נושאים נוספים
	התקשרות 872 - כל המדורים ברצף
	טהרת מקצת הגוף מעלה את כולו
	ברגע אחד עוברים מגלות לגאולה
	שבתות למנוחה
	פרשת מצורע
	שואלין ודורשין בהלכות הפסח (ב)
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 872, ערב שבת-קודש פרשת מצורע, ד' בניסן ה'תשע"א (08.04.2011)

  דבר מלכות

טהרת מקצת הגוף מעלה את כולו

העצה ל"מים רבים" של הלעומת-זה – היא האהבה בבחינת "מים רבים" דקדושה * לטהרה זו, כמו ביציאה מן המקווה, די באובר קטן שיצא, ונטהר, אלא שיש דברים שלא די להם בטהרה במים כי אם באש * וההוראה הנפלאה: כאשר חלק מבני-ישראל שאינם במצב של "טבילה באש", מרבים לקיים מצוות מתוך הרחבה, מועיל הדבר לכלל-ישראל, להיגאל ולהיטהר מכל הענייניםה בלתי-רצויים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. על הפסוק¹ "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה", איתא במדרש² ונתבאר בארוכה בדרושי רבינו הזקן³ עד לדרושי כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל השמחה⁴, ש"מים רבים" קאי על עניני עולם הזה, שיכולים להיות בבחינת "מים הזידונים"⁵, רחמנא-ליצלן, לשטוף יהודי עם נפשו האלקית, שתמורת דביקותה בה', "אתם הדבקים בה' אלקיכם" שעל-ידי זה "חיים כולכם היום"⁶, תישטף למקום אחר שהוא היפך רשות הקדושה.

ועל זה מבטיח הקב"ה ש"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" – האהבה המסותרת שהיא ירושה לנו מאבותינו (כמבואר בתניא⁷),

– ירושה דייקא, שבשביל זה אין צורך בענייני מעלות, שהרי אפילו מי שאין לו מעלות שבשכל, אין לו מעלות שבלב, ואין לו מעלות שברגל, הרי גם הוא "יורש", ולכן יורש את כל הון אביו, הון יקר ועתק, להיותו בנו של הקב"ה, כמו שכתוב על כל אחד ואחד מישראל "בנים אתם לה' אלקיכם"⁸ –

ירושה מאברהם, אשר, "אחד היה אברהם"⁹, "שהקריא . . לשמו של הקב"ה"¹⁰, כמו שכתוב¹¹ "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם", היינו, שפרסם והחדיר אחדות ה' בכל עניני העולם, לידע, שהקב"ה הוא לא רק "א-ל (של) העולם", אלא "א-ל עולם"¹², היינו, שאין מציאות של עולם, אלא מציאותו של ה"א-ל" היא כל מציאות העולם,

ועליו אומר הקב"ה "כי ידעתיו גו' אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי'"¹³, היינו, שאברהם מסר לבניו וביתו אחריו שיעשו "דרך" שבה יומשך "הוי'" בכל ענייניהם ובחלקם בעולם – שהרי בריאת העולם היא "בשביל ישראל שנקראו ראשית"¹⁴, וכתיב¹⁵ "יצב גבולות עמים למספר בני-ישראל", כך, שכל חלק בעולם שייך למישהו מבני-ישראל, שמוצאו מאברהם, ש"יצוה את בניו ואת ביתו אחריו" עד סוף כל הדורות לעשות "דרך הוי'" אפילו במדבר.

ולכן, מבלי הבט על מעמדו ומצבו בגלוי, מקבל הוא בירושה מאברהם את האהבה המסותרת, שהיא שורש לכל רמ"ח מצוות עשה (כמו שכתוב ב"פירוש" על הרמב"ם¹⁶, ומבואר בארוכה בתניא¹⁷), שבהם נכללת גם מצות יראת ה' (ובלשון התניא⁷ ש"נכלל בה גם דחילו") שהיא שורש לכל שס"ה מצוות לא תעשה, ונמצא, שאהבה היא כוללת והיא היסוד לכל תרי"ג מצוות.

ועל זה נאמר "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", שאפילו כשישנם "מים רבים", ואינו רואה כיצד יוכל להינצל מהם – אזי "הקב"ה עוזרו", וסוף כל סוף "יכול לו", כיון שישנה ההבטחה שבל ידח ממנו נדח¹⁸.

ב. הסיבה לכך שישנם "מים רבים" בלעומת זה, היא, מפני שעניין זה ישנו תחילה בצד הטוב:

רבינו הזקן מבאר¹⁹ ש"מים רבים" – קאי על האהבה רבה דקדושה, שהיא שוטפת את האהבה דלעומת-זה, אהבות זרות לענייני העולם, לא מבעי עניינים שלא בהיתר, אלא גם כל צרכי האדם שבהיתר.

וכיון שבנוגע לענייני הקליפה דלעומת-זה נאמר²⁰ "קץ שם לחושך" – שוטפת האהבה רבה דקדושה ("מים רבים") את האהבה דלעומת זה, ובמילא מתבטלת ההמשכה לכל עניני העולם, שהרי לולי האהבה והחשק והתשוקה לענייני העולם אין מקום כלל להתעסקות בענייני העולם, וכידוע סיפור הגמרא²¹ ש"חבשוהו" ל"יצרא דעבירה", "ובעו ביעתא בת יומא לחולה . . ולא אשתכח".

וזהו גם מה שמבאר רבינו הזקן³ בנוגע למי המבול ששטפו את כל העולם מהמעמד ומצב של "מלאה הארץ חמס"²² – "שהוא כדוגמת המקוה . . שהיא מטהרת", וכדאיתא במסכת זבחים²³ שארץ-ישראל נקראת "ארץ לא מטוהרה"²⁴, כיון שלא ירד בה המבול.

ג. והנה, פעולת המקוה לשטוף ולהסיר את העניינים הבלתי-רצויים היא – לאחרי שמטביל במים את כל מציאותו, אפילו שערו, כדרשת חז"ל²⁵ "ורחץ את כל בשרו²⁶, את הטפל לבשרו, וזהו שער".

ומשמע מדברי הרמב"ם²⁷ ש"אין הטמא נטהר אלא בעלייתו מהמקוה, לא בעודו בתוך המקוה". ומובן הנפקא-מינה לדינא – אם נגע בדבר טהרה שנמצא במקוה קודם שיצא מן המקוה.

אמנם, יש חילוק בין פעולת הטבילה במקוה לטהרה בעלייתו מהמקוה – שכדי שהטבילה במקוה תפעל פעולתה צריך להטביל בה את כל ענייניו, אפילו שערו הטפל לבשרו; אבל בשביל גמר הטהרה בעלייתו מהמקוה, אין צורך להמתין עד לעלייתו מהמקוה בכל אבריו, אלא כיון שעלה מקצתו מן המים, אפילו באבר קטן, אזי נטהר.

ד. ועל דרך זה מובן גם בנוגע לטבילה באש:

איתא בגמרא במסכת סנהדרין²⁸ ש"עיקר טבילותא בנורא הוא", וכפי שמצינו שאש מטהר אפילו כלי חרס שאין להם תקנה על-ידי טבילה במים, אלא "שבירתן היא טהרתן"²⁹ – שכאשר מחזירו לכבשן, אזי נעשה טהור, כיון שפנים חדשות באו לכאן³⁰.

וענינו בעבודת האדם – שלהיותו "עפר מן האדמה"³¹, הרי הוא בדוגמת כלי חרס – שיש עניינים שמועילה להם טבילה במים, ויש עניינים שאין מועילה להם טבילה במים, אבל מועילה להם טבילה בנורא – שהוא עניין תשובה מאהבה רבה כרשפי אש, כמבואר בתניא³² שעל-ידי זה "זדונות נעשו לו כזכיות"³³, שאז הנה פנים חדשות באו לכאן, "איני אותו האיש שעשה אותן המעשים"³⁴, שלכן, "חטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים"³⁵.

