דרושה הפרדת סמכויות: הפוליטיקאים צריכים להקשיב לאזהרותיהם של מומחי הביטחון, ומומחי הביטחון צריכים להתרכז בהיבט הביטחוני הטהור ולא לשקול שיקולים פוליטיים

המתיחות שהתפרצה השבוע בין ראש-הממשלה לרמטכ"ל ממחישה היטב את חלוקת הסמכויות שצריכה להתקיים בין נושאי התפקידים. הפרדת הסמכויות הזאת קיימת גם בענייני הלכה, בין תחומי אחריותם של מומחים ובין סמכותם של רבנים ופוסקי ההלכה. גם בסוגיה הלכתית מובהקת, כמו שמירת שבת, מתברר שהתורה מעניקה למומחה סמכות מכרעת משל הרב והפוסק – בתנאי שהמומחה שומר על מסגרת סמכותו ואינו חורג ממנה.

למשל, אם יהודי חש לא בטוב באמצע השבת, עלול הרב להעריך שמצבו אינו חמור עד כדי כך שייחשב 'פיקוח-נפש', שמתיר חילול שבת, אבל מי שיכריע יהיה דווקא הרופא: אם הרופא יביע חוות-דעת רפואית מקצועית, שמצבו של היהודי הוא בבחינת פיקוח-נפש – יהיה הרב חייב לקבל את דעתו ולהורות לחלל שבת כדי להצילו. מצד שני, אם הרופא יאמר שאין סכנה לחיי החולה, אבל לדעתו, גם כדי להקל את כאביו ראוי לחלל שבת, יאמר לו הרב, כי עם כל הכבוד, הוא רק רופא ולא פוסק הלכות.

בלבול תחומים

כלומר, דעתו של המומחה חשובה מאוד, ולעיתים היא המכרעת והקובעת, כל עוד היא מוגדרת בתוך תחומי סמכותו ואינה חורגת מהם. במסגרת זו דעתו של המומחה יש בה כל התוקף שהתורה מעניקה למומחים. אולם ברגע שהמומחה חורג מתחומי סמכותו, דעתו אינה עדיפה מדעתו של כל אדם אחר; זו כבר אינה דעת מומחה, אלא דעה פרטית, ככל דעה אחרת.

בשיח הציבורי אצלנו אנחנו רואים את בלבול התחומים בשני הכיוונים – מצד אחד הפוליטיקאים מנסים להשתיק את קולם של מומחי הביטחון, כשאין הם משדרים על הגל הרצוי להם; ומצד שני קורה לא-אחת שקצינים בכירים ומומחי ביטחון מביעים דעות פוליטיות לחלוטין, שאין להן דבר עם ההיבט הביטחוני המקצועי הטהור.

כאשר מומחה הביטחון מביע דעה מקצועית, ששטח כלשהו אין לו ערך ביטחוני, ושמבחינה צבאית אפשר לוותר עליו – זו חוות-דעת ביטחונית לגיטימית, אבל בזה היא מסתיימת. שכן לשאלה יש גם צדדים דתיים, היסטוריים, חברתיים, מדיניים וכדומה, ואין הם מעניינו של איש-הצבא. לעומת זאת, כאשר מומחה הביטחון קורא לסגת משטח כלשהו כדי לקדם את 'הכוחות המתונים' במחנה האוייב – כאן הוא חורג לגמרי מסמכותו ומתחומי מומחיותו.

באותה מידה, כאשר הפוליטיקאי מחליט לבצע מהלך שיש בו סכנה לביטחון הציבור, והוא קובע שהסכנה אינה חמורה כל-כך, או שאפשר להתגבר עליה, וזאת בשעה שמערכת הביטחון עומדת וזועקת שיש כאן הפקרות ביטחונית – זו חריגה מסמכות מצד הפוליטיקאי. כי עם כל הכבוד לו, בענייני ביטחון מכריעה דעתם של מומחי הביטחון.

בלי סיכונים ביטחוניים

את חלוקת התפקידים הזאת אנו רואים היטב בהלכה המפורסמת בהלכות שבת (סימן שכט), הדנה בשאלה אם כניסתם של נכרים לעיירות ישראל (אפילו "על עסקי תבן וקש") נחשבת 'פיקוח-נפש' שדוחה שבת. קובעת ההלכה, שיש צורך בחוות-דעת ביטחונית כדי לברר אם מדובר בשטחי-ספר, בעלי חשיבות אסטרטגית ("משם תהא הארץ נוחה להיכבש לפניהם"), או בעיירות שאין להן ערך ביטחוני. אולם את ההכרעה אם לחלל שבת או ליטול סיכון, אין ההלכה מניחה בידי מומחי הביטחון, אלא היא-עצמה קובעת שחייבים לחלל שבת ולמנוע את כניסתם של הגויים ל"עיר הסמוכה לספר", שכן גם החשש הקל ביותר מפתיחת הארץ לפני האוייב היא בבחינת פיקוח-נפש.

חובתו של הרמטכ"ל לתת חוות-דעת מקצועית. ואם הוא אומר שנסיגה מחבל עזה תסכן את הביטחון – חובתם של הקברניטים להקשיב לו, לשמוע לאזהרותיו ולהימנע מהפקרת ביטחונו של העם היושב בציון.