גיליון 844, ערב שבת-קודש חול-המועד סוכות, ט"ז בתשרי ה'תשע"א (24.09.2010)
דבר מלכות
שמחת האחדות המוחלטת בין ישראל לקב"ה
מדוע השמחה היא בריקוד והקפות ולא על-ידי הלימוד בתורה? * מדוע לא נקבע שמחת תורה בחג-השבועות, ומאידך – גם לא ביום-הכיפורים, יום נתינת הלוחות האחרונים? * ביום זה מתגלית האחדות האמיתית של ישראל עם הקב"ה, ומצידה השמחה שווה בכולם, ומתבטאת בדברים השווים לכולם – ריקוד, הקפות ועליית כל אחד ואחד לתורה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. ב"ביכל" של מאמרי אדמו"ר הזקן, ישנו מאמר מאדמו"ר הזקן דיבור-המתחיל ביום השמיני עצרת, עם הגהות מכ"ק אדמו"ר הצמח-צדק.
המאמר1 מתחיל בקושיא: "להבין עניין שמחת תורה, מהו השייכות לשמוח שמחת תורה ביום השמיני-עצרת, והלא בשבועות הוא זמן מתן תורתנו, ואם כן אז היה צריך להיות קביעת שמחה זו"?
ומבאר: "אך העניין, כי בשבועות ניתנו לוחות ראשונות, אבל לוחות האחרונות ניתנו ביום כיפור כידוע, ועל לוחות אלו הוא שנוהגים לעשות חדוה ושמחה בשמיני-עצרת" (מה שאין כן על לוחות הראשונות, כיון שנשתברו, אין השמחה גדולה כל-כך).
וממשיך2: "אך להבין מה שנקבע שמחה זו בשמיני-עצרת דוקא ולא בימים שלפניו" – שהרי על-פי הנ"ל קשורה שמחת שמחת-תורה עם יום הכיפורים, ומה שייכותה לשמיני-עצרת דווקא?
ובהמשך המאמר3 מוסיף לבאר ש"עיקר השמחה עם התורה שבשמיני-עצרת הוא ממה שעושים הקפות שמקיפים עם הספר-תורה את המקום שקוראין עליו בספר בכל השנה" – דלכאורה אינו מובן: כיון שהתורה ענינה הבנה והשגה, היה צריך להיות הסדר דשמחת-תורה באופן שילמדו תורה בעיון, והשמחה תהיה מצד השכל העמוק כו', ומהו הטעם שסדר השמחה הוא "שמקיפים עם הספר-תורה (כפי שהיא מכוסה במפה4) את המקום שקוראין עליו בספר בכל השנה", והשמחה מתבטאת בעניין הריקוד?
ב. [...] וזהו הטעם שהשמחה דשמחת תורה אינה בעניין ההבנה וההשגה שבראש, שזהו בחינת שמים, כי אם בריקוד ברגלים דווקא5, בחינת ארץ קדמה.
ועוד זאת, שאופן השמחה הוא "שמקיפים עם הספר-תורה (כפי שהיא מכוסה במפה) את המקום שקוראין עליו בספר בכל השנה" – כי, "הקריאה שקורין בספר-תורה בדבור בפה הוא בחינת רוחניות, שהרי האותיות המה בחינות רוחניים . . מה שאין כן האותיות שבספר-תורה הנכתבת בדיו גשמי על-גבי קלף המה גשמיים . . ומה שמקיפים עם הספר-תורה את המקום שקורין עליו בדבור בפה הוא להורות שבחינת ארץ קדמה לשמים כו'"3.
ג. ועל-פי זה מובן גם הטעם ששמחת-תורה נקבעה ביום שמיני-עצרת דווקא ולא ביום הכיפורים שבו ניתנו לוחות אחרונות:
עניין "יום חתונתו" ביום הכיפורים "הוא בבחינת מקיף (בחינת שמים) אל הכלה, וכעניין טבעת קידושין עגול שהחתן נותן לכלה"6 (אירוסין בלבד), ו"בשמיני-עצרת הוא גמר יום חתונתו (עניין הנישואין), שאז הוא בחינת יחוד חתן וכלה שנמשך הטפה כו'"3.
ומבאר במאמר7, ש"ז' ימי הסוכות הם ז' ימי המשתה שאחר יום-הכיפורים שהוא יום חתונתו", ולאחרי זה נעשה בשמיני-עצרת אמיתית היחוד של הקב"ה עם בני-ישראל באופן ש"היו לבשר אחד"8, כדאיתא בזהר9 שבשמיני-עצרת "ישראל ומלכא בלחודוהי", ומצד זה נעשית גודל השמחה בשמחת-תורה.
ד. [...] וזהו גם הטעם לכך שהאחדות שבשמיני-עצרת היא בעומק יותר מהאחדות שבסוכות10:
גם בסוכות ישנו עניין האחדות, כדאיתא במדרש11 שד' המינים הם כנגד ד' הסוגים שבבני-ישראל, ובחג הסוכות מתאחדים כולם יחד. אבל אף-על-פי-כן, כל אחד מד' המינים הוא מציאות בפני עצמו, זהו "אתרוג" וזוהי "ערבה", ואין זה אלא שבשביל קיום המצוה, "לעשות רצונך", הרי הם מתאחדים, אבל האחדות אינה בעצם מהותם.
מה שאין כן האחדות שמתאחדים כל בני-ישראל בשמיני-עצרת היא אחדות אמיתית, כך, שבאמת אין חילוק בין "אתרוג" ל"ערבה", שהרי מצות היום של שמחת-תורה היא בשמחה וריקוד12, ועניין הריקוד הוא אצל כל ישראל בשווה, ללא חילוק בין פשוט שבפשוטים לגדול שבגדולים.
כלומר: בחג הסוכות, הנה במצות ד' מינים גופא שמצדה נעשה עניין האחדות, ניכר גם עניין ההתחלקות, שישנו "אתרוג" וישנה "ערבה", שהרי המצוה היא לקחת ד' מינים דווקא, ובמילא, צריכה להיות מציאותו של כל מין, ומין אחד אינו יכול להחליף את חברו, ואם כן, ההתאחדות היא התאחדות של פרטים, היינו, שישנם פרטים שהם שונים זה מזה, וכולם מתאחדים "לעשות רצונך"; מה שאין כן בשמיני-עצרת, הנה במצות השמחה וריקוד אין מלכתחילה התחלקות של פרטים, ובמילא, אין זו התאחדות של פרטים, כי אם אחדות אמיתית בעצם מהותם.
וטעם הדבר הוא – לפי שבשמיני-עצרת "ישראל ומלכא בלחודוהי", היינו, שבני-ישראל והקב"ה (כמו שהוא בעצמותו) הם דבר אחד, וכיון שבני-ישראל נמצאים ב"מקום" שבו לא נמצא אף אחד אלא הקב"ה לבדו, הרי כשם שהקב"ה הוא אחד הפשוט (שהרי המדובר כפי שהעניין הוא מצד אמיתית העצמות ששם הוא עניין של אחדות פשוטה שלמעלה מהשתלשלות), כך גם בני-ישראל הם בבחינת אחדות פשוטה, שאין התחלקות ביניהם, אלא כולם הם מציאות אחת ממש.
ה. וזהו גם הטעם שבשמחת-תורה עולים לתורה כל בני-ישראל, ללא הבדל בין אחד לחברו, ואפילו אלו שאינם מברכים ברכה על התורה, אלא יוצאים ידי-חובה על-ידי שמיעה מאחר, הרי החילוק הוא רק בנוגע לברכה, אבל בעניין העלייה לתורה כשלעצמו כולם שווים.
ועוד זאת, שבשמחת-תורה עולים לתורה גם "כל הנערים", ולא עוד אלא שבעלייה לתורה ד"כל הנערים" ישנה הוספה – אמירת "המלאך הגואל"13 [ואף שבליובאוויטש אין נוהגים כן, מכל-מקום, נפעל עניין זה ברוחניות]14 , ומסיימים "וידגו לרוב בקרב הארץ", שהוא עניין ההמשכה מעלמא דאתכסייא לעלמא דאתגלייא15.
וכשם שהעלייה לתורה בשמחת-תורה היא באחדות, כמו כן צריכה להיות גם התורה עצמה באחדות – לחבר גליא דתורה עם פנימיות התורה יחדיו, שאז היא "תורה תמימה"16.
וכמו כן צריכה להיות האחדות גם בעניין הזמן, שלא יהיה חילוק בין יום אחד לחבירו, היינו, שהאחדות של שמחת-תורה בין אחד לחברו, והאחדות דגליא דתורה עם פנימיות התורה, תומשך על כל השנה כולה.
* * *
ו. כ"ק17 מו"ח אדמו"ר אמר18, ששמיני-עצרת ושמחת-תורה הם אותו עניין כמו ראש השנה, אלא שבראש השנה הרי זה בקו המרירות, ובשמיני-עצרת ושמחת-תורה הרי זה בקו השמחה.
בראש השנה – "מצות היום בשופר"19. וכותב על זה הרמב"ם20 ש"רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וכו'".
והרי אין הכוונה דווקא לשינה רוחנית כפשוטה. הכוונה היא אפילו לשינה בבחינה נעלית ביותר, כידוע שבעת השינה עולה הנשמה למעלה ושואבת לה חיים21, שזוהי מדריגה נעלית ביותר. דווקא כאשר הנשמה היא בבחינת עלייה מן הגוף, יכולה היא לשאוב החיים הרוחניים. וכדאיתא הלשון בזה, שבעת השינה שהנשמה עולה למעלה, הרי זה חיותה של הנשמה ("די נשמה אָפּלעבן").
ועם היות שזוהי מדריגה נעלית ביותר, מכל מקום אומרים על זה "עורו ישנים משנתכם".
וטעם הדבר – כיון שלא זו היא הכוונה העליונה. הכוונה היא – קיום התורה ומצוות למטה דווקא.