כלומר: האיסור לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים הוא אמנם גם בתשובה מיראה, שזדונות נעשו לו כשגגות³², אבל, איסור זה הוא "בכלל הוניית דברים שהזהירה תורה עליה, שנאמר³⁶ ולא תונו איש את אחיו"³⁷; ואילו פנימיות העניין שבזה, לפי שפנים חדשות באו לכאן – הרי זה בתשובה מאהבה (כרשפי אש) דווקא, בדוגמת כלי חרס שהחזירו לכבשן ונעשה כלי חדש.

וגם הטהרה שעל-ידי "טבילותא בנורא" היא באופן שמיד כשמתחיל לצאת מן האש (כמו בעלייתו מן המים), אפילו באבר קטן, הרי זה פועל כבר עניין של טהרה – גאולה – מכל העניינים הבלתי-רצויים בכל הקומה שלימה.

ה. וזהו גם הביאור בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר באחת מהתוועדויותיו בדברו אודות המאסר והגאולה, שכדי לעזור לאחינו בני-ישראל שנמצאים תחת הגזירה, הנה אותם מבני-ישראל שנמצאים במקומות שאין בהם גזירות ואיומים, צריכים להרבות בענייני תורה ומצות³⁸:

כללות הגזירות על לימוד התורה, עניין הייסורים וכל העניינים שאינם טוב הנראה והנגלה – הוא עניין "עיקר טבילותא בנורא", שעל-ידי זה נעשה כפרה וקינוח וטהרה מכל עניינים בלתי-רצויים בכל הקומה שלימה של כללות בני-ישראל.

ועל זה מספיקה היציאה והעלייה מ"טבילותא דנורא" אצל חלק מבני-ישראל, שעל-ידי זה פועלים את הגאולה מהעניינים הבלתי-רצויים בכללות קומת בני-ישראל בכל מקום שהם.

והיינו, שכאשר בני-ישראל מראים באיזה מקום שהוא שבטלה הטבילה במים ו"טבילותא בנורא", ומתעסקים בחינוך על טהרת הקודש, ולומדים תורה בהרחבה גדולה, כאילו אין עולם המבלבל, מעלים ומסתיר, ואפילו לא עולם המודד ומגדיר – אזי בכוחם להוציא את כל הגוף, כל האברים של הקומה שלימה דבני-ישראל, מן המים או מן האש, שגם הם יעמדו במקום של אור ומרחב, ללא מדידות והגבלות, ועל אחת כמה וכמה ללא עניינים המבלבלים, מעלימים ומסתירים.

ובעניין זה לא נוגע הפסק-דין למעלה, שהרי תורה "לא בשמים היא"³⁹, אלא יש צורך בפסק-דין על-ידי בית-דין של מטה, ובאופן שיהיה ניכר למטה בארץ, וכדברי הירושלמי⁴⁰ על הפסוק⁴¹ "לא-ל גומר עלי", שעל-ידי פסק-דין של בית-דין משתנית מציאות העולם בכוח התורה.

ולכן, כאשר יהודי מתעקש ומרעיש ופוסק, שכיון שחלק מבני-ישראל יצאו כבר מ"טבילותא דנורא" ונמצאים כבר בקרן אורה, וכל ישראל ערבים זה בזה, ובמילא נפעל כבר עניין הטבילה, שהוא עניין הגאולה, בכל האברים של הקומה שלימה – אזי בכוח התורה נפעל עניין "לא-ל גומר עלי", שכל בני-ישראל בכל מקום שהם יצאו מכל הגזירות על עניני תורה ומצות, ותהיה אצלם ההנהגה של "בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם"⁴², ועל-ידי זה יצאו גם בגשמיות מן המיצר אל המרחב, בחסד וברחמים, ובקרוב ממש.

(מהתוועדות י"ג תמוז ה'תשי"ט. תורת-מנחם כרך כו עמ' 106-110 – בלתי מוגה)

______________________

1)    שה"ש ח, ז.

2)    ראה שהש"ר עה"פ.

3)    תו"א ר"פ נח.

4)    סה"מ תש"ז ע' 214 ואילך.

5)    תהלים קכד, ה.

6)    ואתחנן ד, ד. וראה אבות דר"נ ספל"ד.

7)    רפי"ח.

8)    פ' ראה יד, א.

9)    יחזקאל לג, כד.

10)  סוטה יו"ד, רע"ב.

11)  וירא כא, לג.

12)  ראה לקו"ת תבוא מב, ד. מג, ג. ובכ"מ.

13)  וירא יח, יט.

14)  פרש"י ר"פ בראשית.

15)  האזינו לב, ח.

16)  הל' יסוה"ת רפ"ב.

17)  פ"ד.

18)  ראה תניא ספל"ט. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד סה"ג.

19)  ראה תו"א תולדות יח, ב.

20)  איוב כח, ג.

21)  יומא סט, ב. וש"נ.

22)  נח ו, יג.

23)  קיג, א.

24)  יחזקאל כב, כד.

25)  עירובין ד, ב.

26)  מצורע טו, טז.

27)  ראה כס"מ הל' שאר אבה"ט ספ"ו. וראה גם תו"מ חי"ח ע' 164. ע' 188. וש"נ.

28)  לט, סע"א.

29)  כלים רפ"ב.

30)  ראה תוד"ה התורה – פסחים ל, ב. תוד"ה אלא – זבחים צו, א.

31)  בראשית ב, ז.

32)  פ"ז.

33)  יומא פו, ב.

34)  רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ד.

35)  ב"מ נח, ב. רמב"ם שם ספ"ז.

36)  בהר כה, יד.

37)  רמב"ם  שם – מב"מ שם.

38)  ראה סה"מ תרפ"ט ס"ע 113 ואילך.

39)  נצבים ל, יב. וראה ב"מ נט, ב.

40)  כתובות פ"א ה"ב. וש"נ.

41)  תהלים נז, ג.

42)  ר"פ בחוקותי.

 משיח וגאולה בפרשה

ברגע אחד עוברים מגלות לגאולה

בתקופה זו הכול למעלה ממדידה והגבלה

למרות שביאת משיח צדקנו היתה יכולה להיות ברגע שלאחרי החורבן, הרי מובן שכאשר נמצאים בסוף זמן הגלות, בעקבתא דמשיחא, בדור שהוא בבחינת "מאסף לכל המחנות" ביחס לכל הדורות – הרי זה זמן מסוגל ומוכשר ביותר לביאת משיח צדקנו.

ועל-פי זה מובן שכאשר יהודי מתבונן בעובדה שהוא נמצא בתקופה דעקבתא דמשיחא – הרי התבוננות זו פועלת עליו להוסיף בכל העניינים הקשורים עם ביאת משיח צדקנו, שזוהי כללות העבודה דקיום התורה ומצוותיה.

וכאשר יהודי מוסיף בעבודתו הפרטית, ועד שפועל את הגאולה הפרטית שלו – הנה על-ידי זה נפעלת הגאולה הכללית דכללות ישראל, כמבואר באיגרת-הקודש (ס"ד) שהגאולה הפרטית דכל אחד ואחד מישראל קשורה עם הגאולה הכללית דכללות ישראל.

ובעצם – מפורש הדבר בגמרא (סנהדין צח,א): "אימת אתי משיח . . היום אם בקולו תשמעו", היינו, שעל-ידי כללות העניין ד"בקולו תשמעו" (קיום התורה ומצוות על-ידי כל אחד ואחד מישראל) זוכים לביאת משיח צדקנו.

וכאשר יהודי שואל: כיצד מדברים עמו אודות פעולות הקשורות לביאת משיח צדקנו – הרי ביחס לעניין זה הוא "תינוק קטן" בלבד, כי זה עתה התחילו לדבר עמו אודות ביאת משיח צדקנו?!

הנה על זה אומרים לו – היות שנמצאים אנו בתקופה דביאת משיח ("מ'געפינט זיך אין משיח'ס צייטן") [וכדיוק המפרשים אודות לשון הגמרא "עקבות משיחא", ולא "עקבות הגלות", היינו, למרות שמדברים אודות סוף זמן הגלות, נקראת תקופה זו בשם "עקבתא משיחא"] – הרי כל העניינים נעשים באופן שלמעלה ממדידה והגבלה לגמרי, ולכן, מדברים עמו אודות ביאת משיח צדקנו (למרות היותו "תינוק קטן" בעניין זה).

