נושאים נוספים
	התקשרות 886 - כל המדורים ברצף
	לדבר עם יהודים ברגש, ב'קנאות' של קדושה
	שלמות הגאולה ושלמות העבודה
	עוד על נסיעה במכונית
	פרשת פינחס
	"הלומד מחברו פרק אחד"
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 886, ערב שבת-קודש פרשת פינחס, י"ג בתמוז ה'תשע"א (15.07.2011)

  דבר מלכות

לדבר עם יהודים ברגש, ב'קנאות' של קדושה

מה בין משה רבנו למשיח? * עניינו של משיח שימשיך אחדות בעולם ובבני-ישראל, ולכן גם בזמן ההכנה שלפני בואו ניכר כיצד העולם כולו פונה לאחדות הן ברוחניות והן בגשמיות * גם בין שומרי תורה ומצות בטלה ההתנגדות וקיימת יותר אחדות והסכמה בדבר ההכרח בלימוד החסידות * כאשר בוערת בחוץ שריפה – אין לחפש ראיות ולהקשות קושיות; יש לפעול בקנאות של קדושה ולהשפיע על יהודים בדברי רגש ובאותיות נשמה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ישנו מאמר דיבור המתחיל למען דעת גו'¹, שבו מבואר החילוק שבין משה רבינו למשיח:

התחלת המאמר היא גם כן בקושיא מהו אומרו "למען דעת כל עמי הארץ", הרי הידיעה וההשגה ש"הוי' הוא האלקים" צריכה להיות אצל בני-ישראל, ומה שייכותה ל"עמי הארץ". ובסיום המאמר מבאר גם כן ש"דעת" הוא לשון שבירה, כמדובר לעיל (במאמר).

ובהמשך המאמר, בביאור עניין "אלקים" כפי שהוא "בשמים ממעל", שהוא עניין הפרסא והפרגוד שבין המאציל לעולם האצילות, שעל-ידו בא האור בבחינת התלבשות בכלים דאצילות, ועל-ידי זה יוכל להיות אחר כך גילוי הארה בעולמות בי"ע – מביא דוגמא מנשמות שנבקע עליהם הפרגוד והפרסא שבין המאציל והנאצלים, ומאיר בהם אור המקיף ממש (שלא על-ידי התלבשות באור פנימי), שבירידתם למטה אינם בבחינת התיישבות בכלים, כמו נשמת חנוך ואליהו, וכן נשמת רבי יהודה שאמרו עליו² "לית דין בר נש".

וממשיך לבאר שזהו גם החילוק שבין משה רבינו למשיח – שאף-על-פי שגם אצל משה רבינו היה גילוי אור המקיף, בחינת סובב כל עלמין, שזהו שנאמר בו³ "כי מן המים משיתיהו", דהיינו מבחינת העיגולים⁴, מכל מקום, היה גילוי אור המקיף על-ידי הצמצום וההתלבשות באור פנימי, מה שאין כן במשיח, שיהיה גילוי אור המקיף (לא על-ידי הצמצום וההתלבשות באור פנימי, אלא) כמו שהוא מצד עצמו.

וכיון ששורש גילוי משיח הוא מבחינה שלמעלה מהגבלה, אזי גם ההמשכה למטה בעולם היא באופן של אחדות והעדר ההתחלקות – שלכן תהיה פעולתו של משיח באופן ש"יתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר⁵ כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד"⁶, וכמו שכתוב⁷ "והיה ה' למלך על כל הארץ גו' ה' אחד ושמו אחד" (דלא כבזמן משה רבינו שהיו בעולם עובדי עבודה זרה).

וכמו כן תהיה אחדות והעדר ההתחלקות בנוגע לבני-ישראל – שלא יהיו חילוקי דרגות במשפיעים, כיון שמשיח ישפיע וילמד תורה לכל ישראל, אפילו לאבות⁸, שזוהי ההשפעה שיקבלו ממשיח בתור "מלך", בבחינת מקיף, שלכן גם הלימוד יהיה באופן שלמעלה מהבנה והשגה – באופן של ראייה⁹ (ועד לדרגא היותר נעלית בראייה), היינו, שיראה ויגלה את מהות האלקות לכל ישראל, בלי שום חילוקי מדריגות (אלא שנוסף לזה תהיה גם השפעה באופן של אור פנימי שמצדו יש התחלקות, שזהו שמשיח יהיה לא רק "מלך", אלא גם "רב"¹⁰).

ב. ומצד עניין האחדות והעדר ההתחלקות שיהיה בביאת המשיח¹¹ נעשה כן גם בזמן ההכנה לימות המשיח – כפי שרואים בתקופה האחרונה שהעולם כולו הולך ופונה יותר לכיוון של אחדות, כפי שהדבר מתבטא הן בעניינים רוחניים והן בעניינים גשמיים.

וזהו גם מה שרואים בנוגע לתורת החסידות – שאף שבדורות מקדם היו כאלה שיצאו בתוקף נגד תורת החסידות, הנה בדורותינו אלה בטלה לגמרי ההתנגדות לתורת החסידות אצל כל בני-ישראל שמקיימים תורה ומצות. החילוק הוא רק שיש שלומדים יותר ויש שלומדים פחות, ויש שלעת-עתה מתעצלים ללמוד; יש מי שסבור שהוא כבר ראוי ללמוד חסידות, ויש מי שסבור שעדיין זקוק הוא לקצת הכנה; אבל כבר ישנה האחדות שהכול מודים שתורת החסידות היא חלק מהתורה, ובמילא, חל על זה פסק-דין הרמב"ם¹² "האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד או תיבה אחת וכו'" – ללא נפקא-מינה אם זה פסוק "שמע ישראל"¹³ או "אנכי הוי' אלקיך"¹⁴, או פסוק "ואחות לוטן תמנע"¹⁵ או סיפור אחר בתורה – כיון שזהו חלק בתורה.

ובתורת החסידות גופא – הנה מדור לדור ומשנה לשנה הולך ומיתוסף בעניין האחדות יותר ויותר, והולך ומתמעט השינוי והפירוד בדרכים שבהם ועל-ידם מגיעים לפנימיות התורה, על-ידי זה שכל הדרכים הולכים ומתמזגים יחדיו.

והמשל לזה – מכמה וכמה נהרות קטנים שמתחברים ונשפכים יחדיו לנהר גדול, ואחר כך מתחברים כמה וכמה נהרות גדולים ונשפכים יחדיו לים הגדול, היינו, שככל שהולכים ומתקרבים לים הגדול הולכים ומתמעטים חילוקי הנהרות שנשפכים סוף סוף לים הגדול, עד שאין כאן אלא הים הגדול בלבד (שבו כלולים כל הנהרות).

ודוגמתו בנמשל:

ים הגדול – כמבואר בחסידות שאמיתת התואר "גדול" לאמיתתו שייך לומר רק על מי שאין גדול ממנו, היינו, שיצא לגמרי מגדר הגבול – קאי על התגלות הבלי-גבול למטה מעשרה טפחים בביאת המשיח, שאז יקוים היעוד¹⁶ "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים (ים הגדול) מכסים".

וככל שהולכים ומתקרבים לים הגדול – הולכים ומתמזגים כולם ("אַלע גיסן זיך צוזאַמען") לנהר הגדול, שאליו נופל ונשפך עוד נהר קטן ועוד נהר קטן כו'.

וכפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר לפני שנים אחדות כשביקר אצלו אחד שהיה מנכדי קאָפּוסט ובאַברויסק – שבשנים שעברו היו חילוקים: פלוני היה שייך לקאָפּוסט, פלוני לבאַברויסק ופלוני לליובאַוויטש, אבל כיום – הכול מודים שקאָפּוסט ובאַברויסק נתמזגו ונכללו בליובאַוויטש,

ובמילא, נשאר רק כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהוא ה"נהר הגדול", "הוא . . דמעיקרא"¹⁷, והוא יוליכנו ל"ים הגדול" – "כמים לים מכסים" – על-ידי קיום הוראותיו וההליכה בדרכיו¹⁸.

ג. ובמיוחד בעמדנו בעת רצון של ימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז:

על-ידי עבודתו של בעל הגאולה מתוך מסירת-נפש, נתגלה העניין של "למען דעת כל עמי הארץ" בי"ב-י"ג תמוז [כפי שהתחיל בי"ב תמוז ונסתיים בי"ג תמוז ...] – שאפילו אלה שאסרוהו ושפטוהו לעונש מות רחמנא-ליצלן, אבדה ונשברה מציאותם לגמרי ("דעת" מלשון שבירה), עד כדי כך שהוכרחו להתהפך ולשחררו לחופשי באופן שלמעלה מדרך הטבע לגמרי.

והרי דברי צדיקים חיים וקיימים לעד¹⁹, ואם דבריהם כן, על אחת כמה וכמה פעולותיהם, ועל אחת כמה וכמה הדרך שסללו – דרך נצחית, שבה הולכים, יחד עם התורה הנצחית, ומתאחדים עם הקב"ה, ועל-ידי זה נעשים כל בני-ישראל נצחיים.

ומזה מובן שימים אלה הם עת רצון לקבל החלטה טובה להוסיף תוספת כוח ועוז בהליכה בדרכיו וקיום תקנותיו, והעיקר, למלא את השליחות שלו, היינו, שכל אחד יפעל בד' אמותיו – שבזה נכללת כל העיר, כיון שעל-פי דין נחשבת כל העיר כד' אמות²⁰ – להחדיר שם את האור שרצה הרבי שיחדירו שם: "נר מצוה ותורה אור"²¹, וה"מאור" שבתורה, שזוהי תורת החסידות²².

