בעל השמחה הכריז בג' תמוז - "רק גופותינו ניתנו בגלות, אבל נשמותינו לא" * ולעומת זאת לגבי "מאסר" ברוחניות, מצינו בתניא הלשון "קשור ואסור בידי החיצונים" * ואף-על-פי שמאסר חמור מגלות, בגשמיות וברוחניות, קבע הרבי את היום-טוב בי"ב בתמוז ולא בג' בתמוז * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ג'¹ תמוז הוא היום אשר בו יצא כ"ק מו"ח אדמו"ר ממאסרו (בשנת תרפ"ז), בתנאי אשר בו ביום יסע לעיר מקלטו קאסטראמא על משך שלוש שנים. ובהיותו שם, הנה ביום י"ב תמוז, הודיעו לו מבית הפקידות כי חופשה ניתנה לו, ותעודת החופש תנתן לו למחר ביום י"ג תמוז².

ובהקדמה:

בשעתו, היו כאלו שהסתפקו בנוגע להיציאה מהמאסר בג' תמוז, אם זה עניין של שמחה אם לאו, כיוון שהיציאה מהמאסר היתה בתנאי שייסע לגלות כו'.

אבל, אלו שהיו על אתר, וידעו פרטי המצב - ידעו בפשיטות, ללא ספק כלל, שהיציאה ממאסר לגלות היא מעבר מן הקצה אל הקצה.

ועד כדי כך, שמצד זה הנה ג' תמוז יש בו - מכמה צדדים - שמחה יתירה מאשר בימי י"ב וי"ג תמוז, כי: גאולת י"ב וי"ג תמוז היא - גאולה מגלות, והשינוי שמגלות לגאולה אינו דומה להשינוי שממאסר לחופש (גם לחופש שבגלות).

ב. ובפרטיות יותר:

הנמצא במאסר - אינו ברשות עצמו, ואינו בעל-הבית על עצמו, וכל ענייניו הם תחת ממשלת שר בית הסוהר, כפי שמספר כ"ק מו"ח אדמו"ר ברשימת המאסר².

מה-שאין-כן הנמצא בגלות - הנה למרות גודל הצער שבעניין הגלות, כמבואר בחינוך³ בנוגע ל"ערי מקלט" גודל הצער בכך שמפרידים את האדם ממכריו ורעיו ומכל העניינים שהורגל בהם, הרי זה רק שחסרים לו כמה וכמה עניינים, אבל עדיין יש לו בעלות על עצמו.

וככל העניינים שישנם גם בתורה - מצינו גם החילוק בין מאסר וגלות בנוגע לקיום התורה ומצוות:

בזמן הגלות, כאשר "מפני חטאינו גלינו מארצנו" - חסרים אמנם המצוות התלויות בארץ כו', וכן חסר הגילוי אור מכללות קיום התורה ומצוות, אבל אף-על-פי-כן, ישנו כללות העניין דבחירה חופשית, "ובחרת בחיים"⁴, בנוגע לכל שאר ענייני התורה ומצוות.

מה-שאין-כן מי שנמצא במאסר - כיוון שאינו ברשות עצמו, הרי אין לו בחירה חופשית לקיים המצוות, כמו ספר-תורה ואתרוג וכיוצא בזה (וכפי שמצינו שקלא וטריא בכמה שו"ת בנוגע לקיום המצוות במאסר).

והגע עצמך:

בחירה פירושה בחירה חופשית, שהאדם הוא חופשי לבחור כרצונו, שלכן שייכת הבחירה באדם דווקא, כמו שכתוב⁵ "הן האדם היה כאחד ממנו", ובמין האדם גופא - אצל בני-ישראל דווקא, כיוון ששורשם הוא מעצמותו יתברך, שהוא בעל בחירה האמיתי, שאין מונע ומעכב בידו.

ועניין הבחירה חופשית ישנו אצל בני-ישראל גם כאשר נמצאים בגלות, מה-שאין-כן אצל מי שנמצא במאסר.