וכמובן שהמעבר מגלות לגאולה נעשה ברגע אחד – שהרי אמרו חז"ל בנוגע לגאולה דיציאת מצרים, שכאשר "הגיע הקץ לא עיכבן המקום אפילו כהרף עין", ומאחר שעניין זה מובא בפירוש רש"י על התורה (בא יב,מא), מובן, שהפירוש בדבר הוא כפשוטו – שהגאולה היתה תיכף ומיד, ולא היו צריכים להמתין אפילו "כהרף עין" (משך זמן הכי קטן)!

וכללות עניין הגאולה שייך לכל אחד ואחד מישראל – כמדובר כמה פעמים שהיות והגאולה העתידה תהיה "כימי צאתך מארץ מצרים", הנה כשם שהגאולה דיציאת מצרים היתה בנוגע לכל בני-ישראל ממש, ועד שאפילו יהודי אחד לא נשאר בגלות מצרים, כמו כן יהיה בגאולה העתידה (כאשר "אראנו נפלאות"), שאפילו יהודי אחד לא ישאר בגלות...

אבל בעניין זה גופא – צריכים להשתדל שהדבר ייעשה בזריזות, ויפה שעה אחת קודם, היינו, לא רק "שעה" הכוללת שישים דקות, אלא "שעה" מלשון הפנה ("אַ קער"), שעניין זה נעשה בחלק הכי קטן שבעניין הזמן.

(משיחת אחרון-של-פסח ה'תשמ"ב; התוועדויות ה'תשמ"ב, כרך ג, עמ' 1289-1288 – בלתי מוגה)

שבתות למנוחה

לצד מערכות ציבוריות על שמירת השבת וצביונה עודד הרבי גם פעולות של יחידים * עודד יהודי במרוקו בעקבות פרסום זמני כניסת השבת * "מעולם לא היתה כזאת אשר חרדים לדבר ה' ייכשלו בסיטוניות במצווה ששקולה כנגד כל המצוות, ודווקא בפרהסיא..." – כתב הרבי בכאב על נסיעת אוניות ישראליות בשבת * מה טוב לקריאה בשבת, ומה התיקון למי שנכשל בהלכותיה * רשימה שנייה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

בעקבות מבצע נש"ק

פעם אחת סיפר הרבי בהתוועדות כיצד השפיע נר שבת אחד על משפחה שלמה (ש"פ נשא תשל"ו):

היתה ילדה בקיבוץ שפעלו עליה שתדליק נר שבת, וכיון שההורים לא יכלו למנוע אותה מכך – הניחו לה להדליק את הנר. בעקבות כך הפסיקו ההורים להביט בטלוויזיה באותו מקום בו דלק הנר. לאחר-מכן הכשירו את מטבחם עד שהפכו את כל הבית לבית יהודי...

למר דוד בן-שושן מקזבלנקה מרוקו כתב הרבי בט"ז אדר תשל"ב (אגרות קודש כרך זך עמ' שנז):

מזמן לזמן מקבל אני ידיעות אודותיו ופעולותיו, ולאחרונה גם הבשורה הטובה שהנהיגו להודיע בעיתון על דבר זמן הדלקת הנרות בערב שבת קודש ומוצאי שבת.

ובודאי לדכוותיה לא נצרך להסביר גודל זכות הרבים בכלל, ובפרט בנוגע למצוות שמירת שבת, וכמבואר בכמה מקומות בתורתנו הקדושה גודל ענין שמירת שבת, שהיא מקור הברכה לכל ימי השבוע, זאת אומרת שנוגע לכל חיי היהודי.

יורדי הים באניות

אחד האישים שנתבקש לעסוק בשליחות הרבי במאבק שניהל מאז שנת תשי"ד, נגד נסיעת אניות ישראליות בשבת, היה הרב עזריאל זליג סלונים, מראשי עסקני חב"ד בארץ-הקודש.

בט' שבט תשי"ז (מובא ב'עבד מלך' עמ' 278) כותב לו הרבי:

מובן שמהנכון להתראות עם הרב מטשעבין שליט"א בדבר האוניות (לא בתור שליחות ממני, כי אם כאחד מראשי אנ"ש היודע מהתעסקותי בזה ועד כמה נוגע הדבר וכו'). (ואפשר גם עם הרב [=משולם] ראטה שי' [=בעל מח"ס שו"ת קול מבשר], שראיתי בספרו שאוסר בהנ"ל). אבל מכמה טעמים אין מקום לכתיבתי אליו...

לא ארכו הימים והרב אליהו קווינט (מזכירו של הרבי) הודיע לרב סלונים כי בחוברת 'אור המזרח' מחודש טבת תשי"ז התפרסמה חוות דעת הלכתית של הגאון רבי צבי פסח פראנק, רבה של ירושלים, כי אין איסור לנסוע באניות ישראליות בשבת. ומכיוון שזהו בניגוד למה שמסר הרב סלונים בשמו של הרב פראנק, על כן "מטובו להשתדל לברר אמיתות הדברים". בינתיים חלה הרב סלונים ולא היה יכול לעשות בזה דבר.

הבהרה של הרב פראנק

ביום כ' סיון תשי"ז כותב מזכירו הראשי של הרבי, הרה"ח ר' חמ"א חודוקוב, אל הרה"ח ר' יהוסף גדליה רלב"ג (חתנו של הרב סלונים, שהיה גם קרוב משפחתו של הרב פראנק):

"ממקום אחד המעוניין להסית את העולם שלא ימנעו מלנסוע באוניות ישראליות הנוסעות בשבת, מפיצים העתקה של המוסגר פה, שאחד קיבל בשעתו מהרה"ג וכו' הרצ"פ שי' פראנק [=כנראה מה שפורסם ב'אור המזרח' הנ"ל] ולמרות זה שכפי הנראה המכתב הנ"ל נכתב הוא כלפני ג' שנים... בזמן שעוד טרם נתברר כל צרכו דרך ואופן הנסיעות הכרוכות עם חילול שבת וכו'.

"ואין נראה בפירוש ששימש זה בכלל בתור מענה בעניין הנסיעה בשבת קודש. וביחוד שגם מפרסמי המכתב כותבים שהיה זה מענה אודות נסיעה מחיפה לאירופה, היינו במרחק שאפשר להגיע בפחות משבוע, מבלי שיצטרכו כלל לנסוע בשבת. אף-על-פי-כן משתדלים הם בזה, שמראים רק עצם המכתב, להוסיף דברים כפי שעולה על לבם, ולקרר את אלו שרוצים להיזהר מחילול שבת והחרדים לדבר ה' (על-ידי זה שאומרים שהרב פראנק נתן היתר גמור)".

הרב חודוקוב הורה לרב רלב"ג להתייעץ עם חותנו, הרב סלונים, באיזה אופן אפשר לקבל כתב מפורש מהרב פראנק "שלא ניתן שום היתר, ושלא ישתמשו באיזה מכתבים שהם וכדומה, שמנצלים אותם להחטיא את הרבים, ולגרום להם חילול שבת קודש וחילול השם ברבים".

ואכן, לפי עצת הרב סלונים ביקרו הרב רלב"ג והרה"ג הרה"ח ר' שמריהו ששונקין (אב"ד באטום) אצל הרב פראנק, וביום ג' תמוז מסר להם מכתב בכתב ידו, כדלקמן:

"נדרשתי חוות דעתי על תוכן מכתבי מיום כ' סיון תשי"ד. בזאת הנני מודיע, כי אחרי עבור שנים הרבה, מילתא מני אזדא ולא רמיא עלי לזכור נימוקים, ובאיזה נסיבות מסרתי מכתב זה. מי כעמך ישראל ובפרט בין חרדי ירושלים שיש ביניהם השואלים גם על ימי החול אם יש בנסיעה משום מסייע ידי עוברי עבירה. ולכן אין רשות להשתמש במכתבי זה בתור היתר כללי לכל דורש, כי זה דורש עיון רב ובהשתתפות גדולי תורה ויראה. ובזה באתי עה"ח [=על החתום] צבי פסח פראנק".

