תכלית כל דבר בעולם, גם הרע שבו, היא להגיע על-ידו ל"כי תישא את ראש" * ובפשטות - להוסיף בלימוד התורה, הן בכמות והן באיכות, שעל-ידי זה נעשית הרמה והתנשאות בראש, "תישא את ראש", ועל-ידי זה גם בכל הגוף * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בפרשת השבוע ישנם ריבוי עניינים, אבל לכל לראש יש להתעכב על ההוראה מעניין הכי כללי בפרשה, שמה של הפרשה, השם דכל חלקי וענייני הפרשה -  "תישא".

ולא עוד, אלא שאפילו בנוגע לימי השבוע עצמם מודגש העניין ד"תישא" - יום ראשון דפרשת תישא, יום שני דפרשת תישא, וכן הלאה, אשר, "כל יומא ויומא עביד עבידתיה"¹, ובזה גופא - באופן של עלייה מיום ליום, שכן, נוסף לכך שבכל ענייני קדושה ישנו הציווי ד"מעלין בקודש"², מודגש הדבר בשמו של היום - יום ראשון או יום שני דפרשת תישא, היינו, דרגה ראשונה או דרגה שנייה בעבודה ד"תישא", וכן בימים שלאחרי זה, עד ליום השבת, שאז ישנה שלימות העבודה ד"תישא".

וכאמור, יש לבאר את הלימוד וההוראה מפרשת השבוע באופן המובן ושייך לכל אחד ואחד מישראל, כולל גם קטנים וקטנות, כדלקמן.

ב. "כי תישא את ראש בני ישראל":

"תישא" - הוא מלשון הרמה והתנשאות, וזהו "כי תישא את ראש בני ישראל" - שיש לפעול הרמה והתנשאות ב"ראש" דכל אחד ואחד מישראל, אשר, על-ידי זה נעשית בדרך ממילא פעולת ההרמה וההתנשאות גם בנוגע לכל אברי הגוף.

ועניינו בעבודת האדם:

"ראש" - קאי על השכל, הבנה והשגה, במוח שבראש, ובפרט "ראש בני ישראל" - "עם חכם ונבון"³.

וצריך להיות "תישא את ראש", לפעול הרמה והתנשאות בבחינת המוחין, שעל-ידי זה נעשה בדרך ממילא הרמה והתנשאות במידות שבלב, שהרי המוח שליט על הלב⁴, עד להרמה והתנשאות גם בנוגע לאברי המעשה, "המעשה הוא העיקר".

ועניין זה מובן בפשטות לכל אחד ואחד מישראל, למגדול ועד קטן:

אפילו ילד קטן שאינו שייך עדיין לעניין ד"מוח שליט על הלב", ועד שאינו יודע אפילו מאמר זה - גם הוא מרגיש בעצמו שרוצה בדבר שמבין שטוב לו, היינו, ש"המידות הן לפי ערך השכל"⁵.

ומכיוון שרואה במוחש את השינויים בהתפתחות וגידול שכלו מאז שאביו התחיל ללמדו תורה ציווה לנו משה גו'⁶, כשהתחיל לדבר, עד ל"תספורת" כשנעשה בן שלוש שנים⁷, ולאחרי כן כשנעשה "בן חמש שנים למקרא"⁸, וכן הלאה (ועל-דרך זה אצל ילדה - בגיל מוקדם יותר. שהרי "בינה יתירה ניתנה באשה"⁹), היינו, שנעשה אצלו העניין ד"תישא את ראש" - הרי, שבדרך ממילא נעשה שינוי גידול ועלייה כו' בכללות הנהגתו.

ובאותיות פשוטות בנוגע לפועל ממש - שיש להוסיף בלימוד התורה (קביעות עתים לתורה), הן בכמות והן באיכות, שעל-ידי זה נעשית הרמה והתנשאות בראש, "תישא את ראש", ועל-ידי זה גם בכל הגוף, היינו, שכללות הנהגתו במשך היום כולו היא באופן נעלה יותר.