ז. [...] וכיון ששמיני-עצרת ושמחת-תורה הוא אותו עניין כמו ראש-השנה, אלא שזהו בקו השמחה, כנ"ל – צריכים גם בשמחת-תורה לומר "עורו ישנים משנתכם וכו'", אפילו לא סתם שינה, אלא שינה במדריגה נעלית ביותר, כיון שלא זו היא הכוונה, אלא – מצות היום בשמחה, בפשטות, להיות שמחים. שישו ושמחו בשמחת תורה.
* * *
ח. איתא בספרי קבלה22 שראש השנה ויום הכיפורים הם בבחינת "בת אמי"23, בחינת בינה, ושמיני-עצרת ושמחת-תורה הם בבחינת "בת אבי"23, בחינת חכמה.
והעניין בזה:
עבודת ראש השנה ויום הכיפורים היא בבחינת השגה. כלומר: אף-על-פי שעבודת ראש-השנה היא בעניין השופר שהוא קול פשוט, מכל מקום הרי זה שייך עדיין לבחינת הבינה, כי, העניין שמעורר את הקול פשוט דשופר הרי זה עבודת חודש אלול על-פי טעם-ודעת, ולכן גם השופר וגם מה שנעשה על-ידו ("וואָס שופר מאָנט אַרויס") הרי זה גם בחינת בינה. וכמו כן הוא בנוגע לעניין המסירת נפש של יום הכיפורים.
מה שאין כן שמיני-עצרת ושמחת-תורה הוא עניין "בת אבי", בחינת החכמה שלמעלה מטעם-ודעת, דהיינו, שהשמחה היא ללא חשבונות כלל, למעלה מטעם ודעת, בלי גבול.
ועניין זה מרומז ומתבטא באופן השמחה דשמחת-תורה – שאוחזים את הספר-תורה כפי שהיא מכוסה במפה, באופן שאי אפשר לקרות בה, ועל-דרך הקדמת נעשה לנשמע, ובאופן כזה רוקדים ושמחים עמה, והשמחה היא אצל כל בני-ישראל בשווה, היינו, שגם אלו שחושבים שאין להם שייכות לתורה, רוקדים הם ושמחים עם התורה, כיון ששמחה זו היא מצד עצם הנפש שמצדה מאוחדים בני-ישראל תמיד עם עצם האלקות.
וכיון שכן, צריכה להיות השמחה ללא הגבלות כלל.
* * *
ט. ידועה השיחה – ששייכת לד"ה החלצו24 – אודות הסיבה לכך שפעם היו עוסקים ופועלים בענייני עבודה, ואילו היום הרי זה באופן ש"לא נגע ולא פגע"25 – כיון שפעם היו חושבים בנוגע לעצמו, ואילו היום מסיימים תיכף את העבודה עם עצמו ("מיט זיך איז מען באַלד פאַרטיק"), וחושבים רק אודות הזולת...
כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר פעם26 אודות איכר שהפריץ שכרו וציוה עליו, שאותה העבודה שעושה בשדה, יעשה בבית, והוא ישלם לו על כך אותו סכום, ולאחר שעות ספורות שהאיכר ניסה "לעבוד", הפסיק לעבוד, באמרו: "ראַבּאָטוּ ניע ווידאָט", כלומר: לא רואים את פעולת העבודה...
(וסיים כ"ק אדמו"ר:) מהי הפעולה של כל העבודה של חודש אלול ותשרי עד שמחת-תורה, בשעה שאין זה שייך לפועל?!... אמנם מתעוררים בשעת ההתוועדות, אבל, ההחלטה נשארת ב"רצון המוחלט", ולאחרי ההתוועדות נשאר הכול כמו קודם27...
י. [. .] לאחרי סיום ההקפות וסעודת יו"ט, לפנות בוקר, נכנס כ"ק אדמו"ר ואמר, שיחלק עתה משקה לכל אלו שיקבלו על עצמם להוסיף בלימוד החסידות, וגם אלו שלא למדו עד עתה, יקבלו על עצמם שיתחילו ללמוד חסידות28.
בעת חלוקת המשקה לימד כ"ק אדמו"ר ניגון חדש – "כי אנו עמך".
(קטעים משיחת ליל שמחת-תורה קודם הקפות ה'תשי"ז. תורת מנחם כרך יח, עמ' 74, 79, 82)
____________________________
1) נדפס לאח"ז באוה"ת דרושים לשמיני עצרת ע' א'תשעט ואילך.
2) שם ס"ע א'תשפ.
3) שם ע' א'תשצ.
4) ראה גם שיחת ליל שמחת-תורה דאשתקד סי"ז (תו"מ חט"ו ריש ע' 113). וש"נ.
5) ראה גם שיחת ליל שמח"ת דאשתקד ס"ז (תו"מ חט"ו ע' 104). וש"נ.
6) שם ס"ע א'תשפו.
7) שם ע' א'תשפח.
8) בראשית ב, כד.
9) ראה ח"א סד, א-ב. רח, ב. ח"ג לב, א. קד, ב.
10) ראה גם שיחת יום שמח"ת דאשתקד סל"ט (תו"מ חט"ו ס"ע 167 ואילך).
11) ויק"ר פ"ל, יב.
12) ראה גם שיחת ליל שמח"ת תשט"ו בתחלתה (תו"מ חי"ג ריש ע' 45). וש"נ.
13) ויחי מח, טז.
14) ראה גם שיחת ליל שמח"ת הנ"ל סט"ז (תו"מ שם ע' 55). וש"נ.
15) ראה זח"ג קפז, ב ובביאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי שם (קמח, סע"ד ואילך).
16) ראה שיחת ליל שמח"ת תרנ"ט (נדפסה גם בסה"מ תרנ"ט בהוספות (ס"ע רכז)).
17) מכאן עד סוס"ז – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ב ע' 649 ואילך. במהדורא זו ניתוספו איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.
18) ד"ה ביום השמע"צ תרצ"ה פכ"ו (סה"מ קונטרסים ח"ב שלט, א). – נעתק ב"היום יום" כב תשרי, שמע"צ. וראה "רשימות" חוברת קפה ס"ע 14. וראה גם שיחת ליל שמח"ת דאשתקד ס"ג (תו"מ חט"ו ע' 101).
19) ר"ה כו, ב (במשנה). שם כז, א.
20) הל' תשובה פ"ג ה"ד.
21) ב"ר ספי"ד. וראה פרדר"א פי"ב.
22) ראה זח"ג ק, ב ובביאורי הזהר לאדהאמ"צ שם (פ, ג ואילך). ולהצ"צ – אמור ע' תכא ואילך.
23) וירא כ, יב.
24) תרנ"ט (סה"מ תרנ"ט ס"ע נג ואילך).
25) ראה גם סה"ש תש"ט ע' 329.
26) ראה גם תו"מ חט"ו ס"ע 226.
27) ראה סה"ש תרפ"ב ע' 27. וש"נ.
28) ראה גם שיחת ליל שמח"ת דאשתקד בסופה (תו"מ חט"ו ע' 114). וש"נ.
משיח וגאולה בפרשה
הכוח והעוז גם כנגד קשיי הגלות
טוענים בני-ישראל וזועקים: "עד מתי?!
"הוי' מלך, הוי' מלך, הוי' ימלוך לעולם ועד" – כיוון שישנה השלימות ד"מעשינו ועבודתנו" בדורנו זה, "ה' מלך" (בסגול) בהווה, ובכל הדורות שלפני זה, "ה' מלך" (בקמץ) בעבר, הגיע כבר הזמן ש"ה' ימלוך לעולם ועד", "לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו", תיכף ומיד ממש.
וכאן נשאלת השאלה בנוגע לזמן הגלות:
כיון ש"ה' ימלוך לעולם ועד" יהיה לעתיד לבוא, ובינתיים נמצאים בני-ישראל בגלות, וגלות הכי ארוכה והכי קשה כו' – איך יוכלו להתגבר על קשיי הגלות?!...
והמענה לזה – "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" – שהקב"ה נותן כוח (עוז) לבני-ישראל שיוכלו להתגבר על קשיי הגלות, על-ידי התורה ("אין עוז אלא תורה"), שעניינה "שלום".
אבל, על כך טוענים וזועקים בני-ישראל: "עד מתי"?!... אין עוד כוח לסבול את גודל אריכות הגלות שפועלת "חלישות" ועד ל"חולי" הן בהנשמה ("מפני חטאינו גלינו מארצנו") והן בהגוף – לא כפשוטו, ח"ו, שהרי גם בזמן הגלות נותן הקב"ה לכל אחד ואחד מישראל גוף בריא ונשמה בריאה, אבל אף-על-פי-כן, ככל שיינתן להם כוח ועוז הן בגשמיות והן ברוחניות, הרי זה שלא בערך כלל וכלל למעמד ומצב הגאולה.
וגדולה מזו מצינו – שגם כשישנה תכלית השלימות דמ"ט שערי בינה, נרגש החיסרון דשער הנו"ן, "חמישים שערי בינה... חסר אחד", ובגלל זה נעשה "חולה", כמרומז בכך ש"חולה" בגימטריא מ"ט, שבגלל שיש לו רק מ"ט שערי בינה, ללא שער הנו"ן, הרי הוא "חולה".
ועל זה אומרים: "ויהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל" – שזוהי בקשה ("ויהיו נא") וגם הבטחה תקיפה שבוודאי תהיה ("ויהיו", כמו בהווייתו יהא) אמירתם של בני-ישראל (כולל ובמיוחד האמירה דפסוקי "אתה הראת") לרצון לפני הקב"ה, כפי שהוא "אדון כל", בעל הבית ("אדון") על כל העניינים כולם, בעליונים ובתחתונים, בעניינים רוחניים ובעניינים גשמיים, ובוודאי ממלא הקב"ה רצונם של בני-ישראל ונותן להם "עוז" ו"שלום" (תורה) בתכלית השלימות – "תורה חדשה מאתי תצא", שאז יהיה אצל כל בני-ישראל גם הגילוי דשער הנו"ן.
