נושאים נוספים
	התקשרות 884 - כל המדורים ברצף
	חיזוק ההתקשרות עם הנשיא
	ראש בני-ישראל
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 884, ערב שבת-קודש פרשת חוקת, כ"ט בסיוון ה'תשע"א (01.07.2011)

  דבר מלכות

חיזוק ההתקשרות עם הנשיא

מדוע אבידת אביו קודמת לשל זקנו? * הצעות לחיזוק ההתקשרות: לימוד משניות, שינון מאמר ונתינת צדקה * הרבי השתדל בטובת הזולת במסירות נפש, ודאג לו בגשמיות ורק אחר כך ברוחניות * מצידו נותן הרבי כל ההשפעות אבל צריך להכין "כלים" * דורשים מהאדם, לעבוד בדרך של חיבור הפכים – בלי גבול בתוך גבול * לקראת יום ההילולא ג' בתמוז

א. [...] בדיוק "מעינותיך", מעין דווקא שמחובר למקורו – מודגש גם החיבור למקור תורת החסידות, נשיאי החסידות, החל מהבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, ואנו אין לנו אלא הנשיא שבדורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר.

– ישנם כאלה שעושים חקירה ושקלא-וטריא, בקל וחומר ובגזירה שוה וכו', אודות מעלתם של רבותינו נשיאינו, מי גדול ממי וכו'. והמענה לזה – לכל לראש – שאין זה נוגע אלינו, כיון שאנו אין לנו אלא הנשיא שבדורנו.

דוגמא לדבר בנגלה דתורה – הקדימה דכיבוד אביו לכיבוד זקנו¹:

בכיבוד אב ואם, האב קודם לאם מפני שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו². ובכיבוד אביו ורבו, הרב קודם את האב מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו³. ולכאורה, על-פי זה היה צריך להיות כן גם בנוגע לאביו וזקנו, שזקנו קודם לאביו, כיון שהוא ואביו חייבים בכבוד זקנו?

וההסברה בזה:

מצות כיבוד אב, עם היות שקיומה צריך להיות מצד ציווי הקב"ה ולא מצד הטעם, הרי היא מצוה שיש בה טעם – משום שאביו הביאו לעולם.

ולכן, "אבידת אביו ואבידת רבו, של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא"⁴ – דכיון שטעם כיבוד אביו הוא משום שהביאו לעולם, הרי רבו שמביאו לחיי העולם הבא קודם לאביו שהביאו רק לעולם הזה.

אבל בנוגע לאביו ואבי אביו – מובן בפשטות שאביו שהביאו לעולם קודם לאבי אביו ששייכותו אליו אינה אלא באופן של סיבה בלבד⁵.

ודוגמתו בנדון דידן – שאנו אין לנו אלא נשיא דורנו, ששייכותנו אליו היא באופן ישיר, כמו אביו ורבו שמביאו כו', ואילו השייכות לרביים שלפניו היא באופן של סיבה, כמו אבי אביו כו'.

ועוד ועיקר – שלאמיתו של דבר אין חילוק בין הרביים⁶:

לכל רבי יש עניין מיוחד שלו, וביחד עם זה, הרי הוא גם "ממלא מקום אבותיו"⁷, היינו, שממלא את כל המקום (כל פרטי העניינים) של אבותיו ללא חסרון כלל (שהרי אם יש חסרון בפרט אחד, אינו "ממלא מקום" ביחס לפרט זה).

– מצינו אמנם בגמרא⁷ שיתכן ש"אינו ממלא מקום אבותיו בחכמה" כי אם "ביראת חטא", אבל, אין זה שייך בנוגע לרבותינו נשיאינו, כי, כל רבי הוא גם מלך (יראה) וגם רב (חכמה), כמו משיח⁸, ובמילא, הרי הוא "ממלא מקום אבותיו" בכל העניינים.

ואדרבה: נוסף לכך שכל רבי הוא "ממלא מקום אבותיו" בכל העניינים – מיתוסף אצלו עוד עניין שלפני זה לא היה בגלוי (ויתכן שלפני זה לא היה בכלל, אבל, לנו נוגע רק שלפני זה לא היה בגלוי).

ולכן, אנו אין לנו אלא הנשיא שבדורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, שלהיותו "ממלא מקום אבותיו" הרי הוא כולל את כל הרביים, ולא עוד אלא שעל-ידו מיתוסף עוד עניין שלא נתגלה עד לדורנו זה – קרוב לביאת המשיח – "יפוצו מעינותיך חוצה" באופן שלא היה כמותו בכל הדורות שלפני זה!

ושני טעמים להוספה המיוחדת בהפצת המעיינות חוצה בדורנו זה⁹: א) בגלל התגברות החושך ביותר יש צורך באור גדול ביותר להאיר את החושך, ב) בגלל שכבר מתנוצץ אור המשיח.

ומזה מובן גודל ההכרח בהתקשרות וחיבור עם המעיין – מקור תורת החסידות – כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שבכוח זה נעשית ההפצה גם ב"חוצה", היינו, שלא זו בלבד שלא מתפעלים מה"חוצה", אלא אדרבה, שהמעיינות באים באופן של הפצה גם ב"חוצה", כיון שהמעיין אין לו הגבלות כלל, ומטהר אפילו זב ומצורע¹⁰.

ועוד והוא העיקר, שפעולה זו (הפצת המעיינות חוצה) נעשית ההכנה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

ב. ובעניין זה (ההתקשרות אל הרבי) צריך לנצל את הזמן עד לה"יאָרצייט" [...] ולכל לראש – "אַריינכאַפּן" בנוגע לעניין ההתקשרות:

אמרו חז"ל¹¹ "שכר מצוה מצוה", היינו, ששכר המצוה הכי גדול הוא המצוה עצמה¹², החיבור וההתקשרות (מצוה מלשון צוותא חיבור¹³) עם הקב"ה, אשר, אף-על-פי ש"אין ערוך לך . . בעולם הזה ואין זולתך . . לחיי העולם הבא, אפס בלתך . . לימות המשיח ואין דומה לך . . לתחיית המתים" [וכפי שמאריך כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמשך ראש השנה¹⁴ בביאור ד' עניינים אלו], מכל מקום, בחסדו הגדול ירד על הר סיני ונתן לבני-ישראל המצוות שעל-ידם יהיו בצוותא וחיבור עם מצַוה המצוות – הרי זה שכר הכי נעלה.

וכמו כן בנדון דידן – שהעניין הכי נעלה שיכולים "אַריינכאַפּן" עד היאָרצייט, הוא, ההתקשרות אל הרבי, שנעשית על-ידי לימוד תורתו והליכה באורחותיו.

ג. ובהתאם לכך – הנני להציע כמה דברים שיעשה כל אחד עד היאָרצייט¹⁵:

בנוגע ללימוד משניות – יקבל כל אחד על עצמו ללמוד ולסיים עד היאָרצייט חמשה פרקי משניות, שכן, משנה אותיות נשמה¹⁶, וחמשה פרקים במשנה הם כנגד חמשה השמות שנקראו להנשמה, נפש רוח נשמה חיה יחידה¹⁷.

– בפעם הראשונה שראיתי שמדליקים חמש נרות בעת התפילה ביאָרצייט (וכן בשנת האבלות), כשהייתי אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר בפּאַריז¹⁸, שאלתי אצלו טעם הדבר, ולא השיב, ולאחר זמן אמר, שחמש הנרות הם כנגד חמש השמות שהנשמה נקראת בהם, נפש רוח נשמה חיה יחידה¹⁹.

ועל-ידי לימוד חמשה פרקי המשניות יתוסף בחיזוק ההתקשרות עם הרבי – לא רק נפש עם נפש (שזה נעשה על-ידי לימוד פרק אחד), ולא רק רוח עם רוח (על-ידי שני פרקים), ולא רק נשמה עם נשמה (על-ידי שלשה פרקים), ולא רק חיה עם חיה (על-ידי ארבעה פרקים), אלא גם יחידה ... (כ"ק אדמו"ר הפסיק בבכי ואחר כך סיים) עם יחידה (על-ידי חמשה פרקים),

ויתירה מזה – שעל-ידי יחידה, עם היותה רק שם לעצם הנשמה, מכל מקום, כיון שנקראת "יחידה" על שם שמיוחדת עם בחינת יחיד²⁰, נעשה על-ידה גם ההתקשרות והדביקות של עצם בעצם! [...].

ד. והצעה נוספת – בנוגע ללימוד תורתו:

אחד שאל במכתב אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר כיצד תהיה ההתקשרות שלו אליו מאחר שאינו מכירו פנים,

– השואל לא ראה את הרבי, והיה נדמה לו שגם הרבי לא ראה אותו... –

והשיב לו כ"ק מו"ח אדמו"ר²¹ שההתקשרות היא על-ידי לימוד תורתו ושמירת התקנות וכו'. – הרבי לא אמר לו שיתקשר אליו על-ידי עניני מופתים, או על-ידי נסיעה אליו, אלא על-ידי לימוד תורתו כו'.

ובהתאם²² לכך הנני להציע שלקראת היאָרצייט ישנן כל אחד המאמר (כולו או חלקו) שנתן כ"ק מו"ח אדמו"ר ליום הסתלקותו²³, ומזמן לזמן, כשנמצא במבוכה, או שישנם אצלו ספקות, או במצב ש"פגע בך מנוול זה"²⁴ – יחזור במחשבתו מאמר זה.