ועניין זה צריך כל אחד לפעול בביתו, ואחר כך גם סביב לביתו, בכל העיר ובכל המדינה,

– הן אם זה המקום שבו דר בקביעות, והן אם זה המקום שנשלח אליו למשך זמן, יום או לילה, שבוע, חודש או חצי שנה, שכן, גם כאשר נדמה לו שזהו עניין של עראי, הרי, כאשר שליחות זו קשורה עם עניין של מצוה, אזי "מצוותיה אחשביה"²³ להיות עניין של קבע²⁴, כך, שברגע שיורד מהרכבת או מהאוירון הרי זה נעשה אצלו דירת קבע –

לעשות שם "דירה" שבה יתמלא רצונו של הרבי, שיהיה מקום חסידי, חי ושמח ("אַ חסידישער אָרט, אַ לעבעדיקער אָרט און אַ פריילעכער אָרט"), ובמילא יומשך לו גשמיות ביד רחבה – כיון שיזרע שם רוחניות²⁵ ביד רחבה,

ויזכה (לא רק לזרוע, אלא) גם לקצור, ואחר כך לאפות כו' – כל ל"ט מלאכות דעובדין דחול השייכות ל"סידורא דפת"²⁶,

ועל-ידי עבודה זו, עליה נאמר²⁷ "והיה ביום הששי והכינו גו'" – זוכים "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"²⁸, במהרה בימינו, על-ידי משיח צדקנו.

[כ"ק אדמו"ר ציוה לנגן "אני מאמין"].

* * *

ד. בפרשתנו²⁹ מסופר³⁰ המעשה אודות פינחס, שקנא קנאת ה' צבאות.

בכלל, הרי "אי-אפשר לבית המדרש בלא חידוש"³¹. עניין זה הוא בתורה שבעל-פה; ובתורה שבכתב, שבה למדים מאות אחת הלכות שלמות³² – הרי מכל-שכן שבסיפור-מעשה שלם, כמו הסיפור על פינחס, ישנו חידוש.

מהו החידוש בסיפור? – הדין ש"הלכה ואין מורין כן"³³ ו"קנאין פוגעין בו"³⁴. כלומר, שישנם עניינים שכאשר באים לבית-דין ושואלים כיצד לנהוג, עונים הם בשלילה, כיון שכך נאמר בשולחן-ערוך; ואף-על-פי-כן, באותו שולחן-ערוך נאמר גם ש"קנאים פוגעים בו", דהיינו שכאשר אינו מגיע לבית-דין, אלא עושה בעצמו כפי שמרגיש מצד פנימיות נפשו – עשה כדין ("הלכה ואין מורין כן") וכיוון לרצון העליון.

בדרך-כלל, יש לשאול תמיד כל עניין אצל בית-דין. אבל בשעה שמדובר על דבר "קנאת ה' צבאות" – הרי זה על דרך שמצינו³⁵ שהשואל בעניינים של פקוח-נפשות³⁶ הרי זה שופך דמים. העניין היה צריך לגעת בנפשו ("דער ענין האָט אים געדאַרפט דערנעמען") עד כדי כך, שיעשה את הדבר בעצמו, מבלי לשאול אצל בית-דין.

וכן הוא כשמדובר בעניין של "קנאת ה'", והעניין נוגע לו בפנימיות נפשו – שאז אינו הולך לשאול אצל בית-דין; במצב כזה אין לרצות לצעוד דווקא על "גשר של ברזל" ("אויף אַן אייזערנער בריק") – כיון שחבל על כל רגע. ויתירה מזו: אפילו כשיודעים שבית-דין יפסוק לשלילה – אף-על-פי-כן "קנאים פוגעים בו", ועניין זה הוא בהתאם לרצון העליון, שהרי "קנאים פוגעים בו" הוא דין בשולחן-ערוך.

וההסברה בזה:

"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות"³⁷, כיון שיהודי מצד עצמו אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות, כמאמר אדמו"ר הזקן³⁸. ורק מצד ה"רוח שטות", מצד הבהמה שבו, הנפש הבהמית – יכול הוא לעשות "מעשה בהמה"³⁹.

ובמילא, בשעה שמתעורר בקנאות, לא לכבודו ולא לכבוד בית אבא⁴⁰, אלא "קנא קנאתי להוי'"⁴¹, והעניין נוגע בנפשו עד כדי כך, שאינו חושב אפילו אם עובר עבירה בזה או לא, כיון שהוא חדור כולו בקנאות להוי', וממילא הניח את מציאותו הצדה לגמרי ("האָט ער זיך אַוועקגעלייגט אינגאַנצן אָן אַ זייט") – אזי, כשמניח את הגוף והנפש הבהמית הצדה, ונשארת רק הנפש האלקית שהיא תמיד באמנה אתו יתברך⁴², שמצד זה באה אצלו הקנאות, הרי ודאי הוא שכשהנפש הבהמית אינה מבלבלת, תכווין הנשמה מצד עצמה לרצון העליון.

ולכן רואים אנו, שעל-ידי זה שפינחס הרג את זמרי – "ותעצר המגפה"⁴³, דהיינו שהציל כמה אלפים מישראל מעוון חמור ביותר – עוון בעל פעור, אודותיו איתא במדרש⁴⁴ שעוון בעל פעור מקטרג באופן תמידי ומשה רבינו מסיר את הקטרוג, שלא מצינו כן בשום עוון – ופינחס הציל את בני-ישראל מעוון זה.

ולכן זכה ל"הנני נותן לו את בריתי שלום"⁴⁵, ש"פינחס זה אליהו"⁴⁶ שבא לכל ברית-מילה⁴⁷ ויבוא לבשר את הגאולה⁴⁸.

ה. גם זמננו הוא זמן של מגיפה, רחמנא-ליצלן, וכפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר⁴⁹, שהקב"ה הבעיר את חומות הגלות ("דער אויבערשטער האָט אָנגעצונדן די גלות-ווענט"). וזהו עניין שאין צורך בראיות והסברות לזה, אלא רואים זאת במוחש.

רואים במוחש שכמה וכמה מישראל, בחוץ-לארץ ובארץ הקדושה ת"ו, נאבדים מהיהדות. הם הולכים בדרך עקלתון ("אויף אַ קרומען וועג") המובילה אותם לכך שיהיו, חס-ושלום, מנגדים על הוי' ועל תורתו.

ולכן, בזמן שכזה, זמן של שריפה, זמן שבו ילד יהודי או ילדה יהודיה יכולים להיות נאבדים, חס-ושלום, מהיהדות – בזמן שכזה אין ללכת לבית-דין ולחפש בספרים אם מותר לו לבטל שעת לימוד לשם כך או לא, ועוד שאלות כיוצא בזה, כיון שכל רגע שדוחים זאת הוא סכנה, – יש לפעול!

בזמן שכזה צריך כל אחד ואחד מישראל לעורר את הקנאות שבנפשו – שעניין זה יכול להיעשות על-ידי פנימיות התורה – ולצאת מד' אמותיו הפרטיים, ללכת לבני-ישראל ולדבר עמם בדרכי נועם ובדברי רגש.

– אין להיכנס עמם בוויכוחים של שכל ("אויס'טענה'ן זיך מיט זיי מיט שכל'דיקע ויכוחים"), כיון שבשעת שריפה אין זמן לזה, ובכלל – כשמדובר על דבר פקוח נפשות אין משפיעים על הזולת ("נעמט מען ניט יענעם") על-ידי שכל. יש לדבר עמם ברגש – נשמה-ווערטער – ובכך להדליק את האש שבהם, "רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה"⁵⁰, ואזי – "ותעצר המגפה".

ואזי זוכים ש"פינחס זה אליהו", שיבוא "לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים וגו'"⁵¹, ויבשר את הגאולה על-ידי משיח צדקנו במהרה בימינו.

(קטעים מהתוועדות י"ב-י"ג תמוז ה'תשי"ג. תורת מנחם, כרך ט עמ' 55-59; 62-65)

_____________________

1)    שמע"צ תרס"ט (סה"מ תרס"ט ע' לח ואילך).

2)    ראה שבת קיב, ב. וש"נ. זח"ג קפו, ב.

3)    שמות ב, יו"ד.

4)    ראה תו"א שמות נא, ד ואילך. ובכ"מ.

5)    צפני' ג, ט.

6)    רמב"ם הל' מלכים ספי"א.

7)    זכרי' יד, ט.

8)    שער האמונה פנ"ו. וראה לקו"ת צו יז, א. ובכ"מ.

9)    לקו"ת שם, ב. שער האמונה פנ"ט-ס.

10)  סהמ"צ להצ"צ מצות מינוי מלך פ"ג.

11)  בענין זה נזכר פס"ד הרמב"ם בהל' מלכים. – וכנראה הכוונה לסוף הל' מלכים: "באותו הזמן לא יהי' שם כו' לא מלחמה ולא קנאה ותחרות כו'".

12)  הל' תשובה פ"ג ה"ח.

13)  ואתחנן ו, ד.

14)  יתרו כ, ב.

15)  וישלח לו, כב.

16)  ישעי' יא, ט.

17)  בכורות נה, ב.

18)  ראה גם אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר ח"ח ריש ע' שי.

19)  ראה אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ע' תקעו. ח"ד ע' שלט. ח"י ע' קמו. חי"א ע' שכט.

20)  ראה עירובין ס, סע"ב.

21)  משלי ו, כג.

22)  ראה ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז ובקה"ע שם. פתיחתא דאיכ"ר ב וביפה ענף שם.

23)  ראה ביצה כז, ב (בפרש"י ד"ה חלה). בכורות יו"ד, א. וראה אנציק' תלמודית מע' אסורו חשובו.

24)  ראה עירובין נה, ב.

25)  ראה סה"ש תש"ג ריש ע' 80. תורת מנחם – התוועדויות ח"א ע' 138. ועוד.

26)  שבת עד, ב.

27)  בשלח טז, ה.

28)  תמיד בסופה.

29)  מכאן עד סוס"ה הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ב ע' 344 ואילך. במהדורא זו ניתוספו בשוה"ג עוד כמה ציוני מ"מ.

30)  בלק כה, ז-ח.

31)  חגיגה ג, סע"א.

32)  ראה גם לקו"ת דרושי שמע"צ פח, רע"א.

33)  עירובין ז, א. ביצה כח, ב.

34)  סנהדרין פב, א.

35)  ירושלמי יומא פ"ח ה"ה. טושו"ע ואדה"ז או"ח סשכ"ח ס"ב.