ועניין זה מודגש בקריאת התורה דיום שמחת-תורה – "ויעל משה גו' אל הר נבו", שפירושו "נו"ן בו", שאז השיג משה גם את שער הנו"ן, ובכוח זה נעשה גם (מעין ודוגמת) גילוי שער הנו"ן אצל כל אחד ואחד מישראל (מצד ניצוץ משה שבו), למגדול ועד קטן, כולל גם ילד קטן שלא הגיע לגיל מצוות – מצד אחדותם של ישראל, כמודגש גם ב"ויהיו נא אמרינו", לשון רבים [ובפרט על-פי מה שכתב רבנו הזקן בסידורו לפני "אתה הראת": "גם כי עשה כן בבית-הכנסת שלו, אם הולך לבית הכנסת אחר שלא גמרו, ירנן וישמח גם עימהם", שבזה מודגשת אחדותם של ישראל], על-ידי זה ש"ה' יברך את עמו בשלום", שמתאחדים לאחדים כאחד, "כאיש אחד בלב אחד", החל מההתאחדות בלימוד התורה, ועד לההתאחדות בכל העניינים – "בשלום", ב' שלום, מלמעלה למטה, ומלמטה למעלה.
(מהתוועדות ליל שמחת-תורה ה'תשנ"ב, התוועדויות ה'תשנ"ב, כרך א, עמ' 163-162 – בלתי מוגה)
ממעייני החסידות
פרשת וזאת הברכה
מימינו אש דת למו (לג,ב)
אדמו"ר ה'צמח-צדק' נשאל פעם אחת: מה חידשה תורת החסידות?
ענה הרבי: חלק הנגלה שבתורה נמשל למים, ואילו תורת החסידות נמשלה לאש – "אש דת למו". כשלומדים תורה לשמה הרי זה 'מים טובים', אך יתכן שתתערב בהם פסולת דקה, ומה גם כשלומדים כדי לקנטר ולהתייהר, שאז התורה הופכת ל'מים רעים' ממש, "לא זכה נעשית לו סם מיתה" (יומא עב). עבודת הלב על-פי תורת החסידות 'מרתיחה' את מי התורה ומפרישה את סוגי הפסולת השונים.
(ספר השיחות תש"ג, עמ' 99)
ובין כתפיו שכן (לג,יב)
בגובה ארצו היה בית המקדש בנוי... אמרי נחתי ביה פורתא, משום דכתיב ובין כתפיו שכן, אין לך נאה בשור יותר מכתפיו (רש"י)
תפקידו של בית-המקדש היה להאיר לכל העולם כולו. לכן לא היה בנוי ב'גובה ארצו' ממש, מרומם ונבדל מן העולם, שכן אז לא היה יכול להאיר את כל העולם, אלא "נחתי ביה פורתא", כך שיהיה שייך וקרוב לעולם.
הוא הדין ל'מקדש' שבכל יהודי, היינו נפשו האלוקית: היא צריכה להתלבש ב'עולם קטן' ולברר את הגוף ואת הנפש הבהמית, ואז נהיה האדם כולו משכן להשראת השכינה.
(לקוטי שיחות כרך י, עמ' 146)
וליוסף אמר מברכת ה' ארצו (לג,יג)
שלא היתה בנחלת השבטים ארץ מלאה כל טוב כארצו של יוסף (רש"י)
כ"ק אדמו"ר הריי"צ לא היה מדבר בדרך כלל על עצמו. אחת הפעמים הנדירים שהרבי דיבר אודות עצמו הייתה בשמחת-תורה תש"ה. הרבי אמר אז:
ארצו של יוסף מבורכת בכל טוב, אך כשאין מעבדים אותה אין היא נותנת את טובה. תנו ידכם וסייעו לְעַבֵד ארץ מבורכת זו!
הוסיף כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: ארצו של יוסף מבורכת לא רק ברוחניות, "ממגד שמים מטל", אלא אף בגשמיות, "מתהום רובצת תחת".
(שיחת ש"פ בראשית תשכ"א. תורת מנחם כרך כט, עמ' 130)
ולגד אמר... כלביא שכן (לג,כ)
לפי שהיה סמוך לספר לפיכך נמשל כאריות, שכל הסמוכים לספר צריכים להיות גבורים (רש"י)
גד רומז ללימוד התורה מתוך מסירת נפש. ועניין זה קשור עם מה שנאמר בהמשך ברכתו של גד "כי שם חלקת מחוקק ספון". "מחוקק" מלשון חקיקה: כאשר התורה חודרת בכל מציאותו של האדם, עד שהאדם והתורה נעשים מציאות אחת (כמו אותיות החקיקה שהן מציאות אחת עם האבן שבה חקוקות האותיות), אין האדם מתפעל משום מניעה ועיכוב על לימוד התורה, גם כאשר יש צורך במסירות נפש.
(שיחת ליל ג' דחג הסוכות תשמ"ו. התוועדויות תשמ"ו כרך א, עמ' 227)
יהי רצוי אחיו (לג,כד)
שהיו בנותיו נאות... שהיו בנותיו נשואות לכהנים גדולים (רש"י)
"בנותיו נאות" – ביופי אמיתי ורוחני, היינו שהיו צנועות. ולכן זכו להינשא לכהנים גדולים, כמאמר רז"ל (במדב"ר פ"א) "אשה שהיא מצנעת עצמה... ראויה היא שתינשא לכהן ותעמיד כהנים גדולים". וכמסופר בגמרא (יומא מז) שקמחית זכתה לשבעה בנים ששמשו בכהונה גדולה בזכות צניעותה.
(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 109)
ברזל ונחשת מנעלך (לג,כה)
'ברזל' – בגימטריא ר"מ (עם הכולל), כמספר עמלק. 'נחשת' – רומז ליצר הרע שנמשל לנחש (זהר ח"א לה).
"ברזל ונחשת מנעליך" – יש לעשות שמירה מעולה במנעול ובריח מפני קליפת עמלק והיצר הרע.
(ספר השיחות תש"ד, עמ' 42)
במחיצת רבותינו נשיאנו
שמחת-תורה בעולם החסידי
נעליים קרועות בגן-עדן
הבעל-שם-טוב ישב פעם אחת עם תלמידיו ואמר:
בשמחת-תורה איחרו מעט ישראל בזמן תפילתם, בגלל ההקפות וסעודת החג. לעומתם, מלאכי מעלה, שלא היו עסוקים בעבודה זו, התכוננו כהרגלם לשיר את שירתם. אך גם הם לא יכלו לעשות זאת בלי נשמות ישראל, שהרי 'אין המלאכים אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה'. מה עשו? הלכו בינתיים לנקות את גן-העדן.
לפתע מצאו שם כל מיני נעליים. הדבר הפליאם ביותר, שכן רגילים היו למצוא שם ציצית, תפילין וכדומה, אך לא נעליים!
הלכו אל המלאך מיכאל לשאול את פיו. הסביר להם המלאך מיכאל שנעליים אלה הם סחורתו, ומקורם בריקוד של עם-ישראל עם ספרי-התורה. והיה מונה את הנעליים ואמר: אלה מקמינקה, אלה ממזריטש.
וסיים הבעל-שם-טוב: התגאה המלאך מיכאל על מלאך מט"ט, הקושר כתרים לקונו מתפילותיהם של ישראל, ואמר לו: אני אתפור כתר מעולה משלך – מנעליים קרועות אלה.
(כתר-שם-טוב הוספות – סימן קיד)
"ראו אור ממש"
כך מתאר כ"ק אדמו"ר הריי"צ את ההקפות בבית-מדרשו של רבנו הזקן:
בבית-מדרשו של רבנו הזקן היה נהוג שעוד בטרם נערכו ההקפות בליל שמיני-עצרת בבית-הכנסת עם כל הקהל, היה הרבי עורך הקפות ביחידות, בנוכחותם של יחידי סגולה מבין תלמידיו והאורחים שהגיעו.
הרבי עצמו היה אומר את כל פסוקי "אתה הראת"; היה הולך בראש כל שבע ההקפות ואומר את פזמוני ופסוקי ההקפות. בסיום כל הקפה היה מעביר את ספר-התורה לידו השמאלית, מניח את יד ימינו על גבו של אחד המקורבים, ויוצא בריקוד.
בשעת הריקוד – ראו אור ממש. כל אחד הרגיש כאילו היה במקום המקדש ממש ושכל רגע יקר מכל יקר. התחושה הכללית היתה שבכל רגע אפשר להגיע למדרגות גבוהות ביותר, בתורה, עבודה ותשובה. כל אחד חש את ה"משם היו שואבים רוח-הקודש".
כל מי שזכה להיות נוכח בהקפות אלו, ראה את פני הרבי, שמע את ניגון השמחה, צפה בריקוד התענוג, שבכל זה השתקפה השתפכות של "אהבה בתענוגים" – התבטל כביכול מחמת הדרת קודש-הקודשים שריחפה בחדר, והתעלה למעמד ומצב אחר לגמרי.
וסיפר חסיד אחד: כשזכיתי להשתתף בהקפות אלו בפעם הראשונה – הן פעלו בי מהפכה של ממש; נעשיתי אדם אחר. אז יכולתי לצייר לעצמי איך הרגיש יהודי כשעלה לרגל לבית-המקדש וראה את גילוי השכינה.
וסיים הרבי הריי"צ את דבריו: כל איבר באדם יש לו תענוג מיוחד – העין מתענגת מראייה, האוזן משמיעה, וכך הלאה. אך יש תענוג הגורם עונג בכל האיברים יחד, עד שכל החושים וכל הכישרונות מתבטלים בעוצמת התענוג הזה. עונג כזה הרגיש חסיד בעת "הקפות היחידות" של הרבי.
(ליקוטי-דיבורים ב עמ' 500)
בשמים ממתינים!
פעם, במוצאי שמחת-תורה, הכריזו אצל אדמו"ר הזקן שעומדים להתחיל בתפילת ערבית. אך הרבי הורה להמתין ולא להתחיל, בהסבירו: "אצל המחותן (הרב הקדוש רבי לוי-יצחק מברדיטשוב) מתפללים עדיין מנחה. ובשמים", הטעים, "מחכים ל'והוא רחום' שלו. אמנם אין זה הסדר שלנו, אבל יש לחכות ל'והוא רחום' של המחותן".