ועוד עניין בזה - ש"תישא את ראש" הוא לא רק לשון של ציווי, אלא גם לשון של הבטחה (כתורת אדמו"ר הזקן בכיוצא בזה¹⁰), היינו, ש"תורת אמת" מבטיחה שכאשר יעסוק בהנ"ל, בוודאי יקויים אצלו העניין ד"תישא את ראש".

ג. ויש להוסיף, שלא זו בלבד שעניין הנ"ל מובן גם לקטנים, אלא יתירה מזה - שעל-ידי הקטנים ניתוסף גם אצל הגדולים.

ובהקדמה:

אודות התקופה ד"אחרית הימים", סוף זמן הגלות, בסמיכות ממש לזמן הגאולה - נאמר¹¹ "והשיב לב אבות על בנים", "על ידי בנים"¹².

ויש לומר על-דרך הצחות - שבחג הפסח, זמן ומצב של גאולה, הסדר הוא באופן ד"והגדת לבנך"¹³, ובלשון הכתוב¹⁴ "שאל אביך ויגדך", אבל לפני זה, בסוף זמן הגלות, הסדר (לפעמים) הוא להיפך - "שאל בנך ויגדך"... כאמור, "והשיב לב אבות על בנים", על-ידי בנים.

ובנוגע לענייננו:

כאשר מחנכים את הילד לומר ברכות-השחר בכל יום, כולל גם המשנה¹⁵ שבה נאמר ש"תלמוד תורה כנגד כולם" - בהכרח שהנהגתו של האב המחנך תהיה בהתאם לכך, דאם לא כן, תתעורר אצל הילד שאלה ותמיהה על דרך הנהגתו של אביו, הייתכן שבמשך כל היום כולו עוסק בריבוי עניינים, עניינים טובים ומועילים, עד ל"דברים שאין להם שיעור, הפאה והביכורים והראיון וגמילות-חסדים", עד ל"הבאת שלום בין איש לאשתו" (כולל שלום-בית שלו...), ואילו בנוגע ללימוד התורה - אין זה באופן ד"תלמוד תורה כנגד כולם", כנגד ההתעסקות בכל שאר העניינים! ולא עוד, אלא שייתכן אפילו שיוצא ידי חובת לימוד התורה באמירת משנה זו... בוודאי - טוען הילד - לא ללימוד כזה התכוונה המשנה באמרה "תלמוד תורה כנגד כולם"!...

כלומר: נוסף לעצם החיוב "דתלמוד תורה כנגד כולם", כולל גם בימי החול, ימי העבודה, שבהם עוסק על-פי תורה בענייני הפרנסה כו', ואף-על-פי-כן חייב לקבוע עתים לתורה, ובאופן ד"תלמוד תורה כנגד כולם" - הרי זה קשור ומשפיע גם בנוגע לחינוך הילדים, שרואים את אופן הנהגתו של האב בנוגע ללימוד התורה, וכשיש להם מקום לשאלה כו' - אי-אפשר להמציא להם תירוצים שאין להם שחר, מכיוון שמכירים ומבחינים מיד שתירוץ זה אינו אלא ניסיון להשתמט...

ונוסף לזה, נוגע הדבר גם לקיום מצוות כיבוד אב (שנזכרה במשנה לפני זה) - שהרי כבוד שמים קודם לכיבוד אב¹⁶, ומטבע הדברים, שכאשר הילד רואה שהאב מוסיף בכבודו של הקב"ה, על-ידי לימוד התורה וכו', אזי מוסיף גם הוא בכבודו של אביו, ועל-דרך זה בהפכו כו'. ובמילא, אם רצונו של האב שבנו יכבדו כדבעי ובהידור כו' - עליו להוסיף יותר בכבודו של הקב"ה.

ובהדגשה יתירה - כאמור - בשבוע דפרשת תישא, שכן, כשמתחילים לקרוא בתורה את הציווי (ביחד עם ההבטחה) ד"תישא את ראש", במנחת שבת שלפני זה - שואל הילד את אביו ומבקש ממנו שיראה לו כיצד מקיימים את הציווי ד"תישא את ראש".