– בשיחת י"ט כסלו²⁵ סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבשנת תר"ף, שנת הפרידה, שבה נפרד מאביו כ"ק אדמו"ר נ"ע, הרבה כ"ק אדנ"ע לדבר עמו אודות המאמר דיבור-המתחיל והדרת פני זקן שבליקוטי תורה (סוף פרשת קדושים)²⁶. במאמר זה מבאר גודל המעלה שדברי תורה חקוקים במוחו, שאז, גם בשעה שאינו עוסק בתורה, הקב"ה שוכן עד בקרבו (ולכן צריך לעמוד מפני תלמיד-חכם²⁷ גם בשעה שאינו עוסק בתורה, מפני שדברי תורה חקוקים במוחו).

ועל דרך זה בענייננו: השינון והבקיאות במאמר – מלבד התועלת להתקשרות בעת חזרת המאמר, הרי, גם בשאר הזמנים יהיה מוחו ממולא בתורתו של הרבי, שבתורה זו מסר הרבי את עצמו ("דער רבי האָט זיך אָפּגעגעבן") לחסידים, ובמילא, נמצא הוא בהתקשרות תמידית עם הרבי, וכלשון הליקוטי תורה: "בלי שום הפסק ופירוד לעולם אפילו רגע אחד".

ובעניין זה לא נוגע כל כך הכמות, שינון כל המאמר, או (אם מצד איזה סיבה שהיא אינו יכול לשנן כולו) מחצית המאמר; בעיקר נוגע האיכות – שיהיו חקוקים במוחו, אותיות החקיקה²⁸, מים חיים, זוחלין, מי מעין, שמחוברים עם המקור, עצם הנפש...

ה. והצעה שלישית – שבכל יום ויום עד ליאָרצייט יוסיף כל אחד בנתינת הצדקה.

– כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם בשם אביו כ"ק אדמו"ר נ"ע²⁹, שכללות עניין אמירת קדיש אחרי הרביים הוא לא (כל כך) בתור סגולה עבורם, אלא (בעיקר) עבור אלה שאומרים הקדיש. ועל דרך זה בנדון דידן, שנתינת הצדקה היא לא בתור סגולה עבור הרבי, אלא עבור נותני הצדקה, שעל-ידי זה יתוסף בהתקשרות שלהם.

נתינת הצדקה צריכה להיות מתוך כוונה לקיים מצוה של הקב"ה, אבל, ביחד עם זה, בודאי שפעולה זו תועיל גם לחיזוק ההתקשרות.

ו. וההתחלה בזה – בקבלת החלטה טובה עתה בנוגע לכל ג' העניינים הנ"ל,

לימוד משניות – קו התורה, לימוד המאמר – שבתורה גופא הרי זה שייך לקו העבודה, ונתינת הצדקה – גמילות חסדים, שהם ג' העמודים שעליהם העולם עומד, תורה עבודה וגמילות חסדים³⁰, – ו"ה' יראה ללבב"³¹, שכל אחד מקבל על עצמו בלבב שלם ובנפש חפצה לקיים כל העניינים הנ"ל [...].

* * *

ז. בהמשך לאמור לעיל שהעצה להתקשרות היא על-ידי לימוד תורתו והליכה באורחותיו – הרי, מהעניינים העיקריים באורחותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, הוא, ההשתדלות בטובתו של הזולת.

הסדר של הרבי היה להשתדל לעשות טובה לכל יהודי הן ברוחניות והן בגשמיות. – הרבי לא היה מקדים לעשות חקירה ודרישה אודות מצבו הרוחני, אלא לכל לראש היה עושה לו טובה בגשמיות, למלא חסרונו בדבר שביקש ממנו, או בדבר שחסרונו היה ידוע לרבי בעצמו, ואחר כך היה משתדל להשפיע עליו ברוחניות.

השתדלותו של הרבי בטובתו של הזולת היתה עד כדי מסירת נפש, כולל גם מסירת הרצון (כי נפש פירושה רצון³²) – להניח שאר עניני קדושה שלו בשביל לעשות טובה ליהודי.

ולהעיר מפתגם הצמח-צדק אודות רבינו הזקן³³ – בעל השמחה – שכל עניני המסירת נפש שלו הם כלא לגבי מסירת הנפש לנתק את עצמו ("אָפּרייסן זיך") מהדביקות של "ועמך לא חפצתי"³⁴, ולהתמסר לעשיית טובה ליהודי (ולא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות)!

– כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר³⁵ שפעם בשמיני עצרת ציוה אביו (כ"ק אדמו"ר נ"ע) לקרוא לחסידים להתוועד עמם, באמרו, שאף-על-פי ששמיני עצרת הוא זמן נעלה ביותר בדוגמת ראש השנה, מכל מקום, צריכים מסירות נפש עבור טובת החסידים. – ולכאורה, למה ציוה לקרוא לחסידים בשמיני עצרת (שהוא כמו ראש השנה) דווקא, ולא קרא להם בשמחת תורה או באסרו-חג? אלא, משום שעשיית חשבונות וקביעת זמן לנוחיותו הרי זה שייך להנהגה על-פי שכל, מה שאין כן בהנהגה של מסירות נפש לא שייך לעשות חשבון ש"ימסור נפשו" רק ... בזמן היותר נוח לו – שהרי זה היפך תנועת המסירות נפש שיוצא ממציאותו לגמרי.

ובנוגע לפועל: כל אלה שרוצים להתקשר אל הרבי, צריכים ללכת באורחותיו ולהתעסק בהשפעה על הזולת, ולדוגמא (בלשון הכתוב³⁶) "כי תראה ערום" – ללא ציצית ותפילין – "וכסיתו", וכיוצא בזה.

* * *

ח. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם שהרביים נותנים כל העניינים, וחסידים צריכים לעשות "כלים" כדי שהברכות יומשכו למטה מעשרה טפחים, בבני חיי ומזונא רויחי.

ולהוסיף, שעניין זה (שהרביים נותנים כל העניינים) מודגש ביותר אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר – כידוע³⁷ שכאשר קיבל את הנשיאות מאביו כ"ק אדמו"ר נ"ע, ביקש שנשיאותו תהיה בחסד וברחמים, כך, שבודאי נותן כל העניינים בחסד וברחמים, אלא שצריכים לעשות "כלים" כדי שתהיה ההמשכה למטה מעשרה טפחים.

ומהו ה"כלי" להמשכת הברכה – אמרו חז"ל בסוף המשניות: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר³⁸ ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".

ט. והעניין בזה³⁹:

ברכתו של הקב"ה היא בלי גבול, "עד בלי די"⁴⁰, וכפי שמצינו שכאשר משה אמר לבני-ישראל "ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים"⁴¹, "אמרו לו, משה, אתה נותן קצבה לברכתנו, כבר הבטיח הקב"ה את אברהם אשר אם יוכל איש למנות וגו'⁴², אמר להם זו משלי היא, אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם"⁴³, בלי קצבה.

וכיון שהברכה (של הקב"ה) היא בלי גבול – איך שייך "כלי מחזיק ברכה", הרי "כלי" ענינו הגבלה, ואיך יכול להיות "מחזיק ברכה" שהיא בלי גבול⁴⁴?

והמענה לזה – "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה . . אלא השלום", ש"שלום" מורה על חיבור שני הפכים⁴⁵ (כמו אש ומים⁴⁶), שעם היותם בסתירה וניגוד זה לזה ובמילא לוחמים זה בזה, מכל מקום, מתחברים יחד – בכוח האין-סוף, שלהיותו כל יכול ונמנע הנמנעות⁴⁷, בכוחו וביכולתו לחבר הפכים.

ועל-פי זה יש לבאר דברי הגמרא⁴⁸ (בתיווך הסתירה בין ב' הפסוקים בנוגע למספר המלאכים, "אלף אלפים ישמשונה ורבו רבבן גו'"⁴⁹, "היש מספר לגדודיו"⁵⁰ (בתמיהה)) "אלף אלפים ישמשוניה מספר גדוד אחד, ולגדודיו אין מספר" – דלכאורה, ישנו כלל על-פי חכמת החקירה (והובא גם בספרי חסידות⁵¹) שמדבר מוגבל לא יכול להיות בלי גבול, ומריבוי הכי גדול של חלקים מוגבלים לא יתהווה בלי גבול, וכיון שבכל גדוד ישנו מספר מוגבל של מלאכים, איך יתכן שיהיו המלאכים באופן של "אין מספר"? – אלא, עניין זה הוא בכוח האין-סוף, שהוא כל יכול ונמנע הנמנעות.

ומזה מובן גם בנדון דידן – שכיון שהקב"ה הוא כל יכול ונמנע הנמנעות, בכוחו וביכולתו לחבר הפכים, להמשיך ברכה בלתי מוגבלת ב"כלי מחזיק ברכה", שהוא עניין השלום.

ועניין השלום קשור עם תורה ומצוותיה דווקא⁵² ("כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם"⁵³), שגם בהם מודגש עניין חיבור הפכים: מחד גיסא, יש בהם מדידה והגבלה – לא מבעי בנוגע למצוות שיש להם שיעור ומדה, ויש מהן שתלויות בזמן ומקום, אלא אפילו בנוגע לתורה שחיוב לימודה בכל זמן ובכל מקום ישנם כמה הגבלות, ולדוגמא: אסור ללמוד תורה במקומות מטונפים⁵⁴, ואסור ללמוד תורה קודם ברכת התורה⁵⁵, וכן "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב"⁵⁶, וכיוצא-בזה; ולאידך גיסא, הרי הם בלי גבול – כמו שכתוב "רחבה מצוותך מאד"⁵⁷, "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים"⁵⁸.

י. ובהתאם לכך צריכה להיות גם העבודה למטה באופן של שלום שענינו חיבור הפכים. ולדוגמא:

מחד גיסא – תובעים עניין של מסירת נפש, להניח את השכל על הצד, ולהאמין בנסים ונפלאות כו', ולאידך גיסא – תובעים להתייגע ולהשתדל להבין כל דבר על-פי שכל דווקא.

