"כאשר נודע ליהודי שניתוסף בעולם דבר בלתי-רצוי, וידיעה זו פעלה אצלו היפך השמחה, דבר ברור הוא שתיקון המצב הוא - הוספה בשמחה ביתר שאת וביתר עוז * "ימלא רצון (כ"ק אדמו"ר שליט"א) והוראותיו על-ידי שיהיה בשמחה תמידית" * עוד על מעלת השמחה - רשימה שנייה

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

"מיסודות השמחה - הזכות שנבראתי לשמש את קוני ובפרט לעשות לו ית' דירה בתחתונים...", כתב הרבי לאחד מאנ"ש ('דבר מלך', ופרצת, תשנ"ט עמ' 154).

"יש להיות בשמחה, להסיר את העצבות. השם-יתברך ציווה שצריכים להיות בשמחה. יש [איפוא] להיות בשמחה", אמר הרבי ב'יחידות' משנת תשי"ב ('כפר חב"ד' גליון 553 עמ' 35).

"תמים ולא חקרן"...

בי"ט בכסלו תשמ"ג (או תשד"מ) כתב אחד מאנ"ש לרבי ('היכל מנחם' כרך ב' עמ' צג): "אבקש ברכה שאמלא רצון כ"ק אדמו"ר שליט"א והוראותיו ובשמחה תמידית . מה תפקידי הפרטי בעולם?".

הרבי מחק מילים אחדות והוסיף כמה מילים ושיגר את המכתב חזרה אל השואל; להלן:

ימלא רצון... והוראותיו על-ידי שיהיה בשמחה תמידית וכשיפתהו היצר-הרע להתבונן במצב רוחו ובפרטיות, יענהו שהוא תמים ולא חקרן ובכלל אין לו פנאי לזה כי תפקידו לעשות רצון קונו על-ידי תורה ומצוות ולא על-ידי חקירות ופילפולים.

להפיק תועלת מה'מרה שחורה'

בחורף תשל"ו כתב הרה"ח הרב שלום-בער שיחי' לוין ('עבודת הקודש', עמ' קסא) לרבי, כי ה'מרה שחורה' גברה עליו בשל כמה פרטים שהעיקו לו, וזכה למענה:

מרבה בחיות בלימוד התורה (וידוע בתורה-אור השייכות לזה ואתהפכא דילה לקדושה על-ידי זה) המשמחת לב כו'.

כוונת הדברים: בתורה-אור פרשת תולדות (יט,ג) כותב רבנו הזקן: "ויש שגובר בו מרה שחורה בתולדתו תשתוקק נפשו מאוד אל החכמה". ואם כן, ה'מרה שחורה' תביא לחיות בלימוד התורה המשמחת לב.

"יתבונן בחלק היפה"

שנים רבות קודם לכן (בשנת תש"י) כותב הרבי על יסוד דברי אדמו"ר הזקן הנ"ל (אגרות-קודש כרך ג עמ' תא): "במרה שחורה טוב להשתמש לעניין התמדה בלימוד. וכמובן באופן שלא יחליש בריאותו חס ושלום".

ועוד כותב הרבי (שם עמ' תמז):

אם לקולי הוא נשמע, יעזוב את ההתאוננות היתרה בהרגשת עצמו, מה חסר לו ומה יש לו, ויתבונן בחלק היפה אשר ניתן לו, שהוא מתלמידי ומקושרי נשיאנו... וישמח בשמחה גדולה בחלקו זה וימשיך השמחה בפעולות ממשיות למלא את רצון משלחו.

הרבי חותם את מכתבו במילים, "המחכה לבשורות טובות ממנו שהוסיף אומץ בעבודתו הן עם עצמו הן עם זולתו, ומקיים עבדו את הוי' בשמחה".

בין "שמחה" ל"ששון"

בהתוועדות יום ב' דחג השבועות תשמ"ה ('התוועדויות' תשמ"ה כרך ד עמ' 2181 ואילך) התעכב הרבי לבאר את החילוק שבין "שמחה" ל"ששון". לכאורה, אמר הרבי, שניהם עניין אחד המורכב משני פרטים (דרגות) - שמחה גלויה ושמחה שאינה גלויה.

אולם בעיון יתר מגלים כי מדובר בחילוק הקשור בעצם המהות: "שמחה" קשורה בעניינים חיצוניים, ו"ששון" קשור לעניינים פנימיים. כתוצאה מכך ה"שמחה" היא בגלוי וה"ששון" בהעלם, מכיוון שעניין חיצוני (שמחה) מוליד שמחה גלויה ואילו עניין פנימי (ששון) מוליד שמחה מסותרת.

ויש בכל אחד מהם מעלה:

ה"העלם" ד"ששון" הוא מפני היותו עניין פנימי, ולכן מצד עצם מהות השמחה "ששון" נעלה יותר מ"שמחה" ("מועדים לשמחה", ורק לאחר מכן - "חגים וזמנים לששון"). כי שמחה פנימית היא למעלה משמחה חיצונית. עם זאת יש מעלה גם ב"שמחה" על "ששון" - שכן להיותה שמחה חיצונית, באה ונרגשת בגלוי, ולכן בנוגע לרגש האדם (עניין הגילוי) - "שמחה", היא למעלה מ"ששון", מכיוון שנרגשת באופן גלוי.

רוח חיים של שמחה!