ועל-דרך זה ביום ראשון דפרשת "תישא את ראש", יום שני דפרשת "תישא את ראש" וכו' - שממשיך לשאול ולבקש שיראו לו כיצד מקיימים היום "תישא את ראש" לגבי "תישא את ראש" דאתמול, עד ליום השבת, שלימות העניין ד"תישא את ראש".

וכטבעם של ילדים לשאול שאלות על כל דבר ודבר, "מאי האי", "מאי טעמא" ו"למאי נפקא מינה" - לא מרפה הילד ולא נותן מנוח עד שיקבל את התשובה המתאימה, על-ידי זה שיראה במוחש כיצד מקיימים את ה"תישא את ראש".

והנה, ההוראה ד"תישא את ראש" שלמדים מפרשת תישא - אינה דבר חידוש בשנה זו דווקא, אלא גם בכל שנה ושנה, באופן ד"תדיר", ובמילא, יש בזה כל העילוי והתוקף ד"תדיר".

ד. אמנם, לאחרי כל ההפלאה ד"תישא את ראש", יכול לבוא מישהו ולטעון: מכיוון שיודע בנפשו שהיו אצלו בעבר עניינים בלתי-רצויים - כיצד שייך אצלו העניין ד"תישא את ראש"?!

והמענה לזה - בהמשך הפרשה - "לכפר על נפשותיכם":

העניין ד"תישא את ראש" קשור גם עם "לכפר על נפשותיכם" - פעולת הכפרה על כל עניינים בלתי-רצויים, עד לחטא הכי חמור, חטא העגל.

ועד לשלימות הכפרה - שמשתתף יחד עם כל בני ישראל בהקמת המשכן, ולא רק בעניין פרטי, אלא גם בעניין שהוא היסוד דכל המשכן - אדני המשכן שנעשו מתרומת מחצית השקל, וכן בקורבנות הציבור שבאים ממחצית השקל.

ה. ובעומק יותר - שתכלית הכוונה של הדבר הבלתי-רצוי גופא אינה אלא כדי שעל-ידי זה יהיה העניין ד"תישא את ראש":

"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו", כולל גם בנוגע לבריאת מציאות הרע ולעומת זה כו', שתכלית כוונת בריאתו בעולם היא - שעל-ידו יבוא האדם לעילוי גדול יותר, אשר, על-ידי זה משלימים את כוונת הבריאה - נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, מלא קליפות וסטרא אחרא כו'¹⁷.

ושני אופנים בזה:

א) על-ידי הניסיון, "כי מנסה ה' אלוקיכם אתכם גו'"¹⁸, "מנסה" גם מלשון נס והרמה¹⁹, היינו, שעל-ידי זה שעומד בניסיון, מתעלה לדרגא נעלית יותר באין-ערוך, כמשל הזונה ובן המלך שנתבאר בזוהר הקדוש²⁰.

ב) "על-ידי התשובה (אם לא עמד בניסיון), שעל-ידה בא לעילוי גדול יותר באין-ערוך, שכן, "מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים בו"²¹, ויתירה מזה - "אין יכולים לעמוד בו"²², היינו, שאין זה אפילו ביכולת שלהם²³.

[ולהעיר, שבשניהם ישנו העילוי ד"כובש יצרו" - הן בנוגע לעניין הניסיון, שאף שמתאווה כו', מכל-מקום, כובש יצרו ומושך בנפשו²⁴, והן בנוגע לעניין התשובה, ש"טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו"²²].

ונמצא, שהעניין הבלתי-רצוי גופא (הניסיון, ויתירה מזה - התשובה, "לכפר על נפשותיכם") פועל עילוי גדול יותר, וזוהי תכלית הכוונה שבו - שעל-ידו יהיה העילוי ד"תישא את ראש".