36)  בגשמיות או ברוחניות (כדלקמן ס"ה). – מהנחה בלתי מוגה.

37)  סוטה ג, רע"א.

38)  אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ע' שפד (נעתק ב"היום יום" כ"ה תמוז). שם ע' תקמז (נעתק ב"היום יום" כ"א סיון). ועוד.

39)  משנה סוטה יד, א. הובא בפרש"י עה"ת נשא ה, טו.

40)  ע"ד תענית ב, רע"א. מגילה ג, א. ב"מ נט, ב.

41)  מלכים-א יט, יו"ד.

42)  תניא ספכ"ד.

43)  בלק כה, ח.

44)  תוס' סוטה ספ"א (יד, א ד"ה מפני). פדר"א ספמ"ה. ועוד. וראה גם "רשימות" חוברת נ (ס"ה).

45)  פינחס כה, יב.

46)  נסמן באגרות-קודש כ"ק אדמו"ר ח"ג ע' קס.

47)  פדר"א ספכ"ט. אבודרהם הלכות ברית מילה.

48)  ראה פרש"י בחוקותי כו, מב. רמב"ם הל' מלכים פי"ב ה"ב. ועוד.

49)  אגרות-קודש שלו ח"ו ע' שעב (נעתק ב"היום יום" בתחלתו).

50)  שה"ש ח, ו. וראה סה"מ תש"י ע' 113. תורת מנחם – התוועדויות ח"ד ע' 292. ועוד.

51)  מלאכי ג, כג-כד.

 משיח וגאולה בפרשה

שלמות הגאולה ושלמות העבודה

עשה כאן ארץ-ישראל

אף-על-פי ש"כאן" (חוץ לארץ) אינו ארץ-ישראל, והעבודה בחוץ לארץ ובזמן הגלות היא הכנה לשלימות העבודה בגאולה האמיתית והשלימה בארץ-ישראל (כפי שבני-ישראל מתפללים בכל יום) – אך מכיוון שהיותנו בגלות בחוץ לארץ בודאי אינו 'מקרה נקרית' חס-ושלום, אלא בהשגחה פרטית, ו"איני מבקש כו' אלא לפי כוחן" – ישנה כוונה ותכלית במקום ומצב זה עצמו, שקשור ומעין כללות הכוונה והעניין (ארץ-ישראל) שלשמו העבודה בגלות היא הכנה.

ולכן צריך יהודי לעבוד עבודתו "כאן" במקום ומצב זה – בתכלית השלימות . . במחשבה ודיבור ומעשה, כ"פנימי" ששקוע לגמרי בעבודה בה הוא מתעסק עכשיו (ואינו חושב בשעת מעשה אודות עבודה אחרת שתבוא לאחרי זה);

ומהו תוכן הכוונה בעבודתו "כאן" – לעשות דירה לו יתברך בתחתונים. ובלשון הצמח-צדק: "עשה כאן ארץ-ישראל", לעשות מהמקום (והזמן) ארץ שבה ניכר בגלוי יהדות (ישראל). היות שיהודי הוא "ישראל" בכל מקום שהוא – יש בכוחו לעשות מהמקום בו הוא נמצא (דוגמת) "ארץ-ישראל", ובפרט בבתי כנסיות ובתי מדרשות בחוץ לארץ (בבל) שעתידין שיקבעו בארץ-ישראל.

ויתירה מזה: דווקא על-ידי זה שעושים את העבודה בשלימות "כאן" (במקום וזמן הגלות), ששקוע לגמרי בעבודה במחשבה דיבור ומעשה שלו – הרי זה גופא מרגיל את האדם ומביא אותו לתכלית (שלשמה הוא עושה את העבודה "כאן") – העבודה בארץ-ישראל כפשוטה בגאולה האמיתית והשלימה. על-דרך מאמר חז"ל שהמצוות בזמן הזה הם "ציונים", ש"כשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים".

הכנה לגאולה כ'פנימי'

ובפרט שמדובר על הכנה לגאולה האמיתית והשלימה, שעניינה הוא כשמה: אמת ושלימות בכל העניינים, בכל פרטי מציאות האדם והעולם. ומזה מובן, ששלימות הגאולה (שעניינה הוא גילוי השלימות בכל פרט, גם בעניינים שהם רק הכנה לדבר אחר) תלויה בזה גופא שבהיותנו "כאן", תהיה עבודת האדם בשלימות מחשבה דיבור ומעשה שלו "עשה כאן ארץ-ישראל" (ולא באופן שניכר שהוא מתכונן לדבר אחר) – והרי בזה גופא תלויה שלימות הגאולה; ודווקא העבודה בשלימות "כאן" (עד כמה שרק יכולים לעשות שם העבודה בשלימות), מרגילה את האדם (ומביאה אותו) לשלימות העבודה בארץ-ישראל בגאולה האמיתית והשלימה.

ועל-פי זה מובנת ההוראה "עשה כאן ארץ-ישראל": הגם שנמצאים בגלות וברגע לאחרי זה באה הגאולה והולכים לארץ-ישראל – א) צריכה להיות העבודה ברגע זה ובמקום זה "כאן" – להיות בשלימות על-פי המצב העכשווי והמקום הנוכחי. ב) העבודה צריכה להתבטא ב"עשה כאן ארץ-ישראל", להכניס ב"כאן" (מקום וזמן זה) "ארץ-ישראל", שלימות מצב הגאולה – על-דרך "פנימי" שמכניס שלימות בכל פרט בעבודתו (גם בעניינים שהם רק הכנה לדברים אחרים). ג) זה גופא מרגיל את היהודי לגאולה עד שזה מביא את הגאולה השלימה כשכל בני-ישראל חוזרים לארץ-ישראל כפשוטה, ו"עתידה ארץ-ישראל שתתפשט בכל הארצות" (על-ידי העבודה של "עשה כאן ארץ-ישראל") עכשיו.

(שבת פרשת פינחס תנש"א. התוועדויות תנש"א כרך ד, עמ' 59-60)

 ניצוצי רבי

עוד על נסיעה במכונית

הרבי מורה לחסיד איזה רכב לקנות * הלקח שהרבי לימד למי שמכוניתו התהפכה בדרך * הוראה לתלמידות ולתלמידים: לא לנסוע בטרמפים! * גם ל'מבצעים' – אין לבזבז כסף לנסיעה במוניות * ברכה והוראות למי שהחל ללמוד נהיגה * צרור הוראות הקשורות לנסיעה – השלמה לרשימה שפורסמה בעבר (בגיליון תלט)

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

כחדש – ובזול

בי"ב שבט תשל"א (אגרות קודש כרך ז"ך עמ' עט) כותב הרבי למו"ה צבי ארי' בעגון, מחשובי חסידי חב"ד בס'-פאולו ברזיל:

במענה לשאלתו – כדאי לקנות אוטו (לא חדש לגמרי).

כך כתב הרבי גם לחסיד הרב צבי שוסטרמן משיקגו בשנת תשט"ז (אגרות קודש כרך יב עמ' רכ):

בנוגע לקאַר [=מכונית] טוב לקנות חדשה, אלא שצריך לברר, כמדומה, שחדשה 1955 – טובה כחדשה 1956 וזולה שלא בערך.

וראה בהרחבה במובא ב'התקשרות' גליון תלט.

לשמור דרך ה'

בט"ו טבת תשי"ט (אגרות קודש כרך ח"י עמ' קמו) כותב הרבי למי שמכוניתו התהפכה בדרך:

לאחרי הפסק הכי ארוך נתקבל מכתבו מיום 16/12, בו כותב אודות המאורע ל"ע ול"ע שקרה לו.

ויהי רצון אשר מכאן ולהבא אך טוב בטוב הנראה והנגלה יבשר בענינים הפרטים וגם הכללים, והרי אצל איש הישראלי הא בהא תליא, וכידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר, אשר כל יחיד – רבים הוא ויכול לפעול על רבים, ובפרט בהנוגע לכ[בודו] שכבר נסה בזה והצליח כפי הידוע לי.

במה ששואל דעתי במיוחד להמאורע האמור שקרה בדרך – ידוע המבואר בכמה מקומות, אשר הענינים דעולמנו הגשמי משתלשלים מהענינים ברוחניות, וביחוד מהענינים אשר בתורה, וכמובן גם-כן ממאמר רז"ל בראשית רבה בתחלתו, אשר התורה היא פנקסאות ודפתראות שעל-פיהם נבנה כל העולם כולו ועניניו, וכל מאורע גשמי הרי-זה רמז ולפעמים עוד יותר מרמז בהנוגע להמצב ברוחניות.

ענין דרך ברוחניות הוא, כמו-שכתוב ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. זאת-אומרת, התורה והמצוה בכלל, וביחוד ענין הצדקה ומשפט, ומבואר בתורת החסידות, קשר שני הענינים שצדקה צריך לעשותה לאחרי המשפט שעושה בהנוגע לעצמו מה שייך ומוכרח לו לצרכיו, שאז מפריש חלק גדול ממנו לצדקה, ועל-דרך-זה הוא גם בהנוגע לצדקה רוחנית, בהעריכו מעמדו ומצבו הוא, ואיך שיכול להשפיע על הזולת בסביבתו הקרובה וגם הרחוקה, שאז מפריש חלק גדול מזמנו, מרצו ויכולתו, לצדקה, להשפיע על הרחוקים לקרבם לחיי עולם-הבא (שזהו גם לחיי עולם-הזה). ובודאי לכ[בודו] האריכות בזה אך למותר...

ויהי רצון שיבשר טוב בכל האמור וכן מפרנסה במנוחה ובהרחבה והשם יתברך יצליחו. בברכה.

לא לנסיעה בטרמפים

בכ' חשון תשל"ט ('ימי תמימים' כרך ז' עמ' 284) כותב הרב אפרים וולף לרב חודוקוב:

"ההוראה שאמר לי כת"ר בשבוע שעבר למסור להנהלות... להזהיר התלמידות שלא לעלות למכונית בטרמפ... וגם לתלמידים להזהיר על-דבר-זה – מסרתי כל הנ"ל להנזכרים לעיל".