ועל דרך זה בנוגע לעבודה שבלב זו תפילה⁵⁹ – שאף-על-פי שתובעים הנהגה על-פי שולחן-ערוך, ועל-פי שולחן ערוך צריכים לדלג חלקים מסוימים בתפילה בשביל להתפלל בציבור (אם איחר לבוא לבית הכנסת והציבור עומדים באמצע התפילה)⁶⁰, מכל מקום, אומרים הרביים שאין לעשות כן⁶¹, כי אם להתפלל כל התפילה על הסדר, והתפילה צריכה להיות בכוונה דווקא (כפסק דין הרמב"ם⁶² ש"כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה"), ובהקדמת עניין "כובד ראש" ("אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש"⁶³), ובשביל זה כדאי להפסיד תפילה בציבור, ולהפסיד אפילו זמן תפילה⁶⁴, כי העיקר שתהיה התפילה עצמה כדבעי.

ועל דרך זה בנוגע לבעלי עסקים – שמחד גיסא צריכים לפרנס בני ביתם, ועד שאמרו חז"ל⁶⁵ "עושה צדקה בכל עת⁶⁶ . . זה הזן בניו ובנותיו כו'", ולאידך גיסא אומרים שצריכים לתת לצדקה ללא שיעור, ועד "כל אשר לו", כמו שכתוב⁶⁷ "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו"⁶⁸.

יא. ועל-ידי העבודה באופן של חיבור הפכים, עניין השלום, נעשה "כלי מחזיק ברכה" להמשכת כל הברכות – שנעשים "כלים" לברכותיו של הרבי, שיומשכו בחסד וברחמים, ולמטה מעשרה טפחים, בבני חיי ומזונא רויחי.

ועד שזוכים לברכה העיקרית – הגאולה השלימה, שגם היא מרומזת בעניין השלום [...].

(קטעים מהתוועדות י"ט כסלו ה'תשי"א. תורת מנחם, כרך ב עמ' 122-127 והלאה)

______________________

1)    רמ"א יו"ד סר"מ סכ"ד.

2)     קידושין לא, א. רמב"ם הל' ממרים פ"ו הי"ד. טושו"ע יו"ד שם סי"ד ובש"ך שם.

3)     כריתות כח, סע"א (במשנה).

4)     ב"מ לג, א (במשנה). רמב"ם הל' ת"ת רפ"ה. טור יו"ד ר"ס רמב. שו"ע חו"מ סרס"ד ס"ב ובסמ"ע שם.

5)     ראה שו"ת מנחת אלעזר ח"ג סל"ג.

6)     ראה גם שיחת ש"פ ויצא ס"ט (לעיל ע' 106).

7)     כתובות קג, ב. רמב"ם הל' מלכים פ"א ה"ז. וראה הל' כלי המקדש פ"ד ה"כ.

8)     ראה סהמ"צ להצ"צ מצות מינוי מלך פ"ג.

9)     ראה לקו"ש ח"ל ע' 172. וש"נ.

10)   רמב"ם הל' מקוואות פ"ט ה"ח. טושו"ע יו"ד ר"ס רא.

11)   אבות פ"ד מ"ב. וראה "היום יום" ח' חשון. כה אייר.

12)   ראה תניא פל"ט (נב, ב).

13)   לקו"ת בחוקותי מה, ג. מז, ב. ובכ"מ.

14)   תרצ"ד – שיצא-לאור בשנה זו, ובו המאמר ד"ה אין ערוך לך שנדפס בקונטרס י"ט כסלו שנה זו (סה"מ תשי"א ע' 137 ואילך. וראה שם ע' 107 ואילך).

15)   ראה גם מכתב ט' טבת שנה זו (אגרות-קודש ח"ד ע' קח).

16)   שער המצוות וטעהמ"צ להאריז"ל פ' ואתחנן. פע"ח שער הנהגת הלימוד. הון עשיר בהקדמה על המשניות. באה"ט או"ח ס"א סק"ו.

17)   ב"ר פי"ד, ט. דב"ר פ"ב, לז.

18)   ראה רשימת ה"יומן" ב' ניסן תרח"צ ("רשימות" חוברת קפג ע' 11).

19)   ראה סה"מ תש"ח ע' 146 ובהערה 11 שם.

20)   ראה סה"מ תרצ"ו ס"ע 56 ואילך. וש"נ.

21)   אגרות-קודש שלו ח"ה ע' צד. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כד סיון).

22)   מכאן ועד סוף הסעיף – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בהוספות ללקו"ש ח"ב ע' 4-513. במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.

23)   ד"ה באתי לגני ה'שי"ת (סה"מ תש"י ע' 111 ואילך).

24)   סוכה נב, רע"ב. וש"נ.

25)   דשנת תש"ז (ס"י) – שי"ל בקונטרס י"ט כסלו שנה זו (סה"מ תשי"א ע' 149. ולאח"ז בסה"ש תש"ז ע' 93).

26)   בשיחה הנ"ל ממשיך, שמאמר זה אמרו רבינו הזקן תיכף לאחרי הסתלקות המגיד, ושהצ"צ ואדנ"ע אמרוהו קודם הסתלקותם (המו"ל).

27)   קידושין לב, ב. רמב"ם הל' ת"ת רפ"ו. טושו"ע יו"ד ר"ס רמד.

28)   כמשנ"ת בדא"ח בדרושי פרשת בחוקותי (לקו"ת ר"פ בחוקותי. ובכ"מ).

29)   ראה שיחת כ"ף כסלו תרצ"ג ס"י (לקו"ד ח"א מ, א ואילך).

30)   אבות פ"א מ"ב.

31)   שמואל-א טז, ז.

32)   ראה ירמי' טו, א ובפרש"י (וראה שיחת ש"פ לך לך הערה 35 (לעיל ע' 72). וש"נ).

33)   שיחת כ"ף כסלו תרצ"ג סוסי"ז (לקו"ד ח"א מה, א).

34)   תהלים עג, כה. וראה סהמ"צ להצ"צ שרש מצות התפלה פ"מ (נעתק ב"היום יום" יח כסלו).

35)   ראה "רשימות" חוברת קפה בסופה.

36)   ישעי' נח, ז. וראה תדבא"ר פכ"ז.

37)   ראה שיחת שמח"ת תרצ"ג (נעתקה באגרות-קודש כ"ק אדמו"ר ח"ג ע' שנג). וראה "רשימות" חוברת קפ ע' 9 (נעתק ב"היום יום" כ חשון).

38)   תהלים כט, יא.

39)   ראה גם מכתב י"ט כסלו; כ"א שבט שנה זו (אגרות-קודש ח"ד ע' פו; ע' קנה): "ואסיים במה שדובר בהתועדות י"ט כסלו זה כו'". "ובהתוועדות כאן נתבאר כו'" (המו"ל).

40)   מלאכי ג, יו"ד.

41)   דברים א, יא.

42)   לך לך יג, טז.

43)   פרש"י עה"פ (נת' בלקו"ש חי"ט ע' 15 ואילך).

44)   ולהעיר גם ממארז"ל (תענית ח, ב. וש"נ) "אין הברכה מצוי' אלא בדבר הסמוי מן העין".

45)   משא"כ חיבור דברים השייכים זל"ז אינו ענין של שלום כיון שמלכתחילה אין ביניהם ניגוד ומלחמה.

46)   ראה במדב"ר פי"ב, ח. וש"נ. תניא אגה"ק רסי"ב.

47)   ראה שו"ת הרשב"א ח"א סתי"ח. הובא בס' החקירה להצ"צ לד, ב ואילך. ובכ"מ.

48)   חגיגה יג, סע"ב.

49)   דניאל ז, יו"ד.

50)   איוב כה, ג.

51)   סהמ"צ להצ"צ מצות האמנת אלקות פי"א. אוה"ת בלק (כרך ה) ע' א'תרסז ואילך.

52)   ולכן "אין שלום – אמר ה' – לרשעים" (ישעי' מח, כב), כיון שענין השלום הוא רק בתומ"צ.

53)   רמב"ם הל' חנוכה בסופן.

54)   ראה טושו"ע ואדה"ז או"ח ספ"ה.

55)   ראה שם ר"ס מז.

56)   גיטין ס, ב. וש"נ.

57)   תהלים קיט, צו. וראה סה"מ תש"י ע' 277.

58)   איוב יא, ט. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"א ה"ה.

59)   תענית ב, סע"א. הובא בפרש"י עה"ת עקב יא, יג.

60)   ראה טושו"ע ואדה"ז או"ח ר"ס נב.

61)   ראה אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר ח"א ע' רכט. ח"ז ע' קלט.

62)   הל' תפלה פ"ד הט"ו. וראה לקו"ש חכ"ב ע' 118 הערה 36. וש"נ.

63)   ברכות רפ"ה. שו"ע אדה"ז או"ח סצ"ג ס"ב.

64)   ראה גם אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר ח"ג ע' קמז. חי"ד ע' תז. ועוד.

65)   כתובות נ, סע"א.

66)   תהלים קו, ג.

67)   איוב ב, ד.

68)   ראה לקו"ש חכ"ז ע' 217 ואילך. וש"נ.