ביום י"ג תמוז תשי"ז כותב הרבי לרב יוסף-מנחם וינשטוק:

במה שכתב אודות נסיעת האוניות בשבת, כדאי שיבקש את שאר בשרי הר[ב] הח[סיד] וכו' ר['] ע[זריאל] ז[עליג] סלונים שי', להראותו הנמצא אצלו העתק מכתבי בתיאור הפלגת אוניות בימינו אלה, שמשם יווכח גודל ההבהלה שבדבר וחשכת הגלות, שלמרות שאיסור ברור הוא ואין כל מקום לספק מעלימים עין וכו' וד"ל, וכמו שכתבתי לאחד שמעולם לא היתה כזאת, אשר חרדים לדבר ה' יכשלו בסיטוניות במצוה ששקולה כנגד כל המצוות, ודוקא בפרהסיא ודוקא בשם כלל-ישראל. ולא עוד אלא שמלבישים זה בלבוש דחיבת הארץ וכו' וכו'. וקשה להאריך בדבר המכאיב עד כדי הבהלה.

שליחות דחופה אל הרבי מגור

פרשת האוניות נמשכה עוד שנים רבות. ביום ו' כסלו תש"כ מקבל הרב סלונים מברק ממזכירות הרבי, וזה לשונו:

נתפשטה שמועה שהאדמו"ר מגור [=בעל ה"בית ישראל" זצוק"ל] בירך הבחור זכריהו קאכען דכאן, על-ידי האב בירושלים, לנסיעה מכאן באניה ישראלית בשבת, ואפילו השתדל עבורו לכרטיס מוזל. וכמובן שזה מתפרש שהאדמו"ר מגור מתיר ובפשיטות נסיעות אלו. האניה מפליגה ביום החמישי, ובאם לא יבריקו מגור לקאכען להמנע מהנסיעה, מובנות התוצאות. בבקשה תיכף לברר העניין, ולהשתדל, ולהבריק התוצאות.

הרב סלונים הזדרז ורץ מיד אל האדמו"ר מגור. זו היתה אי-הבנה שנתבהרה, והעניין סודר.

חובת הרב לעורר

בהזדמנות מסוימת התבטא הרבי (לפי שיחות קודש תשל"ד כרך ב' עמ' 126):

תפקידו של רב לעורר את מושפעיו בעל-הבתים שבקהילתו לעשות תשובה לשמור שבת להניח תפילין וללמוד תורה וכו'. ועל חששותיו שמא דבריו לא ישאו-חן בעיני הבעלי בתים ותחסר פרנסתו – עליו לדעת כי הפרנסה באה מה', וכשמדובר בדברים של פיקוח-נפשות אין מקום לשיקולים אחרים!

"כשנמצאים במקום מסויים – אמר הרבי לתלמידים השלוחים לאוסטרליה טרם נסיעתם לשליחות ('ספר השליחות', קה"ת תשמ"ז, עמ' 515) – יש לפעול שם בנוגע לחינוך הילדים, שמירת שבת וכיוצא-בזה".

הרבי המשיך:

ואף שלכאורה הרי זה עניין צדדי [=ביחס לתפקיד העיקרי של לימוד התורה] מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך", אך כנ"ל, בכוחה של התורה לפעול שיהיה זה דבר עיקרי בפני עצמו. ואם-כן יש לעשות זאת "אליבא דנפשיה", וכמו שכתוב בתניא... ועד בתכלית השלימות בעבודה.

לבטא הקדושה במעשה

אשה מפורסמת יוצאת ברית-המועצות, שהתקרבה ליהדות, קיבלה ביו"ד אדר א' תש"ל את מענה הרבי כדלהלן (תרגום מאידיש – אגרות-קודש כרך כו עמ' שכח-ט):

עם החשיבות העליונה של לב יהודי ורגש יהודי הנובעים מן הנשמה היהודית, על הדברים לבוא לידי ביטוי במעשים בפועל כשם שהחיים עצמם באים לידי ביטוי כל יום וכל היום, כך צריך להיות ניכר במעשים היום-יומיים של האדם שהוא יהודי, והמעשים נעשים על-ידי יהודי, כדי לקשרו עם מקורו: אכילתו בשונה מאחרים, הנהגתו בענייני מסחר שונה מאחרים, וכן הלאה. במיוחד כשמגיע יום שבת ויום טוב, אז הנהגת היום כולו שונה מיום אחר בשנה, ולא כאצל שאר האומות שההבדל מתבטא בכך ששאר הימים הם ימי עבודה ויום זה הוא יום מנוחה, אלא כפי שיהודים קוראים לזה: ימי חול וימי שבת ויום-טוב, זאת אומרת, ימים קדושים בניגוד לענייני חול, כאשר המנוחה היא רק פרט ותוצאה של הקדושה...

מה לומדים וקוראים בשבת

"לשאלתה אודות לימוד וקריאה ביום השבת קודש. המתאים ביותר: פרשת השבוע, מדרש על הפרשה, הלכות שבת. כמה מאלה נעתקו גם לאנגלית.." – כתב הרבי בשנת תשכ"ה (אגרות-קודש כרך כג עמ' תטו).

בין העצות שהרבי העניק לאנשים או נשים שנכשלו בחילול שבת ופנו לרבי בבקשה לקבלת תיקון, אנו מוצאים כמה דברים ('אוצר סגולות הרבי', למברג, עמ' 189): לימוד הלכות שבת (בקיאות לפחות בהלכות הנוגעות לפועל); החלטה תקיפה להיזהר להבא בשמירת שבת וענייניה בתכלית; צדקה בערב שבת (כסכום הגימטרייה של שבת – 702 מטבעות); לימוד התורה בכלל ולימוד החסידות בשבת.

 ממעייני החסידות

פרשת מצורע

פרשת מצורע

פרשתנו עוסקת בדיני טהרתו של המצורע, ולמרות זאת שם הפרשה הוא – "מצורע".

אומר על כך כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:

הנגעים אינם עונש בלבד על עוון לשון הרע; הם נועדו גם לתקן את העוון ולהחזיר את האדם בתשובה. והדבר נרמז בכך שפרשת טהרת המצורע נקראת "מצורע": טהרתו ותיקונו של המצורע מתחילים כבר עם הופעת הנגע.

זו גם הסיבה שקוראים לפרשה "מצורע" ולא "ביום טהרתו" (כפי שקראו לה הרס"ג, הרמב"ם, ועוד), כדי להצביע על כך שהטהרה מתחילה ב"מצורע" עצמו.

(לקוטי שיחות כרך כב, עמ' 71)

זאת תהיה תורת המצרע (יד, ב)

הפסוק מדייק "תורת המצורע", ולא "טהרת המצורע" (וכיוצא בזה), ללמדנו שרק התורה מסוגלת לטהר טומאת צרעת.

הטעם לכך:

א) סיבת הנגעים היא דיבור אסור (לשון הרע); והתורה, שהיא דבר ה', מבטלת ומתקנת דיבור זה.

ב) התורה, שניתנה בעצרת, מתקנת את טומאת הצרעת.

(והרי ביאור הקשר בין "עצרת" ו"צרעת" – הראשון הוא "עצירה" דקדושה והאחרון "עצירה" דקליפה. עצרת – אדם מונע ועוצר את עצמו מדברים אסורים. צרעת – במקום הנגע נעצרת ומתעכבת התפשטות הדם, ש"הוא הנפש").

ג) התורה, שעליה נאמר (ברכה לג) "מימינו אש דת למו", מבטלת טומאה זו, ככתוב (בשלח טו) "ימינך ה' תרעץ אויב".

(אור התורה ויקרא עמ' עז)

והובא אל הכהן. ויצא הכהן אל מחוץ למחנה (יד, ב-ג)

"והובא אל הכהן" – בסופו של דבר כל יהודי יחזור אל הקב"ה, שנקרא כהן, כמאמר רז"ל (ויק"ר פט"ו) "אמר הקב"ה אנא כהנא". והדרך להביא לכך היא

"ויצא הכהן אל מחוץ למחנה" – יש לצאת בשליחותו של הקב"ה לכל יהודי באשר הוא שם ולקרבו אל אביו שבשמים.