(ספר-השיחות תש"ה עמ' 63)
כתר-שם-טוב
פעם אמר אדמו"ר הזקן דרוש ובין הדברים אמר, שכתר-מלכות נמשך בראש-השנה, כתר-כהונה – ביום-הכיפורים, וכתר-תורה – בשמחת-תורה.
שאלו בניו את הרבי: מדוע אינו מונה גם את כתר-שם-טוב?
השיב הרבי: כתר-שם-טוב נמשך על-ידי הריקודים של שמחת-תורה.
(ספר-השיחות תרצ"ו עמ' 308)
ושומחיה מאושר
בשמחת-תורה שנת תר"ז חזר הרבי הצמח-צדק על תורה שאמר הבעל-שם-טוב מאה שנה לפני כן, בשנת תק"ז.
"עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (משלי ג,יח); אל תקרי "תומכיה" אלא "שומחיה", לשון שמחה. מי ששמח עם התורה ומשמח את התורה – מאושר, בבנים ובני-בנים עוסקים בתורה.
והרבי סיים: היום הוא מאה שנה מאז אמר הבעל-שם-טוב תורה זו, וגם עכשיו הוא אומר אותה בגן-עדן. והרבי סימן במטפחתו לחסידים שיתחילו לרקוד.
(ספר השיחות תרצ"ו עמ' 306)
ברטט ובזיע
במוצאי שמחת-תורה נוהג היה הרבי הצמח-צדק להחליף את מעילו, כי המעיל שלבש בשמחת-תורה היה קרוע ורטוב מזיעה. גדולי החסידים של אדמו"ר האמצעי היו נוטלים פיסת בד מהבגד לשם הצלחה וסגולה בתורה ועבודה.
(ספר-השיחות תש"ג עמ' 11)
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת-קודש
י"ז בתשרי, שבת חול-המועד
קבלת שבת. מתחילים "מזמור לדוד"1, וממשיכים כבכל שבת.
בפיוט "לכה דודי" אומרים "גם בשמחה ובצהלה" ואין אומרים "ברינה"2.
כגוונא3, חצי קדיש, ברכו, ערבית של שבת עם 'יעלה ויבוא'.
כשנכנסים לסוכה אומרים בלחש: "שלום עליכם", "אשת חיל", "מזמור לדוד", "דא היא סעודתא", 'אתקינו' דשבת, ואחר-כך אומרים בקול את הקידוש, מ"יום השישי" ואילך4. בסיומו, מברך 'לישב בסוכה'. המסובים מברכים 'לישב בסוכה' אחרי ברכת 'המוציא' (וכן ביום).
שחרית: אין נטילת לולב בשבת. תפילה של שבת, עם 'יעלה ויבוא'. הלל שלם. בשבת אין מקיפים את הבימה5, ו"אין אומרים 'הושענות' כלל"6. קדיש-תתקבל. שיר-של-יום, לדוד ה' אורי, קדיש יתום. מוציאים שני ספרי-תורה. בראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת תישא "ראה אתה אומר אלי" עד "לא תבשל גדי בחלב אימו" (שמות לג,יב–לד,כו). מניחים את הספר השני על הבימה, חצי קדיש. הגבהה וגלילה. בספר השני קוראים למפטיר בפרשת פינחס "וביום השלישי". הגבהה וגלילה. בברכת ההפטרה אין מזכירים יום-טוב, ורק בחתימת הברכה האחרונה מוסיפים: "(מקדש השבת) וישראל והזמנים"7.
יקום פורקן, מי שבירך, אשרי, יהללו, חצי קדיש, תפילת מוסף של חול-המועד: "וביום השבת", "וביום השלישי", "ישמחו".
קידוש: "מזמור לדוד", "אתקינו", "ושמרו", "אם תשיב", "דא היא סעודתא", "זכור", "על כן" – בלחש8. רק "סברי מרנן", ברכת הגפן ו'לישב בסוכה'9 אומרים בקול.
מנחה: וידבר וקטורת. אשרי, ובא לציון. ואני תפילתי, מוציאים ספר-תורה וקוראים בפרשת 'ברכה'. שמונה-עשרה של שבת, עם 'יעלה ויבוא'. אין אומרים 'צדקתך'.
ערבית: אתה חוננתנו, יעלה ויבוא. הבדלה בסוכה (על היין, עם ברכת 'לישב בסוכה'10). מברכים על הבשמים ועל האש, כבכל מוצאי שבת.
יום ראשון
ח"י בתשרי, ג' דחול-המועד
שחרית: הושענות: אומרים "אום אני חומה" (ה'הושענא' דיום השבת) ללא הקפה, ומקיפים רק באמירת "אדון המושיע" דהיום11.
קריאת התורה: קוראים לארבעה עולים. למנהג אה"ק: לכולם "וביום הרביעי". לשיטה השנייה: כהן "וביום הרביעי, לוי ""וביום החמישי", ישראל "וביום השישי", רביעי "וביום הרביעי".
במוסף – "וביום הרביעי".
יום שני
י"ט בתשרי, ד' דחול-המועד
הושענות: "אדם ובהמה".
קריאת התורה: קוראים לארבעה עולים. למנהג אה"ק: לכולם "וביום החמישי". לשיטה השנייה: כהן "וביום החמישי", לוי "וביום השישי", ישראל "וביום השביעי", רביעי "וביום החמישי".
במוסף – "וביום החמישי".
יום שלישי
כ' בתשרי, ה' דחול-המועד
הושענות: "אדמה מארר".
קריאת התורה: קוראים לארבעה עולים. למנהג אה"ק: לכולם "וביום השישי". לשיטה השנייה: כהן "וביום החמישי", לוי "וביום השישי", ישראל "וביום השביעי", רביעי "וביום השישי".
במוסף – "וביום השישי".
יום רביעי
כ"א בתשרי, הושענא-רבה
יש להתוועד גם בלילה זה12. מלבד זאת, יש להוסיף ביותר בשמחת בית השואבה, בריקוד ובכלי-זמר, יותר מבכל לילי החג. ואף שהזמן מועט בכמות, יש לנצל לשם כך כל רגע פנוי, ואף להשלים בו את כל מה שהחסירו בזה במשך החג, באופן של "מועט מחזיק את המרובה"13. פעם אחת14 הורה הרבי לצרף גם משבעים אומות הנמצאים, בהשגחה פרטית, בקרבת מקום, שגם הם יראו (וישתתפו) בשמחה זו, באופן ד"אתה על במותימו תדרוך".
נשארים ערים כל הלילה. כל אחד קורא לעצמו (ולא בציבור) את כל חומש 'דברים' לפני חצות. גם את פרשת 'ברכה' אומרים הלילה רק פעם אחת15.
מה טוב ומה נעים, שביום זה, שעניינו מיתוק הגבורות, יוסיף כל אחד ואחד בנתינת הצדקה יותר מהשיעור הרגיל16.
זמן חצות הלילה במרכז הארץ: 11:31.
אחר חצות אומרים (בציבור) בחגירת אבנט את כל התהילים, ואין מאריכים באמירתו17. באמירת קדיש נוהגים כמו בשבת מברכים18.
לאחר כל ספר מהתהילים אומרים את ה"יהי רצון" של הושענא-רבה ואת ה"יהי רצון" שלאחר צאת הלבנה, בנוסף ל"יהי רצון" של יום-טוב19.
מנהג ישן שהגבאים מחלקים מקופת הציבור תפוח מתוק לכל אלה שאמרו תהילים בליל הושענא-רבה, בין ספר לספר וכיוצא בזה. אכילתו היתה מיד בסוכה, כשאמרו תהילים בסוכה. כיום, כשאין אומרים את התהילים בסוכה והכול מהדרים שלא לאכול מאומה מחוץ לסוכה, אוכלים את התפוח בסוכת בית-הכנסת או אחר-כך בסוכה הפרטית, לאחר שמטבילים אותו בדבש, על דרך המנהג בראש-השנה20.
אחרי גמר אמירת התהילים, ניעורים כל הלילה (עלות-השחר באזור המרכז לדעה המקדימה: 3.34) ועוסקים בלימוד התורה, איש איש במה שבוחר.
חשוב לדעת, שבכמה מקומות בשיחותיו נוקט הרבי בפשטות שנוהגים גם אצלנו לומר את פרקי הזוהר המובאים בספר 'תיקון ליל הושענא-רבה'21.
בסוף הלילה היה כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע הולך לטבול במקווה. אבל למעשה אין רגילים לנהוג כך22.
כ"ק אדמו"ר מהורש"ב היה מכין (קושר) את ההושענות עבור כל בני הבית [מכינים גם עבור נשים וקטנים23. לקטנים שבעריסה – יש אומרים גם לחבוט עבורם].
קושרים אותן על-ידי עלים של לולב23.
גם מי שהיה ער כל הלילה24 ולא ישן חצי שעה – מברך בבוקר את כל ברכות-השחר. מי שבוודאי ישן שיעור זה, רחץ פניו ולבש בגדיו (ונעל נעלי-עור) – מברך כל ברכות השחר מחצות הלילה ואילך25 חוץ ממי שלא שמע קול תרנגול, שחייב להמתין לעלות השחר [יש לצאת לצרכיו תחילה כדי לברך אשר יצר].
שחרית:
כ"ק אדמו"ר מהורש"ב היה מחליף את ההדסים והערבות בחול-המועד סוכות, וכיוון כך, שלנטילת לולב בהושענא-רבה יהיו הערבות וההדסים חדשים26 (אבל אין זו הוראה לרבים, וראה לעיל ביום א' דחוה"מ).
בהושענא-רבה אין לובשים 'קיטל', ובתפילה עצמה (וכן בהוצאת ספר-תורה וכו') אין מוסיפים על נוסח תפילת חול-המועד27.