 ניצוצי רבי

ראש בני-ישראל

מהי פעולת "אזכיר על הציון"? * מתי לוקח הרבי 'אחריות' ולא רק מברך? * ומה ביקש הרבי מהרב יאלוב למסור לתלמידי ה'קבוצה'? * על המזכיר שידע לכוון לרצונו של הרבי, ועל עלייה בשבת שקודם יום-הולדת * מסירות נפש פירושה – כשעושים בקלות ולא נאנחים * וביאור בנוסח 'אתה כוננת' שבסדר עבודת יום-הכיפורים * אוסף מיוחד ליום הגדול והקדוש ג' תמוז

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

ברכה – לא דבר פשוט

שח נאמן בית רבי הרה"ח ר' מאיר שי' הרליג:

הרה"ח ר' זלמן דוכמן היה אוסף דמי 'מעמד'. פעם אחת נתבקש על-ידי יהודי שביקר אצלו בטורונטו לבקש מהרבי ברכה לילדים, אך בפועל לא נושע. שוב ביקר אצלו בשנה לאחר-מכן, והלה שטח בשנית את בקשתו. גם בפעם הזאת בירך הרבי, אולם עדיין לא באה הישועה. בפעם השלישית, לאחר שר' זלמן הגיש את הבקשה, הגיב הרבי ב"אזכיר על הציון". ר' זלמן התאכזב ובמידה מסויימת כבר התייאש. והנה בשנה הרביעית ביקר ר' זלמן שוב אצל היהודי, ולשמחתו בישר לו הלה כי אשתו נפקדה בשעה טובה ומוצלחת.

כששב לנוי-יורק ונכנס ל'יחידות' שאל אותו הרבי מה נשמע אצל אותו יהודי שביקשת בעבורו זה שלוש פעמים. ר' זלמן השיב מיד: אכן, ב"ה נולד לו בן.

הרבי הגיב: "ר' זלמן, 'אזכיר על הציון' זה לא דבר של מה בכך!" (מרשימות השליח הרה"ת ר' שגיא שי' הר-שפר, נס ציונה).

לקחת אחריות על הנשאל

אחד התמימים ב-770 רשם ביומנו בקיץ תשכ"ז את הדברים האלה:

שמעתי מהרה"ח ר' לייב שי' ביסטריצקי שהרב חודוקוב אמר לו בשם הרבי שיש שלושה סוגים בין החסידים הפונים בשאלות לרבי: א) אחרי שהחסיד עשה מעשה הוא מודיע לרבי ומבקש ברכה. על זה עונה הרבי: "אזכיר על הציון", זאת אומרת שהרבי אינו לוקח עליו אחריות על הדברים, אלא הוא בדוגמת "אל תהא ברכת כו' [קלה בעיניך]". ב) ששואל אם לעשות באופן כזה או כזה, ואז הרבי [משיבנו, וממילא] לוקח עליו אחריות. ג) ששואל מה עליו לעשות, ואז הרבי לוקח עליו אחריות גדולה יותר, כי הרבי צריך לקחת עניין מהעולם ולומר לו ("כזה ראה וקדש")" זאת עליך לעשות.

לא בכוח אנושי

ביומן תשכ"ח מסופר:

"במוצאי שבת קודש ט' במרחשוון תשכ"ח נפטר המזכיר ר' זוסיא (ר' משה לייב) רודשטיין ז"ל. ההלוויה התקיימה ביום ראשון לפני הצהריים. כ"ק אדמו"ר שליט"א נסע לבית-החיים אך לא נכנס פנימה, אלא עמד בחוץ והביט פנימה כל זמן הקבורה וניגב כל הזמן את עיניו (=שדמעו ככל הנראה).

"על-פי הוראת הרבי לומדים אחרי כל תפילה בבית האבל כמה שורות בספר המאמרים תרצ"ט".

ר' משה לייב הנ"ל זכה לעבוד בשירותם של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ וכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו. איש חכם וחסיד נלבב.

מסופר כי פעם אחת, בשנים הראשונות, יצא אל הקהל בבית-המדרש ואמר להם: "את המאמר 'צמצם שכינתו בין בדי הארון' אני אומר לכם על הרבי. מדובר באיש אלוקי, איש פלאות, שלא ייתכן לעשות מה שעושה – בתורה, עבודה ועבודת הכלל – מצד כוח אנושי"...

ידע לכוון

הרה"ח ר' מרדכי שוסטרמן (בספרו 'למען ידעו...בנים יולדו' עמ' 151) מספר, כי בשנת תשכ"ה הורה הרבי להתחיל לסדר בדפוס את המשך תרס"ו. כמה שבועות אחר-כך קיבלו פתאום הוראה להפסיק את סידור ההמשך בדפוס.

למרות זאת, בעצת הרב רודשטיין – שאמר לו אל תתחשב בציווי, עליך להמשיך להכין את ההדפסה – המשיך בהכנה דפוס.

ואכן, בערב ראש-חודש אלול תש"ל כאשר נכנס לרבי, התעניין הרבי היכן אוחזים בסידור המשך תרס"ו, והוא סיפר לרבי שהרב רודשטיין ז"ל יעץ לו להמשיך לסדר בדפוס, וסידר מאז עוד כחמישים פסי עימוד. הרבי קרא בקול: "תבוא עליו ברכה!".

התנאי ל'קבוצה'

ביום חמישי י"ט מנחם-אב תשכ"ז נכנס אל הרבי ל'יחידות' הרה"ג ר' שמואל-לייב יאלוב, מחבר הספרים 'מנחת שמואל' (ראה אודותיו – 'שמן ששון מחבריך' כרך ב' עמ' 157-154). טרם כניסתו אל הקודש פנימה נכנס לבית-המדרש שבו שהו תמימים מה'קבוצה' (שהגיעו ללמוד שנה במחיצת הרבי), והתיישב לידם. בהיות הרב יאלוב למדן ושקוע בענייני תורה התפתחה ביניהם שיחה תורנית.

הבחורים ביקשוהו שיספר לרבי ששוחח עמם בלימוד, וכך עשה. הרבי שאל אם ההתמודדות איתם הייתה קשה ("אויב זיי האָבן זיך גילאָזט?"), וענה שדיברו 'עניינים כבדים'. והוסיף הרב יאלוב כי בין הבחורים היה אחד בעל מוח חריף במיוחד.

על כך הגיב הרבי: "לכולם יש ראש טוב, אך יש לזרזם שילמדו יותר. כי לימוד על דרך הרגיל [בדוגמת ההלכה שדי בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית] מספיק לבן ארץ-ישראל שנמצא בארץ-ישראל או לבן חו"ל שנמצא בחו"ל, מה שאין כן בן ארץ-ישראל שבא לחו"ל [כמוהם], אינם נפטרים בלימוד רגיל אלא נדרשים להוסיף בתורה, עבודת ה' ויראת שמים כי זהו כל ההיתר לצאת לחוץ-לארץ".

הרבי הזכיר את הנאמר "ויחזור לארץ" והתבטא: "אם בני ארץ-ישראל לומדים כמו בארץ-ישראל או שחסר בלימודים ביום שישי (=ה'יחידות' התקיימה כאמור בליל ששי) עליהם לחזור לארץ".

הרב יאלוב שאל אם למסור זאת לבחורים והרבי ענה: "למסור בשם אומרו".

צער הגלות

עוד מובא ביומן חודש מנחם-אב תשכ"ז שם, על הנהגת הרבי ביום תשעה באב:

"הרבי עלה כרגיל למפטיר הן בשחרית הן במנחה, בעת אמירת פסוקי ההפטרה בשחרית בכה הרבי, וגם בברכות שלאחר ההפטרה (במיוחד בברכת "שמחנו")".

"הנח להם"... ל'איטר'

כתב הרב החסיד המקובל ר' מנחם זאב הלוי גרינגלס ממונטריאול [נדפס בקובץ יגדיל תורה נ"י תשרי-מרחשוון תשמ"א (שנה ה' חוברת א (לח)) עמ' לו]:

...והרה"ת ר' נתן ב"ר שניאור זלמן גורארי'ה שי' סיפר שגם אצלו היה שאלה דומה [שנולד איטר] ושאלו אצל כ"ק אדמו"ר שליט"א [בכדי להתאים לפסקו הידוע של אדמו"ר הזקן בשולחנו, דבתר כתיבה אזלינן], והשיב שלא להכריחו לכתוב ביד ימין כי זה יכול לפעול על הבריאות.

עלייה לפני יום-הולדת

בלקוטי שיחות (כרך ה' עמ' 86 בהערה 5 שם) מציין הרבי:

...שבת מינה מתברכין כולהו יומין... ולהעיר גם ממנהג אנ"ש בזמן האחרון, שבשבת שלפני יום ההולדת (או ביום ההולדת עצמו – כשחל בשבת) עולים לתורה.

אחד מאנ"ש (ר' א"א), שיום הולדתו חל למחרת יום-הכיפורים, זכה להיכנס ל'יחידות' לרגל יום הולדתו בימים הסמוכים ליום-הכיפורים, ובאותה שנה חל יום-הכיפורים בשבת-קודש. הרבי אמר לו:

מכיוון שיהיה לך קשה לקבל עלייה ביום-כיפור, מן הראוי אפוא שתשתדל לעשות הגבהה וגלילה כדי לקיים מנהג עלייה לתורה בשבת שלפני יום-ההולדת.

חסיד אחר, שנולד ביום א' של חג-השבועות (שאינו חל אף פעם בשבת קודש – על-פי הכלל 'לא בד"ו פסח'), שמע מהרבי שעליו לעלות לתורה בשבת קודש שקודם חג-השבועות [השווה למכתב באגרות-קודש כרך ז' עמ' רנח – למי שנולד ביום ב' דחג השבועות – שפורטו מנהגי יום הולדת (אמירת תהלים, חזרת דא"ח וצדקה) ולא נזכר מעניין עלייה לתורה].