בכ"ג סיון תשי"ב (תשורה ז' סיון תשע"א, עמ' 46) כותב הרבי לאברך שכתב על מצבו "וכן שהתחיל להתלמד נהגוּת":

הנה לדעתי נכון הדבר, ובטח יוכל לעמוד בהבחינה ויקבל הרשיון על-זה. ויש לקוות שיהיה מזה ענין של פרנסה, ובודאי על להבא יתחזק בקביעות עיתים בתורת הנגלה ובתורת החסידות, ובפרט בהשתתפות בהשיעורים הנלמדים ברבים, שזהו גם-כן כלים להמשכת וקבלת ברכות השם-יתברך בכל המצטרך.

בברכה להסתדרות טובה בגשמיות ורוחניות.

התורה חסה על ממונם

במסגרת ארגון "שיעורי לימוד הדת", שליד ה'מרכז לעניני חינוך', הונהגה שעת לימוד שבועית, עם התלמידים היהודים בבתי-הספר הממלכתיים בארצות הברית. בחורי ישיבה היו נוסעים אחת לשבוע למשך כשעה ולומדים עם תלמידים יהודים אלה. באחד מימי רביעי, בתקופה שאחר י' בשבט תש"י, הגיע אחד הפעילים ופנה להרב יעקב-יהודא העכט בבקשו ממנו כסף הנחוץ לבחורים בשביל הנסיעות. הרב העכט הפנה אותו לרבי (אז 'הרמ"ש' עדיין), ששימש יו"ר הארגון. כנהוג, בימים שלפני ההסתלקות היו דופקים בדלת חדרו של הרבי ונכנסים. הבחור נכנס ואמר לרבי שדרוש כסף עבור הנסיעות.

הרבי ביקש לראות את החשבון, עיין בו במהירות ושאל בתמיהה: "כל-כך הרבה כסף?!". הבחור סיפר לרבי כי הבחורים נוסעים במוניות כדי לא לבזבז מזמני הלימודים שלהם. הרבי האזין ואחר-כך הגיב: "בכל זאת, הסכום גבוה מדאי".

שוב המשיך הבחור ואמר: "הבחורים נוסעים במוניות גם בגמר הפעילות, שהרי 'שלוחי מצווה' נחשבים גם בחזרתם"... הביט בו הרבי ואמר: "הם שלוחי מצווה בחזרתם בנוגע לכך שאינם ניזוקים, אבל לא לנסיעה במוניות!".

ובכל זאת, למרות הסתייגותו, נתן הרבי לבחור את מלוא הסכום שביקש ('התמים' אדר-ניסן תשס"ב עמ' 116).

קנייה לא בטוחה

מעשה בחסיד תושב ארצנו-הקדושה שביקש לרכוש מכונית, שהיתה נחוצה לו במסגרת עבודתו החינוכית-רוחנית. הוא כתב על-כך לרבי ותשובת הרבי היתה 'פושרת' משהו, ואולי פחות מזה, החסיד לא קלט את ה'רמז' ובלהט עשה עסקה שעל-פניה היתה נראית טובה.

כעבור ימים אחדים מהרכישה הכניס את המכונית לטיפול במוסך, ושם התברר כי העסקה היתה תרמית גדולה. מלבד המראה החיצוני של המכונית, רוב החלקים הפנימיים היו ישנים ומהם גם מקולקלים. אז הבין בדיעבד את תשובת הרבי.

הפצת מעיינות עם... 'מרכבה'

בש"פ תבוא ח"י אלול תשכ"ג (תורת מנחם כרך לז עמ' 240) מזכיר הרבי את "החידוש בהפצת המעיינות שהיתוסף בימים אלו... באמצעות מרכבה המתגלגלת על ד' רגלים... שעל-ידה יפיצו המעיינות חוצה".

זה היה פרי יוזמתו של החסיד הרה"ח ר' אהרן-משה קליין (ז"ל), שרכש אוטובוס ובו הקימו ספרייה ודוכן להנחת תפילין. הרבי הורה למתעסקים בזה שיאמרו 'לחיים'.

לקנות או לשכור

בקיץ תשל"ד החלה פעילות טנקי המבצעים, נושא שזכה בעבר לסקירות במדורנו, וכאן יבוא פרט נוסף.

במענה לשאלה אם לקנות או לשכור מכונית לצורך 'טנקי המצוות' לפעילות במבצעים, השיב הרבי ('מאוצר המלך' כרך ב' עמ' 111):

בהטנקים משתמשים רק בעיתים מיוחדים (מיעוט דמיעוטא דהזמן), ולכן אפילו אחד – צריך עיון גדול אם כדאי לקנות (ולא – לשכור כשיוצרך) אלא שבאחד יש-לומר שישתמשו בו בינתיים למכירת ספרים במקום רחוק (תירוץ – מדוחק), וכן שגם זה – טנק דצעירי-אגודת-חב"ד – פרסום שכדאי הוא. וקל-להבין.

ובדוחק גדול – השני לנסוע בערי השדה.

 ממעייני החסידות

פרשת פינחס

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (כה,יא)

פינחס הוא אליהו (ילקוט שמעוני)

"פינחס" – רומז לעבודת ה' מתוך מסירות נפש, שבה מתגלה עצם הנפש, בחינת 'יחידה'.

"הוא אליהו" – עבודה זו מקרבת את ביאתו של מבשר הגאולה, שאז יתגלה מהותו ועצמותו יתברך, בחינת 'יחיד'.

(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 344)

והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם (כה,יג)

החטא של בועל ארמית גורם לחידוש ושינוי הטבע, שהרי יהודי מוליד גוי ר"ל, ובכך מתבטלת המחיצה הטבעית בין ישראל לעמים. ומכיוון שפינחס ביטל חטא שיש בו משום שינוי הטבע, קיבל את שכרו מידה כנגד מידה, וניתנה לו כהונה בדרך של חידוש ושינוי הטבע, שהרי הוא לא היה ראוי לכך מצד עצמו, כפי שרש"י מפרש כאן.

(לקוטי שיחות כרך ח, עמ' 153)

* * *

אף משה רבנו הסיר את חרון אפו של מקום מעל ישראל (לאחר חטא העגל), ובכל-זאת לא זכה לשכר של "לו ולזרעו אחריו", ובניו לא ירשו את כבודו.

בטעם הדבר אומר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:

משה רבינו ביטל את הגזֵרה למעלה על-ידי תפילה, ובלשון החסידות – בדרך "המשכת אור". מכיוון שהתוצאות של עבודה זו הן בדרך כלל זמניות בלבד, שהרי כאשר האור מסתלק חוזר ה"מטה" למצבו הקודם, לכן היה גם השכר ארעי.

לעומת זה, פינחס פעל בדרך של 'העלאת המטה' – הוא החזיר את העם בתשובה על-ידי המעשה שעשה. כתוצאה מעבודה זו משתנה ה'מטה' עצמו, כך שאין סיבה שיחזור לקדמותו; והשכר היה מידה כנגד מידה, שכהונתו עברה גם לזרעו אחריו.

(לקוטי שיחות כרך יח, עמ' 344)

זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעני (כה,יד)

במקום שייחס את הצדיק לשבח ייחס את הרשע לגנאי (רש"י)

כנגד מה שטענו השבטים שזמרי עשה כאן מעשה חסד (בעבורם), ופינחס עשה מעשה אכזריות, באה התורה ומייחסת כאן את פינחס לאהרון איש החסד. ללמדנו, שפעולתו של פינחס, שנראתה כפעולה של גבורה, לא היתה אלא מעשה של חסד, פעולה שהביאה להצלת העם.

באותה מידה בקצה ההפוך לגמרי, "במקום" זה, מתואר זמרי כנשיא שבט שמעון, שעליו נאמר (ויחי מט) "כלי חמס מכורותיהם". לומר לך, כי למרות שעשה מה שעשה כדי להציל את בני שבטו מעונש מיתה (רש"י סוף פרשת בלק), היינו מעשה של חסד, הרי לאמיתו של דבר זו היתה פעולה אכזרית, שכן במקום להוכיח את בני שבטו על מעשיהם, הצטרף אליהם, וכך מנע מהם מלחזור בתשובה.

(לקוטי שיחות כרך ח עמ' 169)

לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו... אך בגורל יחלק את הארץ (כו,נד-נה)

גורל מורה על בחינה על-שכלית ועל-טבעית – "בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו" (משלי טז). ואילו "לרב תרבה... ולמעט תמעיט" רומז לבחינה הגיונית וטבעית. העובדה שבחלוקת הארץ היו שתי הבחינות יחד מלמדתנו, שאף בעבודת האדם יש לחתור למיזוג הטבע עם הלמעלה מהטבע.

כלומר: מצד אחד יש לעבוד ולפעול בדרך הטבע, ואין סומכים על הנס; אך עם זה חייבים לגלות שגם הטבע הוא הנהגה אלוקית, כשם שניסים הם הנהגה אלוקית. ובלשון החסידות: ש"הטבע עצמו הוא למעלה מן הטבע".

(שיחת ט"ו תמוז תשמ"ו. התוועדויות תשמ"ו כרך ד, עמ' 70)

אך בגורל יחלק את הארץ (כו,נה)

המשמעות של חלוקת הארץ, כפי שהיא בעבודת האדם לקונו, היא, שלכל יהודי ניתנה מצווה אחת השייכת לו במיוחד. וכמאמר רז"ל (שבת קיח) "אבוך במאי הווי זהיר טפי".

לכן נחלקה הארץ בגורל, שכן מבואר בחסידות כי האור הפרטי הזה, המאיר לנשמות פרטיות, הוא בבחינת "למעלה מטעם ודעת", "כך עלה במחשבה"; וגם הגורל הוא עניין על-שכלי, שלמעלה מטעם ודעת.