לפני תפילת הלל מסירים את שתי הכריכות שעל הלולב עצמו, ונשארות רק שלוש הכריכות המאגדות את הלולב, ההדסים והערבות ביחד11, כי בהושענא רבה צריך להרבות בכסכוס עלי הלולב ובשמחה28.
הושענות:
מוציאים את כל ספרי-התורה שבהיכל11, ועומדים עמם ליד הבימה29. אומרים את ז' ההושענות, גם היום מתחילים להקיף את הבימה בכל פעם באות ס' או ע'30 (לאחר גמר כל הקפה אומרים בקול את הפסוקים שלאחר כל הושענא, פסוקים המיוחדים להושענא-רבה), ומקיפים את הבימה שבע פעמים, בארבעת המינים בלבד31 (בלא הערבות של ה'הושענות'). לאחר-מכן, אומרים "אני והו... כהושעת... אני והו הושיעה נא" (בהשמטת הקטע האחרון, שייאמר בסוף ההושענות דהיום). ומתחילים "תיתננו לשם..." עד סיום פיוטי ההושענות.
[כמדומה שנוהגים לומר כל 'כותרת' בקול, הש"ץ ואח"כ הקהל].
יש לפסק כך: "ואוצרך – הטוב לנו – תפתח"32.
"קול מבשר ..." – אומר הש"ץ ג' פעמים ואחר-כך הקהל ג' פעמים.
בסיומם, מכניסים את ספרי-התורה להיכל, מניחים את ארבעת-המינים מהיד, ואומרים 'קדיש תתקבל'. לאחר מכן, לוקחים חמישה בדי ערבה33 וחובטים בקרקע חמש פעמים [הרבי היה מפריד את הערבות זו מזו קודם החבטה, וחובט קלות. הרבי עמד בהלל ובחביטת ההושענות על הרצפה ממש, ולא על הבימה או שטיח]34, מניחים את ה'הושענא' הצידה, ואחר-כך אומרים את ה"יהי רצון".
גם נשים וקטנים נוהגים בחביטת הערבה35.
הרבי לא היה זורק את ה'הושענות' החבוטות על ארון-הקודש. לעיתים הניחן על כיסאו, לעתים השאירן על הקרקע ולעיתים הכניסן לסידורו ולקחן עימו36.
אחר-כך מוציאים ספר תורה, וקוראים לארבעה עולים. למנהג אה"ק: לכולם "וביום השביעי". לשיטה השנייה: כהן "וביום החמישי", לוי "וביום השישי", ישראל "וביום השביעי", רביעי "וביום השביעי".
קרבן היום במוסף – "ביום השביעי".
בספר המנהגים נאמר: "אין מנהגנו לאחל איש לחברו בהושענא-רבה 'גמר חתימה טבא', 'פתקא טבא' וכיוצא בזה" (אולי – כדי שלא לשנות מהנהגת שאר ימי חול-המועד37). אבל בשנים האחרונות הזכיר זאת הרבי, ואף איחל זאת פעמים רבות בהתוועדויות יום זה38.
[מנהג ישראל לערוך היום 'סעודת-יום-טוב'39 לפני חצות היום – אם כי מדינא מותר עד 'מנחה קטנה'].
טובלים פרוסת המוציא בדבש, אבל על השולחן שמים גם מלח.
מנהג ישראל לאכול היום "קרעפכין" (כיסני-בצק ממולאים בבשר)40.
בארץ-ישראל מעבירים היום אחר חצות את הסדרה (פרשת השבוע – 'ברכה'), שניים מקרא ואחד תרגום, כולל ההפטרה.
בארץ-ישראל, נכנסים לסוכה לפנות ערב (ואוכלים או שותים דבר-מה) כדי 'להיפרד' ממנה, אבל אין אומרים "יהי רצון"11. בחו"ל – ראה בהערה41.
במנחה של הושענא-רבה אומרים בפעם האחרונה 'לדוד ה' אורי'.
כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע לא נהג להדליק נר בכל יום שמזכירים בו נשמות42.
הדלקת נרות: ברכת 'להדליק נר של יום-טוב' ו'שהחיינו'.
בלוח כולל-חב"ד נאמר, שנוהגים לפרוש פרוכת לבנה ומעיל לבן על הספר-תורה [רק] ביום שמברכים 'גשם' או 'טל', אך בבית-מדרשו של הרבי היתה הפרוכת הלבנה פרושה מראש-השנה ועד אחר שמחת-תורה43.
יום חמישי
כ"ב בתשרי, שמיני-עצרת ושמחת-תורה44
בשמחת-תורה, מנהג ישראל (אשר "תורה היא") לשמוח בשמחה זו יותר משמחת בית-השואבה, ויותר משמחת יום-טוב סתם45.
הזהיר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע בשם אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע:
"את הארבעים ושמונה השעות [בחו"ל; בארה"ק – עשרים וארבע שעות] של שמיני-עצרת ושמחת-תורה צריכים לייקר במאוד. בכל רגע אפשר לשאוב אוצרות בדליים ובחביות, בגשמיות וברוחניות, וכל זה על-ידי הריקודים"46.
הרבי הנהיג, ללכת בתהלוכות לבתי-כנסיות, וגם לאלה שבשכונות מרוחקות, כדי לשמח יהודים בשמחת החג47.
תפילת ערבית: בנעימת התפילה ביום זה אין משנים כלום לנעימת הימים-הנוראים48.
שיר המעלות, חצי קדיש, ברכו, ערבית של יום-טוב49. קדיש שלם.
האבלים (רח"ל) אומרים משניות וקדיש דרבנן, אך אין אומרים 'עלינו' [עתה, אלא רק אחר ההקפות כדלהלן]50.
לאחר מכן – קידוש והתוועדות51.
קידוש: "אתקינו" ונוסח הקידוש דיום-טוב, ו"שהחיינו" (נשים שבירכו "שהחיינו" בשעת הדלקת הנרות – לא יברכוה בשעת הקידוש).
בשמחת-תורה מהדרים במיוחד לעשות קידוש כל-אחד לעצמו ולא לצאת ידי-חובה ממישהו אחר, שכן ברכת "שהחיינו" היא גם על התורה, והלוואי שיפקיע את עצמו52.
בשמחת-תורה היה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מסיר [לפעמים, וכהוראת-שעה בלבד!] את ההגבלה שהטיל על שתיית 'משקה'53.
מנגנים ביום זה ניגון 'ארבע בבות'54.
סדר הקפות: "אתה הראת" פסוק בפסוק (ומכבדים בקריאתם אנשים שונים55), ולאחר מכן אומרים "אב הרחמים".
לאחר מכן 56 היה מורה כ"ק נשיא דורנו להוסיף פסוקים שונים לפי צורך השעה והעניין, כגון (פסוק שנעשה דרך קבע במשך השנים): "והיה זרעך... ופרצת... ובזרעך" (בראשית כח,יד); "הושיעה את עמך..." (תהילים כח,ט); ולפעמים: "הנני מביא אותם מארץ צפון..." (ירמיה לא,ז)57.
אמירת 'אתה הראת', 'אב הרחמים' והפסוקים הנ"ל – שלוש פעמים, ורק לאחר 'אב הרחמים' [וההוספות] פותחים את ארון-הקודש57.
מוציאים את כל ספרי-התורה58, ומקיפים את הבימה כנהוג. הש"ץ מכריז לאחר כל הקפה (כהלשון בסידור): "עד כאן הקפה א'", "עד כאן הקפה ב'", וכו'. לאחר כל הקפה, מחזירים את כל ספרי-התורה לארון-הקודש59.
הרבי שלל את הנהגת המקפידים להסיר את הכתרים מספרי-התורה לקראת הריקודים, בחששם שמא יפלו60.
בפסקה "עוזר דלים" אמר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, שצריך להפסיק קצת בין תיבת "עוזר" לתיבת "דלים"61.
בשנת האבלות (רח"ל) אין הולכים להקפות לבד, אלא בליווי62.
הניגונים המושרים בשעת ההקפות הם ניגונים קבועים מדור ודור. ומהם: "וכל קרני רשעים אגדע"63; "על הסלע הך"64; הניגון המכונה 'ניגון ההקפות של ר' לוי-יצחק'65; ניגון ריקוד66; והרבי היה מוסיף עליהם עוד ניגונים67.
נוהגים לנגן את ניגון 'האָפ קאזאק' של הסבא משפולי68.
אין מנהגנו לקרוא קריאת התורה בליל שמחת-תורה11.
אחר ההקפות (מחזירים את ספרי-התורה לארון-הקודש ללא כל אמירות69): 'עלינו', קדיש יתום, 'אל תירא', 'אך צדיקים'.
בשמיני-עצרת ושמחת-תורה אין טובלים פרוסת המוציא בדבש11.
ב(כל) יום-טוב "צריך לקבוע כל סעודה על היין, דהיינו שישתה יין באמצע סעודתו אם ידו משגת"70.
"ידוע לכול, שבאמירת 'שמע ישראל' בקריאת-שמע על מיטתו בשמחת-תורה, צריך לקבל על עצמו את המסירה ונתינה להרבצת תורה במסירת-נפש בגופו, רוחו ונשמתו, וזו צריכה להיות כל מהותו"71.
שחרית:
בשחרית (בלבד) – נשיאת כפיים כבתפילת מוסף של כל יום-טוב11.
לאחר חזרת הש"ץ – הלל שלם, קדיש תתקבל. שיר של יום, הושיענו (אין אומרים 'לדוד ה' אורי'), קדיש יתום.
קידוש: "אתקינו" דיום-טוב, "אלה מועדי", "בורא פרי הגפן". ואחר-כך נוטלים ידיים לסעודה או אוכלים כזית 'מזונות'. התוועדות72.
סדר הקפות: כדאתמול, "אתה הראת" פסוק בפסוק ולאחר מכן "אב הרחמים". כן עושים שלוש פעמים57.