מהי מסירות נפש

ב'יחידות' מיום ב' במרחשוון תשכ"ג שאל אחד מאנ"ש, שעסק בתחום החינוך, מה הפירוש "מסירות נפש בחינוך". מה הבחינה שידע שיש לו מסירות-נפש למען חינוך ילדי-ישראל.

הרבי השיב:

מסירות נפש – פירושה, אחרי שפעלו את העניין, מרגישים כי היה קשה וכרוך במאמצים בלתי רגילים. ולא כטעות העולם הסבורים כי כאשר אדם מרגיש וחש בקשיים ובמניעות ועיכובים כדי לקיים מצוה זו או אחרת, זה סימן שהוא פועל במסירות-נפש. ולא כן, אלא כאשר קל הדבר, ואין האדם רואה וחש קשיים, והוא מקיים ועושה את המצווה, סימן הוא שכוחות של מסירות נפש היו במעשה ובפעולה זו, כי אחרת איך השיג והצליח נגד המניעות והעיכובים. אבל כאשר הדבר קשה לו והוא מיצר ונאנח, הרי זה בטבע האדם, ואין כאן מסירות נפש.

המנחה בכלל הקרבן

מעשה במלמד מאנ"ש שכתב לרבי שאלה שהתעוררה אצלו כאשר למד עם התלמידים את סדר העבודה של יום-הכיפורים. הרבי השיב לו כשהוא מציין הגהות על גיליון השאלה. מאוחר יותר אף הסכים הרבי לפרסום המענה, בקובץ 'יגדיל תורה' נ"י תשרי-מרחשוון תשל"ט עמ' יד (שנה שלישית חוברת א' (כו)):

שאלה [האותיות מציינות להגהות הרבי כמענה]:

אשתקד בלמדי עם התלמידים סדר העבודה דיום-הכיפורים הוקשה לי למה השמיט כ"ק אדמו"ר הזקן ^א מנחת התמיד של שחר, ^ב ועיינתי בנוסח אתה כוננת שבמחזורים נוסח ספרד ^ג ושם כתוב אחר האיברים כמצוותן "ומקטיר מנחת התמיד כמצותה", אך שם יש כפל לשון ^ד לכאורה, שכתוב שם גם-כן ככל יום יעשה מנחת הסלת ומנחת חביתין.

תשובה:

א. הוא כלשון המשנה (יומא פרק ג' משנה ד').

ב. ומנחתו נכלל באיברים דבשבילן באים (ראה תפארת ישראל שם) בפרט שנתוסף כאן "כמצותן" ובכל זאת מפרט אחר-כך היין – כי חביתין (שאין שייכין לתמיד) הפסיקו. אבל כתבה (על מנחת התמיד של בין הערביים) כי הקטרת מפסקת בינה להאיברים.

ג. וכן כתוב גם ב'פרי עץ חיים'.

ד. כנראה הפירוט [הפירוש?] מבאר מהי מנחת התמיד.

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת חוקת
ל' בסיוון, א' דראש-חודש תמוז

מנהגנו בקריאת שמו"ת לומר בסיומה את שתי¹ ההפטרות ("ויפתח הגלעדי" לפרשת חוקת, ו"השמים כסאי" לראש-חודש, ובסופה פסוק ראשון ואחרון של 'מחר חודש'). למנהג רבותינו, אומרים ביום שישי לאחר קריאת שמו"ת את ההפטרה "ויפתח הגלעדי", ובשבת קודש לפני תפילת שחרית, לאחר קריאת ה'שביעי' (פעם נוספת), את ההפטרה הנאמרת בפועל "השמים כסאי" והפסוקים שבסופה.

בתפילת ערבית, קודם שמונה-עשרה², טופחים על השולחן להזכיר 'יעלה ויבוא', אבל אין מכריזים זאת בדיבור³.

* בשבת-קודש זו⁴, שקודם יום ההילולא ג' תמוז, ישתדלו לעלות לתורה. אם אין מספר העליות מספיק – יקראו בתורה בחדרים שונים⁵, אבל לא להוסיף על מספר הקרואים.

* ישתדלו שמפטיר⁶ יהיה הגדול שבחבורה – בריצוי רוב המניין – או על-פי הגורל.

שחרית: יעלה ויבוא. חצי הלל, ואברהם זקן, זבדיה, קדיש תתקבל. שיר-של-יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום.

מוציאים שני ספרי-תורה. בראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת השבוע, לפני ההגבהה מניחים את ספר-התורה השני על הבימה, ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. בספר התורה השני קוראים למפטיר בפרשת פינחס: "וביום השבת... ובראשי חודשיכם... ונסכו". הגבהה וגלילה.

הפטרה: "כה אמר ה', השמים כסאי" (ישעיה סו) ומוסיפים פסוק ראשון ואחרון מהפטרת 'מחר-חודש' (שמואל-א כ,יח.מב)⁷.

אין אומרים 'אב הרחמים'.

מוסף: 'אתה יצרת'⁸.

מנחה: פרקי-אבות – פרק ד.

שכח 'יעלה ויבוא' במנחה – חוזר. אם נזכר בזמן תפילת ערבית – מתפלל שתיים (השנייה – עדיף לאומרה אחרי 'ואתה קדוש'), הראשונה לערבית (ובה אומר 'אתה חוננתנו') והשנייה לתשלומי-מנחה. ואם שהה הרבה אחרי ערבית, אינו יכול להתפלל תפילת תשלומין⁹.

יום ראשון
א' תמוז – ב' דראש-חודש

ערבית, מוצאי-שבת: בראש-חודש (ובכל יום שיש בו מוסף) אין האבל יורד לפני התיבה, ואף לא בתפילת ערבית ומנחה¹⁰.

שחרית: יעלה ויבוא. חצי הלל, ואברהם זקן, זבדיה, קדיש תתקבל. שיר של יום, הושיענו, ברכי נפשי, קדיש יתום.

קריאת התורה דראש-חודש. חצי קדיש. אשרי, ובא לציון¹¹. יהללו. חולצים תפילין דרש"י ומניחים תפילין דרבנו-תם, קוראים קריאת-שמע, קדש, והיה-כי-יביאך. שש זכירות. חולצים תפילין דר"ת. הש"ץ אומר איזה מזמור, חצי קדיש, מוסף.

שכח יעלה ויבוא במנחה, ונזכר בערבית מוצאי-ראש-חודש – מתפלל פעמיים שמונה-עשרה, והשנייה – יתנה שתהיה בתורת 'נדבה' (אם הוא פטור מלהתפלל 'תשלומין')¹².

יום שלישי
ג' בתמוז

ביום זה, בשנת תרפ"ז, נשתחרר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע מהמאסר בבית-האסורים ('שפלרניה', בעיר פטרבורג, שנקראה אז 'לנינגרד'), בתנאי שיסע מיד לגלות, בעיר מקלטו 'קוסטרומה' למשך שלוש שנים¹³.

יום ההילולא השבעה-עשר של הוד כ"ק אדמו"ר מרנא ורבנא מנחם-מענדל זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע (תשנ"ד), דור שביעי לנשיאי חב"ד, ומנוחתו כבוד בניו-יורק, ארצות-הברית, על-יד ציון כ"ק חמיו אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע.

סדר יום ההילולא:

ביום שני, תיכף אחר השקיעה¹⁴, מדליקים (בכל בית) נר שיידלק כל המעת-לעת. אם אפשר בקל – נר של שעווה¹⁵.

יבחרו וירימו מי שיתפלל לפני התיבה ביום ההילולא, ונכון לחלק שיתפלל אחד ערבית, שני – שחרית, שלישי – מנחה, כדי לזכות בזה מספר יותר גדול של אנ"ש.

בשעת התפילות ידלקו חמישה נרות.

אחר התפילה (ובבוקר – אחר אמירת תהילים) ילמוד (יסיים) המתפלל לפני התיבה פרק כ"ד דכלים ופרק ז' דמקוואות. אחר-כך יאמר המשנה "ר' חנניא בן עקשיא... ויאדיר". בלחש – איזה שורות בתניא¹⁶, קדיש דרבנן.

אחר תפילת ערבית – יחזרו חלק מהמאמר האחרון המוגה שזכינו לו, ד"ה "ואתה תצווה" תשמ"א (קונטרס פורים-קטן תשנ"ב, שחילקו כ"ק אדמו"ר בו ביום בידו הקדושה לכל אחד ואחד מהנאספים¹⁷), בעל-פה. ואם אין מי שיחזור בעל-פה – ילמדוהו בפנים. וכן אחר תפילת שחרית. ולסיימו אחר תפילת מנחה.

בבוקר קודם התפילה – פרק תניא¹⁸. וכן לאחר תפילת מנחה¹⁹.

בבוקר קודם התפילה – ירים כל אחד²⁰ תרומה להעניינים השייכים לנשיאנו, בעד עצמו ובעד כל אחד מבני ביתו שיחיו, וכן קודם תפילת מנחה.

לאחר תפילת שחרית – [יכתוב ו]יקרא כל אחד פ"נ²¹ (הנשואים – כמובן בחגירת אבנט). אלו שזכו להיכנס ליחידות, או על-כל-פנים לראות את פני כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו – יצייר עצמו, בעת קריאת הפ"נ, כאילו עומד לפניו. להניח הפ"נ אחר-כך בין דפי מאמר, קונטרס וכו' של כ"ק אדמו"ר. ולשלחו (אם באפשרי – בו ביום) על מנת לקראותו על הציון שלו (מס' הפקס שליד הציון: 1-718-7234444).

במשך המעת-לעת – ללמוד פרקי המשניות של אותיות השם²².