ועל-דרך זה מצינו החילוק שבין גלות למאסר בעבודה הרוחנית:

בנוגע לעניין הגלות - הרי גם בזמן הגלות אין מישהו שיש לו בעלות על בני-ישראל בכל הקשור לקיום התורה ומצוות, וכדברי בעל השמחה בג' תמוז⁶: רק גופותינו ניתנו בגלות, אבל נשמותינו לא נמסרו לגלות, ובכל מה שנוגע לתורה ומצוות, אין מישהו שיכפה דעתו עלינו כו'.

מה-שאין-כן עניין המאסר - מצינו בתניא⁷ הלשון "קשור ואסור בידי החיצונים", ועד שיכול להיות שאפילו ענייני תורה ומצוות יהיו במאסר תחת ממשלת ושליטת הקליפות לפי שעה, כמבואר בהלכות תלמוד-תורה⁸ שכל זמן שלא עשה תשובה נמצאים התורה ומצוות בתוך הקליפות, ויתירה מזה, שמוסיף כוח בהקליפות כו'.

ג. ועל-פי זה מובן גודל השמחה דג' תמוז, להיותו היום שבו יצא כ"ק מו"ח אדמו"ר מהמאסר:

נוסף לכך שכללות הנהגת המדינה ההיא היתה בבחינת גלות בתוך גלות, הרי בהיותו במאסר ניתוסף בזה חומר העניין שלא היה ברשות עצמו, אלא תחת ממשלת שר בית-הסוהר.

ויתירה מזה: בהיותו במאסר היה נידון תחילה למיתה, וגם לאחרי שנשתנתה הגזירה לטוב, הנה כל זמן שהיה במאסר, היה אפשר שפסק-דין זה יהיה חוזר וניעור, שהפה שהתיר יחזור להיות הפה שאסר.

ובג' תמוז יצא מרשות שר בית-הסוהר לרשות עצמו, ונשאר רק במעמד ומצב של גלות, אבל, במצב זה היו עוד כמה וכמה עשיריות מאות ואלפים כו'.

ד. הטעם שכ"ק מו"ח אדמו"ר לא קבע את יום ג' בתמוז ליום-טוב, אלא רק את הימים י"ב וי"ג תמוז - יש לומר:

כל עניינו של נשיא ורועה ישראל, נשמה כללית, הוא - להשפיע לאנשי דורו, שהם הנשמות הפרטיות שנמשכות מהנשמה הכללית. וכידוע שנשיא ורועה ישראל מניח את עצמו בשביל כל איש פרטי מישראל, ואפילו בשביל פחות שבפחותים (וענייניו "הפרטיים" אין נחשבים אצלו - בערך זה).

ולכן, גם כאשר בג' תמוז היתה הגאולה ממאסרו הפרטי, אבל עדיין לא היתה גאולה בפועל לכל אלו השייכים אליו, שהרי בהיותו בגלות, יכלתו בהשפעה היתה מוגבלת ביותר⁹ - לא קבע את יום הג' בתמוז ליום-טוב¹⁰, כיוון שחסר עדיין עניין הגאולה אצל כל הנשמות הפרטיות, שכל אחת מהן היא נקודה עיקרית אצל הנשמה הכללית.

ה. אמנם, כל זה הוא רק בנוגע לעניינו של הרבי כפי ששייך לחסידים. אבל כאשר מדובר אודות הרבי עצמו בתור פרט, הרי גם ג' תמוז הוא יום גאולה ושמחה.

ולכן, כאשר מדובר אודות התקשרות של חסידים לרבי ונשיא, שהתקשרות זו צריכה להיות לכל מה שהוא, גם בתור פרט, שהרי העניין ד"ואהבת לרעך כמוך"¹¹ ראוי להיות גם מצד החסידים אל הרבי - הנה אצל חסידים צריכה להיות שמחה גדולה גם בג' תמוז, מצד הגאולה של הרבי בתור פרט.