ובסגנון אחר קצת: גם העילוי ד"תישא את ראש" הוא (ככל ענייני התורה והמצוות) באופן ד"מי הקדימני ואשלם"²⁵, היינו, שהקב"ה נותן את האפשרות לקיים את הציווי ד"תישא את ראש", אשר, אחד הדרכים לזה - על-ידי בריאת עניין בלתי-רצוי כו', "נורא עלילה על בני אדם"²⁶, כדי שעל-ידי זה יבוא לעילוי גדול יותר, עד לעילוי שבאין-ערוך - "תישא את ראש".

ויש להוסיף, שבעניין ד"תישא את ראש בני ישראל" נכלל גם העילוי דתשובה אצל צדיקים - "ראש בני ישראל" (במכל-שכן וקל-וחומר מהא ד"אפילו ריש גרגותא משמיא מנו ליה'"²⁷, ועל-אחת-כמה-וכמה "ראש בני ישראל"), שיתוסף אצלם גם העילוי דתשובה, "לאתבא צדיקייא בתיובתא"²⁸.

ו. ויהי-רצון שעל-ידי מעשינו ועבודתינו ב"תישא את ראש" עד "לכפר על נפשותיכם" - נזכה בקרוב ממש לגאולה האמיתית והשלימה, שהרי, על-ידי עבודת התשובה ("לכפר על נפשותיכם") מבטלים סיבת הגלות ("מפני חטאינו גלינו מארצנו"), ובדרך ממילא - "מיד הן נגאלין".

ואז יהיה גם שלימות העניין ד"תישא את ראש בני ישראל" - תכלית העילוי והשלימות במעמדם ומצבם של ישראל, כולל העילוי דתשובה גם אצל צדיקים - שהרי "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"²⁸.

וכן תהיה לנו - בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

(קטעים משיחת שבת-קודש פרשת תישא, פרשת פרה, ה'תשמ"ז;
  'תורת-מנחם - התוועדויות ה'תשמ"ז' כרך ב, עמ' 672-678 - בלתי מוגה)

----------

1) זוהר ח"א רה, סע"א. ח"ג צד, רע"ב.

2) ברכות כח,א. וש"נ.

3) ואתחנן ד,ו.

4) ראה תניא פי"ב ואילך. ובכ"מ.

5) תניא רפ"ו.

6) סוכה מב, סע"א. רמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"ו. ריש הל' ת"ת לאדה"ז. ועוד.

7) ראה "היום יום" ב' אייר. ספר-המנהגים חב"ד ריש עמ' 87. ובכ"מ.

8) אבות ספ"ה.

9) נידה מה,ב.

10) תו"א סוף פרשתנו (פו,ג). לקו"ת דרושים לסוכות פ, סע"ד.

11) מלאכי בסופו.

12) פרש"י עה"פ.

13) בא יג,יח. שו"ע אדה"ז או"ח הל' פסח ר"ס תעב.

14) האזינו לב,ז.

15) ריש מס' פאה.

16) ראה תו"כ ופרש"י קדושים יט,ג. ועוד.

17) ראה תנחומא נשא טז. ועוד. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

18) פ' ראה יג,ד.

19) ראה בארוכה ד"ה נתת ליראך תשל"ו (סה"מ מלוקט עמ' קפה ואילך). וש"נ.

20) ח"ב קסג,א. הובא בתניא ספ"ט. וספכ"ט.

21) ברכות לד,ב.

22) רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ד.

23) ראה ד"ה מים רבים תשל"ח פ"ד (סה"מ מלוקט עמ' ערה).

24) ראה שמונה פרקים להרמב"ם פ"ו.

25) איוב מא,ג. וראה תנחומא אמור ז. ויק"ר פכ"ז, ב.

26) תהילים סו,ה. וראה לקו"ש חי"ח עמ' 395. וש"נ.

27) ברכות נח, סע"א. וש"נ.

28) ראה לקו"ת דרושים לשמע"צ צב,ב. שה"ש נ, סע"ב. ובכ"מ.