בהמשך 'תרגם' הרבי את הדברים לשפת המעשה ותבע מה'נרדמים'... שתיכנס בהם רוח חיים, רוח של שמחה, עד שישמחו וירקדו בפועל ממש, באופן ד"מפזז ומכרכר לפני ה'", כפי שציין הרמב"ם בהלכות לולב ש"השמחה... עבודה גדולה היא". והוסיף הרבי: קשה לו לעזוב את העיון וההבנה וההשגה בתורה כדי לשמוח ולרקוד, אבל ביחד עם זה, הרי זו עבודה נעלית ביותר.

הרבי המשיך ואמר: ואם יחשוב לעצמו, ביודעו את מעמדו ומצבו, גדולתו בתורה וכו' - הרי סוף-כל-סוף עושה "ליצנות" מעצמו כאשר מטפח בידיו ורוקד ברגליו... ומה יאמרו על כך העומדים מסביבו - הרי בוז יבוזו לו!... התשובה היא אפוא מהנהגתו של דוד מלך ישראל, שהובאה בתור הלכה ופסק דין (לא רק ליחידי סגולה, כי אם), לכל אחד ואחד מישראל, "לקטן ולגדול".

ביאור הדברים: מסופר בתנ"ך אודות מיכל בת שאול (שהיתה אישה נעלית) שלעגה לדוד המלך אשר פיזז וכרכר לפני ארון ה'. אף-על-פי-כן, דוד לא התפעל מדבריה, והשיב לה: "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועל האמהות אשר אמרת - עמם אכבדה"! כלומר, על-אף שללעגה של מיכל יש מקום מצד שכל דקדושה (התגברות המוח) - הייתכן לרקוד ולשמוח, אפילו כשמדובר בשמחה הכי גדולה, במקום לעסוק בתורה אשר "תלמוד תורה כנגד כולם"! - הרי זה רק לפני המענה של דוד המלך. אך לאחר שהשיב דוד מה שהשיב - נעשה הדבר הוראה בתורה, ואז - רחמנא ליצלן להלעיג או אפילו לשאול קושיה על הנהגה זו.

ולכן הדברים הובאו בתורה - כדי שאם ביום מן הימים תתעורר אצל מישהו תמיהה ופליאה על הנהגה מסוג של "מפזז ומכרכר לפני ה' " הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע להעומדים מסביבו, באמרו: היתכן שיהודים מכובדים, בעלי זקן שיבה, נעמדים לפתע למחוא כפיים, לרקוד ברגליהם ולפזז ולכרכר?!... להוי ידוע לו שכבר הובעה תמיהה על כך (של מיכל בת שאול). התמיהה נבעה מכך שלא ידעה שצריכה להיות הנהגה ד"מפזז ומכרכר לפני ה'" אך אחרי שנקבעה הוראה זו בתורה, עד לפסק-דין בהלכה, הרי מובן וגם פשוט שאין מקום כלל לשאלה בדבר.

עצה לביטול חושך הגלות

"חיפוש עצות כיצד להילחם ולבטל את התגברות חושך הגלות בתקופה האחרונה הביא את העצה שהיא הוספה והתגברות בענייני טוב וקדושה, ובמיוחד בעניין השמחה" - כך התבטא הרבי בהתוועדות מיוחדת במוצאי שבת-קודש פרשת מקץ, נר שמיני של חנוכה תשמ"ו ('התוועדויות' תשמ"ו, כרך ב עמ' 188).

הרבי ציין שני פרטים בעניין: א) "לכל לראש" ביאורו של אדמו"ר הזקן בחלק הראשון של התניא אודות גודל מעלת השמחה - "מקרא מלא דיבר הכתוב תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה וגו', ונודע לכל פירוש האריז"ל לגבי המפורש בפסוק. כמו כן, פסק-דינו של הרמב"ם - "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה... עבודה גדולה היא". ב) "ועוד-ועיקר", מבואר בדרושי חסידות גודל מעלת השמחה - שפורצת גדר, עד כדי כך, שעל-ידי השמחה, שהינה פורצת גדר, משתנה טבע האדם מן הקצה אל הקצה.

ומזה מובן - הוסיף הרבי - שפריצת גדר דעניין השמחה היא גם כלפי הטבע של בית-דין של מעלה. כלומר, אף-על-פי שמדובר אודות טבע של קדושה, טבע (לא רק של בית-דין של מטה, אלא גם) של בית-דין של מעלה; מכל מקום, על-ידי עניין השמחה משתנה הטבע, עד לשינוי מן הקצה אל הקצה - "בהילו נרו", המשכת חסד ורחמים באופן של בלי גבול!

המשכה בלתי-מוגבלת זו, נמשכת ומתגלה למטה מטה ממש, בעולם הזה התחתון שאין למטה ממנו; בבני, חיי ומזוני רוויחי, ובכולם רוויחי, כפשוטו ממש.

הרבי המשיך, כי המורם מכל הנ"ל הוא, שכאשר נודע ליהודי שניתוסף בעולם דבר בלתי-רצוי, וידיעה זו פעלה אצלו היפך השמחה, דבר ברור הוא שתיקון המצב הוא עניין שהזמן גרמא, ואופן התיקון השייך בזמן הזה הוא, על-ידי הוספה בשמחה ביתר שאת וביתר עוז, כיתרון האור מן החושך (ובוודאי שהקב"ה נותן את הכוחות הדרושים להרבות בשמחה).

כמים הפנים לפנים