במשך המעת-לעת – לעשות "התוועדויות פעילות ומתוך אהבת-ישראל"²³, ולהתחזק בכל ענייני לימוד התורה נגלה וחסידות, חיזוק התורה והיהדות והפצת המעיינות, ובמיוחד באהבת-ישראל ואחדות-ישראל, כפי שהורנו, החל מההתוועדות הראשונה דקבלת הנשיאות²⁴, ועד ההתוועדות האחרונה לעת-עתה בש"פ ויקהל תשנ"ב – "גילוי האחדות הכללית בהבריאה ובבני-ישראל"²⁵.

לקבוע שעה במשך המעת-לעת – לבאר לבני ביתו שי' אודות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ועבודתו אשר עבד בה כל ימי חייו, ואשר גם עתה, כיוון "שגם בזה העולם המעשה אשתכח יתיר"²⁶ – בוודאי שהוא מנהיג את העולם כולו, ואנ"ש בפרט, ומעורר רחמים רבים וכו', כמו שהיה עד עתה, ואדרבה, ביתר שאת וביתר עוז²⁷. ולכן, גם השפעותיו לכל השייכים אליו מתעלות יותר ויותר. וכדי שיתקבלו בפנימיות, צריכים גם ה'כלים' של השייכים אליו להיות מזוככים יותר²⁸.

במשך המעת-לעת – לבקר (אלו הראויים לזה) בבתי-הכנסת ובבתי-המדרש אשר בעיר, לחזור שם מימרא או פתגם מתורתו של כ"ק אדמו"ר, לבאר אודות אהבת כל ישראל שלו, להודיע ולהסביר תקנותיו²⁹ על-דבר לימוד הרמב"ם לכל אחד ואחת (שלושה פרקים ליום, פרק אחד ליום או ספר המצוות), ועל-דבר מבצעי המצוות הכלליים שלו: מבצע אהבת-ישראל, חינוך, תורה, תפילין, מזוזה, צדקה, בית מלא ספרים – יבנה וחכמיה, נרות שבת-קודש ויום-טוב, כשרות האכילה ושתייה וטהרת-המשפחה, ואחדות כל בני-ישראל בכתיבת ספרי-התורה הכלליים³⁰; לעורר את בני-נח בדבר קיום שבע מצוות שלהם³¹; ועד המבצע האחרון והעיקרי – 'עמדו הכן כולכם'³², לפרסם בכל מקום את הנבואה ש"לאלתר לגאולה" וש"תיכף ומיד ממש 'הנה זה (משיח) בא³³, וההשתדלות האחרונה של כל אחד ואחת מישראל להביא את המשיח על-ידי לימוד התורה בענייני מלך המשיח ובענייני הגאולה³⁴, כדי להתחיל "לחיות" בענייני משיח וגאולה³⁵; ואף "שישו ושמחו בשמחת הגאולה"³⁶.

אם באפשרי, לעשות כל הנ"ל מתוך התוועדות.

במשך המעת-לעת – לבקר (המוכשרים לזה) במקום כינוסי הנוער החרדי – ולהשתדל, ככל האפשרי בדרכי שלום, גם במקום כינוסי הנוער שלעת-עתה אינו חרדי – ולבאר להם איך שחיבה יתירה נודעת להם תמיד מאת כ"ק אדמו"ר, לבאר להם את אשר תבע מהם והתקווה והביטחון אשר בטח בהם, אשר סוף-סוף ימלאו את תפקידם בהחזקת היהדות והפצת התורה בכל המרץ החום והחיות שהם מסגולות הנוער.

מובן אשר, בהתאם לתנאי המקום, בכל אתר ואתר, ימשיכו בכל הנ"ל בימים אשר אחרי יום ההילולא, ובפרט ביום השבת-קודש שלאחריו.

ויהי-רצון, שתיכף ומיד ³⁷ ממש, עוד לפני ג' בתמוז, יחיש הוי' ביאת גואלנו, מהרה יגלה³⁸, והקיצו ורננו שוכני עפר, ונשיאנו, הוא כ"ק אדמו"ר, בעל ההילולא, בתוכם ובראשם, ישמיענו נפלאות וינהלנו בדרך העולה בית א-ל³⁹.

וכפי שסיים כ"ק אדמו"ר את מאמר-החסידות הראשון שלו⁴⁰: "ונזכה להתראות עם הרבי פה למטה, נשמה בגוף ולמטה מעשרה טפחים⁴¹, והוא יגאלנו".

ביקור ב'אוהל'

"שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, שקודם ההליכה על ציון ואוהל – נוהגים שאין אוכלים, אבל שותים"⁴².

מהנהגות הרבי ב'אוהל'⁴³:

נוסע לאוהל בנעלי בד (דתשעה-באב ויום-הכיפורים).

לפני שנכנס לאוהל, מקיש (שתי דפיקות בכל דלת) על שתי הדלתות, הדלת השנייה מהכניסה, והדלת שבחדר האוהל [חדר הפ"נים, שאינו קיים כיום] – כנוטל רשות הכניסה⁴⁴.

מיד כשנכנס, מתחיל באמירת ה'מענה לשון'. כשמגיע ל"הריני מדליק הלאמפף"⁴⁵, מדליק נר.

אחרי הדלקת הנר, ממשיך ב'מענה לשון', עד לפני מזמור "לדוד אליך", ששם נכתב לקרוא את הפ"נ, ואחרי-כן מתחיל לקרוא את הפ"נים וכו'. פתקים בודדים (בעיקר מאלה שבהם היה כתוב על העדרו של מישהו. רק אחדים מאלה החזיר להיכלו) קורע ומניח על הציון הק', והורה לשורפם על אתר, ורובם ככולם מכניס בחזרה לשקית. את הקרעים היו שומרים ושורפים בערב-פסח. לאחר תשל"ח חלו שינויים בעניין זה.

באם נשאר נייר חלק מסביב לכתב הפ"נ, קורעו ומפרידו מהפ"נ⁴⁶, ורק אחר-כך מניח את הפ"נ באוהל.

לאחר סיום קריאת הפ"נים, המשיך באמירת 'מענה לשון' עד מזמור קיט, ודילג עד ה'יהי רצון' שמתחיל תיכף אחרי ה'זוהר' שם, וסיים עד אחרי 'אנא בכוח'.

לפני צאתו, מקיף (פעם אחת) את האוהל⁴⁷.

לפני צאתו נעצר, נכנס שוב לחדרו שבתוך האוהל (החדר הקטן שבו עומד וקורא את הפ"נים), והמשיך לומר 'מענה לשון' עד ה'יהי רצון' האחרון. ואחרי-כן יוצא – לא מאותו פתח שדרכו נכנס, אלא מהפתח הפנימי. כן היה נוהג תמיד שלא לצאת דרך פתח הכניסה⁴⁸.

לפני היציאה, נעמד בפתח היציאה החוצה, ואומר את ה"יהי רצון" שבסוף ה'מענה לשון'.

עד שנת תשכ"ה, לפני כניסתו לרכב, ניגש לציון הרבנית שטערנא-שרה ע"ה. משנת תשכ"ה, כשיצא מן האוהל, הלך לפני-כן לציון אימו הרבנית חנה ע"ה. משנת תשל"א, הביט גם על ציון הרבנית נחמה-דינה ע"ה, ומאז תשמ"ח גם על ציון הרבנית חיה-מושקא ע"ה. כל זה – לדקות ספורות⁴⁹.

לפני הכניסה למכונית, תולש עשבים ג' פעמים, וזורקם לאחוריו⁵⁰.

מעולם לא ראינו את הרבי מניח אבן על הציון, או על קברים אחרים⁵¹.

בנסיעתו חזרה, ממשיך באמירת ה'מענה לשון', עד גמירא. אם היה פנאי, היה אומר את ה'קרבנות' שלפני תפילת מנחה. בשנת האבל תשמ"ח-ט אמר גם את פרקי המשניות של אבל (פכ"ד דכלים ופ"ז דמקוואות). אחרי כ"ב בשבט תשמ"ט, אם נותר פנאי, היה לומד גם את שיעור הרמב"ם היומי.

* במידת האפשר יש להשתדל לקרוא את הפ"נ "בין שני הציוני קודש, אצל מקום רגליהם הקדושים"⁵².

הנחיות לכוהנים:

הרבי ציווה לבנות מחיצה בת עשרה טפחים סביב ציון כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע.

לא הרשה לבנות גג מעל הציון, וגם הורה לכוהנים שלא ישלחו יד על הציון, וגם שלא יניחו בעצמם שם את הפ"נ.

בכל פעם שהולכים ל'אוהל' נהג הרבי לעורר, שעל הכוהנים להיזהר מאוד בכניסתם וביציאתם, שלא יעברו בתוך ארבע אמות של קבר. ולכן נהגו אנ"ש והתמימים להקיף את הכוהנים, בתור מחיצה בין הכוהנים והקברים⁵³. בשנים האחרונות בנו מחיצה של עשרה טפחים משני הצדדים לאורך כל הדרך מהכניסה למקום הקברים ועד האוהל.