ובפרט שכיוון שמדובר אודות נשמה כללית, הרי גם ענייניה "הפרטים" שייכים לכלל ישראל¹². וכמודגש בנוגע לג' תמוז, שאף שהיתה אז גאולה פרטית, הרי בהעלם היה בזה גם הגאולה הכללית, שנתגלתה בפועל בי"ב תמוז.

ועל-פי זה נמצא, שבג' תמוז צריכה להיות השמחה אצל חסידים יותר מאשר אצל הרבי - כי: הרבי - עיקר עניינו הוא בשביל הנשמות הפרטיות, ובנוגע אליהם הרי בג' תמוז היתה הגאולה בהעלם; ואילו חסידים שצריכים לחשוב על הרבי גם בתור פרט - צריכים להיות בג' תמוז בשמחה גדולה, כיוון שאז היתה הגאולה של הרבי בתור פרט באופן גלוי. מה-שאין-כן בי"ב תמוז - השמחה של הרבי ושל החסידים היא בהשוואה.

ולכן, בוודאי יתוועדו עתה בשמחה עד לאחרי הבדלה, וכן בהימים שלאחרי זה, עד לחג הגאולה י"ב וי"ג תמוז, שאז יצטרכו להוסיף עוד יותר בהשמחה.

* * *

ו. איתא בסדר עולם¹³ שבג' תמוז מנע יהושע ("ראש¹⁴ לכובשים"¹⁵) את מהלך השמש באומרו "שמש בגבעון דום"¹⁶ (ובפרקי דר' אליעזר¹⁷ איתא שגם הכוכבים והמזלות עמדו מלכת).

- מצינו חילוקי דעות¹⁸ בנוגע למשך זמן עמידתם, ל"ו שעות או יום תמים כו', אבל, לכל הדעות אירע זה בג' תמוז.

ובהיות אשר הכל הוא בהשגחה פרטית¹⁹, ובכל שנה ושנה נשנים העניינים מעין שהיו בפעם הראשונה²⁰ - צריך לומר, אשר גאולתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר שייכת היא להעניין ד"שמש בגבעון דום"²¹.

ז. ויש לומר:

הכוח שהיה ביהושע להפסיק את אמירת השירה של נפש השמש - דום מלומר שירה (שעל-ידי זה נפסק במילא²² השתחואת גופו, סיבוב השמש²³), שירת המלאכים, הוא - על-ידי שגילה את מעלת שירת הנשמות על שירת המלאכים²⁴.

והעניין בזה:

מבואר בחסידות²⁵ שנוסף על שירת המלאכים שנתפרש במקרא, יש גם שירת הנשמות - שהרי הנשמות יש להן עליות, וידוע שכל הילוך ועלייה הוא על-ידי שיר דווקא, שזהו שאמרו²⁶ "כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר".

והחילוק ביניהם - שהמלאכים יש להם גופים²⁷, אלא שהגוף שלהם הוא מב' היסודות הדקים, רוח ואש, כמו שכתוב²⁸ "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט", וכיוון שיש להם גופים, לכן, השירה שלהם - שעניינה הוא לבטל את חומר גופם - נשמעת באזני הנביא; מה-שאין-כן הנשמות שאינן מלובשות בגוף כלל - השירה שלהן אינה נשמעת באזני הנביא.

וכללות עניין שירת הנשמות שהיא למעלה משירת המלאכים - הוא עניין העלייה ברצוא ושוב, באהבה ויראה (כדאיתא בזוהר²⁹ שאהבה ויראה הם תרין גדפין שעל-ידם פרחא לעילא), שהם באים על-ידי ההתבוננות בגדולתו יתברך³⁰; הלימוד דפנימיות התורה.

ועל-ידי זה שיהושע גילה את מעלת שירת הנשמות, אזי נתבטלו המלאכים ופסקו מלומר שירה, ובמילא נעשה "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון".

