע גמור צדיק גמור, כפסק-דין הגמרא (קידושין מט,ב) ש'המקדש את האישה על-מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור מקודשת, שמא הרהר תשובה בליבו'".

  פתגם חסידי

תשובה בכל עת

"אשמתו הגדולה של האדם אינה בחטאים שחטא, שהרי הפיתויים גדולים וכוחו של האדם דל. אלא אשמתו היא שבכל עת בידו לעשות תשובה והוא אינו שב" (רבי בונים מפשיחסה)

  חיים יהודיים

הפיוטים מעוררים את הנשמה

ערב מערבי חודש אלול. הפייטן משה חבושה מחנה את רכבו בעיר מודיעין, ליד בית-הכנסת הגדול, שאליו הוזמן. הוא יוצא מהרכב ומרגיש נגיעה קלה בכתפו. אברך עטור זקן מלא מחייך אליו. "אתה מזהה אותי?", שואל האברך. משה נזקק לכמה רגעים עד שהוא נזכר. זה היה אחד מתלמידיו לשעבר באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא נדהם מהשינוי שחל בו. השניים מתחבקים דקות ארוכות ופוסעים יחדיו אל בית-הכנסת, לאמירת ה'סליחות'.

שנים מסר משה שיעור שבועי על פיוטים לתלמידי האוניברסיטה. "התלמידים לא באו מרקע דתי, אולם הפיוטים משכו את ליבם", מספר חבושה. "החשיפה לעולם הפיוטים ולתכנים שמאחוריהם גרמה לכמה מהתלמידים לחזור אל המקורות. אותו אברך היה אז צעיר לא-דתי לחלוטין, וכיום הוא יהודי ירא-שמים ומדקדק במצוות".

פיוטים מילדות

משה (48) נולד בירושלים והוא מחובר אליה בכל נימי נפשו. כבר בעודו בן אחת-עשרה היה מצטרף ל'שירת הבקשות', הנאמרת בכל שבת בבתי-הכנסת הספרדיים. "סבי היה חזן שנים רבות בבית-הכנסת בבגדד", הוא מספר.

בנקוף השנים התמקצע וביסס את עצמו כאחד מגדולי הפייטנים בעולם. משה למד את השירה הספרדית-ירושלית, המצרית והחלבּית. הוא שימש חזן במאות בתי-כנסת בארץ ובעולם, אך בימים הנוראים הוא מקפיד להישאר בארץ ודוחה הזמנות מפתות מאוד מבתי-כנסת בעולם. "חסידים היו נוסעים ימים רבים כדי להיות בחגים במחיצת רבותיהם. גם אני רוצה להיות במחיצת הרב שלי, כאן בירושלים. לעולם לא אעזוב את הארץ בימים הנוראים", הוא מצהיר.

מעמד שנצרב

מכל מעמדי התפילה שבהם השתתף הוא מתרגש במיוחד מדי שנה בשנה באמירת הסליחות בערב יום-הכיפורים, ברחבת הכותל המערבי. הרחבה מתמלאת עשרות-אלפי יהודים, מכל רחבי הארץ. משה עומד על בימה לצידם של גדולי תורה ורבנים ידועי-שם. "קשה לתאר במילים את עוצמת החוויה הרוחנית כשאני מפייט מול קהל עצום כזה, שאומר את ה'סליחות' בערב היום הקדוש", אומר משה בהתרגשות.

בימי חודש אלול הוא עובר לפני התיבה בבית-הכנסת של הרב עובדיה יוסף בשכונת הר-נוף בירושלים. "אני החזן והתוקע בבית-הכנסת. יש לנו קשר מיוחד מאוד. הרב מבין בפיוטים, ובכל פעם משבח אותי. פעם אחת שאלתי אותו איך היה, והוא השיב: 'יותר מדיי בסדר'... גם רבנים ספרדים אחרים נהנים משירתי. אני מקפיד מאוד להיצמד לשירה המקורית שעברה אצלנו מדור לדור", הוא אומר.