לאחר-מכן, פותחים את ארון-הקודש, מוציאים את כל ספרי-התורה ומקיפים את הבימה ז' חצאי הקפה (בהמשך אחד), בסך-הכול שלוש הקפות וחצי. אבל אומרים את כל סדר ההקפות, ללא הכרזת "עד כאן הקפה...". ומחזירים את כל ספרי-התורה לארון-הקודש (ללא כל אמירה) וסוגרים אותו73.
"אתה הראת" (של פתיחת הארון). י"ג מידות ו"ריבונו-של-עולם", יהיו לרצון, ואני תפילתי, "בריך שמיה", וכל סדר הוצאת ספר-תורה. מוציאים שלושה ספרי-תורה, בראשון קוראים74 בפרשת וזאת הברכה, ואם יש צורך, חוזרים כמה פעמים עד שכל הציבור יעלה לתורה. בסיום עולה אחד עם כל הנערים ומברך איתם ברכת התורה59.
בבית-הכנסת של הרבי עולים בשמחת-תורה כמה קרואים יחדיו ומברכים כולם כאחד. לכוהן – כוהנים, ללוי – לויים, ולשאר העליות – ישראלים [גם הילדים עולים עם אבותיהם]75. למנהגנו: בעליות רגילות כשעולים כמה קרואים ביחד, מברכים כולם כאחד, אבל בעליית 'כל הנערים' מנהגנו שהגדול העולה עמהם מברך ומוציא את כולם76.
אין מנהגנו לפרוש טלית על הנערים ועל שאר העומדים אצל הבימה ולומר "המלאך הגואל"77.
'חתן-תורה' ו'חתן בראשית' יכולים להיות גם כוהנים או לוויים.
אומרים "מרשות" ל'חתן תורה', וקוראים "מעונה אלוקי קדם" עד "לעיני כל ישראל", ואין נוהגים לפרוש טלית על ראש העולה ל'חתן תורה'78. לאחר גמר קריאת הפרשה אומר כל הקהל "חזק חזק ונתחזק", וגם העולה בעצמו אומר כן לפני הברכה האחרונה79.
מניחים את ספר-התורה השני על הבימה ליד ספר-התורה הראשון, ולא יסירו את ספר-התורה הראשון עד שיניחו על הבימה את ספר-התורה השני. מגביהים וגוללים את ספר-התורה הראשון, ואין מהפכים אותו ופניו אל העם, ואין משנים במאומה מסדר ההגבהה של כל השנה80.
אומרים "מרשות" ל'חתן בראשית' בלשון יחיד ככתוב בסידור. וקוראים מ"בראשית ברא" עד "אשר ברא אלוקים לעשות", ואין נוהגים לפרוש טלית על ראש העולה ל'חתן בראשית'. הקהל עונה בקול רם – אחר כל יום בבריאה – את הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר יום...", והקורא אומר אחריהם, וכשמגיע הקורא ל"ויכולו" אומרים כולם81 "ויהי ערב . . יום השישי ויכולו..." – בהמשך אחד82 עד "לעשות", והש"ץ חוזר אחריהם83.
מניחים את ספר-התורה השלישי אצל השני, ואומרים חצי-קדיש. הגבהה גלילה. מפטיר בספר השלישי במוסף היום בפרשת פינחס. הפטרה: "ויהי אחרי מות משה... רק חזק ואמץ" (יהושע א).
אחרי קריאת התורה אומרים את הפיוטים: "שישו ושמחו", "התקבצו", "אגיל ואשמח"84, "אשריכם ישראל", כנדפס בסידור (אחר סדר הקפות)85.
אחר-כך היו רוקדים ריקוד נוסף בניגון שמחת-תורה, בהתלהבות גדולה86.
יזכור: מי שיש לו אב ואם – יוצא מבית-הכנסת. אבלים בתוך שנתם (רח"ל) נשארים בבית-הכנסת, אבל אין אומרים "יזכור". בהזכרת נשמות אומרים "בן/בת פלונית".
אומרים "אב הרחמים". גם מי שאינו מזכיר נשמות אומר "אב הרחמים"87.
הזכרת הגשם: קודם תפילת לחש של מוסף מכריז השמש "משיב הרוח ומוריד הגשם", ומתפילה זו מתחילים לומר זאת בכל התפילות.
המתפלל ביחיד – ימתין עם תפילת המוסף עד שיתפללו הציבור, כדי שיוכל לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם". מי ששמע הכרזת "משיב הרוח ומוריד הגשם" קודם שהתפלל תפילת שחרית – אם אינו מתפלל במניין אחר, אומר גם בתפילת שחרית "משיב הרוח ומוריד הגשם"88. טעה ואמר "מוריד הטל" – אינו חוזר.
בחזרת הש"ץ – תפילת גשם. אין נושאים כפיים.
שיעורי חת"ת: לומדים היום89 פרשת ברכה החל מ'חמישי' עד סיום הסדרה עם פירש"י, ופרשת בראשית עד 'חמישי' עם פירש"י.
תזכורת: כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נהג, בעת ההתוועדות של שמחת-תורה (או שבת בראשית), להזכיר על-דבר השתתפות כל אחד ואחת במגבית 'קרן השנה' (מניין ימי שנת תשע"א – שפה).
מוצאי יום-טוב:
הבדלה: מתחילים "הנה א-ל ישועתי"90. ברכת הגפן, ברכת המבדיל.
רבים נוהגים (על-פי מנהג האריז"ל91) לערוך הקפות בארצנו הק' גם בלילה זה. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מעודד את השמחה, ושולח מברקים למקומות המרכזיים (כפר-חב"ד, נחלת-הר-חב"ד92 וירושלים ת"ו) מדי שנה בשנה.
במוצאי שמחת-תורה מכריזים: "ויעקב הלך לדרכו"93.
מי שלא הספיק לפני-כן, יסיים את פרשת ברכה שניים מקרא ואחד תרגום עוד הלילה94.
למנהג רבותינו נשיאינו, יש לקרוא הלילה שמו"ת עלייה אחת או שתיים מפרשת בראשית, ומחר אחרי חצות לקרוא שוב מתחילתה עד גמירא עם ההפטרה, ובשבת לפני תפילת שחרית לקרוא שוב 'שביעי'.
נזהרים (על כל פנים לכתחילה) שלא להפסיק באמצע קריאת שמו"ת95.
יום שישי
כ"ג בתשרי, אסרו-חג הסוכות
אין מתענים, ומרבים קצת באכילה ושתייה96.
שיעורי חת"ת: סיום עליית 'שישי': "לקח אותו אלוקים" (ה,כה – כדלהלן בקריאת התורה דשבת-קודש).
שיירי החג: מנהג-בית-הרב, לשרוף את הסכך ('במרחץ') אחרי החג. כן מנהגם לשרוף לולב והושענות ביום רגיל, ולא בשריפת החמץ97.
לאידך היתה הוראה לגבי הדסים (שקיבלו במתנה מהרבי) להשתמש בהם כבשמים להבדלה, הלולב – לשרוף בעת ביעור חמץ, ומהאתרוג – לעשות מרקחת98.
________________________________
1) סידור אדה"ז. בקצות השלחן סי' עז בבדי השלחן ס"ק יג מבאר הטעם, כיוון דרינה/רננה היא מרחוק משא"כ שמחה היא שמחה שלמה, והנה במזמור הראשון איתא "נרננה" ובמזמור הד' "פצחו ורננו", ולכן ביו"ט ואף במוצאי יו"ט מדלגים זאת, עיי"ש (וראה בתורה אור חנוכה ד"ה רני ושמחי פ"א ופ"ד וב'חסידות מבוארת' שם, 'ס' הלקוטים – צמח צדק' אות ש עמ' שמא).
2) ספר המנהגים עמ' 26.
3) ראה קצות השלחן שם בבדי השלחן ס"ק כ.
4) היום יום, יט ניסן ו-י"ז תשרי (בשבת חוה"מ – מהשינויים שהכניס בו הרבי בשנת תשי"ז, ראה בלוח התיקון שבמהדורת תשנ"ה ס"ע קכא, 'רשימות היומן' עמ' קסג, קעג). ספר המנהגים עמ' 28 (ביו"ט).
5) רמ"א סי' תר"ס ס"א.
6) סידור אדה"ז. וראה רמ"א שם ס"ג.
7) שו"ע אדה"ז סי' תצ סט"ז. הגהות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב לסידור אדה"ז. ס' המנהגים עמ' 68. וראה 'סדור רבנו הזקן עם ציונים והערות' עמ' שה הע' 95, וש"נ.
8) ע"פ ס' המנהגים עמ' 57 הע' 8. וראה לעיל הערה 4.
9) ס' המנהגים, מנהגי חג הסוכות. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' שח.
10) הוראת רבותינו, 'אוצר' עמ' שכד.
11) ס' המנהגים שם.
12) ראה גם שיחת שמחת בית השואבה תשי"ח, תורת מנחם חכ"א עמ' 83.
13) 'התוועדויות' תשמ"ג ח"א עמ' 247, תשמ"ח ח"א עמ' 285. ועוד.
14) 'התוועדויות' תשמ"ז ח"א עמ' 294.
15) מלשון ספר המנהגים עמ' 20 משמע, שבליל הו"ר אין ההגבלה דמקרא בלילה, כמו בעשי"ת. ועצ"ע הלשון שם "והו"ר – גופא – לאחרי חצות". ואולי הכוונה בזה רק על אמירת תהילים של לילה זה. וראה דברי הרבי בעניין זה בס' 'מקדש מלך' ח"ב עמ' 390.
16) 'התוועדויות' תשד"מ ח"א עמ' 294.
17) ס' המנהגים שם. וראה 'התוועדויות' תשמ"ג ח"ג עמ' 418. לאידך, י"א שפעם אירע שמיהרו מאד, ואז הרבי המשיך וסיים בחדרו.
18) לדברי הרה"ח רי"ל שי' גרונר ('הערות וביאורים – אהלי תורה' גיליון תתמה ס"ע 76), הרבי אמר קדיש אחרי כל ספר וספר בליל הו"ר, הן בשנת תשכ"ה והן בשנת תשמ"ט (דלא כסברת ה'אוצר' עמ' שלב). רק בשנת תשי"א לא אמר כלל (ימי בראשית עמ' 269).