ועניין זה מהוה הוראה לכל אחד ואחד מישראל בכל דור ודור - ככל סיפור בתורה שהוא הוראה נצחית - שכאשר פועלים גילוי הנשמה על-ידי לימוד פנימיות התורה, אזי פועלים העניין ד"שמש בגבעון דום גו'", שכל ענייני ההשפעה שנמשכים מהשמש והירח, כמו שכתוב³¹ "וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים", לא זו בלבד שאינם מפריעים לבני-ישראל, אלא אדרבה, שמסייעים להם בעבודתם, כיוון שבני-ישראל נעשים בעלי-הבית עליהם, ועושים מהם מרכבה לאלוקות.

ח. וזה היה גם-כן עניין גאולתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר:

על-ידי התעסקותו בהחזקת והפצת היהדות, ובנקודתה הפנימית - הפצת מעיינות פנימיות התורה - כל ענייני עולם והכוכבים ומזלות, לא רק שלא מנעו, אלא אדרבה, סייעו לעבודתו, כפי ש"ראו כל אפסי ארץ" שאירע נס גלוי.

ועל-ידי פעולתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, ראש לכובשים, שסלל את הדרך - המשיך את הכוח לכל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, ולכל אשר בשם ישראל יכונה³², שעל-ידי לימוד תורת החסידות נעשים בעלי-הבית על השמש והירח כו', כך, שלא זו בלבד שהגשמיות אינה מפריעה לתורה ועבודה, אלא אדרבה, שישנו הכוח לעשות מהם גופא מרכבה לאלקות, ולהשלים את הכוונה דדירה בתחתונים³³.

* * *

ט. מפרשת קורח - באים לפרשת חוקת:

בפרשת חוקת מדובר אודת מצוות פרה אדומה, ועל זה נאמר³⁴ "זאת חוקת התורה", לפי שהיא כללות התורה, כמבואר בליקוטי-תורה³⁴ שכללות המצוות הוא עניין של רצוא ושוב, העלאה והמשכה - שהרי עניין המצוות הוא "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"³⁵, שיש בזה ב' עניינים: נחת רוח, ונעשה רצוני. וב' עניינים אלו ישנם גם בפרה אדומה: שריפת הפרה - עניין הרצוא, העלאה, ומים חיים - עניין השוב, המשכה.

וכיוון שפרה אדומה היא כללות התורה, לכן מקשרים עניין זה³⁶ עם פרשת "ואברהם זקן"³⁷, הפרשה של אליעזר, שעליה אמרו³⁸ "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים" - כיוון שבה מדובר אודות נישואי יצחק ורבקה, החתונה הראשונה שבתורה, שזהו עניין ייחוד מ"ה וב"ן, והרי זהו כללות עניין התורה.

ולהעיר שיש מנהג בקהילות הספרדים (והובא בתשובות³⁹) שהחתן עולה לתורה בפרשת "ואברהם זקן". וטעם הדבר⁴⁰ - לפי שכל ההשפעות נמשכות על-ידי התורה, כמאמר⁴¹ "קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא", וכמו בכללות הבריאה, כך גם בנוגע לכל פרט, ולכן קורין לחתן בפרשת "ואברהם זקן", כדי להמשיך את כל העניינים המבוארים בפרשה זו - "וה' ברך את אברהם בכל".

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת קרח, ג' בתמוז, ה'תשח"י - בלתי מוגה; 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשח"י (ח"ג) כרך כג עמודים 103-108, 112-113 - נמצא בדפוס)

----------

1) תוכן וקיצור ב' שיחות הראשונות - הוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר ונדפס בהוספות ללקו"ש ח"ד ס"ע 1314 ואילך. במהדורא זו שולבה גם השיחה בשלימותה - מהנחה בלתי מוגה.

2) פרשת המאסר והגאולה - ראה לקו"ד ח"ד ליקוט לד-לז (תרי, א ואילך. ולאח"ז בסה"ש תרפ"ז עמ' 179 ואילך).

3) מצווה תי.

4) ניצבים ל,יט.

5) בראשית ג,כב. וראה רמב"ם הל' תשובה רפ"ה. הובא בלקו"ת אמור לח,ב.

6) לקו"ד שם תרצב,א. סה"ש שם עמ' 169.

