חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:12 זריחה: 6:13 כ"ד באב התשע"ט, 25/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שמור את יום השבת
מעשה שהיה

לרגע הזה חיכינו והתפללנו. היינו מוכנים לעבור את הסבל והתלאות ובלבד לזכות להגיע אל חופי הארץ. נתפסנו בידי האנגלים והוגלינו לקפריסין. אחרי כל זאת אפשר לשער את הרגשתנו כאשר האנייה הגיעה סוף-סוף לנמל חיפה. ובכל-זאת, לתדהמת הכול, נשארנו על האנייה ולא הסכמנו לרדת.

את הסיפור אתחיל בכ"א באייר תש"ה, יום השחרור ממחנה גונסקירכן באוסטריה. בחסדי ה' שרדתי מן התופת, יחיד מכל משפחתי. אנו, הניצולים, היינו חולים וחלשים, בודדים ועזובים.

רבים החלו לחזור לארצות מוצאם, בתקווה לפגוש בני-משפחה או להשיב לעצמם רכוש אבוד. היו שביקשו להגיע לאמריקה, 'ארץ החלומות'. בליבי בערה שאיפה להגיע לארץ-ישראל.

לא קלה הייתה הדרך. יצאתי מהמחנה חולה וחלוש, ונזקקתי לאשפוז של כמה שבועות בבית-מרפא מקומי. כשהתאוששתי מעט יצאתי לזלצבורג, שם היה מחנה-פליטים. ממנו המשכתי לאיטליה, ברכבת עמוסת חיילים איטלקים, ששבו לבתיהם משדה-הקרב.

כעבור כמה שבועות הגענו לרומא. כבר הגיעו ימי החגים (תש"ו), וזו הייתה הפעם הראשונה, מאז פרוץ המלחמה, שזכיתי להשתתף בתפילות ראש-השנה ויום-הכיפורים בבית-כנסת.

ארץ-ישראל עדיין הייתה רחוקה. את חודשי החורף עשינו בסנטה, שבדרום המדינה. שם גם חגגנו את ליל-הסדר ואף זכינו לביקורי אישים חשובים, ובהם הרב יצחק-אייזיק הרצוג, הרב הראשי לארץ-ישראל, והרב בנימין מינץ, ממנהיגי פועלי-אגודת-ישראל, והם עודדו אותנו בחום לעלות לארץ.

מיד אחרי חג-הפסח נרשמתי לעלייה. נשלחתי עם כמאה צעירים למחנה-הכשרה. רוב בני הקבוצה לא שמרו תורה ומצוות, ואני וחבריי נאלצנו להתעקש על מטבח כשר במחנה.

בחודש מנחם-אב התחלנו סוף-סוף במסע לארץ-ישראל. במוצאי שבת חזון עלינו על משאיות של 'הבריחה', והובאנו למחנה קררה. לאחר כמה ימים הצטרפה אלינו קבוצה גדולה של כשמונים בחורים שומרי מצוות, בהנהגתו של ר' לייבל קוטנר.

ר' לייבל היה חסיד גור שאיבד את רעייתו וילדיו במחנות. בכל-זאת לא איבד את שמחת-החיים ואת המרץ ומאור-הפנים. הוא היה מנהיג במלוא מובן המילה, ודאג לכל צרכינו הגשמיים והרוחניים.

יצאנו לדרכנו באישון ליל, בסירות קטנות, והן הובילו אותנו לעומק הים. שם טיפסנו בסולמות-חבלים על אוניית 'ארבע חירויות', שהפליגה ארצה. הנסיעה באנייה הייתה קשה ומתישה. שנים-עשר יום ארכה הדרך; יותר מאלף בני-אדם על אנייה שנועדה לכמאתיים איש בלבד.

כשהגענו למרחק של כעשרה ק"מ מתל-אביב, כבר המתינו לנו האנגלים. כמה עשרות בחורים נועזים קפצו למים. את רובם לכדו האנגלים (שניים מהם הצליחו לשחות לחוף ושניים אחרים טבעו). החל "קרב" בינינו לבין האנגלים. אנחנו השלכנו עליהם קופסאות שימורים ושאר חפצים והם התיזו עלינו זרנוקי מים. כצפוי, האנגלים גברו והועלינו על אנייה צבאית שהפליגה לקפריסין. לא אשכח את הבכיות הנוראות, כשחופי הארץ התרחקו והלכו מעינינו.

בקפריסין נכלאנו ב'מחנה 60', תחת עינם הפקוחה של האנגלים. גם שם הקים ר' לייבל קוטנר, עם קבוצת מונהגיו, בית-כנסת ובית-מדרש, עם תפילות כסדרן ושיעורי תורה לרוב.

מדי חודש שחררו האנגלים כשבע-מאות וחמישים איש, במסגרת כאלף וחמש-מאות הסרטיפיקטים שאישרו ליהודים. גם תורנו הגיע.

ביום שישי י"ז בשבט (תש"ז) עלינו על האנייה בדרכנו לארץ-ישראל. השמחה הייתה עצומה. באונייה קיימנו את תפילת ליל-שבת וסעודת שבת חגיגית מתוך התרוממות-נפש עילאית.

בשעה עשר של בוקר שבת-קודש פרשת יתרו נכנסנו לנמל חיפה. נוסעי האנייה מיהרו לרדת ממנה, אולם המנהיג שלנו, ר' לייבל, קם והודיע כי הירידה מהאנייה כרוכה בחילול שבת, ועל-כן עלינו להישאר בה עד צאת השבת.

האנגלים חשדו שזו תכנית סודית של מרי וחתרנות כנגדם. הם איימו עלינו ואפילו ניסו להפחיד אותנו שהאצ"ל והלח"י עלולים למקש את האנייה (בהיותה אניית צבא אנגלית)  ולפוצצה, אולם אנחנו עמדנו על שלנו. "כשיופיעו שלושה כוכבים ברקיע, נרד מן האונייה", הבטיח להם ר' לייבל.

ואמנם כך היה. נשארנו על האנייה, סעדנו עליה סעודת שבת, למדנו ושרנו זמירות. אחר-כך התפללנו מנחה, אכלנו 'סעודה שלישית' והתפללנו ערבית. אפילו 'הבדלה' עוד הספקנו לעשות על האנייה, ומיד אחר-כך ירדנו ממנה. מהאנייה הובלנו בשיירה - טנק מלפנים וטנק מאחור! - אל מחנה-המעצר בעתלית. שחרורנו הסופי היה רק כעבור חודש, בכ"ד באדר (תש"ז).

סיפור סירובם העקשני של כמאה צעירים שומרי מצוות לרדת מן האנייה האנגלית בשבת, הכה גלים בכל הארץ והופיע בעיתונים. המעשה קידש שם שמים ברבים והרים את קרן השבת בקרב הציבור הרחב.

רבים מחברי הקבוצה הוסיפו לשמור גם בארץ על קשר חם עם ר' לייבל קוטנר, מחשובי חסידי גור, שהתגורר בתל-אביב ונפטר בשיבה טובה לפני כשנתיים.

(תודתנו לשולח הסיפור, ר' נתן גינצברג, שיכון ה, בני-ברק)


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)