(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 346)

צו את בני-ישראל (כח,ב)

לפי שאמר משה יפקוד ה' איש על העדה... אמר לו הקב"ה: עד שאתה מפקדני על בניי, פקוד בניי עלי (ספרי)

משה ביקש "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה". כלומר, שיכירו תמיד שיש רועה ומנהיג לעולם, וכל ענייני העולם מונהגים בהשגחה פרטית – "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם". בהמשך לזה ציווה הקב"ה על הקרבת קרבן התמיד, המסמל את כללות הקרבנות, שכן עבודת הקרבנות מחזקת ומגבירה את התחושה שיש מנהיג לעולם.

(לקוטי שיחות כרך יב, עמ' 18)

ואמרת אלהם... ואמרת להם (כח,ב-ג)

"ואמרת אליהם" – קאי על בחינת המחשבה והדיבור שבקרבנות. מחשבה – עבודת התפילה (תפילה במקום קרבנות תקנום), שהיא עבודה שבלב; ודיבור – הדיבור בדיני והלכות הקרבן.

"ואמרת להם" – קאי על בחינת המעשה, הקרבת הקרבן בפועל.

(לקוטי תורה במדבר עמ' עה)

* * *

"ואמרת אליהם" – הקרבת הבהמה הגשמית. "ואמרת להם" – הקרבת הבהמה שבליבו של אדם, הנפש הבהמית. "זה האישה אשר תקריבו לה'" – יש להקריב את האש הזרה של הנפש הבהמית ולהפכה לאהבת הבורא.

(אור התורה במדבר עמ' א'צח)

את קרבני לחמי (כח,ב)

מדוע נמשלו הקרבנות ללחם? כי האוכל ממשיך ומוריד את חיות הנפש לתוך הגוף, וכמו-כן עבודת הקרבנות ממשיכה שפע אלוקי לעולמות.

(לקוטי תורה במדבר עמ' מא)

אִשֶׁה ריח ניחח לה' (כח,ח)

מפרש הרב המגיד ממזריטש:

"אִשֶׁה" – כאשר אדם עובד את ה' בחמימות ובהתלהבות, הרי זה "ריח ניחוח לה'".

(אור תורה במדבר עמ' נ)

ריח ניחוח לה' (כח,ח)

נחת-רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני (רש"י)

מדוע נאמר עניין זה אצל קרבנות דווקא? והרי כל מצווה גורמת נחת רוח למעלה.

אלא: כל המצוות מביאות גילוי אור בנשמה, ואין גילוי זה נראה וניכר בעולם. יתרה עליהם מצוות הקרבנות, שגרמה לירידת אש מן השמים, גילוי שנראה במוחש בעולם, על המזבח. זהו "ונעשה רצוני" – הקרבנות מגלים את הרצון העליון בעולם העשייה הגשמי.

משום כך אי-אפשר להקריב קרבנות אלא בבית-המקדש, שכן גילוי נעלה זה היה אפשרי רק במקדש.

(לקוטי תורה במדבר עמ' עה)

על עולת התמיד יעשה ונסכו (כח,טו)

אין ונסכו מוסב על השעיר, שאין נסכים לחטאת (רש"י)

קרבן חטאת מורה על עבודת התשובה, ואילו נסכי יין, המשמח אלוקים ואדם, רומז לשמחה. לכן אין נסכים לחטאת, שכן עבודת התשובה חייבת להיות מתוך מרירות, לא בשמחה (אמנם יש כאן שמחה, אבל זו שמחה פנימית, לא שמחה גלויה וניכרת).

(אור התורה במדבר עמ' א'קפז)

ביום השמיני עצרת תהיה לכם (כט,לה)

ואילו בשביעי של פסח כתיב (דברים טז) "עצרת לה' אלוקיך".

אומר כ"ק אדמו"ר הזקן:

כשיצאו בני-ישראל ממצרים, לפני קבלת התורה, לא היו מסוגלים לקלוט את הניסים הגדולים שנעשו להם (היינו הגילוי האלוקי שבניסים האלה); הגילוי לא האיר בהם אלא בבחינת 'קטנות'. לכן נאמר בשביעי של פסח "עצרת לה' אלוקיך". ואילו בחג הסוכות, שאז האיר הגילוי בנשמות-ישראל בבחינת גדלות, נאמר "עצרת תהיה לכם".

(לקוטי תורה ויקרא עמ' יג)

פר אחד איל אחד (כט,לו)

מדברי הרבי מהר"ש:

'שור' ו'עז' הם שני ציורים של הנפש הבהמית. שור – היינו שור תם ושור נגח. עז – היינו תוקף וחוצפה.

יש גם 'שור' ו'עז' בקדושה (הלעומת-זה של שור ועז שבנפש הבהמית), אך אינם 'סחורה מיוחלת'. זה אדם 'בעל ציפורניים', דוקרני.

ואילו 'פר' ו'איל' – אף שהם מאותו סוג בהמות של שור ועז – עומדים בדרגה נעלית יותר; מורגש בהם ה'אחד'.

זהו "פר אחד איל אחד".

(ספר השיחות ת"ש עמ' 53)

פר אחד איל אחד (כט,לו)

אלו כנגד ישראל... כבנים הנפטרים מאביהם, והוא אומר להם: קשה עלי פרידתכם, עכבו עוד יום אחד (רש"י)

לכאורה היה לו לומר "קשה עלי פרידתנו", ומהו "פרידתכם"?

אלא הפירוד בין ישראל לקב"ה, 'פרידתנו', אינו נובע אלא מ'פרידתכם'. שכן פירוד לבבות בין איש לרעהו מפריד ח"ו אף בין ישראל לאביהם שבשמים, כמאמר "ברכנו אבינו (רק כאשר) כולנו כאחד".

(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 433)

 פרקי אבות

"הלומד מחברו פרק אחד"

שכן מצינו בדוד מלך ישראל, שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד, קראו רבו אלופו ומיודעו (פרק ו משנה ג)

מבאר כ"ק אדמו"ר:

בנוגע לשיתין – מצאנו שתי דעות, ואחת מהן היא ש"כרה דוד שיתין", והיינו, שכאשר דוד הכין את כל העניינים בעבור בית-המקדש, כרה גם שיתין, ובמקום זה העמיד שלמה את המזבח, והיין והמים שהיו מנסכים על-גבי המזבח היו יורדין לשיתין.

ואיתא בגמרא (תרגום מארמית): "בשעה שכרה דוד שיתין צף התהום למעלה ורצה לשטוף את העולם. אמר דוד מי יודע אם מותר לכתוב את שם ה' על חרס ונשליך לתהום וינוח. לא השיבו לו. אמר דוד כל שיודע להשיב ואינו אומר כו', נשא אחיתופל קל-וחומר בעצמו, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה יימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם על אחת כמה וכמה. אמר לו: מותר וכו'".

וצריך להבין: יש כלל בכל התורה שפיקוח נפש דוחה כל התורה כולה. ואם-כן, הקושיה היא בשתיים: א) לשם מה הוצרך דוד שמישהו יורה לו את הדין, בשעה שזה דבר פשוט שפיקוח נפש דוחה כל התורה כולה? ב) כאשר אחיתופל הורה שמותר לכתוב שם על-גבי חרס ולזרוק למים – למה הוצרך לקל-וחומר מ"לעשות שלום בין איש לאשתו", הרי היה יכול ללמוד זאת ב'בניין-אב' מדוגמה של פיקוח-נפש אפילו של נפש אחת, ועל-אחת-כמה-וכמה של כל העולם?

וגם בנוגע לדוד ש"דוד לא היה מורה הלכה בפני רבו אחיתופל (כדאיתא באבות ש"קראו רבו אלופו ומיודעו") והוא היה שם" – עדיין אינו מובן: מכיוון שפיקוח נפש דוחה כל התורה כולה, הרי זה דוחה גם את הדין שאסור להורות הלכה בפני רבו, ואם-כן, היה לו להורות הלכה בפני רבו ולפסוק את הדין, כדי להציל את העולם?

התירוץ הפשוט על זה:

מה שהיה בכוחו של החרס לסתום את הנקב של התהום – הרי זה רק לפי שנכתב עליו שם קדוש. והיינו, שפעולת הצלת העולם היא מצד הקדושה שיש בכתיבת השם על-גבי החרס ובזריקתו אחר-כך אל המים. וכדי שיהיה בזה עניין של קדושה – הרי זה רק כאשר מוצאים מקום בתורה שמותר לעשות זאת, ולולי זאת, הרי כתיבת שם על-גבי חרס כדי להשליכו במים, אין בה עניין של קדושה, ובמילא לא היה נעשה על-ידי זה הצלת העולם.

כלומר, בנידון דידן לא מדובר על עשיית פעולה שיש בה משום פיקוח-נפש שדוחה את כל התורה כולה – שהרי החרס וכתיבת השם עליו מצד עצמם אין בכוחם להציל מהצפת התהום, ואם-כן, פעולה זו כשלעצמה היא מחיקת השם שלא לידי תועלת. אלא יש צורך בדבר קדוש, ובעשייה באופן של קדושה – שדווקא אז תוכל פעולה זו להציל את העולם.

לכן יש צורך למצוא דוגמה בתורה על כתיבת שם קדוש בקדושה כדי למחקו אחר-כך, שפועלת מצד הקדושה שבדבר – שמזה יהיה אפשר ללמוד בנוגע לכתיבת שם קדוש והשלכתו במים כדי להציל מהצפת התהום.

וזהו הלימוד ב"קל-וחומר . . ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים" – שהתורה מצווה לכתוב את השם ולמחקו על המים, ועל-ידי שתיית המים היה נעשה עניין ניסי – "הינקי", "אם לא שכב, הינקי, הא אם שכב חנקי", שאין זה עניין טבעי, אלא עניין שמצד קדושה, והיינו, שהקדושה נשארת בקיומה אף-על-פי שכתיבת השם היה מלכתחילה כדי למחקו אחרי-כן; ואם כך "בשביל לעשות שלום בין איש לאשתו – לעשות שלום לכל העולם על אחת כמה וכמה".

(שיחת ליל ג' דחול המועד סוכות תשי"ז. תורת מנחם כרך חי, עמ' 35-36)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת קודש פרשת פינחס¹
י"ד בתמוז²

פרקי אבות – פרק ו.