שמירה על המסורת

בימות החול משה מלווה את שירתו בכינור או בעוּד. יש לו גם תכנית שבועית ברדיו 'קול ברמה'. "אני מפייט ומביא מדרשים לפרשת השבוע. פעם אחת פגש אותי יהודי שהחל לשמור מצוות ואמר לי כי החל להתקרב בעקבות האזנה לפיוטים שלי", הוא מספר. כאשר אינו מפייט הוא יושב בבית-המדרש הסמוך לביתו והוגה בתורה. "העולם שלי הוא התורה והפיוט", אומר משה.

כואב לו שהמוזיקה המזרחית של היום השתנתה. "אני שומע לפעמים פייטנים שמנסים להיות מודרניים, משנים את הנעימות ומשלבים כלים חשמליים", הוא קובל. "זה לא מוסיף כלום, להפך. אני מתעודד שגדל היום דור של בני-תורה ספרדים שמקפידים על קוצו של יוד בפיוטים".

משה חבושה: לשמור על מקוריות הפיוטים

  פינת ההלכה ומנהג

הכנות לחג ולשבת

שאלה: כיצד עושים 'עירוב תבשילין' בערב ראש-השנה הקרוב?

תשובה: השנה חל ראש-השנה בימים חמישי ושישי. כדי שיהיה מותר לבשל ולעשות מלאכות בחג השני לצורך השבת תיקנו חז"ל לעשות בערב החג 'עירוב תבשילין' (ה'עירוב' מתיר עשיית מלאכות רק בחג השני לצורך השבת, אבל לא בחג הראשון לצורך החג השני או לצורך השבת).

מכינים תבשיל חשוב (נתח בשר, דג, ביצה מבושלת או קופסת טונה או סרדינים) בשיעור 'כזית' (27 סמ"ק לפחות), וכמו-כן לחמנייה או פיתה בשיעור 'כביצה' (54 סמ"ק לפחות), ומניחים אותם למשמרת. בזמן שמייחדים אותם למטרה זו מברכים: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצוות עירוב", ומוסיפים: "בעירוב הזה יהיה מותר לנו לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק נר ולתקן ולעשות כל צרכינו מיום-טוב לשבת".

את הלחם והתבשיל יש לשמור (כמובן במקרר) לפחות עד שמסיימים לעשות בחג את כל ההכנות לשבת. ומצווה מן המובחר לברך על הלחם 'המוציא' (אם הוא כיכר שלמה) בסעודת שבת, ויש הנוהגים לברך עליו בסעודה שלישית.

את הבישולים וההכנות ביום השני יש לעשות בעוד היום גדול, כדי שיהיה אפשר ליהנות מהתוצאות בחג עצמו.

מי ששכח לעשות עירוב תבשילין, או שעשה ונאכל העירוב בטרם הספיק להכין לשבת, ישאל רב מוסמך כיצד עליו לנהוג.

הדלקת הנרות: בערב ראש-השנה מדליקים את הנרות בזמן הקבוע בלוחות. מי שלא הספיקה, תדליק מאש קיימת לפני הקידוש. את הנרות של היום השני של ראש-השנה מדליקים מאש קיימת בליל החג השני, אחרי צאת הכוכבים (כפי המופיע בלוחות), כדי שלא להכין מהחג הראשון לשני. בחג השני, ערב שבת, מדליקים מאש קיימת לפני כניסת השבת (בזמן הקבוע בלוחות).

בחו"ל נוהגים בכל האמור (עירוב תבשילין והדלקת הנרות) גם בערב חג-הסוכות ובערב שמיני-עצרת (החג האחרון), החלים גם-כן בימי חמישי ושישי.

מקורות: טושו"ע ושו"ע אדמו"ר הזקן סי' תקיד וסי' תקכז.