(משיחת ש"פ תזריע תשל"ו)

ואם דל הוא ואין ידו משגת (יד, כא)

עני שאמר קרבנו של מצורע זה עלי, והיה המצורע עשיר – הרי זה מביא על-ידו קרבן עשיר (ערכין יז)

הלכה זו קובעת שעני המבקש לעזור לחברו העשיר מתחייב להביא קרבן עשיר (למרות שאם הוא עצמו היה מצורע לא היה מביא אלא קרבן עני), היינו שהתורה עושה את העני הזה ל'עשיר'.

ניתן להסביר את הדבר בעזרת הסיפור הבא:

כאשר הדפיסו לראשונה בארצות-הברית את 'שאלות ותשובות הצמח צדק', הציע הרבי הריי"צ ליהודי אחד לקבל עליו לכסות את הוצאות ההדפסה. למרות שהאיש לא היה יכול לעמוד בהוצאה זו, הסכים לכך, והרבי בירכו. לאחר זמן קצר התעשר האיש, וכך יכול היה לקיים את הבטחתו. הרבי אמר אז, שבעת ההבטחה אכן לא היה הדבר לפי יכולתו; אך עצם ההחלטה הטובה פתחה עבורו למעלה 'צינורות חדשים' של שפע ברכה והצלחה.

הווי אומר: כשיהודי יוצא ממגבלותיו, ולמרות עניותו משתדל יותר מכפי יכולתו למען כפרתו של חברו העשיר – נפתחים לפניו 'צינורות חדשים' של ברכה והצלחה, כדי שיוכל לקיים את החלטתו הטובה מתוך עשירות.

(לקוטי שיחות כרך כז עמ' 105-106)

ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם (יד,לד)

מדוע לא באו דיני נגעי בתים בסוף פרשת תזריע, בהמשך לדיני נגעי אדם ובגדים? וגם: בנגעי אדם ובגדים באו דיני טומאתם בפרשת תזריע, ודיני טהרתם – בפרשתנו; ואילו בנגעי בתים נאמרו הן דיני טומאתם והן דיני טהרתם בפרשה אחת (בפרשתנו)?

ויש לומר:

טומאת צרעת היא טומאה חמורה ביותר, ועד כדי כך שהמצורע יושב חוץ לשלוש מחנות, הוא מושלל ומורחק ממקום הטהרה ואין 'אפשרות' לטהרתו. מובן אפוא שטהרת המצורע היא בגדר חידוש (שנוצר בכוחו של הכהן הגדול). והדבר נרמז בכך שדיני נגעי אדם ובגדים מופיעים בפרשה אחת ואילו סדר טהרתם מופיע בפרשה אחרת – לפנינו שני דברים מנוגדים שאינם יכולים 'לבוא' יחד.

אך בנגעי בתים מתגלה טומאת צרעת כפי שהיא מצד למעלה, היינו שהנגע אינו בא אלא לשם טהרת המצורע (מעוון לשון הרע) והתעלותו הרוחנית (ומשום כך הביאו נגעי בתים דווקא לחשיפת המטמוניות, כפירוש רש"י). שכן הבית, שהוא 'מקיף הרחוק' (בניגוד לבגד שהוא 'מקיף הקרוב'), מסמל את יחידה שבנפש (ה'מטמוניות' שבנפש); ומצד בחינת היחידה, שהיא 'יחידה לייחדך', נרגשת תוכנה של טומאת צרעת כפי שהיא מצד למעלה.

ולכן א) פרשת נגעי בתים באה בהמשך לסדר טהרת המצורע. ב) אין הפסק בין דיני נגעי בתים לבין סדר טהרתם.

(לקוטי שיחות כרך כז, עמ' 107;114-115)

ונתץ את הבית... והוציא אל מחוץ לעיר (יד, מה)

ונתץ את הבית: וביתא דנא סתריה (חורבן בית-המקדש). והוציא אל מחוץ לעיר: ועמא הגליה לבבל (מדרש רבה)

רש"י פירש לעיל (פסוק לד) שנגעי בתים הביאו לידי גילוי מטמוניות של זהב. כלומר: כשקורה דבר מצער, אירוע שגורם ל'ניתוץ הבית' (גזֵלת מנוחת הנפש), אין ספק שהדבר לא בא אלא כדי להוסיף טובה וברכה, לגלות את הטוב הטמון אצל האדם.

והוא הדין לחורבן הבית וגלות עמנו: מטרת הגלות היא לגלות את ה'מטמוניות' שבאדם, האוצרות הרוחניים הנפלאים שבורא כל הנשמות יתברך נתן בתוך כל נפש יהודית, וכן לגלות את ה'מטמוניות' שמסביבו – הניצוצות הקדושים הטמונים ב'חלקו בעולם'.

וגילוי ה'מטמוניות' כמדרשו מביא ל'מטמוניות' כפשוטו, לשפע רב של כסף וזהב גשמיים.

(לקוטי שיחות כרך כב, עמ' 197)

 ל' יום לפני החג

שואלין ודורשין בהלכות הפסח (ב)

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

מכירת חמץ: נכון להפיץ שטר-מכירה קצר שיוכלו לצרפו לשטר הכללי, או ייפוי-כוח מתאים לכל המקומות שבהם נמצאים חמץ וכלי-חמץ¹. יש לצרף לעניין זה גם אנשים שעלולים ליטול חלילה מן החמץ בפסח².

יש לדאוג למכירת חמץ ב'ערב קבלן' דווקא, כדעת כ"ק אדמו"ר הזקן³, ולהשתדל בדרכי נועם אצל כל הרבנים שיעשו זאת.

הידורים⁴

* אין אוכלים מצות מכונה, ואין נותנים אותן אפילו לילדים⁵.

* נזהרים ביותר ממצה שרויה. ולכן המצות שעל השולחן מכוסות [בפועל: כל אחד ואחד אוכל לעצמו מתוך שקית. אוכלים את המצה לפני הבאת התבשילים על השולחן, מסלקים את השקיות ואז שותים ואוכלים את הסעודה. למעשה, אף אין מטגנים מצה במי-פירות], שמא תיפול עליהן טיפת מים, וכן שלא יפלו מפירורי המצה למים או למרק. קודם ששופכים מים, או משקאות שמים מעורבים בהם, לכוס או לקערה, בודקים שלא יהיו בכלי פירורי מצה [כלי עם דבר לח שנפל בו פירור מצה, נמנעים מלהשתמש בו בפסח זה]⁶.

מצד החינוך – גם הקטנים צריכים להיזהר ממצה שרויה⁷.

* נזהרים משתיית יי"ש בפסח⁸.

* כשהסירו את החותמות מבקבוקי היין, נזהרו שה'פותחן' (שבאמצעותו פותחים את הבקבוק) לא ייגע ביין עצמו⁹.

* הרבנית רבקה נ"ע אמרה שאצלם לא שטפו את הביצים לפני פסח¹⁰.

* זה כמה שנים מנהגנו לא לקחת קידה וקינמון לחרוסת [וכן לא להשתמש בתבלינים בכלל] מחשש תערובת חמץ¹¹.

* רבנו הזקן אמר: "בפסח אין צריך לכבד זה את זה באכילה ושתייה, אבל מותר ליטול בעצמו"¹². נזהרים לאכול רק בבית ולא אצל אחרים, גם אם יודעים שהזולת נזהר (לכל הפחות) כמותו.

* הצמח-צדק אסר אכילת צנון בפסח, ללא מתן טעם¹³.

* רבותינו היו אוכלים דגים בפסח¹⁴.

* כנראה, הרבי לא היה שותה תה בפסח (אבל בכלל, הקלו בזה גם רבותינו)¹⁵.

* הרבי היה אוכל מאכלי חלב בפסח¹⁶.

* בין כלי הפסח של רבותינו נשיאינו היו גם צלחות עם פסי זהב בשפתן¹⁷.

* אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע היה צריך לאכול בפסח שקדים מתוקים לרפואה, והקפיד שיקנו אותם (קודם הפסח) בחנות שאינה מוכרת כלל מוצרי חמץ¹⁸.

* בדבר 'דירת פסח' או מטבח מיוחד לפסח – "לא ראיתי ולא שמעתי רבותינו נשיאינו נוהגים כן"¹⁹.