יום שלישי
תענית שבעה-עשר בתמוז

בין-המצרים³:

מיום זה עד אחר תשעה באב אין נושאים נשים, אבל שידוכים מותר לערוך אפילו בתשעה באב עצמו, וסעודת שידוכים בלא ריקודים מותרת עד ראש-חודש מנחם-אב (ולאחר מכן אסור לעשות סעודת שידוכים אפילו בשבת, אלא כיבוד קל⁴), ואין מסתפרים.

ליטול ציפורניים אין איסור⁵.

אין מברכין 'שהחיינו' על פרי או בגד חדש, וגם לא בשבת⁶ (אלא אם-כן אינו מוצאו אחר-כך⁷). בשירה בפה אין איסור. שמיעת קלטת וכיוצא-בה, שלא לשם שמחה ממש⁸, התיר הגרש"ז גרליק ז"ל עד ראש-חודש מנחם-אב.

סיום והכנסת ספר-תורה – רצוי שלא לעשות ב'בין-המצרים', אלא בזמן מתאים יותר⁹.

'בין-המצרים' אינו זמן ראוי לנסיעות וטיולים¹⁰. גם בקייטנות, משתדלים לדחותם או למעט בהם ככל האפשר. מי שצריך לנסוע בימים אלו, כדאי ונכון שהכנות משמעותיות לנסיעה יתחילו לפני-כן, כדי שיודגש שהנסיעה החלה לפני שבעה-עשר בתמוז¹¹.

לא רצוי לקבוע טיפולים רפואיים לימים האלה¹².

גזיזת השערות [לבן שלוש שנים] – יש לדחותה לאחר 'בין-המצרים'. אבל שאר העניינים שנהוג להדר ולהרגיל בהם את התינוק – נשיאת טלית-קטן, ברכות-השחר וברכת-המזון וקריאת-שמע שעל-המיטה – זאת אין דוחים, אלא נוהגים כרגיל, מיום מלאות לבן שלוש שנים¹³.

הנהגות מיוחדות בימים אלו¹⁴:

להוסיף בלימוד התורה ובנתינת צדקה [ובוודאי בשבתות שבין-המצרים: תורה – בהוספה על העניין ד"ויקהל משה" להקהיל קהילות בכל שבת ושבת¹⁵, ו"להשתדל שבכל יום מימי בין-המצרים יהיה עניין הצדקה באופן המותר ביום זה... ביום השבת – על-ידי הכנסת אורחים (בסבר-פנים-יפות); או על-ידי זה שביום השישי שלפניו מפרישים "משנה" לצדקה"¹⁶], על-פי מה שנאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"¹⁷.

תורה: לקבוע¹⁸ (ובמקום שכבר ישנם – להוסיף) שיעורי לימוד בהלכה ופסקי-דינים, ולכל לראש – הלכה למעשה מדיני ימים אלו¹⁹, וגם (בענייני גאולה²⁰ ו)בתורת בית-הבחירה, בית-מקדשנו, על-פי מה שאמרו רז"ל שעל-ידי לימוד זה "אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבניין הבית"²¹. היינו: בתנ"ך²² – בספר יחזקאל מפרק מ' והלאה, במשנה ובגמרא – מסכתות מידות ותמיד²³, וברמב"ם – הלכות בית-הבחירה. ולהוסיף וללמוד הביאורים בענייני בית-המקדש בתורת החסידות, ובפרט בתורתו של הצמח-צדק, שזכה דורנו ונתגלו בו כמה דרושים על הפסוק ביחזקאל (אור-התורה על נ"ך), ומעט גם על המשניות דמסכת מידות (חידושים על הש"ס, במקומו) וכיו"ב²⁴.

צדקה: ההוספה בצדקה – באם אפשר – להפריש לצדקת בית-מקדש מעט (בתי-כנסת ובתי-מדרש, ישיבות וכיוצא בזה)²⁵.

תענית ציבור:

מי שלא ישן, מותר לו לאכול עד שיעלה עמוד-השחר. השוכב לישון ובדעתו להשכים לאכול או לשתות, יתנה במפורש לפני השינה שעדיין אינו מקבל עליו את התענית, ואז מותר באכילה עד עלות השחר²⁶.

עלות-השחר באזור המרכז: 3:17.

שחרית: אין לשטוף את הפה בתענית-ציבור²⁷.

קטנים שיש בהם דעת להתאבל מאכילים אותם מאכלים פשוטים, ולא יאכלו מעדנים²⁸.

הציבור אומר 'עננו' רק במנחה. הש"ץ אומר (בחזרת הש"ץ) 'עננו' בברכה בפני עצמה בין ברכת 'גואל ישראל' לברכת 'רפאנו', אף אם יש בבית-הכנסת רק שלושה מתענים²⁹. ואם אין – אומרו ב'שומע תפילה'³⁰.

סליחות³¹:

אומרים אותן בעמידה, ובמיוחד: אשמנו, י"ג מידות, שמע קולנו. וכן אבינו מלכנו.

מנהגנו לאומרן אחרי אמירת תחנון, בסדר דלהלן:

אל תתנו דמי / כרחם / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אתאנו לך / א-ל מלך³², ויעבור / אלוקים אל דמי / כרחם אב / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אמרר בבכי / א-ל מלך, ויעבור / שעה נאסר³³ /א-ל מלך, ויעבור / זכור רחמיך³⁴ / זכור לנו ברית אבות / זכור לנו ברית ראשונים / שמע קולנו³⁵ / משיח צדקך³⁶ / א-ל רחום שמך³⁷ / עננו ה' עננו³⁸ / מי שענה לאברהם / רחמנא דעני³⁹ / 'אבינו מלכנו' הארוך⁴⁰, ובו: "ברך עלינו שנה טובה"; "זכרנו ל..." [ולא 'זכרנו בספר'] / ואנחנו לא נדע / חצי קדיש.

קריאת התורה:

קוראים 'ויחל' בשחרית ובמנחה גם אם יש רק שלושה מתענים. מי שאינו מתענה, לא יקראוהו לעלות לתורה. קראו לתורה למי שאינו מתענה וצר לו להודיע זאת מפני חילול השם – יעלה.

את הפסוקים "שוב מחרון אפך..."; "ה' ה' א-ל רחום... ונקה"; "וסלחת..." – אומר הציבור בקול רם, ואחריהם אומרם הקורא בתורה. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו כשעלה לתורה, החל לאומרם עם הציבור וסיימם עם הבעל קורא.

עניינא דיומא: כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מביא⁴¹: "שביום י"ז בתמוז ותשעה באב יש לומדים (אף שמעטים הם ביותר – ולא נתפרסם כלל וכלל⁴²) בתורה (בנביאים) פרשת היום על-דבר 'צום הרביעי' ו'צום החמישי'⁴³ (על-דרך שבכל יום אומרים שירו של יום וכיוצא-בזה)"⁴⁴.

צדקה:

בימי התעניות נוהגים לתת לצדקה לפני תפילת מנחה 'אגרא דתעניתא', ויש נותנים לפי עלות הסעודות שהיו אמורים לאכול היום⁴⁵. ו"מנהג ישראל להרבות בצדקה (הן בכמות, והן באיכות – על-ידי סבר פנים יפות כו'⁴⁶) ביום התענית"⁴⁷.

מנחה:

התפילה – בשעה מאוחרת יחסית⁴⁸.

וידבר וקטורת, אשרי, חצי קדיש, קריאת 'ויחל' כבשחרית, לשלושה עולים, והשלישי הוא המפטיר, ואין אומרים חצי קדיש לאחר הקריאה. מפטירים "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיהו נה,ו – נו,ח), ומברך אחר-כך שלוש ברכות עד 'מגן דוד'. יהללו, חצי קדיש⁴⁹.

גם היחיד אומר 'עננו' בשומע תפילה, ללא חתימה, ומסיים "כי אתה שומע...", ואם שכח (וכבר אמר ה' של סיום הברכה), אומרו בלא חתימה אחרי 'אלוקי נצור' קודם 'יהיו לרצון' האחרון. הש"ץ אומר 'עננו' כבשחרית (ראה לעיל), בברכה בפני עצמה בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. הנוהגים נשיאת כפיים בכל יום, נושאים כפיים בתפילה זו⁵⁰, וכשאין נושאים כפיים אומר הש"ץ ברכת כוהנים.

הרבי חידש את המנהג הישן (שמקורו במשנה) לומר "דברי כיבושין" אחרי מנחה דתענית-ציבור: "כדאי לעורר על המנהג הנ"ל, שבמקומות שאפשר לפעול זאת, יאמרו אחרי מנחה (כמה מילים, לכל הפחות) 'דברי כיבושין', או מזמור תהילים המתאים לעניינים אלו, ובמקומות שמצד טירחא דציבורא [או מצד ביטול מלאכה, וכיוצא-בזה] אי אפשר לפעול זאת – על-כל פנים יהרהרו במחשבה עניין של 'דברי כיבושין', ומאחר ש'רחמנא ליבא בעי' – ובפרט עניינים הקשורים בתשובה, ש'עיקר התשובה בלב' – הרי 'מחשבה טובה, הקדוש-ברוך-הוא מצרפה למעשה⁵¹.

צאת הכוכבים⁵² בתל-אביב: 20:13.

______________________

1)    ברוב המקורות הישנים (כמו: סה"מ תרס"ט, עת"ר, אעת"ר, עטר"ת, המשך תרס"ו, המשך תער"ב, סה"מ תרפ"ז, תש"ב, היום יום, לקוטי שיחות א-ד. וראה גם חי"ג עמ' 256 הע' 1. חכ"ג עמ' 397 בגוף המכתב) – 'פנחס' חסר יו"ד. במענה משנת תשכ"ב (אג"ק חכ"א עמ' עח) לשאלת הנמען מדוע כתב הרבי את שמו חסר, הביא הרבי את דברי מהרש"ל, "דרובן כותבין חסר", והוסיף: "(כנראה הכוונה במקום שאינו נוגע לדין). וכן הוא בש"ס בשמות דרבי פנחס בן יאיר וכיו"ב". לראשונה מופיע 'פינחס' מלא בלקוטי שיחות חי”ג עמ' 93, ושם בהערה 1 ציין הרבי מקורות לזה. להלן הערה מחלק ח"י עמ' 318: "4) מלא -  ראה בית שמואל הל' גיטין, שמות אנשים. שי למורה שם. ובטיב גיטין שם. ועוד. וראה בעניין פינחס מלא בזוהר חלק ג (נז,ב. ריג,ב. רכ,א. רלו,ב) מנחת שי ריש פרשתנו..."