7) פ"ז (יב, רע"א).

8) פ"ד סה"ג.

9) אף שבמשך הימים שהיה שם, פעל הרבה להחזקת היהדות, ועוד טרם בואו לשם, שלח (את אחד מחסידיו) "להורות לפניו גושנה", וסידר שם "חדר" שלמדו בו תשב"ר ותיקן מקווה לרבים וכו' (ראה תו"מ ח"ו ס"ע 12. וש"נ).

10) גם י"ל עפמש"כ אדה"ז בסדר ברה"נ פי"ג, ס"ה: "אין לברך עד שיצא מהסכנה לגמרי", אף שאינו דומה לגמרי, שהרי אין לברך פעמיים, מה-שאין-כן בנדו"ד. ואכ"מ.

11) קדושים יט,יח.

12) ראה לקו"ש ח"ד עמ' 1051 הערה 18.

13) רבה - פי"א.

14) פתיחתא דאסת"ר יו"ד.

15) כלומר: הראשון שכבש גשמיות וחומריות לעשותם כלי לתורה ומצוות, שלכן, גם בגשמיות היה הוא הראשון שכבש את "ארץ כנען" לעשותה "ארץ ישראל".

16) יהושע י,יב.

17) פנ"ב.

18) ע"ז כה,א.

19) סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר: במאמרי ר"ה שלפני המאסר - שנת תרפ"ז - נדבר בתוך המאמר עניין שיטת הבעש"ט אודות השגחה פרטית שהוא גם בדצ"ח ובכל פרט ופרט וכו', אף שלא היה שייך להמאמר. ולולא זאת - איני יודע אם הייתי יכול דורכטראגן (לסבול יסוריו ולצאת מן) המאסר.  (ביאור בזה, ראה לקו"ש חכ"ג עמ' 157 ואילך. תו"מ ח"ג עמ' 207 ואילך. וש"נ).

20) נסמן בלקו"ש ח"ג עמ' 852 הערה 5. תו"מ חי"ח עמ' 330 הערה 16.

21) בהבא לקמן - ראה גם לקו"ש ח"ח עמ' 114 ואילך (משיחה זו, בשילוב עם שיחת ש"פ קרח, ג' תמוז תשכ"ד). חכ"ח עמ' 260 ואילך (משיחת ש"פ קרח, ג' תמוז תשמ"ה). וש"נ.

22) ראה דרמ"צ ה,א.

23) ראה ב"ב כה,א.

24) ראה יל"ש יהושע רמז כב: א"ל השמש, אתה אומר שאדום, ומי אומר קלוסו של הקב"ה, אמר לו, שתוק ואני אומר כו'.

25) לקו"ת ברכה צח,א.

26) שבת רפ"ה.

27) ראה גם מכתב ט' סיוון ה'תשח"י (אג"ק חי"ז ס"ע קנו ואילך). וש"נ.

28) תהלים קד,ד.

29) ראה תניא פ"מ. וש"נ.

30) הל' יסוה"ת להרמב"ם פ"ב ה"ב.

31) ברכה לג,יד.

32) מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר לחגיגת י"ב תמוז הראשונה - בשנת תרפ"ח (נדפס בסה"מ תש"ח עמ' 263. ולאח"ז באג"ק שלו ח"ב עמ' פ). וראה הקדמה לקונטרס יב תמוז תיש"א (בסה"מ תשי"א עמ' 287. תו"מ ח"ג עמ' 176).

33) ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג,ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

34) ר"פ חוקת.

35) תו"כ ופרש"י ויקרא א,ט. ועוד.

36) ראה לקו"ת שם נו, סע"ב ואילך.

37) חיי-שרה כד,א ואילך.

38) ב"ר פ"ס, ח. הובא בפרש"י עה"ת שם,מב.

39) ראה אנציק' תלמודית ערך חתן וכלה ס"ז (כרך יח ס"ע שלט ואילך). וש"נ.

40) ראה גם תו"מ ח"ז עמ' 182.

41) זח"ב קסא, רע"ב.