* אחד החסידים נהג להכין לעצמו מים לכל החג, ואחר-כך, כשהיה קשה עליו, רצה לבטל המנהג על-ידי התרת-נדרים, והורה לו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב שלא לבטלו, אף שאדמו"ר בעצמו לא נהג בזה, מכיוון שמנהג זה הוא מהנהגות הבעש"ט²⁰.

* יש המניחים בד וכדומה בראש הברז, לסינון המים, וראה בהערה²¹.

* בס' 'תשבי' ועוד מובא, שיש הנמנעים מלהזכיר שם 'לחם' בפסח. על הרבי מסופר שכשאמרו לו על חדר מסויים שיש בו 'חמץ', הגיב ואמר: לא כדאי להזכירו בפסח²².

* אין נמנעים מלהכין בפסח מיני מאכל (ומאפה) הדומים למאכלי חמץ²³.

* לפני פסח מבשלים ומסננים בבד את הסוכר המיועד לפסח, כדי לוודא שאין בו לכלוך כלשהו. יש שנוהגים כמנהג רבותינו נשיאינו עצמם, ואינם אוכלים כלל סוכר או מוצרים המכילים אותו בפסח, אך הרבי אמר שאינו יודע אם זו הוראה לרבים²⁴.

* נזהרים ממאכל שנפל על הרצפה, ולכתחילה אף אין משתמשים בכלים שנפלו על הרצפה²⁵.

* אוכלים רק פרי או ירק בעל קליפה²⁶, ומקלפים אותו לפני האכילה (אפילו עגבניות ותמרים) בסכין המיוחדת לכך, שאין משתמשים בה לחיתוך מאכלים.

* נוהגים שלא לאכול דגים מלוחים ('הרינג') בפסח²⁷.

ההכנות לסדר

מצות:

לא לשכוח לוודא שהפרישו 'חלה' מן המצות, ואם לאו – להפריש.

יש לברור אותן מחשש נפוחות וכפולות.

יש להכין מצות בכמות מספקת בעבור כל המסובים. שלוש מצות שלמות בקערה של עורך הסדר (וכל משתתף מבר-מצווה ומעלה), וכן מצות נוספות (שיהיו בהישג-יד לקראת קיום מצוותן) בעבור כל המסובים למצוות אכילת מצה, כורך ואפיקומן.

עבור הסדר נוהגים לקחת מצות כפופות – בית קיבול, שזהו עניין 'כלי' האמיתי. ונוהגים להפריד במפה בין מצה למצה²⁸.

זרוע:

נוהגים לצלות את הזרוע, ויש לעשות זאת קודם יום-טוב. שכח ולא צלה מערב יום-טוב, אסור לו לצלותה ביום-טוב עצמו (מכיוון שאין מנהגנו לאוכלה אף ביום המחרת)²⁹, ויניח במקומה בשר מבושל³⁰.

נוהגים לקחת חלק מצוואר עוף. כמו-כן מדקדקים שלא לאכול את הזרוע אחר-כך³¹ – כל זה הרחקה שלא יהיה כל דמיון לקרבן הפסח. ומטעם זה הנה כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע היה מסיר כמעט³² את כל הבשר מעל עצמות הזרוע, וכן נהג גם אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע³³.

ביצה:

מבושלת עד שתתקשה. אם לא בישלוה לפני החג, אפשר לבשלה בליל החג.

הרבי היה מדקדק שלא תישבר קליפת הביצה, אף שטורח היה לו להעמידה במקומה על-גבי המצות כשהיא בשלמותה.

מרור:

נוהגים לקחת חסה³⁴ [כך שמה גם בארמית, ובלשון המשנה 'חזרת'] ותמכא [כך שמה בלשון המשנה, לפי הזיהוי במסורת אשכנז, ובימינו נקראת בארה"ק בטעות בשם 'חזרת'] שניהם יחד – הן למרור והן לכורך. את טחינת או גירור ה'חריין' יש לעשות לפני החג (ולסגור היטב בכלי).

עדיף להשתמש בחסה מגידול נקי מחרקים, הטעונה רק השריה קלה במי סבון ושטיפה. חסה רגילה – גם הקלחים – טעונה בדיקה היטב מן החרקים, וכבר ציינו שעדיף שלא להשתמש בחומץ או מלח [מלבד הזהירות מ'כבוש'³⁵, הבעיה היא שבריכוז גדול מדי החרקים המוצצים מתים ונשארים בתוך העלה] אלא בנוזל לשטיפת כלים, בריכוז הרגיל, ולשטוף כל פינה היטב בעזרת 'ליפה' עדינה (הרבי לא אכל קלחים)³⁶.

חרוסת:

רסק פירות עבה, זכר לטיט. נעשה מפירות שנמשלה בהן 'כנסת ישראל'³⁷, וצריך לתת בתוכה תבלין הדומה לתבן כגון קינמון וזנגביל, אך "מכמה שנים מנהגנו לא לקחת קידה וקינמון מחשש תערובת חמץ, רק תפוחים אגסים ואגוזים". צריך שתהיה בה חמיצות כלשהי, זכר שהיו משעבדים בישראל עד שהיו שיניהם קהות; ומרככים אותה ביין אדום, זכר למכת-דם³⁸. החרוסת שבקערת הרבי יבשה, וריכוכה ביין נעשה רק לפני אכילת "מרור", על-ידי שמניח מקצתה לתוך התחתית של כוס היין, אף-על-פי שבכורך לא טובלים בחרוסת את המרור אלא מניח קצת מהחרוסת היבשה שבקערה על המרור ומנערה ממנו³⁹.

כרפס:

ראשי-תיבות: ס'-פרך, כלומר שישים ריבוא עבדו עבודת-פרך⁴⁰. ואנו נוהגים לקחת בצל (או תפוח-אדמה)⁴¹.

_______________________

1)    אג"ק כרך כ עמ' קפו.

2)     'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב עמ' קד.

ושם (כדי להפיס דעת המערערים): מובן שיזהירו את המוכרים שאסור להם לעשות זאת. אבל גם אם יעברו על איסור זה – 1) פשיטא כמה מהנ"ל לא יעשו זה. 2) גם בנוגע להנחשדים – ודאי כוודאיות התיקון – לא הווי. 3) אפילו בנוגע להנוטל – לכמה דעות לא בטלה המכירה [כן משמע דעת אדמוה"ז סי' תמח סעיפים יג-יד] כי אם גוזל הוא מה שנוטל ותו לא מידי. 4) אפילו להאומר [א"ה: ראה שו"ת משנה-שכיר ח"ב סי' קיח] דבטלה המכירה – י"ל דזהו מכאן ולהבא – וניצל מאיסור בל-יראה ובל-ימצא עד שעה זו. ולאו שאין בו מעשה – לכמה דיעות אין לוקין עליו אף בעשה מעשה [לעבור עליו]. 5) אפילו למאן-דאמר דלוקין עליו – צ"ע מה מכריע: כל שמונת ימי הפסח באיסור דבל-יראה ובל-ימצא אלא באופן שאין לוקין – או זמן קצר יותר, אלא שרגע אחד – רגע ביטול הקנייה – קאי בלאו דלוקין עליו. 6) אפילו אם-תימצי-לומר דבטלה המכירה למפרע – הנה אדרבה לפי זה יש לומר שאין כאן מעשה ואין לוקין על זה, כי מעולם לא היתה כאן מכירה, ואין מקום לקנייה בתוך חג הפסח.

ולבסוף, ע"פ הוראותיו ותיקוניו של הרבי, וכדי שיהא נכון לכל הדעות, נוסף הנוסח דלהלן לשטר המכירה:

"ישראל המוכר או בא כוחו יהיה, באם ירצה, מורשה מהנכרי הקונה ושלא על מנת לקבל פרס, למכור בשבילו או לתת במתנה מהעניינים הנמכרים".