19) בס' המנהגים, מסה"ש תש"ח עמ' 171, ההוראה היא לומר אחר כל ספר את היהי-רצון של הו"ר והיהי-רצון שלאחר צאת הלבנה, אבל לא את היהי-רצון של יו"ט. אבל (בהתוועדויות תשמ"ג ח"א עמ' 249, תשמ"ט ח"א עמ' 189, וביותר) בשיחת ליל הו"ר תש"נ (התוועדויות ח"א עמ' 193 הערה 33, מהקלטה) מדובר על היהי-רצון שלאחר אמירת תהילים, שבו אומרים "כאילו אמרם דוד מלך ישראל בעצמו" - "כולל גם (ואדרבה – במיוחד) בהושענא רבה".
20) שערי הל' ומנהג או"ח ח"ב סי' רעו, מהתוועדויות תשמ"ה ח"א עמ' 346. וראה 'אוצר' עמ' שלג. כמובן, כשאוכלים זאת שלא בתוך הסעודה יש ליטול ידים תחילה ללא ברכה (ולא מהני אחיזה במזלג וכד' כיוון שאין דרכו בכך), כמבואר בשו"ע אדה"ז סי' קנח ס"ג, ובסידורו סוף סדר נט"י לסעודה.
21) התוועדויות תשמ"ג ח"א עמ' 247. תשמ"ו ח"א עמ' 408, תשמ"ח ח"א ס"ע 291, ועוד.
22) 'אוצר' עמ' שלג, אדמו"ר מהורש"ב - משיחות הו"ר תש"ח (סה"ש תש"ח עמ' 171. ושם, שהטבילה שייכת להו"ר (אולי – ע"ד ליל שבועות. וראה גם 'אוצר' ניסן-סיון ריש עמ' רטו בקשר לליל שש"פ) ולא לתפילת שחרית. וראה לשון הרמ"א סי' תרס"ד ס"א ע"ז, וב'התקשרות' גיליון תשע"א עמ' 17.
23) שם עמ' שלד-ו.
24) מי שנשאר ער כל הלילה עד לאחר שבוודאי עלה השחר, לכאורה אסור ללמוד עד שיברך ברכות התורה [אך הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' אופן העיר, שלא נמצא בטושו"ע ובשו"ע אדה"ז סי' מו-מז האיסור (כלשון לוח כולל-חב"ד דהיום, וס' שבח המועדים פנ"ז ס"ד) להניעור בלילה ללמוד לפני ברכת התורה. ואכן בס' 'מנהג ישראל תורה' (סי' מז ס"ק א) מביא שאין בזה איסור. וראה גם 'המלך במסיבו' ח"א עמ' קעב-ג. ויל"ע במשמעות הל' בסידור לפני ברכת התורה בזה. ובאמירת תיקון ליל שבועות ובכלל בהתוועדויות, כולל הרבי עצמו – רגילים תמיד להמשיך בד"ת ואין נזהרין בזה כלל (והביטוי "מיד כשהאיר היום" נאמר רק על נט"י, בשו"ע אדה"ז מהדו"ק סי' ד סי"ג). ואולי הטעם, כיוון שיש דעות שלא נתחייב בברכה זו, וגם להדעות שמברך, היינו שרשאי לברך ברכת השבח להקב"ה ככל ברכות השחר, אבל לא שאסור ללמוד קודם לכן. ועצ"ע. תודה להרה"ת ר' שבתי שי' פרידמן מצפת].
25) ראה פרטי החיוב בקצוה"ש ה, בדה"ש טו. באג"ק כרך חי, עמ' רעח איתא שעיקר הזמן משנתחייב בהן, ואחר-כך הוא רק תשלומין. וכל-שכן לעניין ברכות התורה, עיי"ש. וראה בלוח חג השבועות, שם נתבארו וצויינו כו"כ פרטים בעניין ברכות השחר למי שניעור בלילה בכלל.
26) סה"ש תש"ד עמ' 14.
27) 'אוצר' ס"ע שלו.
28) לקוטי שיחות ח"ד עמ' 1368.
29) הגהת הרבי ללוח כולל-חב"ד, 'אוצר' עמ' שלח.
30) 'אוצר' עמ' שלט.
31) שער הכולל פמ"ח ס"ט, ממשמעות האמור בסידור אדה"ז, שלוקחים את הערבות רק לאחר סיום אמירת ה'הושענות'.
32) סה"מ תרפ"ז ס"ע כא, לקוטי דיבורים ח"א דף נט,א.
33) יש להדגיש שהמצוה היא נטילת הערבה בפני-עצמה, זכר להקפת המזבח בערבה, ושם היתה הנטילה עיקר, וצ"ל כמו בלולב "דרך גדילתה" (ס' 'ארבעת המינים השלם' ס"ע תעח, וכ"ה בשו"ע סי' תרס"ד ס"ב-ז. ורק בסו"ס ז ברמ"א נזכר שחובטין אותה, ע"פ הגמ' "חביט חביט" לפי' הרמב"ם והרי"ץ גיאת וע"פ האריז"ל שמדובר בחבטה ממש).
34) כן בדקו וראו, וראה 'אוצר' עמ' שלט-שמ.
35) שם עמ' שלו.
36) שם עמ' שמ.
37) על-דרך האמור לעיל ע"י ציון 27.
38) 'התוועדויות' תשמ"ו ח"א עמ' 309, תנש"א ח"א עמ' 163 (האחרון - כאיחול).
39) ערוך השלחן סי' תרס"ד סי"ג (ויש לברר מה מנהגנו בזה).
40) נזכר בהערת הרבי בספר המנהגים ס"ע 58 (וכיוון שאינו 'מנהג חב"ד', אף שנוהגין בו גם אצלנו, לא נזכר בס' המנהגים במקומו, משא"כ בערב יוה"כ שנזכר במאמר אדה"ז כמובא שם – אולי יש לו גם עניין חבד"י עצמאי. וצריך לחלק בינו ובין נושא הסתכלות התוקע על הקהל, שהרבי ענה שהוא (רק) 'מנהג ישראל' אף שנזכר בכתבי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע).
41) לבני חו"ל: עירוב תבשילין. העברת הסדרה והפרידה מהסוכה – רק למחר. בשמיני-עצרת מקדשים וגם אוכלים בסוכה – הן בלילה והן ביום (אבל אין מברכים לישב בסוכה).
42) המלך במסיבו ח"א עמ' שכא, 'אוצר' עמ' רכד, עיי"ש. המנהג שנשלל היה, במקורו, להדליק לפני אמירת 'יזכור' ביום-טוב, ואם חל בשבת - בערב שבת [וכיום נוהגין העולם להדליקו תמיד לפני כניסת החג] - 'אוצר' שם. אבל בערב יום-הכיפורים (שאומרים בו 'יזכור'), מדליקים נר נשמה.
43) 'אוצר' עמ' שסג, וראה 'מאוצר המלך' ח"ב עמ' 90 שגם המעיל של הס"ת שם הוא לבן במשך כל חודש תשרי.
44) לבני חו"ל: יום חמישי – שמיני עצרת. מקדשים ואוכלים בסוכה (ללא ברכת 'לישב בסוכה') בלילה וביום (ונזהרים אף משתיית מים חוץ לסוכה). לאחר מעריב – קידוש והקפות. בשחרית – אין הקפות. מוציאים ב' ס"ת, בראשון קוראים בפ' ראה: 'עשר תעשר', ח"ק, ובשני למפטיר: 'ביום השמע"צ'. הפטרה: "ויהי ככלות... ולישראל עמו". הזכרת נשמות. במוסף - תפילת גשם, נשיאת כפים. אחה"צ, ערב יום הקריאה, קוראים שמו"ת כל פרשת ברכה עם ההפטרה דש"ת (שערי הל' ומנהג ח"ה סי' פה, והיום יום ד' טבת). לפנות ערב נפרדים מהסוכה (ואוכלים או שותים משהו).
יום שישי – שמחת-תורה. ערבית של יו"ט, קדיש תתקבל (משניות וקדיש דרבנן). בהדלקת הנרות: להדליק נר של יו"ט ושהחיינו. קידוש של יו"ט. הקפות כדאתמול. שחרית: נשיאת כפיים בחזרת הש"ץ (ולא במוסף), הלל שלם, קדיש תתקבל, קידוש והקפות כמפורט בפנים בשמע"צ.
בשיעורי חת"ת מסיימים היום את פרשת ברכה, ולומדים פרשת בראשית עד סיום שישי כבפנים (ראה שערי הלכה ומנהג ח"ה סי' פח). ולמחרת, באסרו חג החל בש"ק, פ' בראשית שביעי (שם).
45) ספר-המנהגים - מנהגי שמח"ת, וראה לקו"ש חי"ד עמ' 7-166 ובהערות שם. אודות סגולת השמחה בימי שמע"צ ושמח"ת, ראה המלוקט מדברי רבותינו נשיאינו בקובץ 'אהלי ליובאוויטש', גיליון ד, עמ' 134 ואילך.
46) ספר-המנהגים. וע"ע 'אוצר' עמ' שסב. 'אהלי ליובאוויטש' עמ' 146.
47) ראה 'אוצר' עמ' שנט, וש"נ. וראה לשון סידור אדה"ז (נדפס גם בסידור תהילת ה') לפני 'אתה הראית'.
48) 'אהלי ליובאוויטש' עמ' 156.
49) שכח והזכיר 'חג הסוכות' במקום שמיני-עצרת, ראה הדעות בזה בנטעי-גבריאל, סוכות פרק פא ס"ב ובהערות, ולמעשה אינו חוזר, ואם יכול - בתפילות היום - יכוון לצאת בשמיעה מהש"ץ.
50) 'אהלי ליובאוויטש' עמ' 139, ועיי"ש בטעם הדבר.
