הנפש מתאווה
"כי תאווה נפשך לאכול בשר" (דברים יב,כ). כאשר הגוף מבקש לאכול בשר הדבר נובע מ"כי תאווה נפשך לאכול בשר" – הנפש האלוקית מתאווה לבשר, כדי לברר את ניצוצות הקדושה שבו.
(לקוטי שיחות)
תשוקה לניצוצות
זהו שנאמר (תהילים קז): "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף". כאשר האדם רעב או צמא למאכל או משקה, הדבר נובע מ"נפשם בהם תתעטף" – הנפש האלוקית מתעטפת ומשתוקקת לברר את הניצוצות האלוקיים הטמונים בתוך המאכל והמשקה.
(הבעל-שם-טוב)
מגבלות האכילה
אכילת בשר תאווה (בשונה מבשר קרבנות) יש לה מגבלות. רק כאשר הנפש היא המתאווה לכך – "כי תאווה נפשך לאכול בשר" – רשאי האדם למלא את חפצה של הנפש ולאכול בשר.
(רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב)
אכילה בלי 'דם'
לא הותרה לנו אכילת בשר חולין אלא ללא דם, כמו שנאמר: "רק חזק לבלתי אכול הדם" (דברים יב,כג). הדם מורה על רתיחת הדמים ותאווה. החיוּת וההתלהבות של יהודי צריכות להיות מופנות אל הקדושה בלבד, ככתוב: "ודם זבחיך יישפך על מזבח ה' אלוקיך" (דברים יב,כו).
(לקוטי שיחות)
כוונה טהורה
כאשר רצון האכילה נובע מתוך כוונה טהורה לתיקונה של הנפש – "כי תאווה נפשך לאכול בשר" – אזיי האכילה נעשית מצווה: "בכל אוות נפשך תאכל בשר".
(תורת חסד)
מי אוכל את מי
כאשר האכילה היא נפשית, כי הנפש רצונה לעשות את רצון ה' יתברך, כי-אז האדם הוא האוכל את הבשר ומעלה אותו לקדושה. אבל באכילה לשם תאווה בלבד המצב הפוך – הבשר הוא ה'אוכל' את האדם ומוריד אותו למטה.
(תולדות יצחק)
לפני התפילה
כשאדם קם בבוקר הוא עדיין שרוי במצב של 'מִדְבָּר' ואסור לו לאכול, כי עדיין אין בכוחו להעלות את המאכל לקדושה. רק אחרי התפילה, כאשר הוא במצב של 'ארץ-ישראל', ביכולתו להעלות ולברר גם בשר חולין.
(הרבי מליובאוויטש)
זמן להעלות את החולין
כאשר היו בני-ישראל במדבר נאסרה עליהם אכילת בשר חולין, כי במדבר הם היו מנותקים מהעולם ולא עסקו בהעלאת ענייני החולין של העולם לקדושה. אבל כשנכנסו לארץ-ישראל החלו לעסוק בהעלאת ענייני החולין של העולם, ולכן הותרה להם אכילת בשר חולין.
(לקוטי שיחות) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