3)     בסידורו – נדפס בשו"ע שלו סוף הל' פסח עמ' 1120, וביאורו מבעהמ"ח שער הכולל להלן שם עמ' 1399. וראה 'המועדים בהלכה' עמ' רנא, ובארוכה בספר 'מכירת חמץ בערב קבלן' להרה"ג ריי"צ שי' בלינוב, וכן בקונטרס 'מכירת חמץ לפי תקנת רבותינו' להרה"ג רש"ב שי' לווין, הנדפס בסו"ס 'תיקוני מקוואות' שלו, ברוקלין תשנ"ח.

4)     ב'רשימות', חוברת לח עמ' 9, איתא: "כ"ק אדנ"ע היה אומר, שאין לנהוג בהידורים בחג המצות – הטעם שלא יחול בקבלה בנדר. כ"ק מו"ח אד"ש". ולא נתפרש, הלא רבותינו נהגו בהידורים רבים ביותר, ומן הסתם התנו שיהיה 'בלי נדר'.

5)     'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א ח"ב עמ' 7. ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' כט-לא על היחס למצות מכונה.

6)     ספר-המנהגים עמ' 41. האמור בסוגריים – ע"פ 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' מט,מח.

)המכניסים מצה ישנה לתנור לחממה כדי להחזיר טריותה – אין בזה חשש 'שרוייה').

7)     'התוועדויות' תשמ"ח ח"ג עמ' 111 הערה 258. והנאמר בשיחה הנ"ל דשנת תשי"א שאין להקפיד בזה, הכוונה לקטנים ביותר שטרם הגיעו לחינוך, שעדיף להאכילם שרויה מאשר מצת מכונה. ואף בנושא קטניות, אף שאדה"ז (תנג ס"ג) מזכירו רק כמנהג, מסתבר שעדיף להאכילם 'שרויה' שהחשש בו רחוק ורק ממידת חסידות (והרי באחש"פ מקילין בזה), על פני קטניות שהמנהג ברור לאיסור (כך פסק ונהג בביתו הרה"ח ר' אברהם-צבי הכהן ע"ה מירושלים ת"ו. וכנראה שיש מרבני אנ"ש כיום הסוברים אחרת, וצ"ע אם יש לדעתם מקור נאמן. וראה בשו"ת קנין-תורה ח"ב סי' פ. פרדס-חב"ד גיליון 17 עמ' 175).

8)     לחששות שבזה, ראה שו"ע אדמוה"ז סי' תנא, מד. שו"ת הצמח-צדק או"ח סו"ס נא. למעשה אוסרים גם אם בטוחים לחלוטין בכשרותו – 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' נד וש"נ, ושם בעמ' נו שלא נזהרו בהנאה ממנו.

9)     לקוטי-דיבורים עמ' 846.

10)   'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סד, מליקוטי-סיפורים עמ' רסא. ומביא שם שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע הקפיד על הבחורים בליובאוויטש שהידרו לרחוץ. בזמננו יש החוששים לכוהל בסימון שע"ג הביצים, ומשווקים במיוחד בלא סימון.

11)   ספר-המנהגים עמ' 39. ובפועל נמנעים ככל האפשר ממוצרי תעשייה בכלל (ראה מכתב המד"א דכפר-חב"ד בנידון ב'כפר חב"ד' גיליון 759 עמ' 64).

12)   'היום-יום' עמ' מז. ספר-המנהגים עמ' 42. והיינו רק כדי שלא לגרום הרגשת אי-נוחות למישהו ולהביאו לבטל הידוריו, אבל ודאי שיש לארח ולתת האפשרות לקחת, אם סומך על המארח. ראה ספר-השיחות תש"ה עמ' 91 ועוד. 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סז, וש"נ.

13)   'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סב. לגבי שום, אין מנהגנו לאסור (בשם הגר"י לנדא ע"ה. וראה מה שהביא בזה בס' שבח-המועדים תשנ"ג עמ' 195).

14)   שם עמ' ס. וכנראה קנו והכינו אותם לפני פסח, כמנהג הפשוט המובא שם.

15)   שם עמ' נג, ששתה במקומו חלב מהול במים חמים. יש שסיפרו מפי המשב"ק שהשתייה בימי הפסח היתה מיץ תפוזים שנסחט בבית. ב'אוצר' בעמ' הנ"ל מובא שנהגו לשתות תה, ועל אדמו"ר מהוריי"צ – מובא בעמ' מו.

16)   מפי הרה"ח בנימין שי' קליין ('תשורה', נה"ח, ח' אדר תשנ"ו, עמ' 29). וי"א שגם אדמו"ר מהורש"ב ואדמו"ר מהוריי"צ אכלו מאכלי חלב בפסח. וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' מו אות ו ועמ' נג אות י.

17)   'אוצר מנהגי חב"ד' ס"ע נט, מהרה"ח ר' רפאל-נחמן הכהן ע"ה בשם הרה"ח ר' שאול-דוב זיסלין ע"ה.

18)   'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סד, מהרה"ג ר' יעקב לנדא ע"ה.

19)   לקוטי-שיחות כרך לב, עמ' 204 בהערה. ומציין שם ל'דרכי חיים ושלום' הל' פסח סי' תקעב, שבעל המנחת-אלעזר נהג כן (וע' ס' 'מהרי"ל – מנהגים' הוצאת מכון ירושלים עמ' תרל"ו אות צז).

20)   'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' נז. ויש מאנ"ש הנוהגים בזה גם כיום.

21)   כשהיה הרבי מסייר במוסדות החינוך קודם עריכת ה'סדר', אירע שהעיר לכך את תשומת ליבם של האחראים, וכן העיר שיש לבדוק מפעם לפעם את המסננת שלא ייכנסו בה עניינים בלתי רצויים. אמנם הרב טובי' שי' זילברשטרום מסר שהדבר אירע כמה פעמים, ומשמעות הדברים היתה להיפך – שהרבי אינו גורס הידור זה, ורק אם עושים כך, יש לבדוק זאת לעיתים קרובות.

22)   מליל-הסדר תשל"ט, 'התקשרות' גיליון לח עמ' 13, 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סו. אגב, הרבי נמנע מלאכול מאכל שאמרו עליו בטעות שהוא 'קניידלאך' – 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' מז. (וראה סיפור זה גם ב'כפר חב"ד' גיליון 759 עמ' 44 ועמ' 158).

23)   'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' סד.

24)   'המלך במסיבו' ח"א עמ' שז. וראה בארוכה 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' נ ואילך. ושם, שכבר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע אמר שאינו אוהב שמחקים אותו בזה.

25)   בס' 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' ס (ללא ציון מקור) כתב שיש הקולפים ואוכלים את המאכל. ולעניין כלי, כתב שנמנעים משימוש בו אף בדיעבד באותה שנה.

26)   למשל, אין אוכלים כרוב וכדומה. וי"א שגם חסה אין אוכלים מחוץ למרור וכורך בליל-הסדר.

27)   שם עמ' סא, עיי"ש (המציאות כיום היא, שבדגים מלוחים ללא עיבוד הבעיה היא האנזים לריכוך שיש בו בעיית כשרות וגם בעיה לפסח, ובדגים מעובדים ייתכנו גם גלוקוזה וחומרי-טעם, שעלולים להיות חמץ ועכ"פ קטניות).

28)   ספר-המנהגים. וראה הביאור בזה בהגדה של פסח עם ביאורי הרבי.

29)   שו"ע אדמוה"ז סי' תעג סכ"א.

30)   כף-החיים שם ס"ק סג.

31)   מנהג מדינותינו שלא לאכול צלי בליל פסח (שו"ע אדמוה"ז סי' תעו ס"א), וכאן משמע שמדקדקים שלא לאוכלה כלל גם בימים שלאחר מכן, כהאוסרים שהובאו בכף-החיים שם ס"ק ב.

32)   אבל מעט בשר צריך להשאיר עליה, שכן עצם ללא בשר אינה נקראת 'תבשיל', שו"ע אדמוה"ז סי' תעג סכ"ב. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מסיר לפעמים אף את החוט הפנימי שבחלל הגרגרת – 'אוצר מנהגי חב"ד', ניסן-סיוון, עמ' קל.

33)   ספר-השיחות תש"ב עמ' 93.