____________________

1)     בחוברת 'דבר מלכות' לשבת זו הדפיסו לקרוא בשמו"ת שלוש הפטרות: דפרשת חוקת, דראש-חודש ודמחר-חודש. אמנם ב'היום יום' דש"ק זו (בקביעות זהה - שבת-ראש-חודש, ל' סיוון) איתא: "... וקורין גם ההפטרה, או שתי ההפטרות אם הוא שבת ראש-חודש..." - שתיים ולא שלוש. ולכאורה: הפטרת חוקת שייכת לפרשת השבוע, והפטרת ר"ח קוראים רק "שמא יקראוהו למפטיר" (שו"ע רבינו סי' רפה ס"י. וכן הוא גם ע"פ קבלה, ראה בכף החיים שם ס"ק לו) יחד עם פסוק ראשון ואחרון דהפטרת מחר-חודש, כמנהגנו, אבל את ההפטרה דמחר-חודש בשלימותה אין צורך לקרוא. ונפקא-מינה לכל פעם שקוראים פסוק ראשון ואחרון דהפטרה השייכת לתאריך ולא לפרשה. ועצ"ע מלשון ה'רשימות' (חוברת קפג. 'רשימות היומן' ס"ע שצז): "... אבל ביחידות אומרים ב' ההפטרות [בשבת הגדול הפטרת 'וערבה' וההפטרה דפרשת השבוע, אף כשערב-פסח אינו חל בשבת], וכן בשבת ראש-חודש וכה"ג [אומרים ביחידות את שתי ההפטרות]" – הרי מדובר בהפטרה השייכת רק לתאריך ולא לפרשה, ואינה נאמרת בפועל באותה שבת, ובכל-זאת אומרים אותה, ואף מקשרים אותה לאמירת ההפטרה דשבת ר"ח, כך שא"א לתרץ שזו הוראה מיוחדת בהפטרה זו.

2)     עיקר המנהג הוא בליל א' דר"ח (ראה 'מהרי"ל – מנהגים' עמ' ה, שבליל ב' דר"ח היו שלא הכריזו 'יעלה ויבוא' אלא 'ראש חודש'). אך יש הרגילים לטפוח על השולחן גם בב' דר"ח, וכן לומר בקול 'יעלה ויבוא' גם בשחרית ומנחה, ולהכריז לפני מוסף דשבת ר"ח 'אתה יצרת', כדי למנוע שכחה.

3)     סידור אדה"ז, תפילת ערבית.

4)     מנהגי יום ההילולא - הוראת בי"ד רבני חב"ד בארה"ק, ע"פ מכתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו משנת תשי"א ליו"ד שבט (אג"ק ח"ד עמ' קמב, ספר-המנהגים עמ' 95, ובכ"מ).

5)     כאשר לפחות שישה מהמשתתפים לא שמעו את קריאת-התורה (קצות-השולחן סי' כה סי"ד). ואפשר לעשות זאת אף לפני תפילת שחרית, כנפוץ בין אנ"ש ובבית-חיינו (עיין אג"ק ח"ג עמ' ד, שלא חייב להיות קשר בין התפילה לקריאת התורה. וע' בספר 'התפילה כהלכתה' פט"ז ס"ה ובהערות שם).

6)     ברכי-יוסף או"ח סי' רפד ס"ק א. שערי-אפרים שער ט סמ"ב. 'דרכי חיים ושלום' אות רי.

7)     ספר-המנהגים עמ' 33.

8)     בלוח כולל-חב"ד (שבת, ר"ח שבט) כתב: "טעה ואמר 'תיקנת שבת': עד שלא סיים תפילתו - חוזר ומתחיל 'אתה יצרת', ואם סיים תפילתו - חוזר לראש התפילה...". ואף שאמר "נעשה לפניך... ומוספים כהלכתם", ל' רבים (והרי במוסף בדיעבד די באיזכור בלבד, ראה בשו"ע אדה"ז סי' רסח ס"ז), כאן גרע, כיוון שהזכיר שבת ולא הזכיר ר"ח כלל. מקור דין זה – בברכי-יוסף (תצ ס"ק ח, הובא בשע"ת שם ס"ק ג ובכף-החיים סי' תכה ס"ק כו), שו"ת תשובה-מאהבה ח"א סי' קס, חכמת-שלמה סו"ס תכה, ליקוטי מהרי"ח (בדפוס המקורי – ח"ב דף צו ע"ב). ויש שנסתפקו בזה. וע' בס' אשי-ישראל (פרק מה הערה קצג) שיש לחלק בין שבת ר"ח וחוה"מ לבין ר"ה.

[סיום הדין בלוח כולל-חב"ד: "...ואם אמר 'אתה יצרת' אע"פ שחתם 'מקדש השבת' בלבד - יצא". אכן בסי' תפז ס"ג ביו"ט שחל בשבת, פסק אדה"ז שמשום ספק ברכה "טוב לחוש לדבריהם" של הפוסקים שלא לחזור לראש אחרי כדי דיבור, כשחתם בשבת או ביום טוב בלבד, כדי "שלא להכניס עצמו לידי ספק ברכה לבטלה" (אף שמשמע שם שמעיקר הדין היה צריך לחזור), אבל דין זה הוא רק בשאר תפילות ולא במוסף. וע' בס' אשי-ישראל פל"ט סעיף עה ובנסמן שם].

9)     ראה שו"ע אדה"ז סי' קח סעיפים ב,ה,ז.

10)   ספר-המנהגים עמ' 8.

11)   פעם אירע במניין של הרבי שהש"ץ סיים בקול "יגדיל תורה ויאדיר", לפני החזרת הס"ת, והרבי הורה לו לומר מיד את הקדיש [כנראה משום שעיקר חיוב אמירת קדיש הוא על ובא לציון ולא כהקדמה לתפילת מוסף. וראה בנימוקי או"ח ר"ס נה שהורה במצב זה (שמפסיקים בתפילין דר"ת ואף בדברים בטלים לפני הקדיש) לומר את הקדיש לפני החזרת הס"ת] וזה כנראה גרם שהתחילו לנהוג שם בקביעות, למהר ולהחזיר את הס"ת לפני אשרי ובא-לציון.

12)   לוח כולל-חב"ד בדר"ח מרחשוון, משו"ע אדה"ז סי' קח סי"ז.

13)   ראה בפירוט ב'ספר התולדות – אדמו"ר מהוריי"צ', כפר-חב"ד תשל"ב, ח"ג פרק כא. ספר-השיחות תרפ"ז, מבוא עמ' י. עמ' 168. ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 649.

מענה כ"ק אדמו"ר בעניין אמירת  תחנון ביום זה (נדפס בקובץ 'היכל מנחם' ח"ג עמ' מז, עיי"ש בהערות): "בעניינים התלויים ברגש אין לשאול, כיוון שזו הוכחה שאין רגש". במניין של הרבי אמרו תחנון ביום זה (אבל אולי היה זה משום שהרבי לא רצה להורות בזה, אלא שהדברים יבואו באתעדל"ת), אך המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטערפאס ע"ה לא הניח לומר תחנון ביום זה.

14)   ע"פ ס' המנהגים עמ' 79.

15)   "ראשי-תיבות: 'הקיצו ורננו שוכני עפר'" (מהמכתב שצויין בהערה 4). למעשה, נר של שעוות-דבורים טהורה אינו דולק יפה (מוציא הרבה גאזים וכבה מהרה, מלבד באבוקת-הבדלה הפתוחה לאוויר), ונרות ה'שעווה' המצויים בשוק מעורבים בהרבה 'סטיארין'. ולכאורה די שיהיה הרוב שעווה לקיום המנהג כראוי.

16)   י"א שהרבי אמר את התיבות "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש".

17)   ספר-המאמרים - מלוקט חלק ו עמ' קכט.

18)   על-פי אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א עמ' שצ - ללמוד אגרת-הקודש סימן ז"ך.

19)   על-פי הנפוץ בין אנ"ש ביו"ד שבט – ללמוד את הביאור לאגה"ק האמורה.

20)   "נתינת הצדקה (בקשר עם יו"ד שבט וכיו"ב) – הוא שייך גם לנשים, ואדרבה (מצד כמה טעמים) להן דבר הצדקה שייך יותר" (ספר-המנהגים עמ' 85). מובן שיש לשתף גם את הטף (ומכספם) בזה, וכן בשאר ההנהגות, שגם נשים וטף שייכים בקיומן.

21)   נוהגים לכתוב את הפ"נ על נייר חלק דווקא. מקפידים לכתוב (אפילו את טיוטת הפ"נ – ראה 'אספקלריה' נספח ל'כפר חב"ד' גיליון 1243 עמ' 20) דווקא באם טבלו באותו היום במקווה (באם לא טבל - יכתוב ע"י אחר). כותבים בחגירת אבנט (ונוטלים ידיים לפני-כן). כשכותב אדם פ"נ על עצמו, כותבים "עלי", "עלינו", ואלו כשכותב עבור אחרים הלשון הוא "עבור..." (המזכיר הרה"ח רי"ל שי' גרונר).

"בנוגע לנוסח הפדיון... אילו יישר חילי, הייתי מבטל הנוסח שכותבים "ממקור הרחמים כו' [-והחסדים האמיתיים] ע"ד מכניסי רחמים כמבואר בתשובת מהרי"ב ז"ל", כי: א) "ע"ד... ז"ל" הוא ביאור ההיתר על נתינת פדיון לרבי (שלכאורה ה"ז עניין של ממוצע) ובמילא אי"ז נוגע ושייך לנוסח הפדיון שעניינו בקשת רחמים... ולא ביאור ההיתר על זה. ב) ובנוגע להנוסח 'ממקור הרחמים' - אין צורך ליתן לרבי 'כתובת' מהיכן לעורר רחמים... ואולי רצונו לעורר רחמים ממדריגה נעלית יותר...

"כ"ק מו"ח אדמו"ר [וכן הרבי עצמו - ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' תג-תד, ובכ"מ] היה אמנם כותב נוסח זה, אבל זוהי הנהגה  שלו, ואין זה ראיה שגם אנו... צריכים לכתוב כן..." (משיחת ליל ב' אייר תש"י ס"ד, 'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"י עמ' 39. וראה בי"מ גיליון 22 עמ' 23).