בשיחת ש"פ בלק תשט"ז סכ"ד (תורת מנחם חי"ז עמ' 97) הסביר הרבי, שהעניין ד'מלא' הוא על-דרך מה שכתוב "אלה תולדות פרץ" תולדות מלא, ששייך למשיח, שאז יהיה באופן כפי ש"עולם על מילואו נברא", עיי"ש. ואולי זו הסיבה שהרבי (החל מהשיחה דחי"ג הנ"ל) דייק לכתוב תמיד בשיחותיו באופן זה. וראה גם תורת מנחם ח"א עמ' 144.

2)    סוף זמן קידוש לבנה לכתחילה הוא בליל ש"ק בשעה 21:18. גם לדעה המקילה ביותר, לא יהא ניתן לקדשה במוצש"ק, ולכן כתבו הפוסקים (שו"ת הב"ח סי' פ, הובא במג"א סי' תכו ס"ק ז ופר"ח שם, ושדי חמד מערכת ב' סי' ב ס"ט ועוד) הלכה למעשה, שמי ששכח - יברך בליל שבת.

3)    לגבי הנהגות בין-המצרים – באשל-אברהם להרה"צ מבוטשאטש או"ח סי' תקנ"א כתב שהן מתחילות כבר בליל הצום (אפילו בין השמשות!), וכ"פ בשו"ת ציץ-אליעזר ח"י סי' כו. מאידך, בשו"ת אגרות-משה או"ח ח"א סי' קסח מתיר בליל הצום נישואין רק לצורך, וע"ש ח"ד סי' קיב שמציין לו, ותספורת – רק לצורך גדול (וראה 'התקשרות' גיליון תסט עמ' 19).

כנראה, אין נוהגין כפי המוצע בביאור-הלכה ר"ס תקנ"א (מא"ר ופרמ"ג) להחמיר בי"ז בתמוז ועשרה בטבת כמו מר"ח אב. וע' נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"א עמ' עג, עה, עו ועוד (כמובן לא מכוונים לזה, אבל אם צריך מכבסים וכו').

4)    מ"א סי' תקנ"א ס"ק י.

5)    בלוח כולל-חב"ד כתבו "לכבוד שבת מותר אפילו בערב שבת חזון" ונכון הדבר, אבל הניסוח מטעה כאילו בלא"ה אסור, כאשר גם האוסרים לא אסרו אלא בשבוע שחל בו ת"ב (ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"א ר"פ כב, וש"נ), וגם אז צ"ב מה מנהגנו בזה.

6)    לוח 'היום יום'. לוח כולל-חב"ד.

7)    שו"ע סי' תקנ"א סי"ז בהג"ה.

8)    ראה כיו"ב בס' נטעי גבריאל הל' פסח ח"ג פרק נג הערה ב, והל' אבילות ח"ב פי"ד ס"ד.

9)    אג"ק כרך כ' עמ' רנג.

10)  ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים פכ"ג ס"ג.

11)  היכל-מנחם כרך ב' עמ' ריד. ובשיחות-קודש תשכ"ה כרך ב עמ' 230 "לארוז מזוודה או אפילו מספר ממחטות". אגב, בשנת תשל"ג אמר הרבי ביחידות להשליח הרה"ח ר' אריה-לייב קפלן ע"ה "כשאורזים את החפצים, יש לארוז תחילה את הטלית והתפילין. לאחר מכן אפשר להוציאן, אך בהן יש לפתוח את מלאכת האריזה" – 'התקשרות', גיליון נב עמ' 8. ראה גם היכלא דמלכא, שהרבי אמר לר"י כרם ביבנה לארוז קודם.

12)  אג"ק כרך כד עמ' שנז. וחבל שטרם נכנסה הוראה זו בס' 'שערי הלכה ומנהג'. וראה נטעי-גבריאל בין-המצרים פכ"ג ס"ח (בניתוח וכל טיפול שיש בו משום סכנה), שהביא מ'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' רכו, אך שם מדובר (לפי הכותרת) בתשעת הימים.

13)  אג"ק כרך כד עמ' שנה. וצ"ע שבתספורת דחויה בל"ג בעומר הורה הרבי לנהוג את כל הנ"ל מיום התספורת ואילך (אג"ק כרך ח עמ' רפט). ומאידך, את לבישת טלית-קטן וכו' ניתן להקדים לפני ג' שנים (ראה היכל-מנחם ח"ב עמ' כט).

14)  ['תורה' ו'צדקה'] לקוטי-שיחות חלק ח"י עמ' 486 וחלק כ"ד עמ' 33. הלכות ('משפט') שבתורה בפרט, ולימוד הרמב"ם במיוחד, שכולל הלכות דכל התורה כולה ('התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 54). – הוספה זו שייכת גם לילדים הנמצאים במחנות-הקיץ ('התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 50). ההוראות בנדון, שהן 'מילתא בטעמא' שייכות לכל שנה ושנה (שיחת מוצש"ק פינחס תשל"ח, הנחת הת' בלתי מוגה סי"א).

15)  שעניינן 'הקדמת רפואה' על-ידי שייהפכו לימים טובים – 'התוועדויות' תש"נ שם.

16)  לקוטי-שיחות כרך כג עמ' 299 ובהערה. ופירוט מהצעה כיו"ב בהתוועדויות תנש"א ח"א עמ' 24. במק"א הוסיף הרבי בכיו"ב: צדקה באכילה ושתייה ('לחיים'), או צדקה רוחנית (עצה טובה, וכש"כ לימוד תורה), ובפרט החלטה בשבת על נתינת סכום מסויים לצדקה, להפרישו מיד במוצש"ק ולתיתו לעני או לגבאי בבוקר (סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 222 ובהערות, 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 376 ועוד).

17)  כמבואר בלקוטי-תורה ר"פ דברים, ש'משפט' היינו תורה, ככתוב (מקץ מ,יג) "כמשפט הראשון", ותירגם אונקלוס "כהלכתא קדמייתא" (שם).

18)  קביעות בזמן וקביעות בנפש, לכל אחד ואחת ('התוועדויות' תשמ"ג ח"ד עמ' 1834).

19)  'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 78, 91 (מוגה), 108.

20)  ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 606.

21)  תנחומא פ' צו סי' יד. ויתירה מזו, שעל-ידי-זה "בניין ביתי" אינו "בטל" (ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 535). ואף [כנראה – באופן חיובי] נפעל בניין ביהמ"ק דלעתיד ('התוועדויות' תשמ"ב ח"ד ס"ע 1945). הרבי החל לעורר ע"ז בשנת תשל"ו ('שלשלת היחס' בראש ס' 'היום יום עם מ"מ וציונים', החל מ'הוצאה חדשה ומתוקנת עם הוספות', תשמ"א).

22)  וקודם כל בפ' תרומה, תצוה, תשא – בענייני המשכן וכליו ובגדי-כהונה, שמהן למדים לענייני ביהמ"ק. תוספת זו לא הופיעה בהוראות בנדון כל השנים, שרבות מהן מוגהות, אלא פעם אחת ויחידה (בלתי-מוגה) ב'התוועדויות' תשד"מ ח"ד עמ' 2248, וראה בכיו"ב ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 252 ובהערות. וראה 'התקשרות' גיליון שי"ב עמ' 18 הערה 25, וש"נ.

23)  באחת הפעמים הזכיר הרבי את מעלת מסכת תמיד על מסכת מידות, "כיוון ש'מקדש העתיד בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא מן השמים' הרי הלימוד אודות העבודה בביהמ"ק נוגע אז למעשה יותר מאשר הלימוד אודות בניין ביהמ"ק" ('התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 55 הערה 186), וא"כ לכאורה יש ללמוד גם את כל ההלכות השייכות לעבודת ביהמ"ק, וקודם-כל ההלכות השייכות למסכתות אלו, בהל' כלי המקדש, תמידין ומוספין, ומעשה הקרבנות שברמב"ם.

24)  'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 38. וראה ספר הליקוטים – צמח צדק, ערך ביהמ"ק (אות ב עמ' רכב, ובהנסמן בסופו).

בספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 691 נוסף, שבשנה זו, כיוון שעומדים כבר על סף הגאולה, יש ללמוד זאת לא מצד ההתגברות דרגש האבילות וההשתדלות לתקן החסרון דחורבן ביהמ"ק, אלא (גם לולי החורבן) מצד הכוסף וההשתוקקות להמעלה והשלימות דבית-המקדש השלישי, גדלות שלא היתה מעולם, עיי"ש.

25)  כשבאים לעורר ע"ד נתינת צדקה, יש להביא בפועל קופת צדקה, שאז תיכף ומיד נותנים צדקה בפועל ('התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 123).

26)  שו"ע סי' תקס"ד ונו"כ. וראה אג"ק לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ח"ג עמ' עה, שלכל הדעות מותר (כל ימות השנה), גם לדעת האוסרים זאת בכלל על-פי הזוהר, אם עושה זאת לרפואה או לכוון דעתו בתפילה וכיוצא בזה (כמובן, לאחר אמירת ברכות-השחר וברכת-התורה אם הוא אחרי חצות הלילה. ואל ישכח ליטול ידיו שוב כראוי לאחר עלות-השחר).

27)  שו"ע סי' תקס"ז ס"ב. 'ספר-המנהגים עמ' 1. המצטער מאי-רחיצת הפה, יש לדון להקל לשוטפו בנוזל שאינו ראוי כלל לשתייה.