51) מקדשים וטועמים, ומתוועדים כהכנה רבה לעריכת ההקפות בשמחה. וראה 'אוצר' עמ' שעא. 'אהלי ליובאוויטש' שם (ולהלן עמ' 141 אודות קידוש בשמע"צ בחו"ל אף לפני מעריב, ולהלן עמ' 151 אודות חשיבות ההתוועדות אף יותר מההקפות עצמן, עיי"ש).
52) לקו"ש חי"ט עמ' 371, וש"נ בהערה 6. וראה בזה 'אהלי ליובאוויטש' עמ' 152.
53) שהיא בדרך-כלל שלוש-ארבע כוסיות ('התקשרות' גיליון יב עמ' 12) - 'אוצר' עמ' שע. חלות הגזירה גם על שמח"ת מפורשת בכ"מ, ומהם ב'יחידות' שנדפסה בקובץ היכל-מנחם כרך ג עמ' רנח.
54) ספר-הניגונים ח"א (ניגון א) עמ' ל - מסה"ש תש"א עמ' 86. וראה סה"ש תפר"ח עמ' 12 וש"נ, סה"ש תש"ב עמ' 13.
55) המנהג בבית-הרב למכור פסוקי 'אתה הראת', ולכבד בפסוק ראשון ואחרון, ולפעמים פסוקים נוספים, את כ"ק האדמו"ר. בליל שמחת-תורה, ההכנסה היא לטובת ישיבת תו"ת, וביום שמח"ת ההכנסה לטובת המוסדות 'מרכז לענייני חינוך' ו'מחנה-ישראל' - ספר-המנהגים.
56) כן מפורש בסה"ש תש"נ ח"א עמ' 615, ודלא כמ"ש בסידורים שונים שנדפסו לאחרונה.
57) 'אוצר' עמ' שנד-שנו.
58) להעיר מ'שערי הלכה ומנהג' יו"ד סי' קיח, שצע"ג על סמך מה נהגו בכמה בתי-כנסת להשאיר ס"ת שא"א לתקנם 'בשביל הקפות', עיי"ש.
59) לוח כולל-חב"ד.
60) ובפרט על-פי המפורש בזוהר (ח"ג רנו,ב) שעיקר העניין ד'כתר תורה' שייך בשמחת-תורה דווקא, ומשמחת-תורה נמשך עניין זה על כל השנה - התוועדויות תשמ"ג ח"א עמ' 308.
61) סה"ש תש"ד עמ' 31, ושם נתבאר.
62) ספר-המנהגים עמ' 78. וראה 'אוצר' עמ' שנח. 'תורת-מנחם - מנחם-ציון' ח"א עמ' 227.
63) ספר-הניגונים ח"ג ניגון קסא.
64) שם, ניגון קסג.
65) שם ח"א ניגון קסה.
66) שם ח"ב ניגון קפה – על ניגון זה אמר הרה"ח וכו' ר' לוי-יצחק ע"ה, שמקובל בידו שהושר בשעת ההקפות אצל אדמו"ר הזקן. הרבי היה מנגנו פעמים רבות בשעת חדוותא – 'אוצר' עמ' שנח.
67) כ"ז מ'אוצר' שם.
68) ספר הניגונים ח"א (ניגון כד) עמ' מט – סה"ש תש"ד עמ' 116, וראה סה"ש תורת שלום עמ' 236.
69) 'אוצר' עמ' שנט, ע"פ הגהת הרבי ללוח כולל-חב"ד.
70) שו"ע אדה"ז סי' תקכ"ט ס"ד (וכיוון שכתב "אם ידו משגת", אולי אין חיוב זה למי שקשה לו גם מבחינת בריאות עד"מ, משא"כ בשמחה דלהלן). זאת מלבד חובת השמחה ביין דלהלן ס"ז. אבל לכאורה אם עשה כן פ"א ביום, יצא גם ידי שמחת יו"ט. משא"כ כשיוצא י"ח שמחה ביין הקידוש (תוד"ה ידי יין, פסחים קח,ב. שיחות קודש תשל"א ח"ב עמ' 87. וראה 'התקשרות' גיליון תסג עמ' 18), עדיין לא קבע סעודתו על היין.
71) סה"ש תש"ד עמ' 39.
72) ואף שלכאורה יש בעיה בהתוועדות לפני מוסף עפ"י מ"ש בשו"ע אדה"ז סי' רפו ס"ד, אולי י"ל עפ"י דברי הרבי בספר השיחות תש"א עמ' 120 הערה 10, עיי"ש.
73) לוח כולל-חב"ד. 'אוצר' עמ' שעח.
74) הקריאה - בנעימת הטעמים הרגילה, ולא בנעימת הימים-הנוראים (שם עמ' שעט).
75) 'אוצר' שם. וראה פרטים נוספים בהנהגה, במציאות והדעות בהלכה בזה, שם וב'אהלי ליובאוויטש' עמ' 157, ובקובץ 'אהלי שם' גיליון ח' עמ' קנה.
מעלים לתורה בכל מחזור (אם ישנם) כהן, לוי וישראלים (כ"מ בשערי-אפרים ש"ח סנ"ו, וע' בשו"ע סי' קלה ס"י ונו"כ).
76) משיחת יום שמח"ת תשי"ט ס"ח ('תורת מנחם – התוועדויות' (כד) תשי"ט ח"א עמ' 146).
77) 'אוצר' עמ' שפ.
78) שם עמ' שפד.
79) ראה מקורות וביאורים לזה ב'לוח השבוע' גליון תרע"ז.
80) 'אוצר' עמ' שפא.
81) הרבי, שעלה תמיד ל'חתן בראשית', אמר הן את 'ויהי ערב' והן את 'ויכולו' (עכ"פ התחיל לאומרם) עם הציבור (ולא עם הבעל-קורא).
82) גם משום שהוא ראשי-תיבות שם הוי"ה: "יום השישי ויכולו השמים", ולכן אין מפסיקין בו. ראה נטעי גבריאל סוכות פצ"ג סכ"ו מהלבוש ומהרי"ל וכו'.
83) 'אוצר' עמ' שפד-שפה.
84) וצ"ל: "בו (בוא"ו ולא באל"ף) יבוא צמח", 'אוצר' עמ' שפו.
85) כ"ה בלוח כולל-חב"ד, ומקורו ממש"כ בסידור שאומרים זאת אחר ("כל 'אחר' – סמוך", רש"י בראשית טו,א) קרה"ת. והטעם לכאורה כיוון שקרה"ת היא שלימות השמחה שעליה מדובר בפיוטים אלו, ורק אח"כ אומרים שאר האמירות ו'יזכור' בכללן, שהן עניינים בפ"ע. ודלא כמנהג הרווח בארה"ק שהובא בלוח 'דבר בעתו' לומר זאת בסיום כל העניינים, אחרי 'יזכור' ולפני 'יהללו'. (ואגב, אמר לי ש"ץ ותיק מחסידי פולין, שקשה עליו ביותר המעבר משמחת הקפות וקרה"ת ל'יזכור', מ'יזכור' שוב ל'שישו ושמחו', ושוב – לתפילת 'טל', בקיטל ובנגינה מעין 'נעילה').
86) קובץ ליובאוויטש, גיליון 13 (תשט"ז) עמ' 64.
87) רצוי לקרוא לכל היוצאים מביהכ"נ ל'יזכור' לחזור פנימה לפני אמירה זו.
88) ס' המנהגים שם, עמ' 69 (עיי"ש בהערה).
89) שערי הל' ומנהג ח"ה סי' פח, עיי"ש.
90) בפרמ"ג סי' תצא, משבצות ס"ק א, כתב שגם במוצאי יו"ט לחול אומרים פסוקים אלו (כמנהגנו), אלא שהעולם אינו נוהג כן כמ"ש בלקוטי מהרי"ח (סדר הבדלה מוצ"ש ד"ה ועיין בפרמ"ג, בדפוס המקורי ח"ב פב,א).
ולהעיר שאנ"ש נוהגים שגם היוצאים ידי-חובה אומרים פסוקים אלו בלחש עם המבדיל, וכ"ה ב'ספר מהרי"ל – מנהגים' עמ' רכד, עיי"ש בהערה 5.
91) כף החיים סי' תרס"ט ס"ק ל, וש"נ.
92) ולהעיר מדעת הרמב"ם בהל' קידוש-החודש פ"ה הי"ב בעניין יום-טוב שני ביישובים החדשים בארה"ק, והתייחסות הרבי לזה בס' 'המלך במסיבו' ח"א עמ' רסב וח"ב עמ' רס, וש"נ.
93) לקוטי שיחות חלק י' עמ' 192. וראה 'אוצר' עמ' שצג, וש"נ.
94) לאחר חצות. - ולא כבכל פרשה, שי"א (שו"ע אדה"ז סי' רפה ס"ה) שניתן להשלימה עד יום ג', כיוון שבשמח"ת מסיימים את כל התורה ומתחילים אותה מחדש (אם כי 'דחק ונכנס' מועיל תמיד) - התוועדויות תשמ"ז ח"א עמ' 350. וראה התוועדויות תשמ"ו ח"א עמ' 396.
95) שו"ע אדה"ז סי' רפה ס"ו. 'התקשרות' גיליונות: תסז עמ' 20, תפט עמ' 19.
96) לוח כולל-חב"ד, משו"ע אדה"ז סי' תכט סי"ז. וראה דעות שונות בס' הנשואין כהלכתם פ"ו הע' 81.
97) 'רשימות' חוברת יד עמ' 23. וב'אהלי ליובאוויטש' עמ' 166 דייק, שעושים זאת סמוך לחג, והטעם ע"פ 'סדר היום' שכ' שיש לסתור את הסוכה במוצאי יו"ט, כדי להודיע שלא נעשית אלא למצוותה.
98) לקוטי שיחות חי"ט עמ' 569. 'התקשרות' גיליון סג עמ' 11. לגבי הלולב – מן-הסתם זהירים יותר לשמור מה שקיבלו מהרבי, ולכן המתינו עד פסח. לגבי ההדסים – כן איתא בשו"ע אדה"ז סי' רצז ס"ו, וא"כ ה"ז בכל ההדסים דמצווה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