ראה באג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"א עמ' קנד: "לדעתי אחשוב אשר פ"נ על קברי הצדיקים בעניינים רוחניים בעבודה, איננו צריכים לכתוב החסרונות שמוצא בנפשו, כי אם לבקש שיתתקן... הפרט ההוא באופן כך וכך, ולא לכתוב כמו שהוא עתה בחסרונו..." עיי"ש. כ"ק אדמו"ר מהר"ש, בשובו מהאוהל, ביאר זאת פעם לבני-ביתו (מבוא לקונטרס ומעין עמ' 55), בכך שברוחניות נראה כל דבר, גם החיסרון, כאילו הוא חי ממש.

כשאי-אפשר כלל לכתוב פ"נ, ידוע המעשה מהמשפיע הרה"ח ר' מ"מ פוטערפאס ע"ה שנעצר בחודש טבת תש"ז, והיה נתון בחקירות קשות וכו' עד ערב ל"ג בעומר, ובאותו יום הגיע 'לשבת' בכלא. רק אז יכול היה לחשוב על מצבו, ורצה לשלוח פ"נ לכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, אך הדבר היה בלתי-אפשרי. ונזכר בדברי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לפני צאתו מרוסיה בשמח"ת תרפ"ח [לא מצאתי הלשון ברשימת השיחה הנדפסת. וראה לקוטי-דיבורים כרך א, דף ב ע"א ובהערה] "כשתחשבו עליי, אחשוב אני עליכם" ואז 'שלח' אליו פ"נ במחשבה. לאחר חודש וחצי הגיע לזוגתו (שכבר היתה אז בצרפת) מכתב מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ מתאריך י"ז אייר, ובו אישור "המברק נתקבל". בני המשפחה תמהו איך ייתכן ששלח מברק ממאסרו לאחר שנים רבות. כשיצא והגיע לרבי לי"ט כסלו תשכ"ד ביקש ממזכירו של הרבי הריי"צ (בשנת תש"ז) לבדוק אם יש מברק ממנו בארכיון, ולא מצא, ונזכר שבאותו יום הכתיב לו אדמו"ר מהוריי"צ את המכתב – ונזכר ב'משלוח' הפ"נ (מפי נכדו הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' ליברוב).

22)   כגון הפרקים דלהלן: מ - ברכות פ"א; נ - שבת פכ"א; ח - חלה פ"א; ם - סוטה פ"ח; מ - אבות פ"א; ע - פסחים פ"י; נ - ידים פ"ב; ד - סנהדרין פ"ג; ל - סוכה פ"ד.

23)   מברק לי' בשבט תשנ"ב – ספר-השיחות תשנ"ב ח"ב עמ' 535.

24)   לקוטי-שיחות כרך ב עמ' 499. וראה גם מכתבו של הרבי נשיא דורנו מיום השלושים להסתלקות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ - אג"ק ח"ג ס"ע רמד: "...כי המשכת כל רוחניות אינה אלא על-ידי אהבה רבה. נקווה אפוא כי על-ידי זה שנעמוד כולנו בהתקרבות ואהבה רבה אמיתית נמשיך אלינו כוח להוציא לפועל כל אותם העניינים אשר רצונו של כ"ק מו"ח אדמו"ר שייצאו לפועל טוב על ידינו".

25)   ספר-השיחות תשנ"ב ח"ב עמ' 440. וראה בשיחת ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון תנש"א, אודות חשיבות העניין בהבאת הגאולה. ובשיחת י"ג ניסן תשכ"ו (שיחות-קודש, ס"ע 331-יד) סיפר כ"ק הרבי נשיא דורנו בשם כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ על מענה כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק, כשהכניס עצמו לסכנת-נפשות בעומדו בתוקף נגד הממשלה באסיפה הידועה, ושאל אותו אחד הגדולים הייתכן, איך מעמיד עצמו בסכנה, ואפילו אם לא חשב על עצמו, היה עליו לחשוב אודות החסידים וכלל ישראל, וענה (תוכן המענה, מתורגם): "כאשר חסידים יפעלו ביחד, הם יעברו זאת... כשחסידים מתאחדים, הם עוברים זאת, שוברים את החושך כפול ומכופל של הגלות... על-ידי האחדות של החסידים... שמבטלת את כל הגזירות וכל העניינים, ופורצת כל הגדרים, ומורידה עד כאן למטה את 'ואמת הוי' לעולם'".

26)   תניא, איגרת-הקודש, ביאור לסי' ז"ך.

27)   'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"י עמ' 16, עיי"ש.

28)   לקוטי-שיחות כרך יב עמ' 146.

29)   לקוטי-שיחות כרך כז עמ' 229, 'התוועדויות' תשד"מ ח"ג עמ' 1622, ובכ"מ.

30)   לקוטי-שיחות כרך כ עמ' 579 ,428 ובמקומות רבים.

31)   לקוטי-שיחות כרך כו עמ' 132, 'חידושים וביאורים בש"ס' חלק ב סי' ח.

32)   ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 122. וראה שם עמ' 257. וידועה הפנייה: "עשו כל אשר ביכולתכם - עניינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון" (ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 474); "על-ידי שהוא מסביר את עניינו של משיח, כמבואר בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה, באופן המתקבל אצל כל אחד ואחד לפי שכלו והבנתו, כולל במיוחד – על-ידי לימוד ענייני משיח וגאולה" (ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 112).

33)   ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 792, ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 26.

34)   ‘התוועדויות’ תנש"א ח"ג עמ' 164.

35)   ספר-השיחות תנש"א ח"ב ס"ע 691 (היינו במוחין ומדות ועד למחשבה דיבור ומעשה המתאימים לזמן הגאולה, עיי"ש. וזה כולל, כלשון הרמב"ם בסוף ס' היד, העדר "קנאה ותחרות" ו"לא יהיה עסק... אלא לדעת את ה' בלבד").

36)   לקוטי-שיחות כרך כ עמ' 384.

37)   ראה ספר-השיחות תשנ"ב עמ' 341, 376.

38)   רמב"ם ספ"ג מהל' פרה אדומה, לקוטי-שיחות כרך כח עמ' 131 ואילך. התגלות מציאותו, בתור מלך המשיח, וכתוצאה והסתעפות ממנה – גילוי פעולותיו (ספר-השיחות תשנ"ב ח"א עמ' 131).

39)   אגב, מכתיבת המלה "א-ל" (בסוף המכתב שבהערה 4) מוכח שדעת הרבי היא שהמקף שבין אותיותיה מועיל להפרידן שלא תהיה בזה קדושת השם, ודלא כמ"ש בשו"ת אבני-נזר חיו"ד ר"ס רסה.

40)   ספר-המאמרים – מלוקט ח"א עמ' י. וראה 'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"י עמ' 201.

41)   ראה לקוטי-שיחות ח"ב עמ' 518.

42)   ספר-המנהגים עמ' 96. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ו עמ' רפב. והכוונה שמקפידים לשתות (ולא רק שאין נמנעים מכך. וכבר העירו מליקוטי-דיבורים עמ' 1354).

43)   נמסרו ע"י חברי המזכירות: הרה"ח ר' יהודה שי' קרינסקי (שהסיע את הרבי לאוהל ברוב הפעמים מאז תשח"י), והרה"ח ר' בנימין שי' קליין (שהסיע את הרבי לפעמים) מתוך 'כפר חב"ד', גיליון 648 עמ' 16. הוספות ותיקונים מתוך 'מנהגי מלך' עמ' 35, בשילוב הערותיו של הרה"ח רי"ל שי' גרונר (שליווה את הרבי לאוהל בתמידות משנת תש"י עד תשח"י, ומאז ואילך בכל ערב ר"ה, ובאקראי בפעמים מסויימות) מתוך 'התקשרות' גיליון שיג עמ' 18. בכמה מן ההנהגות אולי יש גם משום הוראה לרבים.

44)   הטעם, מפי זקני אנ"ש, כדי "להמשיך את הרבי" אל הנכנס.

45)   עמ' 4.

46)   רבים חושבים שזהו כדי שלא לזרוק את שאריות הנייר באוהל, אך הרה"ח רי"ל שי' גרונר מסביר מפני שאין זה לכבוד למסור לרבי דף ריק.

47)   ראה בעניין הקפת הקברים במגן-אברהם, באר-היטב וכף-החיים סו"ס תקפא.

48)   ראה גשר-החיים ח"א עמ' קלא שיש נוהגין בהלוויה לחזור בדרך אחרת אם אפשר, עיי"ש.

49)   בשנים האחרונות, עמד הרבי במרחק-מה מן הקברים של הרבניות.

50)   ראה טושו"ע יו"ד סי' שעו ס"ד, ואו"ח סו"ס תקמ"ז, ונו"כ. אולם שם איתא שעושים זאת אחר הקבורה.

51)   ודלא כנהוג. מקור המנהג בדרשות מהר"ש [רבנו שלום מנוישטט, רבו של מהרי"ל, אבי מנהגי אשכנז] הובא בא"ר סי' רכד ס"ק ז, בשע"ת שם ועוד, וטעמו שם "משום כבוד המת, להראותו שהיה על קברו".

52)   כך סיפר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע ברשימתו (בי"מ גיליון 22 עמ' 26) על מנהג אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע באוהל הצמח-צדק והמהר"ש בליובאוויטש.

53)  ' ימי בראשית' עמ' 235. ושם מציינים למכתב, שנדפס באג"ק ח"ג עמ' שמב: "היה לי קורת רוח מזה שניהל כוהנים חסידים אל הציון [ובהערת המו"ל: בעשותם מחיצה בין הכהנים ובין הקברים], אשר על-ידי שזיכה את האחרים ודאי שגדול זכותו".