הרעיון קסם להגמון העיר קמניץ, במחוז פודוליה שבפולין. שנאתו העזה ליהודים הייתה שם-דבר, ועתה ניתנה לו הזדמנות לגזור עליהם גזֵרה חדשה – שרֵפת התלמוד.
יוזמי הרעיון היו אנשי כת ה'פרנקיסטים'. הללו, ממשיכי תנועת השבתאות, הוציאו עצמם מכלל היהדות. הם ניסו להתקבל בכמה נסיכויות נוצריות וגורשו בבוז, עד שבאו לקמניץ ושם קיבל אותם ההגמון ניקולאוס דמבובסקי. הוא קיווה לעודד את התנצרותם, ואכן הם השתדלו להוכיח את נטייתם לנצרות.
רבני פולין החליטו להטיל חרם על ה'פרנקיסטים'. בתגובה פנו אל ההגמון דמבובסקי בבקשה לערוך ויכוח פומבי עם רבני קמניץ והסביבה. הם טענו כי התלמוד מלא דברי חירוף וגידוף לנצרות, וכי בכוחם להוכיח זאת.
אף שהיה אפשר לחזות מראש את תוצאות הוויכוח התייצבו הרבנים ביום המיועד, ב' בתמוז התקי"ז (1757), בארמונו של ההגמון. הוויכוח נמשך שמונה ימים, והתוצאה לא הפתיעה. בג' במרחשוון התקי"ח כתב דמבובסקי פסק-דין, כי בוויכוח הוכח הרע שבתלמוד, ולכן יש לשרפו בכיכר העיר.
בו-ביום פקד לאסוף את ספרי הקודש מבתי היהודים. למחרת, בד' במרחשוון, אושר פסק-הדין בבית-המשפט האזרחי, והוא בוצע באותו יום.
זה היה מאורע שזעזע את יהדות פולין כולה, במיוחד משום שהדבר נעשה בביזיון נורא. הרבנים אולצו לשלם בעבור כל ספר תלמוד שנמסר לשרֵפה. ספרי התלמוד, עם ספרי קודש אחרים, נקשרו בשק לזנב סוס ונגררו ברחובות העיר. בכיכר המרכזית עלה אחד הממונים אל הבימה והקריא את פסק-הדין, במעמד כל יהודי העיר והרבנים בראשם, שחויבו להיות נוכחים במעמד.
האש הוצתה. כל ספר הוצא בנפרד מהשק, נפתח לעיני כול, ואז נזרק בהנאה אל תוך להבות האש. ה'פרנקיסטים' גם הכינו בעבור הקלגסים את רשימת מחברי הספרים, וזו הוקראה עם שרֵפת כל ספר, בסגנון: "לך לשרֵפה רב פלוני...". עיני היהודים ראו וכלו ולא היה לאל-ידם להושיע.
רבני פולין החלו לחשוש מהעתיד לקרות. זמן קצר קודם לכן נבחר דמבובסקי לארכיהגמון של כל מחוז לבוב. עכשיו הוא עלול לנסות להחיל את הגזֵרה על כל רחבי פולין. ואכן, כעבור זמן נודע כי דמבובסקי שלח אחד מאנשיו אל הגמון העיר לבוב, לעשות כדבר הזה גם בעירו.
הרבנים בלבוב החליטו על כמה דרכי פעולה. הם שלחו נציגות להשתדל בחצר המלך לביטול הגזֵרה, וכמו-כן קראו לקיים ימי צום ותפילה במעמד אנשים נשים וטף. במשך עשרה ימים צמו בכל יום עשרה יהודים צום מלא, כשל יום-הכיפורים.
ולפתע התרחש הנס. הרשע נפל מרום מעמדו אל תהום השפל. לאחר שרֵפת התלמוד היה דמבובסקי שרוי בתחושת סיפוק עצומה על הצלחתו. במשך שלושה שבועות ערך בביתו משתה וחגיגות ראווה.
באחד מימי החגיגות נתקף פתאום התקף של מחלת הנפילה. הוא נפל מכיסאו, והחל לצעוק צעקות מוזרות ומשונות. הוא צעק על משרתיו מדוע הם מניחים שיַכוהו, בעוד הם לא ראו דבר. הוא הוסיף לצעוק כי הוא רואה את החדר מתמלא בספרי התלמוד ששרף, אותיות של אש פורחות לנגד עיניו והספרים מכים בו.
מפעם לפעם חלה הפוגה במצבו. ברגע של צלילות הודה כי כל זה בא לו על שרֵפת התלמוד, ולכן הוא מצווה על ביטול פסק-הדין, וכמו-כן הוא מורה להשיב לרבנים את הכסף שנלקח מהם.
שלושה ימים של סיוטים עברו על הארכיהגמון. במהלכם אף רץ ברחובות העיר וצעק לכל עבר כי אין לגעת לרעה ביהודים וכי כל המֵצֵר להם סופו רע ומר. כאשר באה משלחת של ה'פרנקיסטים' לבקרו, נתקף התקף זעם ורמז לתופסם ולהכותם. בתום שלושת הימים הללו מת דמבובסקי, וליהודים הייתה אורה ושמחה. גם הגמון לבוב ביטל את הגזֵרה בעקבות הידיעה על סופו של דמבובסקי.
באותו יום ספג עונש פלאי גם סגנו, הכומר רוגיטקה, שהיה הממונה על ביצוע השרֵפה. בדרכו לבקר את הארכי-הגמון החולה עברה מרכבתו על גשר. פתאום סטו הסוסים ממסלולם והוא צנח למטה ומת.
בכך לא תם עונש הרשעים. מיד לאחר מות ההגמון נתקפו הכמרים במחלה מסתורית. החולים סיפרו כי בלילה הזהיר אותם הארכיהגמון המת כי אם לא יוציאוהו מקברו וישרפוהו במקום ששרף את הספרים, יידבקו כל כומרי פודוליה במגֵפה ולא יישאר מהם איש.
הכמרים החליטו שדינו כדין מכשף, אשר על-פי תקנותיהם רשאים הם לפתוח את קברו ולכרות את ראשו באת חפירה, וכך עשו. אולם הדבר לא הועיל. להפך, המגֵפה התפשטה בקרב הכמרים והמתמחים בעיר קמניץ.
הכמרים נועצו ב'מומחים' ללחשים. הללו ערכו טקס השבעה מיוחד, וסיפרו כי הופיע לפניהם ההגמון דמבובסקי, כשראשו תחת זרועו, וחזר על דבריו כי אין לו ולהם תקנה עד שישרפו את גופתו במקום שבו נשרפו הספרים.
לכמרים לא נותרה ברירה. הם הוציאו את גופתו מקברה, ושרפו אותה בכיכר העיר עד שנעשתה אפר, וזה התפזר ברוח. באותו יום פסקה המגֵפה. סמלי הדבר שהאירוע קרה בדיוק ביום ב' של חג-הפסח, יום תליית המן הרשע... | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