34)   "מצווה לחזור [=לחזר] אחר חזרת... ואף-על-פי שהחזרת אין בה מרירות, מכל מקום כשהיא שוהה בקרקע, מתקשה הקלח שלה ונעשה מר מאוד, ומפני כך היא נקראת מרור, ומצווה לחזור אחריה אף כשהיא מתוקה... זכר למה שמררו המצרים את חיי אבותינו... בתחילה בפה-רך... ולבסוף מררו חייהם בעבודה קשה..." (שו"ע אדמוה"ז סי' תעג ס"ל). ולעיל בסכ"ג מביא שיוצאים בין השאר גם בתמכא שקורין קריי"ן. ובסכ"ח שמצטרפים זה עם זה לכזית.

מקפידים להשתמש בחסה מסוג 'רומינה', אולי על-פי מש"כ בס' שיעורי-תורה עמ' קצז שעדיף לקחת "מין הארוך" דווקא. וראה נטעי-גבריאל – פסח ח"ב פנ"ד ס"י.

35)   כיוון שאין יוצאין ידי חובה במרור כשהוא כבוש, ושיעור 'כבישה' בציר או בחומץ הוא "שיתננו על האש וירתיח" (שו"ע אדמוה"ז סי' תעג סכ"ג), וזה ייתכן לפעמים אפילו בשתיים-שלוש דקות.

36)   ומציינים בזה למג"א סי' תעג ס"ק יא. אך במצב הנתון ודאי עדיף להשתמש בהם.

37)   שו"ע אדמוה"ז סי' תעג סל"ב-לג.

38)   צריך לרככה, כיוון ש'טיבול' ייתכן רק בנוזל.

39)   'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג עמ' 181. ספר המנהגים.

40)   אבודרהם, מהרי"ל – 'ליקוטי טעמים ומנהגים' לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.

41)   ביומן ניסן תרצ"ה ('רשימות היומן' עמ' רעד. 'רשימות' חוב' צ עמ' 14), כתב הרבי: "לכרפס – היו לוקחים בצל, ורק אח"כ כשנחלשו הדורות, לקחו [-הנשים, 'המלך במסיבו' ח"א עמ' קלא. 'אוצר' עמ' קלד] תפוחי אדמה, אבל אדמו"ר מהר"ש לא היה שבע רצון מזה".

ולהעיר שב'אוצר' שם ציין לערוך-השולחן ומעדני-שמואל, וכן מציינים לחיי-אדם ו'יסוד ושורש העבודה' שנהגו בבצל, ואכן גם בסי' רה ס"ד פסק ערוך-השולחן שם כדעת שו"ע רבינו שם ס"א, שהבצלים טובים לאכילה [=ללא פת] ומברכים עליהם 'אדמה', ואכן מספרים שכך נהגו ברוסיה, אך במשנ"ב שם ס"ק ה כתב (מהשע"ת ס"ק ב) ש"במדינותינו [וכ"כ בשו"ת אג"מ או"ח ח"א סי' סד על 'מדינותינו' דהיום, ובהגדת 'קול דודי' בשמו. מאידך בהערות הגר"מ אליהו לס' וזאת-הברכה עמ' 361 פסק שבצל חי שאינו חריף ברכתו בפה"א] לעולם אין דרך בני אדם לאכול שומים ובצלים חיים אף כשהם רכים", ובסדר ברה"נ (פ"ו ה"ד, עיי"ש בביאור הרב גרין, וכן בלוח ברה"נ פ"ט הי"א) פסק רבינו שאם הבצלים ראויים לאכילה בפני עצמם, אף אם רוב בני אדם אוכלים אותם רק עם פת – מברכים עליהם בפ"ע בפה"א. משמע שאם גם המיעוט אינו אוכלם בפ"ע, ברכתם שהכול. אבל לפי הנ"ל כנראה גם בימינו יש מיעוט שאוכלם חיים (וא"צ לסמוך על הח"י סי' תעה ס"ק טז, שאף אם אינו ראוי מברך על המרור בפה"א, שהרי בשו"ע רבינו שם סכ"ג לא פסק כן).

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

יום שישי
ד' ניסן

תקופת ניסן – בשעה 5:39 אחה"צ¹.

שבת-קודש פרשת מצורע²,
ה' בניסן

אין אומרים 'אב הרחמים' לפני מוסף ו'צדקתך' במנחה – כבכל שבת שאין אומרים בה תחנון.

יום שישי
יום הבהיר י"א בניסן

יום הולדת את כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו בשנת תרס"ב, דור שביעי לנשיאי חב"ד (משנת תש"י ואילך. קבלת הנשיאות בשלמות מיו"ד שבט תשי"א). התחלת שנת המאה ועשר להולדתו.

יום התוועדות. היום מתחילים לומר מזמור ק"י. לאחר אמירת המזמור של הרבי אומרים את המזמור המתאים לכל אחד, לפי מספר שנותיו³.

בקריאת שמו"ת, קוראים הן את ההפטרה לפרשת השבוע (אחרי – "הלוא כבני כושיים") והן את ההפטרה דשבת הגדול ("וערבה" - אף שאינה נאמרת כלל השנה למנהגנו!)⁴.

_______________________

1)    ראה שו"ע אדה"ז סי' תנה סט"ו, שהחמיר בעניין מים ששהו בביתו [מגולים, ע"פ הד"מ שם, ואפילו בתוך המקרר] בשעת התקופה (ומעט אח"כ מותר – ראה שו"ע רבינו סי' רו סי"ד). [וכן אין שותים מים בשעת התקופה עצמה]. וכן הובא ברמ"א יו"ד קטז ס"ה, וצ"ע שבשו"ע רבינו, חו"מ הל' שמירת גוף ונפש ס"ד (במהדורת קה"ת תש"כ ואילך, חלק ה-ו עמ' 1773. במהדורה החדשה כרך ו' עמ' קמב), הביא כמה דברים מהרמ"א שם בקשר לשתיית מים והשמיט עניין זה. פרטים בזהירות זו נלקטו בס' 'שמירת הגוף והנפש' סי' מז. ה'תקופות' צויינו בלוח 'היום יום' בעמוד שלפני התחלת ה'לוח' עצמו, ובלוח כולל-חב"ד מופיעות תמיד בתחילת החודשים המתאימים.

בלוחות מופיעה השעה 6:00, והשעה האמורה בפנים היא בניכוי 21 דקות מ'אופק קהיר', ע"פ הנהוג בפועל ע"פ חצות האמצעי, ראה שערי הל' ומנהג או"ח ח"א עמ' רסא.

2)     כמה שינויים עברו על קריאת שם זה בדברי רבותינו: (א) "כ"ק מו"ח אדמו"ר היה משתמט מלהזכיר את שם הפרשה [מצורע]. בספרים שונים היא נקראת "פרשת טהרה" [וכן הורה הרבי ל'ועד כתיבת ס''ת לילדי ישראל', לכתוב בתעודת לילדים שזכו באות בפרשה זו], אבל... [הוא] בכלל לא רצה לקוראה בשם כלשהו, אלא לכל היותר כתב או אמר את היום בחודש וכדומה" (לקוטי-שיחות ח"א עמ' 239). (ב) מאוחר יותר אמר הרבי: בדורות האחרונים, מנהג ישראל (טור ושו"ע או"ח סי' תכח [וכן נדפס בלקוטי-תורה, היום-יום, לקוטי-שיחות ועוד]) לקוראה בשם זה (לקוטי-שיחות ח"ז עמ' 100), והסביר הטעם: מכיוון שקרוב כבר הגילוי ד'אתהפכא חשוכא לנהורא', לעשות מ'מצורע' – תורה, "תורת המצורע" (שם עמ' 103). (ג) מאוחר יותר הוסיף, ששם זה רומז שכבר מרגישים קרוב לביאת משיח-צדקנו, שנקרא בשם זה (ישעיה נג,ד. סנהדרין צח,א-ב. לקוטי-שיחות חכ"ב עמ' 79, וביותר בספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 490 ואילך, עיי"ש).

3)     ראה אג"ק כרך טו עמ' קפז - שערי הל' ומנהג או"ח ח"א סו"ס קג (ואג"ק שם עמ' רלד – שערי הל' ומנהג שם ס"ע קצא).

4)     'רשימת היומן' ס"ע שצז.