שכח ובירך על מאכל או משקה ונזכר שתענית היום – כמדומני שפוסקים כדעה שלא יטעם כלל, אלא יאמר בשכמל"ו (ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"א פ"ג ס"ח). שכח ולעס – יפלוט, וגם אם אכל – ימשיך בתעניתו (מטה-אפרים תר"ב סכ"ג).

28)  ראה בענין זה כף-החיים סי' תק"נ ס"ק ט ונטעי-גבריאל בין-המצרים פ"ו עמ' סח, וש"נ.

29)  ספר-המנהגים עמ' 45, עיי"ש, ובאג"ק חט"ז עמ' שיג מעתיק הרבי רק "ג' מתענים" (ראה 'התקשרות', גיליון לג עמ' 18), וכן הביאו בלוח כולל-חב"ד לתענית אסתר, מהערות הרבי ללוח תשט"ז.

ש"ץ ששכח ברכה זו ונזכר קודם שאמר 'ה'' מחתימת 'רפאנו' חוזר ואומר 'עננו' ו'רפאנו', וכשאמר 'ה'' אומר עננו ב'שמע קולנו' וחותם 'בא"י, העונה בעת צרה ושומע תפילה'. שכח גם שם, אומרה ברכה בפני עצמה אחר 'שים שלום' (לוח כולל-חב"ד, צום גדליה).

30)  משנה-ברורה סי' תקס"ו ס"ק יג.

31)  סידור תהילת-ה' (הישן) עמ' 362. ספר-המנהגים עמ' 45. כמה מהמקורות למנהגים דלהלן (כולל קריאת התורה) צויינו ב'התקשרות' גיליון לג עמ' 20, וראה גיליון מ' עמ' 18.

יום מילה שחל היום, כשהמילה בשחרית במניין זה, אומרים סליחות ווידוי כרגיל, ללא נפילת אפים. וי"א שבעל הברית עצמו לא יאמר סליחות (ראה השלמה לשו"ע אדה"ז מהרב בעל  ה'דברי נחמיה', סי' קלא סוף ס"ז, נדפסה בסוף ח"א עמ' 357). לעניין אבינו מלכנו, חידש הרבי שתלוי בתחנון ('אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' ל, משיחת ו' תשרי תשל"ה. זאת בניגוד להוראותיו בנדון בשנת תשכ"ה – ראה 'אוצר' שם עמ' קס ס"ט. וראה המסופר ב'התקשרות' גיליון שלא עמ' 18).

המתפלל במניין בנוסח אחר, לכאורה צריך לומר הכל כסדר דידן (ללא י"ג מידות, כמובן), ורק יענה י"ג מידות עימהם. אמנם ראה 'התקשרות' גיליון תקל"ד עמ' 16 הערה 18, וגם ב'לקט הקמח החדש' סי' קלא ס"ק ז כתב שגם מעט לפניהם או לאחריהם מיקרי בציבור, וצ"ע למעשה. ואולי כל שאומרים סליחות ה"ז "עימהם".

32)  בסידור 'תורה אור' עמ' 372, בסליחות דשני וחמישי, תענית ציבור וכו' – נדפס בו "כמו שהודעת", וכן צולם בסידורי תהלת ה' הישנים, ואילו במחזור השלם וב'סליחות – מנהג חב"ד' נדפס תמיד "כהודעת", ועפ"ז תיקנתי כאן בעבר וכן תוקן בסידורי 'תהלת ה'' החדשים, אך בהקלטות מתפילת הרבי בסליחות לעשרה בטבת ניתן לשמוע בבירור "כמו שהודעת".

33)  פיוט מסוג 'פזמון'. בין חרוז לחרוז אומרים "יום גבר..." כנדפס, ובסוף הפיוט חוזרים את כל החרוז הראשון (ע"פ הערה 4 ב'סליחות – ליקוט טעמים ומקורות' של הרבי שנדפס בסו"ס 'סליחות – מנהג חב"ד').

34)  סידור תהילת-ה' עמ' 347. בפסוק:  "פקדנו בישועתך" (ולא "ופקדנו"), וכן נדפס ב'סליחות – מנהג חב"ד'.

35)  פותחים הארון ואומרים פסוק אחר פסוק, חזן וקהל, עד הפסוק 'אל תעזבנו' ולא עד בכלל. בסיום הקטע סוגרים הארון.

36)  מדלגים "או"א... אשמנו... סרנו..." כיוון שכבר אמרו זאת בנוסח התפילה, ע"פ דברי האריז"ל שלא לומר פעמיים וידוי באותה תפילה. הרבי בהיותו ש"ץ היה מדלג גם "הרשענו ופשענו", כנראה מפני שגם זה (חלק מן ה)וידוי.

37)  כשעבר הרבי לפני התיבה, היה אומר תמיד "למען אמיתָך.... בריתָך", וכן בכולם ('סליחות' החדשות, הוצאת קה"ת אה"ק. וכנוסח אדמו"ר הזקן ב"הושענא, למען אמיתך").

38)  באמירת "עננו" מסיים הש"ץ  בקול רם במקומות המופסקים בנקודותיים (:), דלא כמנהג העולם ('אוצר מנהגי חב"ד, אלול-תשרי, עמ' כח).

39)  במניין של הרבי נהגו לנגן תפילה זאת בסיום הסליחות (ספר-הניגונים ח"ג, ניגון רמז).

בנוסח 'עננו' צ"ל: "רך לְרַצות" (אג"ק ח"ב עמ' קסב, ודלא כנדפס בסידורים ובסליחות, גם בחדשים).

40)  כולו יחדיו מתחילה ועד סוף. במניין של הרבי נהגו תמיד לנגן "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה" (ספר-הניגונים ח"א, ניגון ו).

41)  ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63.

42)  ראה עד"ז בבן-איש-חי שנה א' הל' חנוכה אות כג, מס' מועד לכל חי למוהר"ר חיים פלאג'י.

43)  מלכים-ב כה,ג-ח; ירמיה לט,ב-ז; זכריה ח, יח-יט.

44)  ויתירה מזה – התורה היא נצחית גם לעתיד-לבא, כולל חלקים אלו בנביאים המדברים על-דבר הצומות; אלא שבתורת-אמת ותורה-אור מאיר בגלוי הטוב שבכל דבר (כמבואר במקום אחר בענין "יעקב ועשיו האמורים בפרשה"), היינו הטוב שבצומות אלו, כפי שייהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים לעתיד-לבוא, ואדרבה – על-ידי הלימוד בנוגע להירידה לפי שעה. הרי זה מגדיל השמחה והיום-טוב (ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63).

45)  כמארז"ל (ברכות ו,ב) "אגרא דתעניתא – צדקתא", ופירש"י "שנותנין צדקה לערב, לפרנסת העניים שהתענו היום", הובא להלכה במטה משה סי' תשנ"ה. ובא"ר סי' תקס"ו ס"ק ב כתב "ויש נוהגין לשער מה שהיה אוכל ביום התענית, ליתן לעניים בערב", הובא ב'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 460, ובהערה 35 שם "ומהטעמים לזה – שהרי מה שאינו אוכל ושותה ביום התענית – אין זה כדי שסכום הסעודות יישאר בכיסו, ואח"כ ישתמש בו לענייני חול, אשר, עם היותם ענייני חול של יהודי, שהם בוודאי בתכלית הכשרות כו', אין זה דומה כלל להעילוי דקדושת הצדקה". ובלקוטי-שיחות כרך כה עמ' 471 מבאר בדרגא נעלית יותר, ש"כדי לגלות את העניין ד"צום ויום רצון לה'", עד ל"צום אבחרהו" – יש להוסיף במצוות הצדקה, שהיא  מעין ודוגמת "מצות ה' ממש... [להחיות העולמות] בתורת צדקה וחסד חנם" (אגה"ק סי' יז) מצד הרצון והבחירה דלמעלה", עיי"ש.

46)  "רמב"ם הל' מתנות עניים פ"י ה"ד. טושו"ע יו"ד סי' רמט ס"ג".

47)  (כולל ההערה הקודמת) לקוטי-שיחות הנ"ל עמ' 470.

48)  שו"ע אדה"ז סי' קכ"ט ס"א. ספר-המנהגים עמ' 48 הערה 20. אם-כי הרבי היה מתפלל בשעה הרגילה בכל יום – 15:15 (כנראה בגלל סדרי הישיבה, שסדר נגלה אחה"צ מתחיל בה תמיד בשעה 15:30).

49)  במראות-קודש נראה, שכאשר היה הרבי ש"ץ, התחיל את החצי-קדיש במנחת תענית-ציבור מיד לאחר סיום ברכות-ההפטרה (כדי למנוע הפסק, ע"ד מנהגנו במנחת ש"ק), ותוך-כדי אמירתו, אמרו "יהללו" והחזירו את הס"ת לארון-הקודש.

50)  ולכאורה יש לנוהגים כך להקפיד עכ"פ כהספרדים שלא לשאת כפיהם אלא תוך חצי שעה שלפני השקיעה (כף-החיים סי' קכט ס"ק ז, ע"פ הב"ח. וראה לוח דבר בעתו – צום גדליה, 'ילקוט-יוסף – מועדים' עמ' 550 וש"נ, ונטעי-גבריאל הל' בין-המצרים פי"ג ס"ו וש"נ).

51)  לקוטי-שיחות כרך כ' עמ' 352, וש"נ. וחבל שככל הידוע, טרם הונהג הדבר בפועל אפילו בין אנ"ש (מלבד הצפייה בדברי הרבי במראות-קודש במקום שאפשר).

52)  במקום ובזמן שהתענית קשה על הציבור, ניתן להקדים תפילת ערבית לפני צאת-הכוכבים (ע"פ המטה-אפרים סי' תרב סכ"ט. ופעם אחת מסר הרבי לרב בבית-חיינו, הרה"ח ר' שמואל לוויטין ז"ל, שניתן לנהוג כן, בתענית אסתר תשכ"ה – מיומנו של הרה"ח רי"ל שי' גרונר), וכמובן – לחזור על ג' פרשיות דק"ש לאחר-מכן.